פיצויים בגין מצג שווא

בית המשפט פסק כי צד המסכים לדבר מסוים על סמך מצג שווא שהציג בפניו הצד שכנגד ובעקבות כך נגרם לו נזק, יכול הוא לתבוע פיצוי מאת הצד שכנגד.

הצגת מצג שווא הינה בגדר התנהגות חסרת תום לב על כל המשתמע מכך, ואשר מזכה את הצד הנפגע, בין היתר, בפיצויים שכן חלות עליו הוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) , תשל"א - 1970.

צד לחוזה שנפגע מהתקשרות בחוזה עקב טעות או הטעיה (כמובן בתנאים שצוינו בס' 14 ו-15 לחוק החוזים) זכאי לא רק לביטול החוזה, אלא הוא זכאי גם לתבוע כל תרופה שמגיעה לו.

להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים בגין מצג שווא:

פסק דין

כב' השופט זיאד הווארי:
זהו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט השלום בנצרת ( כב' השופטת הלמן אסתר) בת"א 2237/00 ו- ת"א 2238/00 ( שנידונו במאוחד) שניתן ביום23/7/06, בגדרו הוחלט, בין היתר, לחייב את המערערות לשלם למשיבה מס' 1 סך של 412,295 ₪ ולמשיב מס' 2 סך של 8,257 ₪ כאשר הסכומים הנ"ל נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31/12/98.

1.     הרקע

א.     המשיבים נהגו במשך שנים להעביר למערערת מס' 1 - שותפות עוף חיפה (1992) ( להלן: "המשחטה" או "שותפות עוף חיפה") עופות לשם שיווקם.

השותפות בשותפות עוף חיפה הינן המערערת מס' 3- עוף חיפה בע"מ (להלן: "עוף חיפה" ) ומערערת מס' 4 - תנובשות בע"מ ( להלן : "תנובשות").

המשחטה שיווקה את העופות באמצעות מערערת מס' 2 - היבול שיווק עופות בע"מ (להלן: "היבול").

ב.     בתביעות אשר הגישו המשיבים לביהמ"ש קמא, ואשר נדונו במאוחד, נטען כי המערערות הפרו את ההסכם עם המשיבים בקשר לשנת 1998 כך שהופחתה, באורח חד צדדי, התמורה ששולמה להם ע"י המערערות (שהיתה 92% ממחיר המטרה המפורסם ע"י המרכז החקלאי בקשר למשיבה 1) (להלן: "עופרון") ו- 91% ממחיר המטרה בקשר למשיב 2 (להלן: "המשיב").

המשיבים טענו, בין היתר, כי ההפחתה האמורה נעשתה ללא הסכמתם, אם כי הם השלימו עם כך לצורך מתן סיוע להמשך התנהלות המשחטה, ומתוך אמונה במצגים שהציגו המערערות בפניהם ולפיהם הם יזכו אותם שוב לאחר מכן באופן חלקי ובמהלך שנת 99 יזכו אותם בהפרש שיוותר.

עוד טענו המשיבים, כי לאור מצגים שונים שהוצגו בפניהם, הם היו משוכנעים שהמערערות יעמדו בהתחייבויותיהן וישיבו להם את הסכומים שקוזזו במהלך שנת 1998. בנוסף טענו, כי במהלך חודש 4/99 הודע להם כי המשחטה תפסיק את פעילותה בתחילת חודש 5/99. לאור הפסקת פעילות המשחטה, הבינו המשיבים כי אין בכוונת המערערות לפצותם בגין הסכומים שנותרו חייבים להם בעקבות ההפחתות בשנת 1998.

המערערות מצידן, הכחישו את טענות המשיבים. בין היתר, הכחישו את הטענה כאילו ניתנה מצידם התחייבות לשיפוי המשיבים על הסכומים שהופחתו מהם במהלך שנת 1998.

המערערות טענו עוד כי המשיבים הסכימו להפחתת המחיר כאמור, בין היתר, לאור מצב השוק באותה תקופה.

2.     פסה"ד של ביהמ"ש קמא

להלן תמצית הקביעות של ביהמ"ש קמא;

א.      לצורך הכרעה במחלוקת בין הצדדים, יש לברר האם הפרו המערערות והמשיבה הפורמלית (להלן : "תנובה") או מי מהן את התחייבותן כלפי המשיבים , במהלך שנת 1998, עת הפחיתו ממחיר התמורה ששולמה עבור העופות, ועת נמנעו מלפצות את המשיבים ע"י השבת הסכומים שהופחתו. כמו כן, יש לברר אם הציגו המערערות או מי מטעמם , מצגים מטעים , במהלך עסקיהן עם המשיבים , וגרמו להם לנזק בר פיצוי ומהי אחריותן של המערערות לנזקים שנגרמו למשיבים, במידה ויקבע כי יש לפצותם בגין נזקיהם.

ב.     אין מחלוקת בין הצדדים באשר למחיר שהוסכם מלכתחילה ושעל בסיסו הוצאו חשבוניות למשחטה. חישוב התמורה על פי מחיר המוסכם מופיע בחשבוניות הנתבעות - המערערות.

ג.     מערכת היחסים בין הצדדים לוותה במסמכים כתובים, אך לא נתמצתה במסמכים אלו, וחלק מן ההסכמות הושגו בעל פה מבלי שגובו בכתב. לגבי תנאי התשלום לשנת 1998 ולפני הפחתת הסכומים אין מחלוקת , ונקודת המוצא היא שהסכומים המפורטים בחשבוניות לפני הניכויים, משקפים את המחיר שהוסכם.

ד.     אין מחלוקת כי בשלב כלשהו במהלך שנת 1998, הודיעו נציגי המשחטה למגדלים, ובכלל זה המשיבים, כי בכוונת המשחטה להפחית מן התשלום המוסכם (שהינו כאמור 92% ממחיר המטרה בקשר לעופרון ו- 91% בקשר למשיב) ובפועל אכן נעשתה הפחתה כזו במשך מספר חודשים. בהמשך, ובמהלך מספר חודשים זוכו המשיבים בסכומים העולים על מחיר המוסכם. סכומי ההפחתה מופיעים על גבי כרטיס המגדל כחיוב, ואינם שנויים במחלוקת.

ה.     המחלוקת נוגעת לסיכום המפורט שנערך בין הצדדים קודם להפחתת הסכומים.

ו.     מהסכומים שהגיעו למשיב קוזז בחודשים אפריל ויולי 1998 סך של 10,580 ₪, אולם זוכה בחודש 9/98 בסך של 2,323 ₪. סה"כ נותרו המערערות חייבות לו לטענתו סך של 8,257 ₪ .

באשר לעופרון הרי מהסכומים שהגיעו לה הופחתו במהלך החודשים 5/98 עד 8/98 סך של 510,550 ₪ . ב 11/98 עד 12/98 זוכתה בסך של 98,255 ₪. יתרת החוב החבים לה המערערות עומדת ע"ס 412,295 ₪.

ז.     ביהמ"ש קמא התייחס למסמך נ/3 שהינו הודעה מיום 29/6/98 שנשלחה למגדלים ע"י המשחטה בה צוין, בין היתר, כי בעקבות המצב הקשה בו נתון ענף הפטם ואשר בעקבותיו ירדו מחירי המוצרים השחוטים הם (המשחטה) נאלצים להוריד את המחיר שישולם למגדל ב כ- 0.3 אג' לק"ג נוספים וכן היטל המועצה ישולם ע"י המגדל, החל מיום 5/7/98. עוד צוין בהודעה זו, כי במידה וישתנו התנאים לטובה הם יעלו את המחיר.

ביהמ"ש קמא קבע כי המשיבים לא סתרו את הטענה, כי האמור ב נ/3 הנ"ל שיקף את מה שהוסכם בין הצדדים בשיחות בעל פה , מראשיתו של תהליך ההפחתה.

לאור נ/3 הנ"ל ולאור עדות מר ברונפלד ששימש בתקופה הרלוונטית כחבר בהנהלה במשחטה ודירקטור בחברת "היבול" אשר הבהיר כי כל המגדלים של עוף חיפה , לפחות שהיו בקשר איתו , היו יכולים להבין שהמחיר יורד ככל שהשוק יורד והמחיר עולה ככל שהשוק עולה , קבע ביהמ"ש קמא כי היתה התחייבות ומצג מצד המערערות להעלות את המחיר באם יחול שיפור במחיר השוק.

ביהמ"ש קמא קבע כי גם אם לא היתה התחייבות מפורשת להחזיר את מלוא הסכומים שהופחתו בפועל, הרי ניתן היה להבין מדברים אלה, כי המשיבים יפוצו על הפסדם או חלקו אם מחיר השוק יעלה וכל עוד יהיה במיטבו.

ח.     ביהמ"ש קמא הוסיף כי על אף שהמשחטה לא התחייבה מפורשות להחזיר את כל הסכומים שנוכו, הרי הובטח למשיבים או הוצגו בפניהם מצגים, מהם הבינו כי אם יחול שיפור במצב השוק ומחירי הפטמים יעלו , יועלו המחירים שישולמו להם באופן שהם יפוצו על ההפסד , דהיינו, המשחטה תזכה אותם בסכומים העולים על המחיר המוסכם עד לכיסוי הסכומים שהופחתו.

ט.     מתוך העדויות עולה, כי כעבור מספר חודשים, מחיר הפטמים בשוק עלה והמשחטה החלה להשיב את הסכומים ע"י זיכוי המשיבים. האירוע שקטע את השבת מלוא הסכומים לידי המשיבים, הוא הפסקת פעילות המשחטה.

י.     ברישומי המערערות נותר רישום מדויק של הסכומים ששולמו בחסר ושל אלה ששולמו ביתר. רישום הקיזוזים כפי שנעשה, והעובדה שלא סוכם על מחיר ספציפי חדש כאשר מצב השוק השתפר, מלמדים כי אף שהמשחטה לא התחייבה מפורשות להחזיר את כל הסכומים שנוכו. הובטח למשיבים, או הוצגו בפניהם מצגים , מהם הבינו כי אם יחול שיפור במצב השוק ומחירי הפטמים יעלו, יועלו המחירים שישולמו להם, באופן שהם יפוצו על ההפסד, דהיינו, שהמשחטה תזכה אותם בסכומים העולים על המחיר המוסכם, עד לכיסוי הסכומים שהופחתו.

יא.     לולא נסגרה המשחטה, היו המשיבים זכאים להמשיך וליהנות מהמחיר הגבוה גם במהלך שנת 99, כל עוד לא חלה הרעה בשוק, ואין טענה כי חלה הרעה נוספת במחירים.

יב.     נוכח הראיות שהונחו בפני ביהמ"ש קמא , הוא הגיע בסופו של דבר למסקנה כי בידי מנהלי המערערות היה מידע מספיק, כדי לבסס חשש ממשי ביותר לכך שהמשחטה לא תמשיך בפעילותה בשנת 1999. מידע זה עליהם היה להביא לידיעת המשיבים, הן כאשר דנו איתם בהפחתת המחיר, והן כאשר נשאו ונתנו עימם בנושא תכנון המדגרים והמחירים לשנת 99. ללא מידע זה, גם אם הסכמת המשיבים להפחתת המחיר נסמכה רק על התחייבות כי באם המצב ישתפר יעלו מחירי התמורה, הרי הסכמה זו הושגה על סמך מצג שווא. על סמך מצג זה האמינו המשיבים, כי קשרי העבודה הממושכים שלהם עם המשחטה, ימשכו גם בעתיד וחשבונם יאוזן כאשר מצב השוק ישתפר.

לאור המסקנה אליה הגיע, קבע ביהמ"ש קמא כי המשיבים זכאים להשבת הסכומים שהופחתו מחשבונם בשנת 98 .


3.     טענות המערערות בתמצית;

א.     המערערות טוענות כי הנפקות של קיום " מצג" במישור החוזי שונה מנפקותו במישור הנזיקי. לשיטתן, מצג שווא במישור החוזי אינו מקים עילה לפיצויים והוא עשוי לכל היותר, להקים עילה לביטול החוזה, במקרים של טעות והטעיה.

באשר למצג שווא במישור הנזיקי טוענות המערערות כי פיצוי בעקבות נזק שנגרם כתוצאה ממצג שווא מחייב קיומם של ארבעה תנאים כאשר במקרה דנן לא נטען לקיומם של תנאים אלה וגם לא הוכח .

ב.     אין לחייב נתבע על סמך עילה שלא נטענה בכתב התביעה. לטענת המערערות, ביהמ"ש קמא זיכה את המשיבים על סמך עילה שלא נטענה על ידיהם בכתבי התביעה, שהינה השגת הסכמתם להפחתת המחיר, על סמך מצג שווא שעניינו אי גילוי העובדה, כי המשחטה עומדת להיסגר.

ג.     העובדה שקבע ביהמ"ש קמא, לפיה מנהלי המשחטה ידעו ,במחצית 1998, כי המשחטה תיסגר בשנת 1999 , לא נטענה ע"י המשיבים, לא הוכחה, ואף הוכח ההיפך.

ד.     לא הוכחה העילה החוזית ו/או הנזק : לטענת המערערות, המשיבים לא הוכיחו יסודות החיוב בעילה החוזית שהם, כריתת חוזה, הפרתו ונזק עקב ההפרה. במקרה דנן לא היתה התחייבות וכוונה ליצור מחויבות משפטית להשבת הסכומים שהופחתו. בנוסף ההתחייבות, אותה הסיק ביהמ"ש בעניין "פיצוי על הפסדם או חלקו" אינו מעיד על מסוימות הנדרשת לצורך כריתת חוזה . על כן אין במקרה דנן התחייבות לפיצוי בעלת תוקף משפטי .

לחילופין טענו המערערות כי, גם אם היתה התחייבות (פיצוי עבור הפסדים או חלקו) כפי שסבר ביהמ"ש, הרי זו לא הופרה. שכן, על חלק מההפרשים קיבלו המשיבים פיצוי, מכאן שהם עמדו בהתחייבותן .

לחילופי חילופין, גם אם היתה התחייבות וזו הופרה, הרי לא הוכח נזק כלשהו עקב ההפרה.

ה.     ביהמ"ש קמא התעלם, לאורך פסה"ד, מכך שהנטל להוכיח את התביעה מוטל על המשיבים.

ו.     המערערות טענו לטעויות בולטות (כלשונם) שנפלו בפסה"ד כגון התייחסות לעובדות בלתי רלבנטיות, ולקביעות עובדתיות שגויות. אינני רואה צורך לפרט טענות אלה ובמידת הצורך אתייחס לכך בפרק ההכרעה.

ז.      ביהמ"ש קמא נתן פרשנות שגויה ל- נ/3: לטענתן, מסמך זה מוכיח כי מעולם לא ניתנה על ידם התחייבות לתשלום הפרשים. כל שהובע על ידן, היה תקווה לכך שהמצב ישתפר, ואז יועלה המחיר.

4.     טענות המשיבים בתמצית;

המשיבים , כמובן, מבקשים לדחות את הערעור . להלן תמצית טענותיהם;

א.     הכרעת ביהמ"ש קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות. דומה כי הטענה הרלוונטית המשפטית היחידה שיש בידי המערערות, היא השאלה אם טעה ביהמ"ש בקביעתו, כי המערערות ידעו על אפשרות סגירת המשחטה, והאם גילו למשיבים, במועד הרלוונטי , 5/98 , את דבר סגירתה האפשרית של המשחטה.

בהקשר זה, טענו המשיבים כי נטל ההוכחה מוטל על המערערות ( ובנטל זה הן לא עמדו) מאחר ומדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה " , שכן כפי שקבע ביהמ"ש קמא מהראיות ועדויות עדי המערערות עולה, כי הם ידעו על סגירת המשחטה 15 - 20 שנה לפני כן ובוודאי עובר להפרת ההסכם בשנת 98.

ב.     באשר לטענת המערערות לפיה למשיבים לא נגרם כל נזק משום שבאותה תקופה, הם לא יכלו לקבל מחירים גבוהים יותר אצל משווק חלופי, טוענים המשיבים, כי במקרה דנן, מדובר בנזק שהינו תשלום סכום לו התחייבו המערערות , קרי קיום חיוב חוזי, ועל כן אין קשר לטענת המערערות הנ"ל.

5.     דיון והכרעה

בחנתי את פסה"ד של ביהמ"ש קמא , את טענות הצדדים ואת מכלול החומר שהונח בפנינו והחומר שהונח בפני ביהמ"ש קמא, והגעתי למסקנה, כי פסה"ד של ביהמ"ש קמא מבוסס היטב ונסמך על טענות הצדדים והראיות שהונחו בפניו. לא מצאתי כל פגם המצדיק התערבות בו.

להלן אתייחס לחלק מהטענות שהועלו ע"י המערערים הראויות להתייחסות במסגרת הערעור;

א.     הטענה בעניין ההבדל בין מצג במישור החוזי ומצג במישור הנזיקי;

אציין תחילה, כי במקרה דנן ברור כי אין טענה למצג שווא רשלני שגרם לנזק, אלא המדובר במצג "במישור החוזי" שעניינו השגת הסכמת המשיבים להפחתת המחיר על סמך מצג שווא ( הדבר עולה מפסה"ד ומטיעוני המשיבים).

לגופו של עניין , טענת המערערות לפיה מצג שווא במישור החוזי מזכה את " הנפגע" לכל היותר, בביטול החוזה (לטענתם לאור ס' 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") הדנים בהתקשרות בחוזה עקב טעות או הטעיה) , הינה טענה חסרת כל בסיס משפטי.

סבור אני כי, צד המסכים לדבר מסוים על סמך מצג שווא שהציג בפניו הצד שכנגד , ובעקבות כך נגרם לו נזק, יכול הוא לתבוע פיצוי מאת הצד שכנגד. די אם אציין בהקשר זה, כי הצגת מצג שווא הינה בגדר התנהגות חסרת תום לב על כל המשתמע מכך, ואשר מזכה את הצד הנפגע, בין היתר, בפיצויים שכן חלות עליו הוראות ס' 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) , תשל"א - 1970 ( להלן : "חוק התרופות" ) (ראה בעניין זה גם ס' 12 לחוק החוזים.) בנוסף, ואם נאמר כי המשיבים הסכימו להפחתת המחירים עקב טעות או הטעיה, הרי הם לא רק זכאים לביטול החוזה, כפי שגורס ב"כ המרערים. צד לחוזה שנפגע מהתקשרות בחוזה עקב טעות או הטעיה (כמובן בתנאים שצוינו בס' 14 ו-15 לחוק החוזים) זכאי לא רק לביטול החוזה, אלא הוא זכאי גם לתבוע כל תרופה שמגיעה לו. זאת לאור ס' 22 לחוק החוזים הנ"ל שעניינו "שמירת תרופות" ולפיו "אין בהוראות פרק זה כדי לגרוע מכל תרופה אחרת". על כן, זכאים המשיבים, בין היתר, לפיצויים בעד הנזק שנגרם להם עקב התנהגות המערערות, כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש קמא. במקרה דנן, הנזק שנגרם למשיבים, הינו ההפרש שבין התמורה שהיו אמורים לקבל לפי ההסכמות עם המערערות, בטרם הופחתה התמורה, לבין התמורה שקיבלו בפועל.

טענת המערערות לפיה, למשיבים לא נגרם כל נזק, משום שממילא באותה תקופה הם לא יכלו לקבל תמורה יותר גבוהה, לאור מצב השוק באותה עת, אינה רלוונטית ודינה להידחות. בפנינו מקרה שבו המערערות השיגו את הסכמת המשיבים להפחתת התמורה שהוסכמה עימם, על סמך מצג שווא. מאחר וההסכמה, ובעקבותיה, קיזוז הסכומים המגיעים למשיבים, נעשו כאמור על סמך מצג שווא, הרי המשיבים זכאים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם עקב מצג זה , שמתבטא בסכומים שהופחתו/ קוזזו מהתמורה המגיעה להם.


ב.     טענה נוספת בפי המערערות הנה, כי ביהמ"ש פסק על סמך עילה ועובדות שלא נטענו ע"י המשיבים. לשיטתן, בית משפט קמא זיכה את המשיבים על סמך קביעה לפיה, הסכמת המשיבים להפחתת המחיר, הושגה על סמך מצג שווא שעניינו אי גילוי העובדה, כי המשחטה עומדת להיסגר. כאשר, לטענתן, טענה זו לא עלתה בכתבי התביעה שהגישו המשיבים. טענה זו אין בה ממש ודינה להידחות. עיון בכתבי התביעה ובפסה"ד של ביהמ"ש קמא מלמד, כי ביהמ"ש לא חרג מחזית המחלוקת שהיתה בין הצדדים, ולא פסק על סמך עילה ועובדות שלא נטענו ע"י המשיבים.

מפסה"ד של ביהמ"ש קמא עולה, כי ביהמ"ש קמא פסק כפי שפסק, לאחר שקבע כי הובטח למשיבים או הוצגו בפניהם מצגים, מהם הבינו, כי אם יחול שיפור במצב השוק ומחירי הפטמים יעלו, יועלו גם המחירים שישולמו להם באופן שהם יפוצו על ההפסד. ביהמ"ש קבע עוד, כי מחיר הפטמים בשוק, אכן עלה והמשחטה החלה לזכות את המשיבים על הפסדיהם והאירוע שקטע השבה זו, היה סגירת המשחטה, כאשר בידי מנהליה היה מידע מספיק המבסס חשש ממשי ביותר לכך שהמשחטה לא תמשיך בפעילותה בשנת 99, אך הם לא הביאו מידע זה לידיעת המשיבים.

בתביעותיהם טענו המשיבים כי, מנהלי המשחטה הודיעו להם כי יפחיתו מהמחיר המוסכם ביניהם, אך יזכו אותם שוב לאחר מכן באופן חלקי, ובמהלך שנת 1999 יזכו אותם בהפרש שייוותר ( ראה ס' 10 לכתב התביעה המתוקן של עופרון ו-ס' 5 בפרק ב' של כתב התביעה המתוקן של המשיב). המשיבים טענו, כי אף שלא הסכימו ולא נתנו את ברכתם למהלך זה, הם השלימו עימו באופן זמני לצורך מתן סיוע להמשך התנהלות המשחטה, ומתוך אמונה במצגים שהוצגו להם לפיהם הם יפוצו בסכום שקוזז מהם במהלך 1998 ( ראה ס' 11 לכתב התביעה המתוקן של עופרון וס' 6 לפרק ב' לכתב התביעה המתוקן מטעם המשיב).

בסוף חודש 3/99 הסתבר להם ( למשיבים) כי המשחטה מתכוונת לנעול את שעריה ואח"כ הודיעו להם כי היא תפסיק את פעילותה בתחילת 5/99 ( ס' 17+18 לכתב התביעה המתוקן מטעם עופרון וס' 10+11 לפרק ב' בכתב התביעה המתוקן מטעם המשיב). בעקבות הפסקת פעילות המשחטה, הובהר למשיבים כי אין בכוונת המערערות לקיים את התחייבויותיהן ולפצותם בגין הסכומים שהמשחטה נותרה חייבת להם בעקבות הקיזוזים שנעשו בשנת 1998 ( ס' 19 לכתב התביעה המתוקן מטעם עופרון וס' 12 לפרק ב' בכתב התביעה המתוקן של המשיב).

ההשוואה הנ"ל בין פסה"ד של ביהמ"ש קמא, לבין הטענות, שהועלו בכתבי התביעה של המשיבים, מלמדת בבירור, כי ביהמ"ש לא פסק על סמך עילה שלא נטענה ע"י התובעים. מהטענות שבכתבי התביעה עולה, כי המשיבים טענו, שאילו הם ידעו על אפשרות סגירת המשחטה, הם לא היו מסכימים להפחתה או שהשיקולים להסכמה היו שונים וכי טענתם היא שסגירת המשחטה היא זו, אשר קטעה את המשך השבת הכספים.

ג.     באשר לטענת המערערות בדבר התעלמות ביהמ"ש קמא מכך שנטל ההוכחה מוטל על המשיבים - התובעים.

תחילה אציין, כי טענה זו של המערערות נטענה בכלליות וללא כל פירוט ולא ברור איפה ובאיזה הקשר לשיטתם, התעלם ביהמ"ש קמא מכך שנטל ההוכחה מוטל על המשיבים. לגופו של עניין, עיון בפסה"ד של ביהמ"ש קמא מלמד, כי הוא לא " התעלם" מנטלי ההוכחה . אמנם, לדעתי, אין בנסיבות המקרה שבפנינו מקרה של " הודאה והדחה" כפי שגורסים המשיבים. שכן המערערות לא הודו בכתבי ההגנה, כי הם ידעו ( בעת הפחתת המחירים) על אפשרות סגירת המשחטה בשנת 99. אלא שעובדה זו נקבעה ע"י ביהמ"ש על סמך הראיות שהונחו בפניו. יחד עם זאת לא ראיתי כל פגם בפס"ד של ביהמ"ש קמא בעניין נטלי ההוכחה ועל מי הם מוטלים. בפני ביהמ"ש קמא הוכח, כי האפשרות שפעילותה של המשחטה תופסק, היתה ידועה למנהליה, וכי המדובר היה באפשרות ממשית. ביהמ"ש קבע, כי על נציגי המשחטה היתה חובה ליידע את המגדלים אודות אפשרות זו, בזמן שהוסכם על הפחתת המחירים, וכן בעת שנשאו ונתנו עימם, להמשך ההתקשרות לשנת 99. אין חולק כי המשחטה לא הודיעה למשיבים עובר להפחתת התמורה על אפשרות זו.
בנסיבות אלה, ומאחר והוכחו כל העובדות המקימות עילת תביעה נגד המערערות, הרי לא מובן לי מדוע חשובה עוד השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה.

לטעמי, השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה ברת משקל וראויה לדיון, כאשר עובדה מסוימת, שהיא רלוונטית וחשובה לצורך הכרעה במחלוקת, אינה מוכחת במידה הדרושה. אך כאשר במקרה דנן, העובדות המקימות עילת תביעה, הוכחו במידה הדרושה, אין עוד חשיבות לשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה.

ד.     טענת המערערת, כי לא הוכחה קביעת ביהמ"ש קמא לפיה, למנהלי המשחטה היה חשש ממשי לאפשרות סגירת המשחטה בשנת 1999, ואף הוכח דווקא היפוכו של דבר.

ראשית אציין, כי מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית, על כל המשתמע מכך, מבחינת היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעה עובדתית כזו, במיוחד כאשר היא נסמכת, בין היתר, על עדויות של עדים.
שנית, וזה החשוב, אני סבור כי קביעה זו של ביהמ"ש קמא מבוססת דיה, ואין כל סיבה להתערב בה. עיון בפסה"ד מלמד, כי קביעה זו של ביהמ"ש קמא נסמכה , בין היתר, על עדות העד מטעם המערערות עצמן, מר ברונפלד, שאישר כי איום הסגירה של המשחטה היה מונף במשך שנים ובמהלך שנת 1998 הוא הפך למוחשי יותר. (ראה דברי העד במהלך חקירתו הנגדית עמ' 38-39 לפרוטוקול הדיון בפני ביהמ"ש קמא בעניין "תשריט סגירת המשחטה" ולפיהם המשחטה היתה ממוקמת על תוואי כביש ראשי שהיה אמור לעלות על שטח המשחטה, ודבר זה היה ידוע מזה 15-20 שנה אם כי הדבר נעשה רלוונטי יותר בשנת 98, אז הם ניהלו מו"מ ארוך ורציני עם השקעה כספית גדולה לצורך העתקת מיקום המשחטה וצצה בעיה של איכות סביבה ולכן לא יכלו להעתיק את מיקום המשחטה. הם גם ניהלו מו"מ עם משחטה בשם " מלו עוף" שלא צלח וברגע ששתי האפשרויות הנ"ל " ירדו מן הפרק" הם הודיעו למגדלים שהם לא ממשיכים את עסקי המשחטה.)

העולה מהאמור כי קביעה זו של ביהמ"ש קמא מבוססת כדבעי, ואין כל מקום להתערב.

ה.     באשר לטענת המערערות בדבר פרשנות שגויה, כלשונן, שנתן ביהמ"ש קמא למסמך נ/3 ;

לטענת המערערות, מסמך זה מוכיח כי מעולם לא ניתנה על ידן התחייבות לתשלום הפרשים וכל שהובע על ידן זה תקווה לכך שהמצב ישתפר, אז יועלה המחיר .לטענתן, המסקנה היחידה שיכול היה ביהמ"ש קמא להסיק ממסמך זה, היא שלא ניתנה התחייבות כלשהי, אלא אך ורק הובעה תקווה לשיפור המצב .

כאמור, במכתב זה צוין כי, בעקבות המצב הקשה בו נתון שוק הפטם, הם נאלצים להוריד את המחיר שישולם למגדל, ובנוסף המגדל ישלם את ההיטל שמטילה המועצה החל מיום 5/7/98. במכתב צוין עוד כי "במידה וישתנו התנאים לטובה, ( כך אנו מקווים) נעלה את המחיר".

לטעמי, ביהמ"ש קמא לא נתן פרשנות שגויה או רחבה יותר לאמור במסמך זה. חשוב לציין כי, המסקנות, אליהן הגיע ביהמ"ש קמא, בדבר התחייבות ומצג מצד המערערות להעלות את המחיר, באם יחול שיפור במחיר השוק, לא נסמכו על האמור במסמך זה בלבד והן נקבעו על סמך ראיות נוספות שהונחו בפני ביהמ"ש קמא. כך ביהמ"ש קמא אמר כי, עדי המערערות עמדו על כך שלא היתה התחייבות מצידם להחזיר את כל הסכומים שהופחתו, אך חזרו בעדותם על האמור בנ/3 ומדבריהם משתמע כי המשחטה התחייבה, כי במידה ומצב השוק ישתפר, יועלו המחירים שישולמו למשיבים, באותה מידה כפי שהופחתו.

ביהמ"ש הסיק קיומה של התחייבות ומצג מצד המערערות להעלות את המחיר, באם יחול שיפור במצב השוק, גם על סמך עדותו של מר ברונפלד ( עד מטעם המערערות) ואשר העיד כי, לפחות המגדלים שהיו איתו בקשר, היו יכולים להבין שהמחיר יורד ככל שהשוק יורד והמחיר יעלה ככל שהשוק יעלה.

ו.     ב"כ המערערות תקף (בהודעת הערעור) מספר קביעות, אשר לשיטתו אינן קביעות נכונות ואינן עולות מהראיות . עיינתי בטענותיו בהקשר זה ולא מצאתי כל סיבה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור.


6.     לאור כל האמור, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערות בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך - 15,000 ₪ + מע"מ כחוק נכון להיום.



                                        



                                         זיאד הווארי - שופט


כב' השופט האשם ח'טיב - אב"ד:
אני מסכים.


                                   

                                    האשם ח'טיב, שופט - אב"ד

כב' השופט בנימין ארבל:
מצרף אנוכי דעתי לאמור בחוות דעתו של כב' השופט זיאד הווארי.


                                        

                                          בנימין ארבל - שופט



הוחלט אפוא פה אחד כאמור בפסק דינו של כב' השופט זיאד הווארי.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון