פיצויים בגין נזקים שנגרמו בגלל צו מניעה

ככלל, בעל דין המגיש בקשה לצו מניעה נוטל על עצמו את הסיכון כי בסופו של הליך תובענתו העיקרית תדחה והוא יצטרך לפצות את הצד שכנגד בגין נזקים שנגרמו עקב מתן הצו. הסעד הזמני מטפל רק בצדו האחד של המטבע, היינו, בעניינו של התובע - אולם יש להתחשב לא רק בנזקו האפשרי של התובע, אלא גם בנזקו האפשרי של הנתבע, ומכאן צמיחתה של הערובה; שהרי בהעניקו סעד זמני מגביל בית המשפט את זכויותיו של הנתבע על אתר ובטרם ניתן פסק-דין הקובע את חובתו, או חבותו או את היקפה. ערובה מטעם מבקש הסעד הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המחיר אותו על המבקש לשלם תמורת הסעד הזמני. מטרתה של הערובה להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני, כדי שניתן יהיה לפצותו, למעשה, בבוא העת, ואם הנתונים יצדיקו זאת בגין הנזק שבינתיים סבל. להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו בגלל צו מניעה: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 50122/96 (כבוד השופטת ר. אלט-פינצ'וק) לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיבים לתשלום פיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לה כתוצאה מהליכים משפטיים שונים אותם יזמו המשיבים ושבמסגרתם הוצא צו מניעה האוסר על המערערת למכור דירה שבבעלותה (להלן: "פסק הדין"). רקע 1. ביום 5.6.91 נכרת בין המערערת, חברה קבלנית, לבין יעקב אפשטיין, ז"ל ואחרים, בעלי מקרקעין בתל אביב, הסכם קומבינציה. בהתאם להסכם, התחייבה המערערת להקים בניין על מגרש שבבעלותם המשותפת של אפשטיין ואחרים. בתמורה, הוקצו לאפשטיין שלוש דירות, כאשר ניתנה לו האפשרות להמיר אחת מהן בדירת גן (להלן: "ההסכם" ו"דירת הגן" בהתאמה). אף ליתר בעלי הקרקע הוקצו דירות, אלא שעניינם אינו רלוונטי לערעור זה. המשיבים הינם יורשיו של אפשטיין, ז"ל ובאים בנעליו. 2. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות שונות, בין היתר באשר לשאלה האם מימשו המשיבים את זכותם על פי ההסכם להמיר את אחת הדירות בדירת הגן. לטענת המערערת זכות זו לא מומשה על ידי המשיבים במועד ולפיכך סירבה לאפשר למשיבים לממש את אופציית ההחלפה. בהתאם להוראות ההסכם, הועברו המחלוקות השונות להליך בוררות שנערך לפני כבוד השופט בדימוס, שאול אלוני (להלן: "הבורר"). 3. בתאריך 3.11.94 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המערערת למכור את דירת הגן וזאת עד להכרעת הבורר במחלוקת שביניהם. בתצהיר התגובה שהגישה המערערת במסגרת זו התברר כי דירת הגן כבר נמכרה ולכן לא ניתן לאסור על מכירתה, ומשכך דחה בית המשפט את הבקשה ביום 21.12.94 (להלן: "הבקשה הראשונה"). אלא שבחלוף תקופה שבו והגישו המשיבים בקשה נוספת לצו מניעה בנימוק כי בעת הדיון בבקשתם הראשונה הציגה המערערת לבית המשפט עובדות מטעות, כאילו דירת הגן כבר נמכרה, בעוד שבפועל לא נמכרה דירה זו (להלן: "הבקשה השניה"). בית המשפט נעתר לבקשה ובתאריך 11.6.95 ניתן צו מניעה ארעי, ולאחר דיון ניתן ביום 7.9.95 צו מניעה זמני האוסר על המערערת למכור את דירת הגן (להלן: "צו המניעה"). להבטחת נזקי המערערת חויבו המשיבים להפקיד ערבות עצמית בסך של 25,000 ₪. בערעור שהגישה המערערת לבית המשפט העליון בשאלת גובה הערובה נקבע כי שלוש דירות המשיבים בבניין תשמשנה ערובה בקשר עם צו המניעה שניתן, ובהמשך - עם הגשת התביעה על ידי המערערת וגיבוש נזקה - הופחת גובה הערובה לשתי דירות ולחילופין ערבות בנקאית בשווי של 100,000$. 4. ביום 8.2.96 נתן הבורר פסק ביניים לפיו המשיבים לא ניצלו את זכותם לפי ההסכם להמיר את אחת מדירותיהם בדירת הגן (להלן:"פסק הבורר"). בעקבות פסק הביניים בוטל צו המניעה שאסר על המערערת למכור את דירת הגן, וזאת כשמונה חודשים לאחר שהוצא. 5. זהו הרקע לתביעה אותה הגישה המערערת נגד המשיבים לבית משפט השלום. עניינה של התביעה נזקים שנגרמו למערערת בעטיין של הבקשות השונות לצווי מניעה (בהערת אגב נעיר כי במקור הוגשה התביעה גם נגד יתר בעלי הקרקע ולגבי צו מניעה שניתן בהתייחס לדירה נוספת, אלא שהתביעה בעניין זה - נמחקה). מכל מקום, בכתב תביעתה טענה המערערת כי ביום 2.9.94, נחתם בינה לבין גב' קורנליה רונאל (להלן: "רונאל") זכרון דברים למכירת דירת הגן בסכום של 667,000$. בסמוך לאחר מכן החלו המשיבים במסע ההטרדות והבקשות המשפטיות בקשר עם דירת הגן, והעסקה בוטלה על ידי רונאל שביקשה להימנע מסיבוכים משפטיים. תחת זאת, רכשה רונאל דירה אחרת בבניין, בסכום נמוך יותר. טענת המערערת היתה כי לא הצליחה למכור את דירת הגן גם לאחר ביטולו של צו המניעה ובמשך השנה שלאחר מכן עד למועד הגשת התביעה על ידה (30.9.96), שכן חלה ירידה בביקוש לדירות יוקרה, כדוגמת דירת הגן, שמחירן הראלי ירד. ראשי הנזק אותן תבעה המערערת היו התשואה (הריבית) אותה היתה יכולה לקבל עבור התמורה לו היתה מוכרת את דירת הגן לרונאל, מחיר האשראי הבנקאי שנדרש לה בשל אי מכירת דירה הגן ונזק נוסף בגין אי יכולתה למכור את דירת הגן, גם לא במועד הגשת התביעה. 6. בית המשפט דחה את התביעה על כל ראשיה. כן דחה בית המשפט טענה שבאה לידי ביטוי מפורש בתצהיר עדות ראשית של המערערת כי הדירה נמכרה כשנה לאחר הגשת התביעה במחיר נמוך, וחייב את המערערת לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 75,000 ₪, הכל כמפורט בפסק הדין. בתמצית קבע בית המשפט כדלקמן: א. דירת הגן בהתייחסו לדירת הגן ולנזק שנוצר לכאורה כתוצאה מביטול המכר על ידי רונאל קבע בית המשפט כי לא הוכח שרונאל היתה רוכשת את דירת הגן אלמלא הבקשה הראשונה לצו מניעה. רונאל לא חתמה על הסכם או זיכרון דברים, אלא רק על מסמך הנושא כותרת "רישום פרטי בקשה לרכישת דירה" בו נאמר במפורש כי מדובר ברישום עזר פנימי שאין בו לחייב את המערערת בכל צורה שהיא, ורק חוזה חתום יש בו כדי ליצור התחייבות מצד החברה. זאת ועוד, רונאל העידה כי ממילא התלבטה אם לרכוש את דירת הגן, בשל גודלה, ואכן מיום שחתמה על אותו מסמך פנימי ועד שהוגשה הבקשה הראשונה לצו מניעה עבורו חודשיים בהם לא נחתם כל חוזה מחייב עימה. מציינת הערכאה הדיונית כי בפועל צו מניעה לא הוצא בעקבות הבקשה הראשונה, אלא רק בעקבות הבקשה השנייה שהוגשה לאחר שרונאל ביטלה את כוונתה לרכוש את דירת הגן ורכשה אחרת תחתיה. לדעת השופטת המלומדת, עצם הגשת בקשה לצו מניעה זמני, מבלי שניתן צו ולו ארעי, אינה גורמת לנזק. לטעמה, ניתן לחייב בעל דין רק בנזקים המתגבשים לאחר הוצאת צו מניעה, והערובה שהופקדה עומדת בתוקפה רק בקשר לנזקים שבתקופת קיומו של הצו. אשר לנזק שנגרם לכאורה בעת היותו של צו המניעה בתוקף, קבעה הערכאה הדיונית כי המערערת לא הוכיחה שבאותה תקופה היה קונה פוטנציאלי אחר לדירת הגן. אמנם, לאחר שבוטל צו המניעה חתמו בני הזוג שיף על בקשה לרכישת דירה, כדוגמת הבקשה עליה חתמה רונאל, במחיר שהוא נמוך ב - 77,000$ מהמחיר שסוכם עם רונאל. אולם, לא הוכח שדירת הגן אכן נמכרה בסופו של יום לרוכשים אלו. יתרה מכך, גם אם היתה מתקבלת טענת המערערת לגבי המחיר בו נמכרה דירת הגן, לא היה בכך כדי להועיל משום שההסכם עם שיף נחתם לאחר הגשת התביעה קרי, מדובר בנזק שעוד לא נולד במועד הגשת כתב התביעה ולכן המערערת אינה יכולה לתבוע פיצוי בגינו במסגרת תביעתה. ב. הפסד אפשרות מימון ותשואה המערערת טענה, כאמור, כי המניעה שנוצרה מלמכור את דירת הגן הביאה לכך שנבצר ממנה לממן את הפרויקט מכספי התמורה של דירה זו או להשיג באמצעותה מימון בנקאי לפרויקט. לביסוס טענותיה הסתמכה המערערת על שתי חוות דעת של מהנדס ושמאי מקרקעין, אלא שלגופן, קבע בית המשפט כי חוות דעת אלה מתייחסות לטענות אחרת של המערערת שעניינן הנזקים שנגרמו עקב הפרתם הנטענת של המשיבים מלשעבד את המקרקעין עליהם מוקם הבניין. חוות דעת אלה אינן מאזכרות את צו המניעה והשפעתו על מימון הפרויקט וכל המסמכים עליהם הן מבוססות הינם מסמכים שקדמו להוצאת צו המניעה. יוצא אפוא כי לא הוגשה חוות דעת העוסקת ספציפית בנזקי צו המניעה, ועל כן לא הוכחו הנזקים המימוניים שנגרמו למערערת בקשר עימו. ג. אי יכולת למכור את דירת הגן אשר לטענתה האחרונה של המערערת בדבר אי יכולתה למכור את הדירה עד למועד הגשת התביעה, הרי שהגדירה נזק זה כ"נזק נוסף" והוא לא פורט כדבעי בכתב התביעה ולא הוכח ועל כן לא ניתן לפצות בגינו. כן, נראה כי נזק זה אינו רלוונטי עוד נוכח הטענה כי דירת הגן לבסוף נמכרה. 7. מכאן הערעור שלפנינו, בו טוענת המערערת כי בית המשפט שגה משקבע כי לא הוכח שדירת הגן היתה נמכרת לרונאל בהתאם למסמך שנחתם עימה. לטענת המערערת מהווה המסמך זיכרון דברים מחייב, הגם שכותרתו שונה. עוד טוענת המערערת כי יש לאמוד את נזקיה החל מהמועד בו הוגשה הבקשה הראשונה לצו מניעה. המערערת מודעת לכך כי רונאל חזרה בה מכוונתה לרכוש את דירת הגן טרם ניתן צו מניעה, אולם מדגישה כי עצם הגשת הבקשה היא זו היוצרת אי וודאות. בקשה מעין זו מחייבת אותה, כצד המנהל משא ומתן, לגילוי נאות ולתום לב - שאם לא כן חשופה היא לתביעה מרונאל. לטענת המערערת אין ספק כי הגשת הבקשה הראשונה היא זו אשר הביאה בסופו של יום את רונאל להחלטה שלא לרכוש את דירת הגן. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי אין במסמך רישום פרטי הבקשה לרכישת דירת הגן שנחתמה על ידי בני הזוג שיף כדי להוות ראיה לנזק הנטען. הדירה אכן נמכרה בסופו של יום לבני הזוג, וחלק מהסכם המכר שבו הפרטים הרלוונטיים - זהות הקונה והתמורה ששולמה על ידו - צורף לתצהיר עד מטעמה של המערערת. תצהיר זה לא הוזם, וממילא עצם מכירת הדירה לא הוכחשה על ידי המשיבים. אמנם עובדת מכירת הדירה לשיף מאוחרת למועד הגשת כתב התביעה ולא נטענה בו, אלא שיש לראות במכירת דירת הגן והגשת הנתונים לגביה תיקון כתב התביעה וכי לבית המשפט סמכות ליתן סעד גם אם זה אינו זהה או חופף במדויק לסעד שנתבקש בתביעה. המערערת חולקת אף על קביעתו של בית המשפט שלא קיבל את חוות הדעת שהגישה לעניין נזקי המימון שנגרמו לה ואובדן התשואה אותה יכולה היתה לקבל לו נמכרה דירת הגן לרונאל. לטענת המערערת, עד מטעמה העיד כי סכום הונה העצמי עמד על 4,000,000 ₪ במועדים הרלוונטיים. אין כל צורך בחוות דעת מומחה על מנת להבין את החשיבות שבקבלת תמורה השווה לגובה מחצית מההון העצמי לצורך המשך מימון הבניה, בהעדר ליווי פיננסי. לטענתה, זכאית היא לכל הפחות לקבל את התשואה בגין התמורה שהיתה אמורה להשתלם לה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, ובכל מקרה לא יתכן כי לא תפוצה כלל. לסיום טענותיה מלינה המערערת על פסיקת ההוצאות הגבוהה של בית המשפט, אשר חורגת מגדר הסביר. 8. ומנגד, טוענים המשיבים כי האירועים עליהם ביססה המערערת תביעתה אירעו כשנה לפני הוצאת צו המניעה, ואין ביניהם ובין צו המניעה ולא כלום; רונאל חתמה על הבקשה בספטמבר 1994 ורכשה דירה אחרת בנובמבר 1994, כאשר צו המניעה הוצא בספטמבר 1995. חיובם של המשיבים יכול שיהיה בגין נזקים שנגרמו בגינו של צו המניעה, אך אין כוונה להכליל נזקים שנגרמו לפני שהצו ניתן. עוד נטען על ידי המשיבים כי בקשת רונאל לרכישת דירה איננה חוזה. ספק גדול אם דירת הגן נמכרה בפועל לרונאל באשר לא הוצגה כל ראיה שהעסקה דווחה למס שבח, כי נרשמה הערת אזהרה או כי ניתנה בטוחה אחרת בגין דירת הגן. רונאל רכשה דירה אחרת שבוע ימים לאחר הגשת הבקשה הראשונה וההיגיון מחייב כי ניהלה משא ומתן לפחות מספר ימים קודם לכן, כך שמכר דירת הגן בוטל עוד קודם לכן, ללא קשר לבקשה הראשונה. מכל מקום, רונאל העידה כי העדיפה לבטל את רכישת דירת הגן בשל עניין הבוררות, ולא בגלל הבקשה הראשונה לצו המניעה, שממילא לא הוצא מעולם. עוד טוענים המשיבים כי המערערת דרשה נזקים שלא נטענו בכתב התביעה ולא תיקנה את כתב התביעה בהתאם, גם לאחר מכירת הדירה לשיף, ובכל מקרה לא טרחה להציג חוזה מלא חתום. אשר לנזק המימוני שנגרם לכאורה למערערת נטען כי זו לא הוכיחה את שיעור הנזק, וחוות הדעת שהגישה אינן רלוונטיות לסכסוך המתברר בערעור זה. בעניין הליווי הפיננסי קיים מעשה בית דין שבו הבורר קבע כי המערערת לא הוכיחה ראש נזק זה. לעניין ההוצאות, נטען כי בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בסכום ההוצאות הנתון לשיקול דעתו של השופט היושב בדין, אלא אם נפלה טעות משפטית או שהתגלה פגם או פסול בשיקול דעתו של השופט. דיון 9. לאחר שעיננו בכתבי בי-הדין, על צרופותיהם והאסמכתאות השונות, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו. 10. כאמור, עסקינן בהליכים משפטיים, בקשות לצווי מניעה, שהוגשו על ידי המשיבים; בקשה אחת נדחתה, ואילו השניה התקבלה וצו המניעה שהוצא נותר בתוקפו עד לביטולו בעקבות פסק הביניים של הבורר אשר דחה את טענותיהם של המשיבים. בקשר עם צו המניעה ניתנה גם ערובה. הלכה למעשה, רבצה מעל דירת הגן "עננה משפטית" וזאת החל מהגשת הבקשה הראשונה לצו מניעה (3.11.94) ועד ליום בו ניתן פסק הביניים על ידי הבורר ובוטל צו המניעה (בתאריך 8.2.96), משך שנה ושלושה חודשים. 11. ככלל, בעל דין המגיש בקשה לצו מניעה נוטל על עצמו את הסיכון כי בסופו של הליך תובענתו העיקרית תדחה והוא יצטרך לפצות את הצד שכנגד בגין נזקים שנגרמו עקב מתן הצו. בע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון-יעקב", פ"ד לח(2) 645 (1984) עמד הנשיא שמגר על תכליתו של צו-המניעה הזמני ושל הערובה הנלווית לסעד זה. בין היתר נאמר כי "הסעד הזמני מטפל רק בצדו האחד של המטבע, היינו, בעניינו של התובע - אולם יש להתחשב לא רק בנזקו האפשרי של התובע, אלא גם בנזקו האפשרי של הנתבע, ומכאן צמיחתה של הערובה; שהרי בהעניקו סעד זמני מגביל בית המשפט את זכויותיו של הנתבע על אתר ובטרם ניתן פסק-דין הקובע את חובתו, או חבותו או את היקפה. ערובה מטעם מבקש הסעד הזמני לשיפוי בשל הנזק העלול להיגרם לנתבע כתוצאה ממתן סעד זמני היא, איפוא, המחיר אותו על המבקש לשלם תמורת הסעד הזמני. מטרתה של הערובה להבטיח את זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן סעד זמני, כדי שניתן יהיה לפצותו, למעשה, בבוא העת, ואם הנתונים יצדיקו זאת בגין הנזק שבינתיים סבל" (בעמ' 652-653). לכאורה, שיפוי הנתבע בגין נזק שנגרם לו יהיה רק לאחר שהוקפא מצב קיים קרי, רק לאחר הוצאת צו המניעה. אלא שלטעמנו במקום שבו הוגשה בקשה לצו מניעה יש לאמוד את נזקי הצד שכנגד, ככל שהוכחו, החל ממועד הגשת הבקשה לתתו. שכן, עצם הגשת בקשה לצו מניעה עלולה לחייב את הצד שכנגד, ככל שנודע לו על הבקשה, ליתן לה פומביות, גם אם טרם ניתנה החלטה או שניתן צו ארעי וזמני. במקרה דנן, הגשת הבקשה הראשונה חייבה את המערערת, כמוכרת, לספר ולגלות לרוכשת, רונאל, את המצב המשפטי לאשורו. שאם לא כן, היתה חוטאת המערערת לחובת הגילוי הקיימת לה לפי כל דין ומפרה את חובת תום הלב במשא ומתן באופן שבו תהא חשופה לתביעה מעם הצד השני למשא ומתן. לפנינו מצב בו מחד נדרשת המערערת, בהתאם לחובת הגילוי ותום הלב לידע את רונאל על הבקשה לצו מניעה, ומאידך לגרסתם של המשיבים אין בהגשת הבקשה כדי להתחיל ולגבש את פוטנציאל נזקיה של המערערת, אלא רק הוצאת הצו עצמו, שבמקרה זה כלל לא הוצא. בסיטואציה זו אין משום ההיגיון או הצדק. הליכים משפטיים עלולים להרתיע רוכשים; שהרי כל עוד אין פסק דין חלוט הקובע מה יעשה בדירת הגן, קיימת אפשרות שאיננה תאורטית כלל וכלל שהמערערת, כמוכרת, לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. במקרה כזה, יש שאינם נוטלים סיכון ואינם נכנסים להתחייבות חוזית העלולה להסתבך. בפרט כאשר עסקינן בסכומים שאינם מבוטלים. על צד המבקש צו מניעה לקחת במסגרת שיקוליו אף את האפשרות כי צו לא ינתן ונזק בכל זאת יגרם כתוצאה ממתן פומביות להגשת הבקשה, במיוחד כאשר הבקשה מוגשת כהליך טאקטי וכאמצעי לחץ על בעל דין שכנגד, שאז יש בכך משום פסול וחוסר תום לב. 12. המקור המשפטי באמצעותו עשויה היתה המערערת לתבוע את המשיבים בגין נזקי הבקשה הראשונה הינו במסגרת עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין (רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת ים, פ"ד נו(4) 612, 618 (2002)). במקרה דנן איננו סבורים כי הוכחה עוולת הרשלנות או כי היתה כאן משום כוונת זדון מצד המשיבים, גם אם בסופו של יום נדחתה גרסתם לפני הבורר. בפרט נדגיש כי קשר סיבתי בין הבקשה הראשונה לבין ביטול הסכמתה של רונאל לרכוש את דירת הגן אין כאן, לאור עדותה של רונאל כי החליטה לרכוש דירה אחרת בבניין משיקולים שונים, ביניהם טעמים אישיים שלה והעדפתה דירה גדולה יותר מאשר דירת הגן, הליכי הבוררות וגם "עניין של משפט על הדירה" שלא ראינו בו כמתייחס בהכרח לבקשה הראשונה (ראו עדותה בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 24.5.99). על כן יש לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי בין הגשת הבקשה הראשונה לבין חזרתה של רונאל מכוונותיה לרכוש את דירת הגן, וכיוצא בזה לא הוכחה רשלנות מצידם של המשיבים בעניין זה. 13. זאת ועוד, במקרה דנן מבקשת המערערת לממש את הבטוחה שניתנה במסגרת הבקשה השניה, זו שבעקבותיה הוצא בסופו של דבר צו מניעה. דא עקא כי לא ניתן לעשות כן, באשר הערובה ניתנה בהקשר אחר, להבטחת נזקי צו המניעה ולא להבטחת נזקים שנגרמו בהליך קודם שלא יצא אל הפועל. 14. מכאן, שעל הדיון להתמקד בבקשה השניה לצו מניעה, בקשה שבמסגרתה אף הוצא צו וניתנה ערובה. כאמור, לטעמנו, מעצם הגשת הבקשה השניה יש כדי להתחיל ולגבש נזק. יתכן כי המחלוקת בין המערערת למשיבים בעניין זה היא תאורטית בעיקרה, בעיקר במצבים בהם ישנה סמיכות זמנים בין המועד שבו מוגשת בקשה לצו מניעה ועד להחלטה בה, כזו או אחרת. מכלל זה אל הפרט; במשך תקופה של שמונה חודשים, מיוני 1995 עת הוגשה הבקשה השניה ועד לביטול צו המניעה בפברואר 1996, נמנע מהמערערת למכור את דירת הגן. המשיבים טוענים כי לא הובאו ראיות לכך שהיה קונה פוטנציאלי לדירת הגן, אלא שאין בטיעון זה כל ממש, שהרי ממה נפשך - המערערת ממילא לא יכולה היתה לשווק את דירת הגן בגלל צו המניעה. בפועל, לא נמכרה דירת הגן גם כשנה וחצי לאחר שבוטל צו המניעה. 15. בנסיבות אלו סברנו כי נגרם למערערת נזק ישיר וצפוי בעקבות הגשת הבקשה השניה והוצאת צו המניעה, אותו יש לכמת ועליו יש לפצות. ניתן לראות במחיר של 667,000$ אותו הסכימה רונאל לשלם במסמך הנושא כותרת "רישום פרטי בקשה לרכישת דירה" כמשקף את ערך השוק של דירת הגן בסמוך למועד הגשת הבקשה השניה לצו מניעה. בתיק זה אין משמעות משפטית יתרה למחלוקת בין המערערת למשיבים על אופיו של המסמך, האם הינו מחייב אם לאו. אם כי, ובהערת אגב, נעיר כי מדובר היה בשלב מתקדם ביותר של משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. 16. בסופו של יום, דירת הגן נמכרה במחיר של 590,000$ בלבד. לטענת המערערת מתבטא נזקה בהפרש שבין המחיר לו הסכימה רונאל לבין המחיר שהתקבל בפועל, סך של 77,000$. בכתב התביעה לא פורטו העובדות לעניין כימות הנזק בעת מכירת דירת הגן לבני הזוג שיף, מן הטעם הפשוט כי כתב התביעה הוגש לפני העסקה עימם. יחד עם זאת, בכתב תביעתם הדגישה וטענה המערערת כי "פעולות ומחדלי הנתבעים ובקשותיהם חסרות השחר מהערכאות השיפוטיות יצרו מצב, שבו מקום שניתן היה בעבר למכור את דירת הגן, קיים כעת קושי רב לעשות כן ו/או קיים קושי לעשות כן ללא הפסד כספי ניכר... האחריות בגין כך מוטלת על הנתבעים בלבד אשר בגינן נמנעה המכירה והיכולת למכור" (ראו סעיפים 3.4.4 ו - 3.4.5 לכתב התביעה, מצורף כנספח להודעת הערעור). לאמור, אין עסקינן בעילה או בסעד שבאו להם לעולם לאחר הגשת התביעה. הנזק נוצר עוד לפני הגשת התביעה, ורק "תג המחיר" שהוצמד לו התגבש סופית משהקטינה המערערת את נזקיה ופעלה למכירת דירת הגן. כימות הנזק בא לידי ביטוי מפורש בתצהיר עדות ראשית של המערערת, ושני הצדדים התייחסו לנקודה זו הן בדיונים בבית המשפט והן בסיכומים, כך שלא נגרם למשיבים כל עוול. הדברים אמורים ביתר שאת משאין מחלוקת אמיתית על עצם המכירה ועל המחיר שנתקבל. המערערת הציגה את אותו מסמך עזר פנימי, כדוגמת הבקשה עליה חתמה רונאל. המסמך מפורט, חתום על ידי בני הזוג שיף, ובהמשך נחתם עימם חוזה רכישה שאת העמוד הרלוונטי בו הגישה המערערת לבית המשפט. די בראיות שהוגשו כדי להוכיח שדירת הגן נמכרה במחיר הנמוך ב - 77,000$ ממחיר השוק שלו בעת הבקשה השניה. 17. נציין שהמשיבים לא הגישו כל חוות דעת מטעמם הסותרת ממצאים אלו, לא לגבי שווי הדירה בעת הגשת הבקשה השניה או הוצאת צו המניעה ולא בעת ביטול הצו. במשפט אזרחי על התובע, המערערים דנן, להוכיח תביעתו במאזן ההסתברות קרי, כי העובדות תומכות יותר בגרסתו מאשר נגדו. בנטל זה עמדו המערערים ואילו המשיבים לא הביאו כל ראיה לסתור זאת. על כן, אנו קובעים כי ההפסד בסך של 77,000$ נגרם בשל הבקשה השניה והוצאת צו מניעה. 18. נותר עוד לדון בטענתה של המערערת בדבר הנזק שנגרם בדמות הפסד התשואה על התמורה והפגיעה באלטרנטיבת המימון שלה. בעניין זה דעתנו כדעת הערכאה הדיונית, ומקובל עלינו כי חוות דעת השמאי אינן ממין העניין ואין בהן כדי לתמוך במסקנה אותה מבקשת המערערת כי נסיק. אף המומחה עצמו העיד כי חוות דעתו ניתנה שלא בהקשר לצו המניעה. על כן, דין טענת המערערת בעניין זה, להדחות. סוף דבר 19. דין הערעור להתקבל בחלקו, ופסק דינו של בית משפט השלום מבוטל. המשיבים ישלמו למערערת, יחד ולחוד, ובתוך 7 ימים מקבלת פסק דין זה, סכום של 77,000$ כערכו בשקלים ביום מכירת הדירה לשיף, כשהם נושאים ריבית והצמדה כדין מיום זה ועד לתשלום בפועל. כן ישאו המשיבים, יחד ולחוד, בהוצאות המערערת ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. פיצוייםצוויםצו מניעה