הדעה הרווחת היום היא כי גם תביעה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה רשאי הנתבע להתקיף בבקשת מחיקה, מחוסר עילה, וזאת משני טעמים: ראשית, מטבע בריאתו ניתן לבית המשפט הכוח להפסיק הליכים טרדניים בעודם באיבם, שאין להם כל סיכוי של הצלחה; שנית: בקשת הנתבע למחיקת ההמרצה, מפאת חוסר עילה, אינה אלא בקשה לפצל את הדיון בהמרצה, לברר תחילה שאלה אחת, היא השאלה, אם גילתה ההמרצה עילה, ולדון רק לאחר מכן בשאר השאלות הנוגעות לגופו של עניין. לכל הדעות רשאי בית המשפט, אם כי לעולם אינו חייב לנהוג כך. ממילא מסור העניין לשיקול דעתו של בית המשפט, ומדוע לא ימריץ הנתבע את בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו. להלן החלטה בנושא בקשה למחיקת המרצת פתיחה על הסף: החלטה 1. המדובר בבקשה למחיקה על הסף של התובענה, אשר הגיש המשיב נגד המבקשות בה"פ 295/06, בבית משפט זה. 2. טענות המשיב בהמרצת הפתיחה בתמצית: א. המשיב ביקש מבית המשפט להצהיר כי, בשנת 1996 ו/או 1999 ו/או בסמוך לכך נכרת הסכם מחייב בינו לבין המבקשת 1 לפיו עברו ו/או יעברו לבעלותו של המשיב ששה מגרשים בכפר שיבלי והינם: מגרשים מס' 2 ש', 3 ש', 8 ש', 10 ש', בחלקה 46 בגוש 17216, וכן מגרשים 207 ת' ו- 386 ת', בחלקות 16, 23 בגוש 17217 בתמורה לכך יפנה המשיב את שאר השטח המוחזק בידו בחלקה 46 בגוש 17216 ובחלקות 16,23 בגוש 17217 בכפר שיבלי. ב. המגרשים הנ"ל יחד עם מגרשים אחרים בחלקות הנ"ל, מוחזקים מזה עשרות שנים ושנים רבות לפני קום המדינה, ע"י אביו של המשיב ולאחר מכן ע"י המשיב ועל חלק ניכר מהם קיימים עצי פרי מסוגים שונים במשך עשרות שנים. ג. בשנת 1986 הגישה המבקשת 1 תביעת פינוי נגד המשיב ואביו מהמקרקעין הנ"ל ולתשלום דמי שימוש ראויים. בשנת 1991 ניתן פסק דין חלוט לטובת המבקשת 1, ולשם ביצועו נפתח תיק הוצל"פ. ד. בשנת 1996, במהלך תביעות נזיקין אזרחיות, אשר הגיש המשיב נגד מבקשת 1 ואחדים מעובדיה, ובהמלצת כב' השופט ג'רג'ורה, הסכים מנהל מבקשת 1 במחוז צפון, כי המשיב יגיש בקשה להסדרת חזקה במקרקעין הנ"ל, כפי שעשה עם אנשים אחרים בכפר שבלי. ה. המשיב הצהיר כי מתשובת מנהל הפיקוח של המבקשת 1, רזי רוזנבך, להצעת המשיב, ועל יסוד סעיף 3 לתשובתו, מיום 18/4/96, עולה כי יש הסכמה עקרונית להצעת המשיב, למעט טענת קיפוח למבקשת 1 בכל הקשור לדרכי גישה ואפשריות ניצול, לדידו של המשיב, המדובר בטענות טכניות וניתן לפתור אותן ע"י תיקון מיקום דרכים או סלילת דרכים בהסכמה. עוד הצהיר המשיב כי מנהל הפיקוח נקט בסחבת מכוונת נגדו, בגלל סכסוכים אישיים ובגלל שהמשיב הגיש נגדו תלונות שונות. ו. לפנייתו של המשיב בשנת 1998 למנהל מחוז הצפון לזרז את ההסדר, ענתה לו היועצת המשפטית ביום 18/6/98 כי להסדר הזה דרוש אישור מיוחד. 3. טענות המבקשות בבקשה בתמצית: א. המרצת הפתיחה אינה מעלה עילה כנגדן, ועל כן יש לדחות את התובענה על הסף. ב. המשיב טוען לזכויות לכאורה, מכוח הסכם עם המנהל, שצורף כנספח 8 לכתב המרצת הפתיחה, המתייחס לשיתוף במקרקעין (להלן: "ההסכם"). דא עקא, כי בין ההסכם האמור ובין המשיב אין ולא חצי דבר, המשיב אינו נמנה על הצדדים להסכם, ואף אינו מציג את היותו כמיופה כוח ו/או מטעם מי מהצדדים לו. יתרה מכך, ההסכם קויים זה מכבר בין הצדדים לו, כאשר המשיב אינו נמנה עליהם. ג. ההסכם מתייחס לחלקה 24 בגוש 16971, חלקה אשר אין לה כל זכר בכתב המרצת הפתיחה, לא כקרקע הנטענת להיות מוחזקת ע"י המשיב, ולא כקרקע אשר עתידה להימסר לו. ד. המשיב מטריד את המבקשות ומי מעובדיהן באופן סדרתי מזה שנים, מסכת שתחילתה שעה שפלש למקרקעיהן שלא כדין. מאז שנות השמונים של המאה החולפת התקיימו מגעים להסדרת חזקת בית המגורים של אבי המשיב בשטח המגרש עליו הוא בנוי, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל. נסיון שלא צלח נוכח התנגדות המשיב ו/או אביו לפנות את יתרת שטחי הפלישה, העולים על 12 דונם קרקע. ה. קיימים פסקי דין חלוטים לסילוק ידי המשיב ממקרקעי המבקשות, וכרגע תלויים ועומדים נגד המשיב הליכים לסילוק ידו במסגרת ההוצל"פ. ו. משלא הראה המשיב ולו בדל של ראיה, בדבר התחייבות לכאורה בינו לבין המבקשות, הרי שיש לדחות את תובענתו על הסף. ז. באשר לה.פ. 166/01 (מחוזי נצרת), המבקשות טענו כי אין בין עובדות התובענה הנ"ל להמרצת הפתיחה הנוכחית דבר. פסק הדין בה.פ. 166/01 נותן תוקף להסכם פשרה, אשר נחתם בין בני משפחת עבד שיבלי לבין מינהל מקרקעי ישראל. במסגרת הסדר הפשרה, בני משפחת עבד שיבלי פינו ממחוברים ונטועים סך של 10,390 מ"ר, בהם החזיקו שלא כדין, ובתמורה הוסדרה החזקתם בשלושה מגרשים בשטח כולל של 2,365 מ"ר. במובחן מהמקרה שלנו, בעניין עבד שיבלי מצא המנהל עיבוד והחזקה של משפחת עבד שיבלי עוד בשנת 1943, השנה בה נערך הסדר מקרקעין. זאת ועוד ההסכם נערך במהלך הליך משפטי. בענייננו כבר משנת 1991 קיים מעשה בית דין הקובע, כי למשיב אין כל זכות במקרקעין וכי עליו לסלק ידו מהמקרקעין. ה. לפנים משורת הדין ומתוך רצון טוב מצד המבקשות, התקיימה ביום 17/12/07 פגישה אצל מנהל המחוז, בה סוכם כי המחוז יהא מוכן להסדיר את בית המגורים של המשיב, לאחר אישור הנהלת מינהל מקרקעי ישראל, בתנאי כי המשיב יפנה השטח אליו פלש, וחובותיו למינהל ישולמו. 4. תגובת המשיב: א. בקשת המבקשות הינה נסיון לזריית חול בעיני ביהמ"ש והטעיית ביהמ"ש. המשיב לאורך כל תביעתו לא ביקש כלל וכלל להצטרף להסכם נספח 8 שצורף לתביעה ואין כל טענה, כי המשיב היה צד לאותו הסכם, נספח 8 צורף רק כדוגמא בלבד. בקשת המבקשות מחוסרת כל בסיס ודי בכך כדי לדחותה. ב. תביעת המשיב מפורטת ומובנת היטב וכל דרישתו של המשיב בתיק זה מצויינת היטב בסעיף 1 לתביעתו ועובדות התביעה וההסכם לתביעה מפורטים היטב בתצהירו שצורף לתביעה. ג. לאחר מתן פסק הדין לפינוי שניתן בשנת 91, הסביר כב' השופט ג'רג'ורה באחד התיקים לנציגי המבקשות, כי הן צריכות לנהוג בשוויון ובהגינות כלפי המשיב, כפי שנהגו עם אחרים בכפר שיבלי ומנהל המבקשות במחוז, מר אבנר רובינשטיין הסכים להצעת כב' השופט ג'רג'ורה והציע למשיב להגיש הצעת חלוקה למקרקעין המוזכרים, כדי שהמשיב יקבל חלקיו, כפי שאחרים קבלו בכפרו. למעשה על פי המתואר כאן, הצדדים הסכימו להתעלם מפסק הדין והגיעו להסכמה חדשה ביניהם עפ"י הצעת כב' השופט ג'רג'ורה ויש לראות בכך גמירת דעת ומסוימות ליצירת חוזה מחייב כפי שנהוג. גמירת הדעת עוגנה במסמך בכתב, מיום 18/4/1996 (נספח 4 שצורף לתובענה), שזה לב ההסכם בין הצדדים אשר מוכיח, כי המשיב צריך לקבל קרקע מהמבקשות וההסתייגות היחידה היא שיש קיפוח לדרכי גישה וניצול השטח. ד. תביעת המשיב בתיק זה מנוסחת באופן דומה לתיק ה.פ 166/01 בבית משפט זה, רק שהמצב המשפטי של המשיב בתיק יותר טוב מאותו תיק 166/01 . בתיק זה ישנו הסכם בכתב- נספח 4 ומסמכים אחרים של המבקשות ואילו באותו תיק מדובר על הסכם בעל פה, ולא רק שאין בו מסמך בכתב, אלא ישנן הכחשות מקצה לקצה ובאותו מקרה היו הליכים משפטיים נגד אותו מבקש. המשיב הפנה לפסק הדין שניתן בבג"צ 5023/91 אשר מחייב את המבקשות לנהוג בשוויון ובהגינות מפורטת היטב ומרתיעה, באופן נחרץ על התסכול שנגרם לאזרחים עקב אי השוויון. ה. תביעת המשיב מבוססת על סעיפים 25,26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")וכן על סעיפים 5,22 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). ו. המשיב הדגיש כי פסיקות בתי המשפט העליון מנחות בתי המשפט לנהוג בזהירות יתר, כאשר בית המשפט מפעיל את סמכותו למחיקת כתב תביעה. 5. דיון והכרעה: א. תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א"), מקנה לבית המשפט סמכות למחוק תביעה על הסף, מקום שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. בית המשפט אינו נזקק בשלב זה לכתב ההגנה של הנתבע, והמבחן היחיד העומד לנגד עיניו, הינו באם התובע יוכיח את המסכת העובדתית, אותה פרס בכתב תביעתו, יוכל הוא לזכות בסעד המבוקש (ראה לעניין זה פסק הדין המנחה בעניין - ע"א 109/49 חברה להנדסה נ' מזרחי, פ"ד ה 1585). בית המשפט אינו נכנס לעובי הקורה ואינו בוחן את אמיתות טענותיו של התובע, אלא יוצא מתוך נקודת הנחה כי טענות אלו נכונות, ובוחן האם יש בכך כשלעצמו, כדי להביא להענקת הסעד המבוקש לתובע. מקום שהעובדות הנטענות בכתב התביעה, אינן מבססות את מתן הסעד, ימחק בית המשפט את התביעה בהיותה תביעת סרק, אשר גם אם תתנהל עד תום, אין בה כדי להעניק לתובע את הסעד לו הוא עתר (ראה לעניין זה ספרו של כב' השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית, עמ' 160-161) (להלן: "ספרו של גורן"). בית המשפט ייזהר מלמחוק כתב תביעה על הסף, ויסתפק בקיומה של אפשרות קלושה להוכחת התביעה והענקת הסעד. בספרו של גורן הנ"ל, בעמ' 159 נאמר עוד כי: "הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות השיפוטית הרצויה, היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה. מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים בלית ברירה". בספרו של גורן הנ"ל פורטו הכללים היסודיים בסוגיית המחיקה מחמת העדר עילה ובין השאר צויין, כי: "ג. כתב התביעה אינו מגלה עילה, אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בו, לא יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידיו; ד. במחקו תביעה מחמת חוסר עילה, מחליט בית המשפט על גורל התביעה, ללא שמיעת טענות הצדדים לעצם העניין; ה. אמצעי חמור זה יש לנקוט רק במקרים בהם ברור, שהתובע אינו יכול בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש. אפילו הוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה ואף אם תינתן לו רשות לתקנו". בית המשפט יורה על סילוק תביעה בשלב מקדמי רק אם יתברר לו כי אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. בשלב הסף, אין בית המשפט שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי הטענות בלבד. תקנה 100 לתקסד"א קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה: (1) אין הכתב מראה עילת תביעה;..." מטרת תקנה זו הנה לעקור על הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, התשנ"ה - 1995), שם בעמ' 409). המבחן הקובע לעניין השאלה האם גילה כתב התביעה עילה אם לאו, הוא: "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו". (ע"א 109/94 חברה להנדסה ולתעשייה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח טרוי ושטיינויג, פ"ד ה' 1585). מכך נובע, כי: "העדר עילת תביעה הוא, איפה, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בע"מ 384). ב. מעיון בתקנה 100 הנ"ל עולה כי תקנה זו דנה במחיקת תביעה ואין כל זכר לבקשה בדרך המרצה. השאלה הניצבת בפנינו הינה מה דינה של תובענה לסעד הצהרתי שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה? בספרו של השופט א. גורן הנ"ל סוכמה ההלכה, בעמ' 469 נאמר: "הסעד ההצהרתי אינו סעד שגרתי והוא סעד מיוחד במינו. על כן, קבעה הפסיקה לגביו, כי תביעה לסעד הצהרתי אינה נזקקת לעילת תביעה, במובנה המקובל. מאחר שפסק דין הצהרתי ניתן לתובע כדי לשמור על זכותו מפני כפירה והכחשה בעתיד, הרי שתביעת הצהרה אינה צריכה ביסוס של העילה כתביעת סעד מהותי. בתובענה מסוג זה, אין להיזקק לבקשה למחיקת התביעה מחמת היעדר עילה, המקובלת בהליכים אחרים". נאמר עוד שם, בעמ' 468: "תובע עשוי לזכות בפסק דין הצהרתי, בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה: האחד, בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר; והאחר, בהוכיחו כי מן הראוי ל'שריין' אותה זכות (ע"א 2447/93 מעיוף נ' אברהים, פ"ד מח(5) 206, 210)". יפים לענייננו דבריו של זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 394 : "... הדעה הרווחת היום היא כי גם תביעה שהוגשה על דרך המרצה רשאי הנתבע להתקיף בבקשת מחיקה, מחוסר עילה, וזאת משני טעמים: ראשית, מטבע בריאתו ניתן לבית המשפט הכוח להפסיק הליכים טרדניים בעודם באיבם, שאין להם כל סיכוי של הצלחה; שנית: בקשת הנתבע למחיקת ההמרצה, מפאת חוסר עילה, אינה אלא בקשה לפצל את הדיון בהמרצה, לברר תחילה שאלה אחת, היא השאלה, אם גילתה ההמרצה עילה, ולדון רק לאחר מכן בשאר השאלות הנוגעות לגופו של עניין. לכל הדעות רשאי בית המשפט, אם כי לעולם אינו חייב לנהוג כך. ממילא מסור העניין לשיקול דעתו של בית המשפט, ומדוע לא ימריץ הנתבע את בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו". מהאמור עולה כי גם בהמרצת פתיחה חייבת להתקיים עילה. בענייננו המשיב לא הסתפק רק בסעד הצהרתי על תוקפו של הסכם אלא עתר גם לאכיפה של ההסכם הנטען. ג. הפסיקה קבעה עוד, כי על מנת לבחון את הטענה בדבר העדר עילה, רשאי בית המשפט לבחון לא רק את כתבי הטענות של הצדדים אלא אף לעיין בכל המסמכים המצורפים לכתב התביעה. (ראה לעניין זה ע"א 72/74 רפאל שומר נ' אפרים ו-סולומון דוד פ"ד כח(2) 351 , עמ' 354-355: "...בבואו לדון בבקשה למחוק כתב-תביעה מחוסר עילה, רשאי הרשם לעיין לא רק בכתב-התביעה עצמו אלא גם בכל המסמכים המצורפים לו..." במקרה דנן, המשיב טוען כי ישנו הסכם בכתב, שזה המכתב של המבקשות (נספח 4 שצורף לתובענת המשיב) (להלן: "המכתב"), להשקפתו במכתב זה עוגנה גמירות הדעת ומסוימות ליצירת חוזה מחייב כפי שנהוג. עוד טען כי המכתב זה הוא לב ההסכם בין הצדדים, אשר מוכיח כי המשיב צריך לקבל קרקע מהמבקשות וההסתייגות היחידה היא שיש קיפוח לדרכי גישה וניצול השטח. השאלה העיקרית בה הנני נדרש להכריע, הנה אם יש לראות במכתב זה כהסכם מחייב והאם יש מקום להצהיר על קיומו של הסכם בין המשיב למבקשת מס' 1. אין חולק, כי על מנת שהסכם יהיה מחייב וסופי, עליו למלא אחר דרישות חוק החוזים - קיום היסודות של גמירות דעת ומסויימות - וכאשר מדובר במקרקעין, עליו לעמוד גם בדרישת הכתב אשר בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). גמירות דעת מתקיימת כאשר הצדדים התכוונו להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים וכאשר התרחש מפגש רצונות בין הצדדים. הסכם יחייב את הצדדים רק כאשר הם התכוונו - על פי מבחן אובייקטיבי - שהוא יחייב אותם (ראו ספרה של ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה), בעמ' 83). מבחן גמירות הדעת, אם כן, הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה (ראו ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מו(1) 588, 594). מעיון במכתב, אשר מסתמך עליו המשיב עולה כי, המכתב על פניו אינו עומד בדרישות חוק החוזים. אין בו כל מפגש רצונות של הצדדים ואף אין בו כל התייחסות לפרטי ההסכם הנטען ע"י המשיב. לכן, כבר בשלב זה ניתן לקבוע באופן חד משמעי, כי המכתב אינו מהווה כל הסכם, זאת ועוד במכתב נדרש המשיב להמציא מפה מפורטת חתומה ע"י מודד מוסמך, אשר תתאר את המצב בשטח נכון למועד המכתב בשנת 1996, ללמדך כי המבקשת מס' 1 טרם גיבשה כל עמדה אודות ההצעה המועלית ע"י המשיב. תמיכה במסקנה זו ניתן ללמוד מהכותרת של המכתב בה צויין כי "שטחים בכפר שיבלי הנמצאים בבעלות ממ"י ומוחזקים על ידך ללא הסכמת ממ"י". ד. באשר לתיק ה.פ 166/01, שמתבסס עליו המשיב, עיון בתיק זה ובפסק הדין אשר נתן תוקף להסכם פשרה, אשר נחתם בין בני משפחת עבד חמיידי שיבלי (להלן: "משפחת חמיידי") לבין מינהל מקרקעי ישראל, עולה כי במסגרת הסדר הפשרה, הוסכם כי משפחת חמיידי יפנו את כל הקרקעות שבבעלות המדינה או רשות מרשויותיה כולל כל מחוברים או נטועים בשטחים, ובתמורה הוסדרה החזקתם בשלושה מגרשים (95 ת, 96 ת, 98 ת) בשטח כולל של 2.369 מ"ר. יש לציין כי בתיק ה.פ. 166/01 אין כל הכחשה שהתנהל מו"מ בין המינהל לבין משפחת חמיידי, המפקח אף הצהיר כי נוהל מו"מ בדבר אפשרות להסדר והעיקרון המרכזי היה הסדר החכרת השטח עליו בנוי הבית של משפחת חמיידי ויתר השטחים יפונו, למעט אפשרות להחכרת שני מגרשים נוספים לבני משפחה. המפקח הצהיר כי במהלך המו"מ הדגיש בפני חמיידי כי הוא יכול רק להמליץ על הסדרים ואין לא סמכות לאשר או לערוך עסקה, וכל סיכום שמגיע אליו טעון אישור של המוסדות המוסמכים במנהל ורק אז יערך הסכם כתוב. המפקח ציין כי העביר להנהלת המחוז המלצה להסכם עם משפחת חמיידי וזאת לאחר הצהרת חמיידי, שאינו מחזיק כל קרקע נוספת. לאור האמור, עולה כי המפקח לא מתכחש בכלל כי התנהל מו"מ בין הצדדים, אשר הוליד הסכם שטעון אישורם של הגורמים המוסמכים במנהל. הבעיה התעוררה כאשר בנו של חמיידי התחיל לבנות בית מגורים ע"ג מגרש 95 ת' שהוא אחד מהמגרשים בבעלות רשות הפיתוח לשם כך התחילו הליכים משפטיים, אשר בעקבותם נעצרו כל ההליכים שהחלו בועדות המנהל לשם אישור ההסכם. בענייננו, להבדיל מהמקרה בתיק ה.פ. 166/01, המבקשת מס'1 לא הביעה אף עמדה אודות ההצעה המועלית ע"י המשיב והכחישה מכל וכל, את קיומו של הסכם בעל פה בינה לבין המשיב בשל דבריו של פקיד מינהל זה או אחר. המבקשת מס' 1 ציינה כי המחוז הצהיר כי יהא מוכן להסדיר את בית המגורים של המשיב, לאחר אישור הנהלת מינהל מקרקעי ישראל, בתנאי כי המשיב יפנה השטח אליו פלש וחובותיו למינהל ישולמו. עוד ציינה כי מאז שנות השמונים התקיימו מגעים להסדרת חזקת בית המגורים של אבי המשיב בשטח המגרש עליו הוא בנוי, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, אבל הנסיון לא צלח נוכח התנגדות המשיב ו/או אביו לפנות את יתרת שטחי הפלישה, העולים על 12 דונם קרקע. זאת ועוד במכתב מיום 18/6/1998 אשר נשלח למשיב ע"י היועצת המשפטית של המבקשת מס' 1 (נספח 5 שצורף לתובענת המשיב), צויין כי "שהסדר לפי בקשתך דורש אישור מיוחד, של הנהלת המינהל, לאור העובדה כי קיימים - באשר לקרקעות אשר הינך מבקש להסיר את חזקתך בהן - פסקי דין חלוטיים וסופיים לפינוייך, שלא כובדו על ידך". ממכתב הזה עולה כי המבקשת מס' 1 לא הביעה שום עימדה בעניין ההסדר המוצע ע"י המשיב, המינהל אף ציין את הקושי באישור הסדר כזה, זאת לאור העובדה כי קיימים פסקי דין חלוטים וסופיים לפינויו של המשיב מהמקרקעין, אשר מבקש להסדיר את חזקתו בהן. להדגיש כי בתיק ה.פ. 166/01 צירף חמיידי עם תצהירו תשריט שהוכן ע"י המינהל ונמסר לו, דבר שמעיד כי התקיים מו"מ בין הצדדים, היתה מסויימות וגמירות דעת. דבר שלא מתקיים במקרה שלפנינו, המשיב אף לא טרח להמציא למבקשת מס' 1 מפה מצבית מפורטת חתומה ע"י מודד מוסמך שתתאר את המצב בשטח כפי שנדרש במכתב מיום 18/4/1996. אשר על כן, המקרה אשר נבחן בה.פ. 166/1 אין בו כדי ללמד על המקרה שלפנינו, ואין לראות במכתבים שהתנהלו בין המשיב למבקשת מס' 1 כיוצרות הסכם מחייב, מאחר ואינם עומדים בדרישות חוק החוזים לקיום היסודות של גמירות דעת ומסויימות. המסקנה העולה מכל האמור לעיל, כי המשיב לא גילה כל עילה כנגד המבקשות, לכן דין הבקשה שהוגשה על ידו להימחק על הסף. אדגיש כי לא נעלמה מעיני ההלכה לפיה על בית משפט לנהוג בזהירות וביד קמוצה בבואו למחוק תביעה מחוסר עילה, ורק במקרים בהם ברור לו כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד טענותיו את הסעד המבוקש, אז יחליט למחוק תביעה. המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים אלה. כאשר ברור לי כי על סמך הטענות שהעלה המשיב בבקשתו הוא לא יזכה בסעדים המבוקשים. ה. למעלה מן הנדרש, אוסיף, כי כבר ביום 1/1/91 ניתן פסק דין ע"י כב' השופט ניסים ממן, לסילוק ידם של המשיב ואביו מן המקרקעין אשר הוחזקו על ידם, אגב תשלום דמי שימוש בגין שטח של כ- 4450 מ"ר מן המקרקעין. תקיפת פסק דין חלוט שניתן בהליך אזרחי אינה עניין של מה בכך. כלל של מעשה בית דין נועד להביא לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם מי מהם, כך "שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (ראה ספרה של ד"ר נ. זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1996), 3). הכלל נועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. הוא משקף שיקולים של טובת הציבור, בהקלה על העומס במערכת המשפט והבטחת פעילותה התקינה, שמירה על היציבות והוודאות של המעשה השיפוטי וכן שיקולים של טובת הפרט - שלא יוטרד בעל הדין שכנגד בתביעות חוזרות ונשנות בשל אותה עילה (שם, עמ' 12-14 וכן ע"א 2360/99 יצחק בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4), 18, 23-24). בענייננו, על מנת שיוכל המשיב להצליח בתובענה, עליו להרים נטל כבד מאוד - להראות כי התקיימו נסיבות המצדיקות ביטול פסק דין חלוט, שניתן לפני 17 שנה נגדו, לפיו אין למשיב ואביו זכויות במקרקעין, וכי עליהם לסלק ידם מהמקרקעין אלה, המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי שדחה את הערעור (ע"א 31/91, מחוז נצרת, מיום 2/6/91), גם בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. זאת ועוד, המשיב הגיש תביעה לסעד הצהרתי להכיר בזכויותיו בחלקה, תביעה זו נדחתה אף היא (ת.א. 45/90 - מחוזי נצרת, כ' השופט זועבי). כיום עומדים מול המשיב הליכים לסילוק ידו במסגרת ההוצל"פ. לאור האמור לעיל עולה כי טענותיו של המשיב בעניין הזכויות במקרקעין נדונו ונבחנו לעמקם בבתי המשפט השלום והמחוזי והוכרעו. ואף אם יוכחו כל הטענות אותן מעלה המשיב בהמרצת הפתיחה, לא יהיה זכאי לסעד המבוקש. 6. אשר על כן ולאור האמור לעיל, הנני מקבל את הבקשה ומורה על מחיקת הבקשה בדרך המרצה על הסף, וזאת בהתאם לתקנה 100(1) לתקסד"א בשל העדר עילה, והנני מחייב את המשיב לשלם למבקשות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק נכון להיום. המרצת פתיחה