סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע-
"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

ועל פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות-
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

בפסיקה נקבע, כי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות נבדלים זה מזה במהותם, ולכן הם אינם חלים סימולטנית, כלומר, כאשר חל סעיף 7, סעיף 8 אינו יכול לחול

להלן החלטה בנושא סעיף 7 לחוק ההתיישנות:

החלטה

לפני בקשה לסילוק על הסף מפאת התיישנות, שיהוי והעדר עילה (בש"א 8584/04) ובקשה להטלת עיקול על נכסי הנתבע (בש"א 9257/05).
התובע טען, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, הוא שימש כמנהל מטעם חברת א. א. אלטון בע"מ (להלן: "החברה").
מהנטען בבש"א 9257/05 עולה כי הנתבע הפסיק לאחרונה לפעול כתאגיד בנקאי והחזיר את רישיון הבנק לבנק ישראל, אך הוא עדיין רשום כתאגיד ברשם החברות.
בחודש נובמבר בשנת 1988 התקשרה החברה עם חברות המזון פרי ניר בע"מ ופרי העמק בע"מ בהסכם לפיו התחייבה לספק להן עגבניות.
על פי הנטען, ביום 19/2/90 או בסמוך לכך, נחתם בין התובע והחברה לבין הנתבע הסכם לפתיחת חשבון משותף, ובמהלך שנת 1990 קיבלה החברה מהנתבע שלוש הלוואות בסכום כולל של 420,000 ש"ח לשם קבלת מימון לגידול העגבניות.
כבטחון לפירעון ההלוואות נרשמו המחאות זכות אצל חברות המזון לטובת הבנק (נספח ה' לכתב התביעה), ומאוחר יותר חתמו התובע וחברת פרי ניר בע"מ על ערבות להבטחת ההלוואות שניתנו לחברה.
ביום 10/6/93 הגישה חברת פרי העמק בע"מ בקשה על דרך של טען ביניים (במסגרת ת"א 719/93), בה ביקשה לקבוע למי מהמשיבים עליה לשלם עבור יבול העגבניות (התובע והחברה נכללו בין המשיבים).
התובע טען, כי הוא פנה לב"כ הנתבע בדרישה להעביר לתכנית השקעה את הכספים המופקדים בחשבון פרי העמק בע"מ, עד שיושג הסדר כלשהו או תינתן החלטה, וזאת על מנת לשמור על הערך הריאלי של הכספים (נספח ו' לכתב התביעה), אך ב"כ הנתבע לא נענה לדרישתו.
לטענת התובע, במסגרת ת"א 719/93 חתם הנתבע על הסכם פשרה במסגרתו הועבר לרשותו סכום של 497,000 ₪ מכספי התובע, וזאת מבלי שהיה התובע מודע להסכם הפשרה.
בנוסף, לטענתו, במסגרת ההסכמות בין הצדדים, התחייב הנתבע לפרוע את סכומי ההלוואות רק אם חשבון הבנק יהיה ביתרת זכות, אך למרות זאת, ההלוואות נפרעו גם כשחשבון הבנק היה מצוי ביתרת חובה (נספחים ט' ו-י' לכתב התביעה).
התובע טען, כי ביום 3/11/92 הגיש הנתבע תביעה כספית (ת.א. 1288/92), וחייב את חשבון הבנק של התובע והחברה בשכר טרחת בא כוחו עבור ניהול התביעה, אך תביעה זו נמחקה מספר שנים לאחר מכן, ובניגוד למתחייב, הנתבע לא החזיר את שכר הטרחה על דרך זיכוי החשבון. בנוסף, במסגרת אותו הליך עיקל הנתבע שני רכבים של התובע, אך לאחר מחיקת התביעה, לא זיכה את חשבון הבנק בסכום שוויים.
אציין (והדבר אינו עולה מפורשות מכתב התביעה), כי בהחלטתה מיום 26/3/96 הורתה כב' השופטת הניה שטיין ז"ל על הפסקת התביעה כנגד התובע והעברת העניין לדיון בפני המשקם (מכוח סעיף 7(ב)(1) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992), ואילו התביעה כנגד החברה נמחקה בהעדר התייצבות ב"כ הנתבע לדיון מיום 23/6/97 (נספחים ה' ו-ו' לכתב התביעה). מהבקשה לסילוק על הסף עולה, כי ביום 15/10/01 הגישו התובע והחברה כתב תביעה שכנגד כנגד הנתבע, במסגרת ההליך שנדון לפני המשקם (נספח ה' לבש"א 8584/04), אך בדיון שנערך ביום 23/7/02 הודיע התובע כי הוא החליט להסיר את התביעה שכנגד, וזאת לאחר שהנתבע טען כי למשקם אין סמכות לדון בה (נספח ט' לבקשה).
התובע טען, כי מעת לעת קנה הנתבע פק"מ, אך התשואה ממנו היתה נמוכה באופן משמעותי מסכום הריבית בו חויב התובע, וגם בגין כך נגרמו לתובע הפסדים משמעותיים.
לביסוס טענותיו, צירף התובע חוות דעת מטעם מר סלימאן עלי סלמאן, מומחה בתחום הבנקאות (נספח י"א לכתב התביעה).
התובע טען, כי בפעולות ומחדלים אלה, פעל הנתבע בניגוד לחובותיו על פי דין או על פי ההסכמים שבין הצדדים.
כפי שטען הנתבע בבקשתו לסילוק על הסף, נראה כי לפחות מבחינה כרונולוגית, המועדים הרלבנטיים לטענותיו העובדתיות של התובע, מצויים מן העבר השני של תקופת ההתיישנות.
השאלה היא, האם חל בענייננו אחד או יותר מהחריגים המנויים בחוק ההתיישנות הדוחים את תחילת מרוץ ההתיישנות או מפסיקים אותו.
התובע טען כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. לטענתו, הנתונים הרלבנטיים לא היו בידיעתו, עד שנמסרו לו מסמכים מסוימים מכוח החלטת המשקם מחודש ספטמבר בשנת 2000, ועילת תביעתו התגבשה רק לאחר שמסר המומחה את חוות דעתו, ביום 18/8/02. לפיכך, נדחה תחילתו של מרוץ ההתיישנות , בהתאם להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").
התובע טען, כי בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, פרק הזמן שחלף עד למועד מתן ההחלטה לפיה נמחקה תביעת הנתבע (23/6/97), אינו בא במניין תקופת ההתיישנות. לטענתו, התביעה הנוכחית היא למעשה גלגול חדש של התביעה שכנגד שהגיש בפני המשקם, ושנמחקה בהסכמתו מפאת חוסר סמכות, ולפיכך חלה בענייננו הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות.
מעבר לכך, לטענתו, הקטנת סכום תביעת הנתבע, שהתבררה לפני המשקם, מהווה הודאה בקיום זכות, ולכן קיימת תחולה גם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע-
"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".
ועל פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות-
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
בפסיקה נקבע, כי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות נבדלים זה מזה במהותם, ולכן הם אינם חלים סימולטנית, כלומר, כאשר חל סעיף 7, סעיף 8 אינו יכול לחול (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861).
התובע טען בתגובתו לבש"א 8584/04 כי חלים בענייננו הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, אך במסגרת סיכומיו מיקד את התייחסותו לסעיף 8 לחוק, שאכן נראה כי הוא הרלבנטי מבין השניים.



מכל מקום, בתגובתו לבקשה ובסיכומיו גם יחד, טען התובע כי חלה בענייננו הוראת סעיף 89 לפקודה הקובעת-
"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות- "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1)     מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך- היום שבו חדל;
(2)     מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל- היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע- היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
כידוע, הפרת חובה הולכת ונמשכת יוצרת נזק רציף לתובע, ולכן היא מגבשת עילת תביעה חדשה מדי יום. לפיכך, אם הפרה זו נמשכת פרק זמן הארוך מתקופת ההתיישנות, תיחסם עילת התביעה הנובעת מהנזק שאירע לפני המועד התוחם את תקופת ההתיישנות, אך לא העילה הנובעת מנזק שאירע לאחריו (ע"א 35/71חברת ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1), 225)
בענייננו, למעשה, עמדתו של התובע בדבר תחולת סעיף 89(1) לפקודה, מסתכמת רק בטענה כללית ביותר לפיה היות שמדובר בעילת תביעה נמשכת, לא ניתן לטעון להתיישנותה. התובע לא הסביר מדוע לשיטתו, מדובר בעובדות המגבשות עילת תביעה נמשכת, מהם אותם מעשים ומחדלים נמשכים והולכים ומהי נקודת הזמן שבה הם חדלו. במצב דברים זה, איני סבור כי התובע יכול להיבנות מהוראת סעיף 89(1) לפקודה.
כעת יש לבחון את שאלת תחולתו האפשרית של סעיף 89(2) לפקודה, אל מול זו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
כאמור, שאלת תחולתם הסימולטנית של סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודה, נדונה רבות בפסיקה, והמסקנה שנקבעה היא, כי סעיף 89(2) מתייחס אך ורק למקרים שבהם רכיב הנזק הוא שהתגלה באיחור, בעוד שסעיף 8 לחוק ההתיישנות מתייחס לגילוין המאוחר של עובדות הקשורות ליתר רכיביה של העוולה הנזיקית, ככל שהתגבשה (ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(2) 535; ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח', תק-על 2005(3) 746).
כאמור, התובע טען, כי עילות התביעה התגבשו רק לאחר שמסר המומחה מטעמו את חוות דעתו, ביום 18/8/02, וקודם לכן קיננו בליבו חששות בלבד, בכל הנוגע לאופן התנהלותו של הנתבע במשך השנים. כלומר, התובע טען, גם אם לא באופן מפורש, לגילוין המאוחר של הפרות ההסכמים מצד הנתבע, וכתוצאה מכך לגילויים המאוחר של הנזקים הנטענים. מכאן, אין הדבר דומה למצב שבו המעשים המפרים היו ידועים לתובע מסוים עוד בשלב מוקדם, ורק היקף נזקיו נותר עלום עד למתן חוות דעת מומחה, שכן המודעות המאוחרת להיקף הנזק בענייננו נגזרה מהמודעות המאוחרת להתרחשותם של המעשים המפרים.
לפיכך, טענת ה"ידיעה המאוחרת" מתייחסת, בראש ובראשונה, לגילוין המאוחר של ההפרות הנטענות, ורק כפועל יוצא מכך, נובעת המסקנה האפשרית בדבר גילויים המאוחר של הנזקים הנטענים או של היקף הנזק. לפיכך, המתווה הנורמטיבי הרלבנטי בענייננו לטענה זו מעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ובו בלבד.
בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מעוגנים שני יסודות שעל התובע מוטל הנטל להוכיח את קיומם-
(א)     עצם היעלמותן של העובדות המהוות את עילת התביעה מעיני התובע.
(ב)     היעלמותן של אותן עובדות מהתובע נובעת מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.
לעניין היסוד הראשון של הסעיף, נקבע כי עובדות הן עובדות, על פי המשמעות הפשטנית של המונח, ואין הן לא פרשנות משפטית לדין או הבנת הדין, וגם לא השגתן של ראיות להוכחת אותן עובדות (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש- משרד האוצר נ' דניאל שחר, פ"ד נו(2) 297; בר"ע (תל אביב יפו) 2303/04 ברוך לוי נ' עיריית תל אביב, תק-מח 2006(1) 2936; בש"א (תל אביב יפו) 11140/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פ.א. ברקאי חברה לבניין וייזום בע"מ (בפירוק), תק-מח 2005(1) 12916).
בע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, נדון מקרה שנסיבותיו דומות במקצת לנסיבות המקרה הנוכחי, ונקבע, כי מועד הגשת ממצאי המומחה לבעל הדין אינו מהווה מועד הקובע ותוחם את תקופת ההתיישנות, שעה שלא היתה כל מניעה לכך שניתוח הנתונים ייערך זמן רב קודם לכן, שכן, ככלות הכל, עיתוי הבדיקה נתון להחלטת התובע.
אני סבור כי רציונל זה ישים בהחלט גם על המקרה הנוכחי, ומוביל לתוצאה זהה.
התובע טען, כי חששות בנוגע לאופן התנהלותו של הנתבע קיננו בליבו תקופה ארוכה לפני עריכתה של חוות דעת המומחה, והם מצאו את ביטויים גם בכתב ההגנה שהגיש במסגרת תביעת הנתבע.
מעיון במסמכים המצורפים לטיעוני הצדדים, נראה כי הכוונה היא לכתב ההגנה שהגישה החברה ביום 23/10/96 במסגרת ת"א 1288/92 (נספח ג' לבקשה).
מעיון בכתב ההגנה, נראה כי הטענות שנטענו במסגרתו, חופפות באופן חלקי לטענות שניצבות בבסיס התביעה הנוכחית.
המסקנה המתחייבת היא, כי העובדות המבססות טענות אלה, היו ידועות לתובע (ולוּ באופן לכאורי) כבר באותה תקופה (כלומר בשנת 1996), ולא היתה כל מניעה לגיבושן של עילות התביעה הנובעות מהן, או לכל הפחות, לבחינה עובדתית וחשבונאית של אותן עובדות על ידי מומחה (ולצורך כך אין משמעות לעובדה שכתב ההגנה הוגש מטעם החברה ולא מטעם התובע). במילים אחרות, בדיוק באותו אופן שאותן עובדות והמשמעות הנובעת מהן אוזכרו בכתב ההגנה שהגישה החברה כבר בשנת 1996, הן גם היו יכולות להוות בסיס מספיק על מנת לבסס באופן לכאורי את עילות התביעה של התובע כבר באותה תקופה, או לכל הפחות, להצדיק את בחינתן על ידי המומחה כבר באותה תקופה.
אלא שבפועל, חלפו עברו להן כשש שנים, מבלי שהתובע יפעל לבירורן וליבונן של עובדות אלה על דרך בחינתן על ידי מומחה, ומבלי שינקוט בצעד כלשהו שיבטא את נפקותן המשפטית-מעשית.
עובדה זו יוצרת השתק המונע מהתובע מלטעון טענה כלשהי בדבר ידיעתן המאוחרת של העובדות המאוזכרות בחוות הדעת מטעמו, ובהתאם לכך, היא חוסמת את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות בענייננו.
ניתן לבחון את המצב מנקודת מבט נוספת. כאמור, על פי היסוד השני של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות יתחיל במועד שבו נודעו לתובע העובדות הרלבנטיות, רק כאשר היעלמותן של אותן עובדות נובעת מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.
במקרה הנוכחי, לא היתה אמורה להיות שום מניעה לערוך את חוות הדעת הרבה לפני המועד שבו היא נערכה בפועל (בחודש אוגוסט שנת 2002), ולכן ככל שעובדות מסוימות נותרו עלומות עד לאותו מועד, הרי שהדבר לא נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע.
בנוסף, מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי לחברה היה רואה חשבון והיא ניהלה ספרים והגישה דוחות למס הכנסה (עמ' 16 לפרוטוקול). אני סבור, כי העובדה שפעילותה החשבונאית של החברה בוקרה על ידי רואה חשבון מטעמה, מעידה גם היא על אפשרות גילוין של העובדות הרלבנטיות לפני עת ארוכה.
מעבר לכך, לבקשה צורף תצהירו של מר יעיש רביבו, העובד במחלקה העסקית של הנתבע, וממנו עולה כי דפי החשבון של התובע והחברה הופקו באופן רגיל וסדיר, ונשלחו לכתובת החברה. טענה זו לא הופרכה בחקירתו הנגדית של מר יעיש רביבו (עמ' 15 לפרוטוקול), והעובדה שהוא לא טיפל בחשבון הבנק המשותף לתובע ולחברה, אינה שוללת כשלעצמה את נכונותה.
בהתאם לאמור, גם טענותיו העובדתיות של התובע שלא פורטו בכתב ההגנה של החברה, ושנכון למועד הגשתו היו בגדר חששות בלבד, עשויות היו להיבחן על ידי המומחה כבר לפני תקופה ארוכה, ולכן הן אינן עובדות עלומות כמשמעות המונח בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
מעבר לכך, קיימים נתונים קונקרטיים המעידים על כך שמודעותו של התובע לעובדות המבססות טענות מסוימות, לא התגבשה רק במועד מסירת חוות הדעת, אלא הרבה קודם לכן.
כך לדוגמה, בכתב התביעה נטען כי הנתבע פרע את סכומי ההלוואות מהחשבון המשותף לו ולחברה, למרות שהחשבון היה מצוי ביתרת חובה, וזאת בניגוד למוסכם. מהנאמר במסגרת הדיון שהתקיים ביום 24/5/04 בפני המשקם, עולה כי התובע היה מודע לכך שההלוואות נפרעו מיתרת החובה בחשבון, כבר במועד החיוב, והוא מיהר להביע את השגותיו בעניין בפני הנהלת הבנק (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בפני המשקם, מב/1. ראה גם עמ' 16 לפרוטוקול הדיון בהליך הנוכחי).
בנוסף, התובע טען כי הסכם הפשרה שנערך לפני כב' השופט קלינג במסגרת טען הביניים (וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 30/2/93), נערך ללא ידיעתו.
טענה זו נסתרת באופן מוחלט על ידי העובדה הפשוטה, שלפחות על פני הדברים, התובע היה צד להליך ונכח בדיונים שהתנהלו במסגרתו (מב/2 ו-מב/3), אם כי הוא התכחש לה בחקירתו הנגדית, וזאת, לטעמי, מבלי שסיפק הסבר סביר לגרסתו. הרושם שמתקבל הוא, כי התובע היה מודע לאופן התנהלותו של הנתבע, תקופה משמעותית לפני הגשתה של התביעה הנוכחית, והוא אף הביע את עמדתו בנוגע לכך, בין אם בפני גורמים בנתבע ובין אם במסגרת הליכים קודמים. התרשמות זה מהווה נדבך נוסף למסקנתי בדבר מניעותו של התובע מלטעון לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
התובע טען כי התביעה הנוכחית הינה למעשה תולדה של תביעת הנתבע כנגדו, שהדיון בה התנהל בפני המשקם בהוראת כב' השופטת שטיין ז"ל, והיא "באה במקום" התביעה שכנגד שהגיש (במסגרת ההליך שהתנהל בפני המשקם), ושהוסרה לבסוף בשל חוסר סמכות, ולכן לאור סעיפים 4 ו-15 לחוק ההתיישנות, היא טרם התיישנה.
סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע-
"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".
הסתמכותו של התובע על סעיף 4 לחוק ההתיישנות נובעת מכך שההליך שהתנהל לפני המשקם לא היה נתון ל"סכנת" התיישנות, ולשיטתו, הוא הוליד את הצורך בבירור התביעה שכנגד שהגיש, ושנמנע בהעדר סמכות של המשקם לדון בה.
כלומר, לשיטת התובע, המונח "תביעה שכנגד", המאוזכר בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, כולל עילת תביעה נגדית, גם אם טרם באה לידי מימוש בדרך של הגשת תביעה שכנגד.
לפרשנות משפטית מעניינת זו אין שום עיגון בדין.
הרציונל שניצב בבסיס סעיף 4 לחוק ההתיישנות נדון בע"א 289/65 צפורה רובינשטיין נ' רענן רון ואח' , פ"ד כ(1) 505, ונקבע-
"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי הדין, בנוגע לעניין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה- שכנגד באותו נושא- לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בעניין המשמש גם נושא התביעה- שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד" (ראה גם ע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, תק-על 2003(2) 1188; רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, תק-על 2005(3) 2759).
אני סבור כי משמעות הדברים היא, כי ככל שבירורן של התביעה והתביעה שכנגד יחדיו הינו אפשרי מכל בחינה פרוצידורלית שהיא, לרבות סמכות עניינית, הרי שאין הצדקה למנוע את קיומו בשל התיישנות אפשרית של התביעה שכנגד, וזאת בתנאי ששתי התביעות עוסקות באותו נושא או נובעות מאותן נסיבות.
בענייננו, כאמור, התובע חזר בו מהתביעה שכנגד שהגיש לפני המשקם, וזאת לאחר שהנתבע טען כי המשקם נעדר סמכות לדון בה (נספח ט' לבקשה).
מעיון בתגובת הנתבע לכתב התביעה שכנגד נראה כי לשיטתו, סמכותו של המשקם על פי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 היא לדון בתביעה הנוגעת לחובו של החקלאי ולא לתביעה של חקלאי כנגד גורמים אחרים (נספח ו' לבקשה).
התובע לא נימק את החלטתו להסיר את התביעה שכנגד, אך בהעדר טיעון נגדי בעניין, לא נותר אלא להניח כי הוא הסכים לעמדה עקרונית זו.
מכאן, כי מלכתחילה לא היתה שום אפשרות לברר את תביעתו הנגדית של התובע לפני המשקם, במתכונת שהוגשה, וממילא לא היתה שום רלבנטיות לסעיף 4 לחוק ההתיישנות.
כפועל יוצא מכך, אין שום קונסטלציה שבה ניתן "לשמר" את עילת התביעה של התובע כנגד הנתבע, ולהביאה לידי מימוש גם לאחר התיישנותה, שעה שהיא באה בעבר לידי ביטוי במסגרת תביעה שכנגד, שלהגשתה לא היה מקום מלכתחילה. כל פרשנות אחרת משמעה הגמשת סעיף 4 לחוק ההתיישנות מעל ומעבר לגבולותיו הטבעיים.
סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע-
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
התובע טען, כי תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות מתבטאת בכך, שפרק הזמן שחלף עד שנדחתה תביעתו ביום 23/6/97, אינו אמור לבא במניין הימים, ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מאותו מועד.
ראשית, יש להעמיד את הדברים על דיוקם.
בהחלטתה מיום 26/3/96 הורתה כב' השופטת הניה שטיין ז"ל על הפסקת התביעה כנגד התובע והעברתה לבירור בפני המשקם, והורתה על המשך בירור התביעה כנגד החברה בפניה (נספח ב' לבקשה). בפסק דינה מיום 23/6/97 הורתה כב' השופטת שטיין על מחיקת התביעה כנגד החברה, בהעדר התייצבות התובע לדיון (נספח ד' לבקשה).
כלומר, תביעת הנתבע כנגד התובע היא שהופסקה, והדיון בה הועבר לפני המשקם, ולא תביעה כלשהי שהוגשה על ידי התובע, ולכן על פני הדברים, לא חל בענייננו סעיף 15 לחוק ההתיישנות.
התובע בהחלט מודע לנקודה עובדתית זו, אך לשיטתו, בעקבות הפסקת התביעה כנגדו, נמנעה ממנו האפשרות להגיש תביעה שכנגד, שכן ניסיון מאוחר יותר לממש את עילת תביעתו במסגרת תביעה שכנגד שהוגשה לפני המשקם, לא יצא אל הפועל, וזאת בהעדר סמכות המשקם.
אני סבור, כי כשם שלא ניתן להיבנות מהתביעה שכנגד שבירורה הופסק עוד בטרם החל לצורך יישומו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כך גם לא ניתן להיבנות ממנה לצורך יישומו של סעיף 15 לחוק, ומאותה סיבה בדיוק.      
בע"א 2486/04 אהרון אהרוני נ' אלחנני דנציגר שפורן ושות', תק-על 2005(2) 3655 נקבע כי הודעת הנתבע בתצהיר המצורף לבקשת רשות להגן, בדבר כוונתו להגיש תביעה שכנגד ככל שתינתן לו רשות להגן, ללא הגשת בקשה להתיר את הגשתה של התביעה שכנגד, אינה מהווה "תובענה" כמשמעה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, ולכן מרוץ ההתיישנות אינו מופסק מכוח אותו סעיף.
דברים אלה בהחלט רלבנטיים לענייננו, בשינויים המחויבים, שכן כשם שקיומה של התביעה שכנגד היה ערטילאי באותו מקרה, כך הוא גם ערטילאי במקרה הנוכחי.
ככלות הכל, אין המדובר במצב שבו התביעה שכנגד היתה ברת-דיון ענייני במועד הגשתה, אלא בירורה ממילא לא יצא אל הדרך, ולפיכך, לא ניתן להיתלות על עצם הגשתה לפני המשקם ולטעון כי התביעה הנוכחית אינה אלא גלגול חדש שלה, שעה שלא היתה לה כל משמעות מעשית נכון למועד הגשתה (מה גם שהיא הוגשה שנתיים לפני שהוגשה התביעה הנוכחית).
התובע טען, כי בתביעתו המקורית של הנתבע כנגדו, נכלל סעד כספי בסכום של 570,813 ₪, אך לאחר שהיא הועברה לדיון בפני המשקם, הופחת סכום התביעה והועמד על 54,000 ₪, וזאת במסגרת הדיון מיום 18/11/03. לטענתו, הפחתה משמעותית זו מהווה הודאה בקיום זכות כמשמעות המונח בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד ההודאה בקיום הזכות.
במסגרת הדיון מיום 18/11/03, שנערך לפני המשקם, טען ב"כ הנתבע-
"אחת הטענות של מר חיון הייתה לגבי חיוב שכ"ט שחוייב בו במאי 91 כאשר התביעה שהבנק הגיש נגד החברה נמחקה בבימ"ש מחוזי, והתביעה כאן טרם נסתיימה. ולכן הוא טען שיש לזכותו בסכום זה, כמובן משוערך...לבדיקתנו לא הייתה הוראה של הבנק שאסרה על חיוב כזה, אנו בדקנו ועשינו חשבון מתוקן כאשר אנו מפחיתים את הסכום הזה והחלטנו לקבל את הטענה..." (עמ' 1 לפרוטוקול, נספח ל"ג לתצהיר התובע).
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע, כי כאשר הנתבע הודה, בכתב או בפני בית המשפט, בדבר קיום זכות של התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות להימנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות דינו כהודאה לעניין הסעיף.

בפסיקה נקבע, כי יש לפרש את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות על דרך הצמצום, ובאופן שעל הנתבע, לכל הפחות, להודות בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את זכותו של התובע, כך שיהיה ברור כי הוא אינו מודה רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות (ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ ואח', תק-על 96(2) 243; ע"א (תל אביב יפו) 3553/02 עירית הוד השרון נ' הדר בע"מ-חברה לביטוח, תק-מח 2006(1) 10919).
בענייננו, הנתבע אמנם חזר בו מאחת מהעילות שהיוו את הבסיס לתביעתו כנגד התובע, אך ראשית, אותה תביעה התנהלה לפני המשקם ולא בערכאה הנוכחית, כך שאני בספק עד כמה למהלך זה קיימת משמעות מעשית לענייננו, ומעבר לכך, האמירה הלקונית למדי במסגרת הדיון מיום 18/11/03 רחוקה מלהיות הודאה ברורה בקיום זכות, על המשמעות הנלווית לכך, וסביר להניח כי מדובר במהלך שנועד לקדם בירור יעיל לפני המשקם ותו לא.
לאור האמור, המסקנה היא, כי התביעה התיישנה בכללותה, ולא חלים על המקרה הנוכחי אחד או יותר מהחריגים המנויים בחוק ההתיישנות.
הבקשה מתקבלת. התביעה, על כל רכיביה, נדחית על הסף.
לאור תוצאה זו, מתייתר כמובן הדיון בבש"א 9257/05.


התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, ללא קשר לתוצאת ההליך בתיק העיקרי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות 9 שנים

  2. התיישנות הלוואה

  3. התיישנות דיונית

  4. התיישנות חוב מים

  5. ויתור על התיישנות

  6. התיישנות קנס חניה

  7. התיישנות שלא מדעת

  8. התיישנות תביעת בנק

  9. התיישנות דוח חנייה

  10. התיישנות הפרת חוזה

  11. התיישנות מחלת מקצוע

  12. התיישנות ביטוח נכות

  13. התיישנות דמי גמולים

  14. סעיף 9 לחוק ההתיישנות

  15. התיישנות חלק מתביעה

  16. התיישנות היטל השבחה

  17. התיישנות עבירת עוון

  18. התיישנות תביעה שכנגד

  19. התיישנות במשפט אזרחי

  20. התיישנות בחוק ספציפי

  21. התיישנות תאונת ספורט

  22. התיישנות חופשה שנתית

  23. התיישנות מזונות בגיר

  24. התיישנות החזר ארנונה

  25. סעיף 8 לחוק ההתיישנות

  26. התיישנות בחוסר תום לב

  27. סעיף 9 לחוק ההתיישנות

  28. התיישנות תביעה שנדחתה

  29. התיישנות תביעת יורשים

  30. סעיף 7 לחוק ההתיישנות

  31. התיישנות תביעה נגד ערב

  32. סעיף 15 לחוק ההתיישנות

  33. התיישנות ביטוח תלמידים

  34. התיישנות תביעה הצהרתית

  35. התיישנות תביעת מיטיבים

  36. התיישנות תביעה נגד בנק

  37. התיישנות תביעה שהופסקה

  38. התיישנות תביעה נגד בנק

  39. התיישנות תרמית או הונאה

  40. מרוץ ההתיישנות מס הכנסה

  41. התיישנות עבירות מנהליות

  42. ערעור על התיישנות ביטוח

  43. התיישנות בתביעות ארנונה

  44. התיישנות מעוולים במשותף

  45. התיישנות תאונות תלמידים

  46. התיישנות ביטוח נזקי צד ג

  47. התיישנות תביעת כפל ביטוח

  48. חוק התיישנות דוחות חנייה

  49. התיישנות בקשה להחזר אגרה

  50. מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות

  51. התיישנות חוב שירותי ביוב

  52. התיישנות תביעה נגד צה''ל

  53. התיישנות בגין עבירות מין

  54. התיישנות ביטוח שריפה בעסק

  55. התיישנות במקרקעין מוסדרים

  56. פגרת בית המשפט – התיישנות

  57. התיישנות תביעת רכב קל כבד

  58. התיישנות מיום מקרה הביטוח

  59. התיישנות תביעת ביטוח נכות

  60. התיישנות עבירות ברירת קנס

  61. חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958

  62. התיישנות תביעה של פסול דין

  63. סמכות עניינית התיישנות קנס

  64. התיישנות זכות קיזוז ארנונה

  65. התיישנות תביעת תאונת דרכים

  66. התיישנות דמי שימוש במקרקעין

  67. התיישנות הליכי גבייה מנהליים

  68. התיישנות ביטוח תאונות ילדים

  69. צו הרחבה דמי הבראה התיישנות

  70. התיישנות תביעה - מחלת אסטמה

  71. התיישנות תביעת ביטוח 3 שנים

  72. התיישנות לתובע עם ליקוי שכלי

  73. התיישנות זכות חוזית במקרקעין

  74. התיישנות תביעות ביטוח אחריות

  75. התיישנות רישום בעלות על דירה

  76. התיישנות ביטוח תאונות אישיות

  77. תום לב בהתיישנות תביעת ביטוח

  78. התיישנות בשל גילוי נזק מאוחר

  79. התיישנות תביעה נגד רשות הדואר

  80. התיישנות תביעה בסדר דין מקוצר

  81. הגשת תביעה יום לפני ההתיישנות

  82. התיישנות תביעת רשלנות מקצועית

  83. התיישנות תביעה נגד כונס נכסים

  84. התיישנות תביעה לקצין התגמולים

  85. התיישנות עקב הגשת תביעה קודמת

  86. התיישנות - קפנדריה - קיצור דרך

  87. טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה

  88. טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים

  89. התיישנות אחריות למוצרים פגומים

  90. התיישנות תביעה נגד מוביל אווירי

  91. מירוץ ההתיישנות בעניינו של קטין

  92. התיישנות תביעה לדמי שימוש ראויים

  93. התיישנות ביטוח מוות בתאונת דרכים

  94. התיישנות תביעה לדמי שימוש ראויים

  95. התיישנות ממועד קביעת נכות במל''ל

  96. תיקון תביעה לאחר תקופת ההתיישנות

  97. התיישנות תביעה נגד אגודה שיתופית

  98. התיישנות דו''ח על נסיעה באור אדום

  99. הארכת מועד התיישנות בגלל מצב נפשי

  100. הסכמה להארכת התיישנות תביעת ביטוח

  101. עצירת מירוץ ההתיישנות עיקול מנהלי

  102. התיישנות תביעה של לקוח נגד עורך דין

  103. מתי מתחילה תקופת ההתיישנות של חוזה

  104. התיישנות תביעה של עורך דין נגד לקוחו

  105. התמוטטות גג - התיישנות תביעת נזיקין

  106. הפסקת מירוץ ההתיישנות בגין מחלת נפש

  107. ערעור על דחיית התביעה מחמת התיישנות

  108. התיישנות עבירת רצח שר או ראש הממשלה

  109. תאונת עבודה לפני 10 שנים - התיישנות

  110. חובת אזהרה לגבי מועדי התיישנות ביטוח

  111. התיישנות תביעת ירידת ערך לפי סעיף 197

  112. רשלנות עורך דין במקרה התיישנות תביעה

  113. העלאת טענת התיישנות "בהזדמנות הראשונה"

  114. עצירת מירוץ ההתיישנות עקב חוסר ידיעה

  115. התיישנות התחייבות להעברת זכות במקרקעין

  116. התיישנות תביעה להכרה במחלת סרטן בעבודה

  117. התיישנות תביעה מכוח חוק הגנה על עובדים

  118. התיישנות במהלך משא ומתן עם חברת הביטוח

  119. מועד היווצרות עילת תביעה לצורך התיישנות

  120. התיישנות המתבססת על תקופת התדיינות קודמת

  121. התיישנות ביטוח תאונות אישיות בתאונת דרכים

  122. העירייה גבתה כספים ביתר הודאה על התיישנות

  123. התיישנות תביעת נזיקין נגד מנהל עיזבון זמני

  124. תחילת מירוץ ההתיישנות מיום החתימה על החוזה

  125. התיישנות תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים

  126. סמכות קצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות

  127. התיישנות תביעה לפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים

  128. ערעור לעליון על התיישנות תביעת רשלנות רפואית

  129. ועדת ערעורים לפי חוק הנכים התיישנות מחלת נפש

  130. טענת התיישנות ''בהזדמנות הראשונה'' בבית המשפט

  131. התיישנות: ניהול מו"מ תוך משיכת זמן בחוסר תום לב

  132. שוויון הזדמנויות בעבודה - התיישנות תביעה לאחר שנה

  133. התגבשות ''עילת התביעה'' לצורך מועד תחילת ההתיישנות

  134. טענו שהבנק הסתיר את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות

  135. סילוק על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין - השתק פלוגתא

  136. ההלכה קובעת כי הנזק שמתחיל את מרוץ ההתיישנות אינו נזק זניח

  137. נטען כי כי יש לקבוע כי מרוץ התיישנות התחדש רק עם איתור הנתבעים

  138. תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו מע"מ מנוע מלגבות חוב מס עקב התיישנות

  139. ערעור את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנוגעות לשאלת ההתיישנות

  140. מהו "המועד הקובע" בחישוב תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה ?

  141. פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה

  142. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון