סיכויי הגנה בקשת רשות להתגונן

הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו. אולם בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה.\ להלן פסק דין בנושא סיכויי הגנה בקשת רשות להתגונן: פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) לפיו חויבו המערערים לשלם למשיב 2 סכום של 2,353,859 ש"ח לאחר שבקשתם לרשות להתגונן מפני תביעת הבנק נדחתה בחלקה. התביעה 2. ביום 16.3.1993 נפתח חשבון 690-600250 (להלן: "החשבון") בסניף המשיב 2 (להלן: "הבנק") בירושלים. ביום 24.3.2005 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר ובמסגרתה טען כי בחשבון קיימת יתרת חובה בסך של 12,870,084 ש"ח, ואולם לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סכום של 3,099,525 ש"ח. התביעה הוגשה נגד המערערת 1, חברת טימאט קאופמן סילבר (להלן: "החברה"), והמערער 2, מר אוריאל עתאלי (להלן: "עתאלי"), בטענה כי הנם בעלים משותפים בחשבון וכנגד המשיב 1, מר ג'יימס אטלי, בטענה כי הוא ערב לחשבון. בקשות הרשות להתגונן 3. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי שתי בקשות: האחת, בקשת רשות להתגונן ובה הם השיגו על סכום החוב הנתבע וביקשו כי בית המשפט יורה לבנק להמציא מסמכים בכדי שיוכלו לחשב את שיעור החוב שבמחלוקת. לדבריהם, הבנק חייב אותם בריבית גבוהה מזו שעליה סוכם וגרם להם נזק ולפיכך יש לקזז את נזקם מסכום החוב. לבקשה זו צורפו שתי חוות דעת חלקיות של מומחים שבדקו את החשבון: חוות דעת של מר שלום אביב (מ/24) וחוות דעת של "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים" (מ/25). השניה, בקשה למחיקת התביעה או לחלופין בקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידי עתאלי בטענה כי הוא אינו בעלים בחשבון כי אם נאמן ובתפקידו זה אף רכש עבור החברה נכס בגוש 6205 חלקה 721 (להלן: "בית בכור") וכי הבנק ידע זאת. החלטת בית המשפט המחוזי 4. בהחלטתו מיום 29.11.2005 קבע בית המשפט המחוזי, כי מנספחי כתב התביעה עולה שהמערערים 1 ו-2 חתומים על טופס פתיחת החשבון ומר ג'יימס אטלי חתום על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום. בית המשפט ציין, כי ביום 11.10.1999 חתמו המערערים וכן מר ג'יימס אטלי על הסכם לקבלת הלוואה מהבנק (מ/26) ובו אישרו, בין היתר, את יתרת החוב בחשבון. באותו הסכם אישרו המערערים כי הם מוותרים על כל טענה בכל הקשור לחשבונותיהם בבנק והסכימו כי הבנק ינקוט בהליכים לגביית החוב אם לא יעמדו בפירעונו. עוד צוין, כי במכתב נוסף מיום 26.2.2004 (מ/27) התחייבו המערערים 1 ו-2 לסלק את יתרת החוב והודיעו כי מר ג'יימס אטלי ימכור את ביתו בהרצליה פיתוח תוך 6 חודשים כדי לפרוע את ההלוואה בסך של 700,000 דולר. גם ממכתב זה, כך ציין בית המשפט המחוזי, לא עולה מחלוקת באשר לסכום החוב ואף לא צוין בו כי למערערים יש טענות כלשהן. 5. אשר לטענת המערערים כי לא קיבלו מסמכים הנוגעים לחשבונם בבנק, קבע בית המשפט כי המערערים דווקא קיבלו לידיהם מסמכים רבים בהם לא עשו שימוש ובכך יש כדי לחזק את גרסת הבנק כי זהו רק ניסיון לחסות בצל הטענה במטרה לקבל רשות להתגונן. 6. אשר לחוות דעת המומחים, ציין בית המשפט כי עתאלי הודה כי אירועים וטענות עובדתיות שאוזכרו בחוות הדעת לא ידועים לו אישית וכי אין ביכולתו להניח תשתית עובדתית בעניינם. נקבע, כי חוות הדעת הינן ערטילאיות. 7. לפיכך, דחה בית המשפט את טענותיהם של המערערים לעניין עצם קיומו של החוב וקבע כי הם לא הראו כל הגנה שהיא בעניין זה. ואולם, בכדי להסיר ספק לגבי החלקים שבעניינם טוענים המערערים כי יש מקום לבדוק את חישוב הריבית, התיר בית המשפט למערערים להתגונן בשני נושאים: האחד הינו שיעור הנזקים וטענת הקיזוז בסך של 245,665 ש"ח; השני הוא גביית יתר על פי חוות דעתו של מר אביב עד לסך של 500,000 ש"ח. 8. בית המשפט דחה גם את טענת הנאמנות שהעלה עתאלי במסגרת הבקשה השניה וקבע כי הטענה לפיה הוא אינו הבעלים של החשבון אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שצורפו לכתב התביעה. בית המשפט ציין, כי שמו של עתאלי הופיע במסמכים רבים הקשורים בחשבון. נקבע, כי במסמכים עליהם חתמו המערערים בעת קבלת ההלוואות ובתכתובת המאוחרת יותר, לא נזכרה טענת נאמנות זו והיא בהשלכה "טענה כבושה". עוד נקבע, כי אין כל רלוונטיות לכך שעתאלי הוא נאמן או שהנכס נקנה בנאמנות עבור החברה. נקבע, כי אין זה אלא ניסיון לייחס את החוב לחברה על מנת להתחמק מחיוב אישי. 9. לפיכך, נתן בית המשפט פסק דין חלקי לטובת הבנק לגבי הסכומים בהם לא ניתנה למערערים רשות להתגונן. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערערים 10. המערערים חוזרים על טענתם לפיה מבדיקות חלקיות שבוצעו בידי מומחים מטעמם עולה כי הבנק, שנתן להם הלוואה שקלית בריבית של פריים +1%, חייב אותם בפועל בהחזר הלוואה בריבית גבוהה יותר של פריים +3%. על פי חוות הדעת החלקיות התגלו ליקויים נוספים בחשבון ובכימות גס הוערכה גביית היתר בסך של 745,665 ש"ח, הסכום אשר לגביו ניתנה להם רשות להתגונן. לטענת המערערים, די בכך שהוכחה מחלוקת אמיתית ומבוססת לגבי הסכום הנתבע כדי ליתן להם רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה ואפשרות להגיש חוות דעת שלמה לאחר קבלת כל המסמכים הנדרשים. 11. לטענת המערערים, טעה בית המשפט כאשר קבע על סמך שני המסמכים שצורפו על ידי הבנק כי הם מודים בסכום הנתבע. לגישתם, המסמך משנת 1999 אינו קושר בין הסכומים הנקובים בו ובין הסכומים הנתבעים בתביעה עצמה ולפיכך הוא אינו רלוונטי. מסמך זה נערך ונוסח על ידי הבנק והמערערים חתמו עליו. מאז חלפו כחמש שנים והמסמך, כך נטען, אינו יכול להוות הודאה באשר לגובה החוב נכון להיום. המערערים טוענים כי המסמך משנת 2004 הינו תכנית עסקית שהוצעה על ידי החברה לבנק ואין הוא יכול לשמש ראיה לכך שהם הסכימו לגובה החוב הנתבע. 12. המערערים שבים וטוענים, כי הבנק נמנע מלהעביר להם את המסמכים אותם ביקשו עוד בטרם הוגשה התביעה. לדבריהם, הבנק העביר להם חלק מהמסמכים ואולם עדיין חסרים בידם מסמכים בכדי להגיש חוות דעת סופית בעניין המחלוקת הקיימת לגבי גובה החוב בחשבון. המערערים טוענים, כי בין המסמכים החסרים קיימים מסמכים משנת 1999, ובהם גם מסמכי הלוואה, שלגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לדבריהם, הבנק לא טוען כי המסמכים אינם מצויים ברשותו אלא שהוא בוחר להיאחז בטענת ההתיישנות. לגישת המערערים, התנהגות זו אינה ראויה במיוחד נוכח התחייבותם לשאת בעלות השחזור של אותם מסמכים. 13. עתאלי חוזר על טענתו לפיה החשבון הינו חשבונה של החברה והוא נפתח לצורך מימון רכישת בית בכור שהוא נכס עסקי-מסחרי של החברה. לדבריו הוא הוסמך על ידי החברה כמנהלה לחתום על הסכם הרכישה כנאמן של החברה. לטענתו הבנק ידע על נאמנות זו עוד עובר לפתיחת החשבון בבנק. עוד טוען עתאלי כי זכויות החכירה בנכס נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין בהיותו נאמן, לפיכך הוא צורף כבעלים לחשבון החברה באופן טכני-פורמאלי שכן הבנק נזקק לחתימת עתאלי על מסמכים שונים הקשורים לנכס בהיותו רשום כבעל הזכויות בו. לדבריו, הוא אינו הבעלים של הנכס וההלוואה לא הועמדה לטובתו. עתאלי מוסיף ומציין כי הוא אינו בעל מניות בחברה ומשמש כמנהלה בלבד. בכדי לבסס את טענת הנאמנות שהעלה מפנה עתאלי לראיות ועדויות שהוצגו בבית המשפט המחוזי ובכללן: טופס מס שבח שהוגש לשלטונות המס בו דווח על הנאמנות (מ/6); הודעת נאמנות שהוגשה לשלטונות המס (מ/7); מכתב שנערך ונחתם עובר לפתיחת החשבון על ידי עורך דינו ונשלח לעורך הדין בר-חנין שייצג את המערערים בעסקת הרכישה ובו הוא מבקש כי יעביר אליו את הודעת הנאמנות (מ/8) והתשובה למכתב אליה צורפה ההודעה החתומה (מ/9); פרוטוקול החברה ממועד קודם ליום פתיחת החשבון המסמיך את עתאלי כנאמן של החברה לצורך רכישת הנכס (מ/10); מכתב שצורף לשטר המשכנתא והוגש לרשם המקרקעין ובו צוין על ידי הבנק כי הערת האזהרה נרשמה לטובת עתאלי "כנאמן עבור חברת טימאט קאופמן" (מ/11); הסכם חתום בין החברה לבין חברת להב אחזקות למכירת חלק מהנכס בו צוין כי הנכס נרכש על ידי עתאלי בנאמנות עבור החברה (מ/12); פניה של חברת להב אחזקות לבנק, בעקבות ההסכם, שבה היא מציינת כי בכדי לרשום את זכויות החכירה על שמה "נחוץ קודם לרשום את העברת הזכויות... משם הנאמן (אריק פרדי אטאלי) [עתאלי - מ"נ] אל שם הנהנה (טימאט קאופמן-סילבר בע"מ)" (מ/13); שטר העברה של הנכס, באישור הבנק, מנאמן לנהנה בלשכת רישום המקרקעין ללא תמורה בכפוף למשכנתא (מ/14); תצהירו של עורך הדין בר-חנין לפיו עתאלי רכש את הנכס בנאמנות (מ/15) וכן עדותו על כך בבית המשפט (מ/16); המחאות המונפקות מהחשבון הנושאות את שמה של החברה כבעליו (מ/17); תצהירו של עתאלי בו נטען כי מעולם לא הוצאה המחאה או נמשכו כספים מהחשבון לצורך פרטי שלו (מ/18), טענה אשר לדברי עתאלי לא נסתרה מעולם על ידי הבנק. לטענת עתאלי הראיות האמורות מוכיחות כי הוא היה נאמן בנכס החברה וכי הבנק ידע זאת. לנאמנות זאת, כך נטען, נפקות מהותית לעניין החשבון ששימש לפעילות הקשורה לנכס ובגינו הוגשה התביעה. 14. לטענת עתאלי, בניהול התביעה הפר הבנק את חובת תום הלב המוגברת החלה עליו. הבנק ידע על הנאמנות אך התעלם ממנה ולא הזכירה בבקשת עיקול במעמד צד אחד שהגיש במסגרת תיק זה ואף לא בכתב התביעה. 15. לטענת עתאלי, בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע כי טענת הנאמנות שהעלה בבקשת הרשות להתגונן היא "טענה כבושה". לטענתו, במסגרת בקשתו לביטול עיקול זמני (בש"א 1196/05), שקדמה לבקשתו לרשות להתגונן, הוא טען כי הוא אינו הבעלים הקנייני בחשבון וכי לא ביצע בו כל פעולה אישית ואף ציין כי מדובר בחשבון עסקי של החברה בו ניתנה לה הלוואה לצורך רכישת בית בכור. לדבריו, כבר בדיון שהתקיים באותה בקשה העלה את טענת הנאמנות. לגישת עתאלי, אין בהעלאת טענת הנאמנות שינוי גרסה, שהרי הוא טען מלכתחילה כי הוא אינו הבעלים של החשבון, כי לא קיבל תמורה מהבנק בחשבון זה וכי הבנק ידע עובדות אלה. לדבריו, טענת הנאמנות שהעלה נתמכת במסמכים רבים ובעדות עורך הדין בר-חנין ולפיכך אין לראותה כ"טענה כבושה", זאת במיוחד לאור העובדה שהיא הועלתה בשלב מוקדם של ההליך. 16. עתאלי מוסיף ומציין כי בהחלטתו בבקשה לביטול העיקול (בש"א 1196/05), קיבל בית המשפט את טענת הנאמנות בקובעו: "... בעניין זה דעתי היא שמר אטלי [עתאלי - מ"נ] חתם על מסמכי הבנק כנאמן ולא כאדם פרטי, על כן דין צו העיקול, אשר הוטל על נכסו הפרטי להתבטל... ממכלול המסמכים אשר הוצגו בפני עולה כי בכל הליך הרכישה, הן מול הרשויות והן מול הבנק נכתב במפורש כי מר אטלי הינו נאמן עבור החברה. כמו כן מונה מר אטלי במפורש ע"י החברה, בישיבת מועצת המנהלים מיום 7.2.1993, לשמש נאמן לצורך רכישת הנכס, זאת יום לפני החתימה על חוזה הרכישה ו - 9 ימים לפני פתיחת החשבון הנ"ל. כן, מעדותה של המצהירה מטעם הבנק עולה, כי לא עלה בידי הבנק להוכיח שמר אטלי השתמש בחשבון הנ"ל כבחשבונו הפרטי. יש לייחס לפרט זה משקל מכריע, מאחר ולבנק שליטה על כל מסמכי החשבון ובבדיקה פשוטה וקצרה יכל לסתור טענה זו. לתמיכה בכך יש להוסיף את העובדה כי על גבי הצ'קים אשר הונפקו בחשבון זה מופיע שמה של החברה בלבד... ללא ציון קיומם של בעלים נוספים בחשבון כנהוג בחשבון משותף... עוד טען הבנק כי בחתימתו של מר אטלי על כל מסמך הקשור בחשבון, יש די על מנת להוכיח כי הוא בעליו של החשבון הנ"ל. דעתי היא כי אין די בכך, מאחר שמר אטלי שימש כמנהלה של החברה, כפי שעולה מרישומי רשם החברות, וככזה עליו לצרף את חתימתו לכל מסמך אשר עליו חותמת החברה. לפיכך, פרשנות עובדה זו נוטה יותר לכיוון הקביעה כי חתימה זו אינה כבעל חשבון כי אם כמנהל. מאחר וקבעתי כי לא הוכח שמר אטלי הינו בעליו של החשבון, הרי שאני קובע שיש לבטל את צו העיקול אשר הוטל על הנכס הפרטי של הנתבע." [עמוד 4-3 להחלטה מיום 5.6.2006] לטענת עתאלי, קביעה זו עומדת בסתירה לקביעותיו של אותו שופט בהחלטה בבקשה לרשות להתגונן שם דחה בית המשפט את טענת הנאמנות. לדבריו, בית המשפט לא נימק כיצד הגיע למסקנות הפוכות על בסיס אותן ראיות. 17. לפיכך סבור עתאלי, כי מהמסמכים שהוצגו ומהעדויות שנשמעו בתיק זה עולה כי בידיו עילת הגנה מבוססת המצדיקה ליתן לו רשות להתגונן. טענות הבנק 18. הבנק מצידו מפנה לשני המסמכים האמורים משנת 1999 ומשנת 2004. לטענתו, במסמך משנת 1999 אישרו המערערים את יתרת החוב, ויתרו על טענות מכל מין כלפי הבנק ואישרו כי לבנק הזכות לנקוט בהליכים משפטיים אם לא יעמדו בפירעון ההלוואות. במסמך משנת 2004 התחייבו המערערים לסלק את יתרת החוב ולמכור את הבית של מר ג'יימס אטלי בהרצליה פיתוח "כדי לאפשר פירעון הלוואות עד גובה 700,000$". מסמכים אלה, כך לטענת הבנק, מונעים מהמערערים להעלות טענות שיש בהן סתירה או הכחשה להתחייבותם לפירעון החוב. הבנק מציין, כי המערערים אינם טוענים כי שילמו סכום כלשהו על חשבון החוב. עוד טוען הבנק, כי המסמכים החסרים היחידים קשורים לתקופה עליה חלה התיישנות. 19. אשר לטענת הנאמנות שהעלה עתאלי, טוען הבנק כי מחקירתו של עתאלי בבית המשפט עולה כי הוא חתום באופן אישי כבעלים-משותף על המסמכים לפתיחת החשבון וכי דמי השכירות שקשורים לבית בכור נגבו על ידי עתאלי ולא הופקדו בחשבון אלא בחשבון אחר על שם החברה. עוד עולה מהעדות, כך לטענת הבנק, כי הנכס בהרצליה לא נמכר וההתחייבות לשלם 700,000 דולר להקטנת החוב לא קוימה וכי אירועים שאוזכרו בחוות דעת המומחים מטעמם המערערים ובכללם: מועד הדרישה לפירעון ההלוואות והסיכומים באשר לריבית ולעמלות, לא ידועים לעתאלי באופן אישי ואין אפשרות להניח להם כל תשתית עובדתית. בהקשר זה מוסיף הבנק וטוען כי עתאלי לא עיין בחוות הדעת טרם הגשתן וספק אם נפגש עם המומחים שערכו אותן. לדבריו, חוות הדעת החלקיות לא עודכנו בהתאם לעשרות המסמכים שנמסרו למערערים במסגרת ההליכים המוקדמים. הבנק מפנה לדברי עתאלי לפיהם מי שטיפל בעניינים הכספיים היה מר דוד בוקרה ומציין כי המערערים לא טרחו להעידו. נטען, כי עתאלי חתם על שורה של מסמכים הקשורים בחשבון, בכל השנים בהם הוא נוהל, בחתימה אישית לצד חתימת החברה. במסמכים אלה צוין שם הלקוח: "טימאט קאופמן בע"מ ו/או אטלי פרדי אריק ואוריאל". דברים אלה, כך לטענת הבנק, משמיטים את הקרקע תחת טענתו של עתאלי לפיה הוא אינו קשור אישית לחשבון. דיון 20. הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם, 1.5.2006); ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 6.3.2008); ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 47 (2004); ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400 (1996); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995)). גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו (עניין עגיב יעוץ וניהול בע"מ, עניין אלפי). ואולם בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה (עניין אוזן, עניין עגיב יעוץ וניהול בע"מ, עניין חב' האחים אלפי, ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)). אדון תחילה בטענת הנאמנות שהעלה עתאלי. 21. טענת הנאמנות שהעלה עתאלי נתמכת לכאורה בעדויות ובמסמכים שונים שהציג ופורטו לעיל. בית המשפט ציין בהחלטתו בבש"א 1196/05 בעניין העיקול כי "ממכלול המסמכים אשר הוצגו בפני עולה כי בכל הליך הרכישה, הן מול הרשויות והן מול הבנק נכתב במפורש כי מר אטלי הינו נאמן עבור החברה". מסמכים אלה הובילו את בית המשפט למסקנה כי "מר אטלי חתם על מסמכי הבנק כנאמן ולא כאדם פרטי" וכי "לא הוכח שמר אטלי הינו בעליו של החשבון". ואולם בהחלטתו בבקשה לרשות להתגונן מיום 27.11.2005 קבע בית המשפט באשר לטענת הנאמנות כי "לטענה זו אין זכר במסמכים עליהם חתמו הנתבעים בעת קבלת ההלוואות, או בתכתובת מאוחר יותר...". ודוק: בשלב זה איננו בוחנים כיצד יצליח עתאלי להוכיח את הגנתו ואיננו בודקים את טיבן של הראיות. כל שעלינו לבחון הוא האם הגנתו של עתאלי המבוססת על פרטי העובדות המתגלים מתצהירו, ועיקרה טענת הנאמנות האמורה, היא הגנה אפשרית שאם תוכח, יהיה בה כדי לדחות את תביעתו של הבנק נגדו? התשובה לשאלה זו היא, לדעתי, בחיוב. ככל שעתאלי יצליח להוכיח בפני הערכאה הדיונית כי הוא אכן תפקד כנאמן ולא כבעלי החשבון וכי הבנק ידע זאת, או היה עליו לדעת זאת, הרי שתהא בידו הגנה אפשרית מפני תביעת הבנק אשר ביקש להיפרע מבעליו של החשבון. לפיכך, שוכנעתי כי יש ליתן למערער רשות להתגונן בטענת הנאמנות שהעלה כנגד תביעת הבנק נגדו. אין בדברים אלה כמובן משום הבעת עמדה בשאלת הבעלות בחשבון. טענות הצדדים בעניין זה ראוי להן שתתבררנה ואין מקום להיעתר לבקשתו החלופית של עתאלי לדחות את התביעה נגדו על הסף. 22. כן שוכנעתי כי יש ליתן למערערים רשות להתגונן כנגד תביעת הבנק בשאלת גובה החוב. כזכור, המערערים טוענים כי הבנק חייב אותם בהחזר הלוואה בשיעורי ריבית גבוהה מזו שסוכם עליה ואולם אין בידם להצביע על סכום חיוב היתר במדויק משום שאין בידם את כל המסמכים הנחוצים לשם כך. בית המשפט המחוזי סבר כי טענה זו מצריכה בירור בפניו, קיבל את בקשת המערערים לרשות להתגונן באופן חלקי והתיר להם להתגונן על סכום של 745,665 ש"ח וזאת "על מנת להסיר ספק לגבי החלקים להם טוענים הנתבעים, כי יש מקום לבדוק את החיוב בריביות וכו'...". אלא שסכום זה, כפי שציין בית המשפט, מבוסס על החישובים שנערכו בחוות הדעת החלקיות שהגישו המערערים. בחוות דעת אלה צוין, כי בשל העובדה שמסמכים הדרושים לשם הערכת הנזקים שנגרמו עקב פעולות הבנק חסרים, לא ניתן להעריך בשלב זה את כל הנזקים במלואם. עוד צוין באחת מחוות הדעת כי "אין ספק כי ברגע שנקבל את כל המסמכים הדרושים הסכומים בחוות הדעת יגדלו משמעותית" (ראו: עמוד 3 לחוות דעת "ד.פ ניהול ובקרת פיננסים". ההדגשה במקור). בנסיבות אלה, בהן מחד גיסא השתכנע בית המשפט, על יסוד חוות הדעת החלקיות, כי שאלת החיוב בריביות היא שאלה המצריכה בירור בפניו והתיר למערערים להתגונן בסוגיה זו עד לסכום המבוסס על מסקנות חוות הדעת; ומאידך גיסא סכום זה בוסס על מידע חלקי, הערכות והנחות (בשל הימנעות הבנק מהעברת כל המסמכים הדרושים למערערים, כפי שאפרט להלן) וצוין כי הוא עשוי "לגדול משמעותית", נראה לי כי אין מנוס אלא להתיר למערערים להתגונן מפני תביעת הבנק. 23. יתרה מכך, כלל הוא כי מקום בו נבצר מהנתבע להתגונן משום שכל המסמכים הדרושים אינם מצויים ברשותו, יש בידו לפנות לבנק התובע ולבקשו כי ימסור לידיו עותק מהמסמך הנדרש. אם הבנק לא ייעתר לבקשתו ללא צידוק מספיק, יקבל הנתבע רשות להתגונן על מנת לחייב את התובע להוכיח את תביעתו (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 188, 196 (1991); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 137 (1992); ע"א 261/89 אברהמי ובניו חברה לבניין נ' בנק המזרחי (לא פורסם, 14.7.1992), זוסמן סדר הדין האזרחי, בעמ' 665). המערערים פנו לבנק בבקשה לקבל מסמכים הקשורים בחשבון עוד בטרם הוגשה תביעת הבנק נגדם (ראו: מ/32). לאחר הגשת התביעה חזרו המערערים ופנו לבנק בבקשה שימציא להם את המסמכים האמורים ואולם הבנק ניאות להעביר להם רק חלק מהמסמכים. בסיכומיו בפנינו טען הבנק כי "...המסמכים החסרים היחידים וקשורים לתקופה בגינה ממילא חלה התיישנות". אלא שמרשימות המסמכים של המערערים ושל הבנק עולה כי גם מסמכים הקשורים בהלוואה לגביהם טרם חלפה תקופת ההתיישנות (למשל הסכם הלוואה מיום 20.4.1999), לא הועברו לידי המערערים. הבנק לא מסביר מדוע הוא נמנע מלהעביר מסמכים אלה וממילא לא נמצא לכך "צידוק מספיק". 24. הבנק חוזר ומפנה לשני המסמכים בהם לטענתו הודו המערערים בחוב והתחייבו להסדירו, אלא שלמסמך משנת 1999 אין ליתן משמעות מכרעת משום שנחתם כשש שנים לפני הגשת התביעה (ראו והשוו: ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 18.6.2008)) וממילא נראה כי לא ניתן ללמוד ממנו על המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשלב זה באשר לשיעורי הריבית. אשר למסמך משנת 2004, ספק אם ניתן לראות בו הודאה מטעם המערערים בסכום החוב הכולל (שאף לא צוין בו) או בגובה תשלומי הריבית שהיה עליהם לשלם לאורך כל תקופת ההלוואות. 25. התוצאה היא כי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.11.2005 ואת פסק הדין החלקי שניתן ביום 6.12.2005 וליתן למערערים רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה, והכל כאמור לעיל. הוצאות הליך זה יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. בקשת רשות להתגונן