התערבות ערכאת הערעור

כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט בערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה.

לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים.

התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניה, ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין.

להלן פסק דין בנושא התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים:

פסק-דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל) מתאריך 22.01.06, לפיו נדחתה תביעת המערער לסילוק יד המשיב מדירה בבניין ברח' הירקון 30 בתל אביב (להלן: "הדירה" ו-"הבניין", בהתאמה) ולתשלום דמי שכירות ראויים מיום 01.01.98.

רקע

המערער ומר בנימין בן אליעזר הינם הבעלים הרשומים של הבניין כולו, בבעלות משותפת ובחלקים שווים. בתאריך 11.10.94 נרשמה הערת אזהרה לטובת מר צבי בן יעקב על חלקו של מר בן אליעזר, ובו ביום נרשם צו ניהול ע"י כונס נכסים על הערת האזהרה. בתאריך 19.12.96, במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגד מר בן אליעזר, רכש המערער את זכויותיו של מר בן יעקב בבניין, והרכישה אושרה ע"י ראש ההוצאה לפועל. מטעמים טכניים ובשל עיקולים, לא נרשמה הבעלות בלשכת רישום המקרקעין.


המשיב הינו נכדם של המנוחים נח ורבקה בריל, שהתגוררו בשכירות מוגנת בדירה בבניין. מר בריל נפטר בשנת 1994 וגב' בריל נפטרה בשנת 2003. בתאריך 04.12.96 ניתן בבית הדין לשכירות פסק דין לפיו גב' בריל תפנה את הדירה תמורת תשלום 45,000 $ שישולמו לה באופן הבא: המערער ישלם לה סך של 22,500 $ לאחר שמר בן יעקב ישלם סכום זהה (להלן: "פסק הפינוי"). המערער פנה לב"כ דאז של הגב' בריל בשאלה האם מר בן יעקב שילם את חלקו, ומשלא נענה, לא שילם את הסכום שנפסק.

בתביעתו, טען המערער כי לאחר שניתן פסק הפינוי מסרה גב' בריל את הדירה למשיב ללא ידיעתו, רשותו או הסכמתו. אשר על כן, המשיב הינו פולש העושה עושר שלא במשפט, שיש לפנותו ולחייבו בתשלום שכר ראוי.

להגנתו, טען המשיב כי הוא נכדם של המנוחים, וכי התגורר עמם בדירה מחודש אוקטובר 1992, בידיעת הבעלים. בהקשר זה ציין המשיב כי נאלץ לעזוב את בית הוריו טרם גיוסו לצבא, מאחר שחדל לנהל אורח חיים דתי; וכי הראיה לכך שהתגורר בדירה כדין, בידיעת המערער, הינה שהמשיך לשלם דמי שכירות מוגנים. המשיב הוסיף וטען כי הדירה מעולם לא פונתה ע"י סבתו: פסק הפינוי לא קוים, הפיצוי לא שולם לה, והיא התגוררה בדירה עד לפטירתה, למעט תקופות אשפוז בבית חולים. זאת ועוד, מכתבו של המערער לב"כ המנוחה לא עסק בפינוי הדירה, אלא בשאלה האם מר בן יעקב שילם את חלקו על פי פסק הדין. לבסוף, טען המשיב כי המערער מעולם לא פנה אליו, בכתב או בע"פ, בכל דרישה שהיא.

בית המשפט קיבל את גרסתו של המשיב, ודחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.


פסק-דינו של בית משפט השלום

בראשית פסק הדין, מציג בית המשפט קמא את השאלה המשפטית- האם המשיב דייר מוגן? בהמשך לכך, מונה בית המשפט את הסוגיות ששאלה זו מעוררת: האם גב' בריל, סבתו של המשיב, היתה דיירת מוגנת, או דיירת מוגנת נגזרת; האם עזבה את הדירה בטרם עבר המשיב להתגורר בה; והאם היה למשיב מקום מגורים אחר. יוער, כי באשר לשאלת הדיירות המוגנת הנגזרת מציין בית המשפט קמא שהטענה עלתה רק בשלב ההוכחות ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה.

לגופו של עניין, קיבל בית המשפט את גרסת המשיב באשר להשתלשלות העניינים, ודחה את גרסת המערער.

משלא היתה מחלוקת כי דמי הפינוי לא שולמו לגב' בריל, קבע בית המשפט כי סדר התשלומים בין המערער לבין מר בן יעקב לא היה מעניינה של הדיירת. זאת ועוד, שורת ההיגיון מחייבת כי הגב' בריל לא תעזוב את הדירה כל עוד לא שולם הסכום הנקוב בפסק הפינוי ולפיכך אין ממש בטענה לפיה הבטיחה עצמה בהטלת עיקול על הבניין, שכן לא הוצג כל מסמך התומך בטענה זו. המסקנה היא, כי אין יסוד לטענת המערער לפיה עזבה גב' בריל את הדירה בתאריך 01.01.97 לאחר פסק הפינוי, מה גם שלא ברור כיצד היה המערער עד למועד עזיבתה, שעה שהוא אינו מתגורר בבניין או בקרבת מקום.

לעומת זאת, גרסת המשיב לפיה התגורר עם סבתו וסעד אותה משנת 1992 ועד לפטירתה, זכו לתמיכה בעדותו של אביו (הוא בנה של גב' בריל המנוחה), בשתי עדויות נוספות ואף בדברים שאמר המערער בעדותו.


בית המשפט הוסיף וקבע כי אין היגיון בטענותיו של המערער לפיהן מפאת הכבוד שרחש לגב' בריל, ומתוך התחשבות בגילה המבוגר, בהיותה אלמנה ובמצבה הרפואי, לא ביקש ממנה לבקר בדירה, לא בירר עם המשיב מדוע הוא מתגורר עמה ולא הלין על שיעור דמי השכירות המוגנים. בית המשפט מצא כי טענות אלה עומדות בסתירה זו לזו ואף תומכות בגרסת המשיב כי סעד את סבתו:

"התובע (המערער, ההערה שלנו) סתר עצמו, כאשר באחת השיב שהגב' בריל לא מתגוררת בדירה מאז 1.1.97 ובשנייה השיב שלא פנה אל הנתבע (המשיב, ההערה שלנו) בכתב כדי לא לפגוע בגב' בריל. אם אכן גב' בריל לא התגוררה בדירה, מה מנע ממנו לפנות בכתב אל הנתבע, אשר לגרסתו, הוא בלבד התגורר בדירה.
בנוסף, לגרסתו, הגב' בריל נראתה מדי פעם בדירה, משכך יכול היה לפנות אליה כדי להיכנס לדירה. הוא השיב ... שלא פנה אל הגב' בריל בביקוריה, כיוון שכיבד אותה, את גילה המופלג ואת הטיפול שהנתבע נתן לה. בדבריו אלה, הוא מאשר שהנתבע טיפל בגב' בריל, ובעצם התגורר עמה בדירה, שאחרת כיצד הבחין התובע בטיפול שהנתבע נתן לגב' בריל.
...
יתרה מכך, לגרסת התובע גב' בריל היתה חולה, מבוגרת וכבדת שמיעה ... עדותו זו לא מתיישבת עם טענתו כי גב' בריל עברה לגור בעופרה ולמרות גילה המבוגר, נכותה וכו' המשיכה להגיע לבקר בדירה.
התובע אישר שלא פנה כלל אל הנתבע כדי שיעזוב את הדירה... התובע אישר שידע כי דמי השכירות המשולמים בכל חודש עבור הדירה היו בסך 25$ ולמרות זאת לא עשה דבר מתוך כבוד לגב' בריל.
היה על התובע לפעול כנגד הנתבע... כדי לתת לנתבע אפשרות להוכיח כי הגב' בריל מתגוררת בדירה. חרף זאת, בחר התובע להמתין עד לאחר שהגב' בריל נפטרה, כדי להקשות על הנתבע להוכיח כי היא אכן גרה בדירה עד לפטירתה, והוא, כנכדה, התגורר עמה.
התובע סתר את עצמו, כאשר בכתב התביעה טען שהנתבע הינו פולש ומתגורר בדירה ללא רשות הבעלים וכי הנתבע מתגורר בדירה ללא הסכמתו ו/או ידיעתו... לעומת זאת בחקירתו הנגדית השיב כי ראה בנתבע בר רשות ולא דייר... ".

לאחר קביעת התשתית העובדתית, פנה בית המשפט לבחון את מעמדם המשפטי של גב' בריל המנוחה ושל המשיב כדיירים מוגנים.

לאור פסק הפינוי, מצא בית המשפט כי לא יכולה להיות מחלוקת שהמנוחה היתה דיירת מוגנת, והטעים כי אף המערער לא חלק על כך בסיכומיו. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענת המערער כי גב' בריל היתה דיירת מוגנת נגזרת מן הטעם שמדובר בהרחבת חזית אסורה.

באשר למשיב, קבע בית המשפט כי הוא עומד בתנאי סעיף 23 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"), שכן עבר להתגורר בדירה באופן קבוע מספר חודשים לפני גיוסו לצבא. בית המשפט הוסיף והטעים כי גרסת המשיב לא נסתרה, וממנה עולה כי עבר להתגורר בדירה בזמן שסבו עוד היה בחיים; כי המשיך להתגורר בדירה ולסעוד את סבתו עד לפטירתה; כי מאותו מועד מתגורר בדירה לבדו ומשלם את דמי השכירות המוגנים באופן קבוע; וכי המערער מעולם לא פנה אליו בדרישה לעזוב את הדירה בטרם הגיש את תביעתו. לאור האמור, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי המשיב הוא דייר מוגן, שכן התגורר "בצוותא" עם סבו וסבתו, מבלי שהיתה לו דירה אחרת למגוריו עקב עזיבתו את בית הוריו.

טענות הצדדים

לטענת המערער, גם אם היו ראיות לכך שהמשיב הוא דייר מוגן הרי לאור פסק הפינוי עליו לפנות את הדירה בתנאים הנקובים בו. זאת ועוד, בית המשפט קמא שגה משלא ייחס חשיבות לסדר התשלום שנקבע בפסק הפינוי ומשלא נתן דעתו לכך שגב' בריל המנוחה נקטה בהליכי הוצאה לפועל לגביית החוב ממר בן יעקב. כמו כן, המערער גורס כי נפלה טעות בפסיקת בית המשפט קמא בכל הנוגע לייחוס נטלי ההוכחה ונטלי הבאת הראיות, שכן המשיב הוא שצריך היה להוכיח מעמדו וזכותו כדייר מוגן, בין היתר, לאור הוראות סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לעניין מעמדו של המשיב כבר רשות, טוען המערער, כי הרשות לא ניתנה בידיו אלא בידי גב' בריל המנוחה, ומכל מקום, אין בכך כדי להקנות למשיב זכות לדיירות מוגנת. המערער חוזר ומעלה טענות בעניין מעמדה של גב' בריל כדיירת מוגנת נגזרת, ומלין על שלא ניתנה לו אפשרות להציג את חוזה השכירות המקורי. מוסיף וטוען המערער כי לא נפל שיהוי בהגשת תביעתו, ואם כן, הרי שלכל היותר ניתן לראות בכך מחילה לעניין גובה דמי השכירות אך לא לעניין זכות הדיירות. המערער מטעים כי אין תחולה להוראות סעיף 23 לחוק בנסיבות העניין, שכן הוראת הסעיף רלוונטית לדייר של בית עסק, בעוד שבמקרה זה עסקינן בדירת מגורים; וכן מטעים כי אין תחולה להוראות סעיף 20(ב) לחוק, משום שאין כל הצדקה להחיל את ההגנה הניתנת במסגרת הסעיף לילדי הדייר גם לנכד שלא התייתם מהוריו, ובמיוחד כך לאור ההגנה החוקתית הניתנת לקניינו של אדם והמגמה לצמצם בתחולת הוראות החוק. לשיטת המערער, טעה בית המשפט קמא בהסקת המסקנות המשפטיות מהעובדות שקבע. עצם העובדה שהמשיב התגורר בדירה עם סבתו אינה מקנה לו זכות לדיירות מוגנת, מדובר בשיקולי נוחיות של המשיב, חייל משוחרר שאינו נתמך בידי הוריו, ולא במצב של העדר דירת מגורים במובנו של מונח זה בחוק. לבסוף, טוען המערער כי בית המשפט קמא פגע בזכותו הקניינית בהעניקו למשיב זכות דיירות מוגנת "יש מאין".

המשיב חוזר על גרסתו, שהתקבלה בפסק דינו של בית המשפט קמא, לפיה מאז אוקטובר 1992 התגורר בדירה, מאחר שנאלץ לעזוב את בית הוריו מספר חודשים לפני גיוסו לצבא, בשל אורח חייו. באשר לפסק הפינוי, טוען המשיב כי המערער התעלם מפסק הפינוי ומעולם לא מילא אחר הוראותיו. המשיב מטעים כי סבתו, הגב' בריל המנוחה, מעולם לא נקטה הליכי הוצאה לפועל, והוא מלין על ש"המערער ממשיך במצח נחושה לנסות ולהטעות את כב' ביהמ"ש בטיעון כוזב לפיו המנוחה אף פתחה כביכול בהליכי הוצל"פ כנגד שותפו". המשיב גורס כי הוא דייר מוגן, בין בהתאם להוראות סעיף 20(ב), ובין בהתאם להוראות סעיף 27(1) לחוק, ולפיכך אין זה משנה האם סבתו היתה דיירת מוגנת מקורית או נגזרת. לשיטתו, לאור הקביעות העובדתיות הברורות בפסק דינו של בית המשפט קמא, ברי כי התמלאו התנאים המנויים בסעיף 27(1) לחוק, לרבות התנאי בדבר העדר דירה אחרת למגוריו. לעניין סעיף 20(ב) לחוק טוען המערער כי "מאז ומתמיד התייחסה הפסיקה לנכד כאל ילד, והוא מעולם לא 'נדרש' להתייתם מהוריו כדי להיכלל במסגרת ההגדרה של 'קרוב' בהתאם לסעיף הנ"ל". בשולי הדברים, מציין המשיב כי ככל הנראה נפלה בפסק דינו של בית המשפט טעות סופר, שכן הוראת החוק הרלוונטית הינה סעיף 27(1) לחוק ולא סעיף 23.

דיון והכרעה

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י פ"ד מה (2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב (3) 679, 680; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה תשיעית תשס"ז, עמ' 638).

זאת ועוד, כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה". (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4)687) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם… ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין…" (ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב (2) 582).

כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו.

בית המשפט קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מהראיות ומהעדויות שנשמעו בפניו, וממצאיו מקובלים עלינו. גרסתו של המערער מעלה תהיות רבות, כאמור לעיל, בעוד שגרסתו של המשיב נתמכה בעדויות נוספות, ואף בדברי המערער בעדותו.

אין יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט, לפיה עבר המשיב להתגורר בדירה עם סבו וסבתו המנוחים עוד בשנת 1992, מספר חודשים לפני גיוסו לצבא, בעקבות קרע שהתגלע בינו לבין הוריו על רקע עזיבתו את הדת. לאור האמור, יש לדחות את טענת המערער כי המשיב בחר להתגורר בדירה משיקולי נוחיות גרידא.


בדומה, בדין קבע בית המשפט קמא כי טענות המערער בנוגע למעמדה של הגב' בריל המנוחה כדיירת מוגנת נגזרת מהוות הרחבת חזית אסורה. בכתב התביעה, לא העלה המערער כל טענה באשר לזכויותיה של המנוחה גב' בריל בדירה. גרסתו של המערער היתה כי המנוחה פינתה את הדירה לאחר מתן פסק הפינוי בתאריך 1.1.97, וממועד זה ואילך מתגורר בדירה המשיב "ללא כל רשות ו/או הסכמת התובע וגם ללא ידיעתו". משבחר המערער שלא לעורר את שאלת זכותה של המנוחה בדירה במסגרת כתב התביעה, והסתפק בטענה כי פינתה את הדירה, אין לו להלין אלא על עצמו. משקבענו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, הרי שגם דינה של הבקשה להתיר הצגת ראיה בערעור הוא להידחות.

לעובדה שבכתב התביעה (כמו גם בסעיף 3 להודעת הערעור) ננקטה לשון מעורפלת, לפיה המנוחה היתה "דיירת", ומבלי לציין את מעמדה כדיירת מוגנת, יש משמעות גם בסוגיית נטל הראיה. על מעמדה של המנוחה כדיירת מוגנת למדים מתוך פסק הדין של בית הדין לשכירות, שצורף כנספח ב' לכתב התביעה ואף צוין בו. מכאן, שהטענה לפיה המשיב הינו דייר מוגן לא "הפתיעה" את המערער, ומשנטענה לראשונה בכתב ההגנה - ולא בתצהיר - תרופתו של המערער היתה הגשת כתב תשובה. סיכומו של עניין: נטל הראיה להוכחת מעמדו מוטלת על המשיב, שעמד בו, כפי שהובהר, ועוד יובהר, להלן; ואילו מעמדה של סבתו המנוחה לא היה שנוי במחלוקת, לאור האמור בכתב התביעה והעדר כתב תשובה.

לא נעלם מעינינו כי בעיקרי הטיעון מפנה ב"כ המערער לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1711/98 דוד שפי ואח' נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל ואח', פ"ד נד (1) 394 (להלן: "עניין שפי"). בנסיבות המקרה הנדון שם נקבע שלא ניתן לראות בבן זוג של דייר "דייר מקורי" מכוח חזקת השיתוף, וכן נידונו התנאים החלים על דייר מוגן מכוח מעמדו כ- "דייר נגזר" (ראו עמ' 399-400 לפסק הדין). בנסיבות המקרה שבפנינו מצאנו כי המשיב עומד בכל התנאים: התגורר גם עם סבו, עד לפטירתו, במשך תקופה העולה על שישה חודשים- משנת 1992 עד 1994; בעת פטירת לא היתה לו דירה אחרת למגוריו; לאחר מכן, הוסיף להתגורר עם סבתו עד לפטירתה; בעת פטירתה לא היתה לו דירה אחרת למגוריו. אשר על כן, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. יחד עם זאת, יש להדגיש כי דברים אלה נאמרים למעלה מן הצורך, שכן שאלת מעמדה של גב' בריל המנוחה כלל לא נדונה בבית המשפט קמא, בשל העובדה שעל פי כתבי הטענות לא היתה מחלוקת בין הצדדים בסוגיה, ולפיכך אין מקום להידרש לנושא במסגרת הערעור.

השאלה המשפטית בערעור שבפנינו היא: האמנם מתקיימים במשיב התנאים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק. כאמור, למעמדה של המנוחה בדירה אין השפעה על זכותו של המשיב לדיירות מוגנת: ככל שהיתה דיירת מוגנת מקורית בדירה, תחול הגנת סעיף 20(ב) לחוק; וככל שהיתה דיירת מוגנת נגזרת בדירה, הרי שתחול הגנת סעיף 27(1) לחוק, שלצורך החלתה ממילא נדרש כי יתקיימו במשיב התנאים המנויים בסעיף 20(ב). מפאת חשיבותם של סעיפי החוק, נביאם להלן במלואם:

סעיף 20 לחוק קובע:

"20. דייר של דירה שנפטר
(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".




וסעיף 27(1) לחוק קובע:

"27. הפסק ההגנה
היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם -
(1)     מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר; ".

גדר המחלוקת הוא, האם הדיבר "באין ילדים" שבסעיף 20(ב) לחוק מחייב כי ילדיו של הדייר המוגן יעברו לבית עולמם בטרם תועבר הזכות לקרוביו האחרים, כשם שטוען המערער; או שמא ניתן להסתפק בכך שלדייר המוגן לא יהיו ילדים המעוניינים לממש את זכותם, כשם שטוען המשיב.

הצדדים השלימו טיעוניהם בכתב בנקודה זו. הן המערער והן המשיב מתייחסים לשתי החלטות שיצאו תחת ידי בית המשפט העליון, בדחותו בקשות לרשות ערעור: ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין ואח', פ"ד לט (2) 442 (להלן: "עניין הברפלד") ו- רע"א 6309/99 לנגר נ' שטרית (פורסם במאגרים המשפטיים, להלן: "עניין לנגר"). המשיב מבקש לראות בהן אסמכתא לטענתו, לפיה הפסיקה כוללת במונח "ילד" גם "נכד", ומכל מקום ניתן לראותו כ"קרוב אחר", כמובנו של מונח זה בחוק. מנגד, טוען המערער כי אין מקום להסתמך על פסיקה זו, מאחר שבעניין הברפלד היו הדברים "בגדר אמרת אגב חסרת הנמקה", ואילו בעניין לנגר כל שנקבע הוא כי הנושא נידון בעבר ואין מקום למתן רשות ערעור. לאחר עיון, הגענו למסקנה כי הדין עם המשיב.


בעניין הברפלד, קבע בית המשפט העליון כי:

"סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, קובע כי דייר של דירה שנפטר יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד בתקופה זו…
אם אין בן זוג, יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים- קרוביו האחרים. המונח ילד כולל נכד. הקניית המעמד של דייר לילדים או לקרובים האחרים מותנה בתנאים, והם, שהתגוררו בדירה יחד עם הדייר שנפטר לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו ושלא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם. משמע, מנוסחו של סעיף 20 עולה, כי בקשר למגוריהם של ילדים וקרובים אחרים נבעו שני תנאים: ראשית, התנאי של מגורים יחד עם הדייר שנפטר לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו (בדומה לתנאי שחל על בן הזוג). התנאי השני עניינו העדרה של דירה אחרת למגורים.
התנאי השני הנ"ל משקף את מגמתם ורוחם של חוקי הכנת הדייר. אלו ביקשו להגן על הדייר מפני הישארות ללא קורת גג מעל לראשו. אם התגורר עם קרוב משפחה סמוך לפטירתו של זה האחרון, אין לפנותו מן הדירה בשל כך שרק הנפטר היה הדייר המוגן מעיקרו: באם קיים הקרוב שנותר בחיים את התנאי של התגוררות בצוותא סמוך לפטירת הדייר המוגן במשך תקופה של שישה חודשים לפחות ואין לו מקום מגורים אחר, הרי הופך הקרוב הנותר בחיים לדייר (ראה גם סעיף 27 לחוק הנ"ל).
מערכת הנסיבות העובדתית היא על-כן בעלת משמעות מכרעת, שהרי רק על יסודה ניתן לקבוע, אם נתקיימו התנאים הספציפיים הנדרשים בהקשר זה" (ההדגשה הוספה).

ובעניין לנגר, קבע בית המשפט העליון כי:

"לאחר שעיינתי בכל החומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיענות לבקשה. פרשנות סעיף 20 כבר נידונה במספר הזדמנויות על ידי בית משפט זה, ובסוגיות שמעורר המבקש כבר נפסקה הלכה. כך למשל, בעניין המגורים המשותפים כבר נפסק כי אין הכרח כי יתקיימו מגורים פיסיים ממש ...
בכל הנוגע לפרשנות המילה ילד, שתי הערכאות יצאו מתוך נקודת הנחה כי נכד כלול במונח זה. מכל מקום נטען על ידי המשיב כי בסעיף 20 לחוק מופיע המונח קרוב אחר, ולכן לא היה בכך כדי לשנות ממסקנת בית משפט קמא. נראה לי כי אף בשאלה זו אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור".

העובדה שטיבן של החלטות אלו הוא דחיית בקשה לרשות ערעור אינה מפחיתה מנכונותו של הכלל המובא בהן, לפיו המונח ילד כולל נכד. ייתכן, כי לאור טיבו המיוחד של הקשר בין הורה לילדו, ולאור הגדרתו המדויקת של המונח "ילד" בסעיף 1 לחוק, לפיה: "ילד - לרבות ילד של בן-זוג, ילד מאומץ ונכד שהתייתם מהוריו" אין מקום להרחבת ההגדרה. יחד עם זאת, מקובלת עלינו הגישה העולה בעניין לנגר, לפיה כולל המונח "קרוב אחר" קרבה מסוג נכד. לשיטתנו, כשמדובר בנכד, שאינו בגדר "ילד" אלא בגדר "קרוב אחר", אין הצדקה להוספת מגבלה כדוגמת פטירת מי מהוריו של הנכד. אין מדובר בפרשנות מרחיבה הפוגעת בזכות הקניין, אלא מדובר בפרשנות ההגיונית היחידה בנסיבות העניין, שכן עניינו של נכד שהוריו נפטרו ממילא הוסדר במסגרת ההגדרה "ילד", ואין להניח כי המחוקק התכוון לשחת מילותיו לריק. לעניין פרשנות הוראת סעיף 20 לחוק נאמר בספרו של ד. בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר מהדורה שניה מרץ 2007, בעמ' 254:

"הפרשנות לטובת בעל הבית צריכה להתמקד בפירוש הסעיפים שבחוק הגנת הדייר, כדי לא להרחיבם על מי שאינו ממלא את התנאים הנדרשים במלואם ובדייקנות או שהם מתמלאים בו באופן מלאכותי או שלא בתום לב או שלא לפי רוח החוק ותכליתו, כפי שהיא מתבקשת עם שינוי הזמנים וחקיקת יסוד כבוד האדם וחירותו. הענקת זכות הדיירות לכל מי שבא בגדרו של סעיף 20 נוגסת אמנם בזכות הבעלות של בעל הבית. ויחד עם זאת- נגיסה זו נבלמת, במידה רבה, על ידי המחסומים הקבועים בחוק".

באשר לפרשנות הדיבר "באין ילדים" נאמרו שם, בעמ' 261, הדברים הבאים:

"הדעת נותנת כי כאשר המחוקק אמר בסעיף 20(ב) 'באין ילדים' כוונתו היתה לאותם ילדים שהיה ברצונו להגן עליהם, כדי שלא יישארו ללא קורת גג לאחר פטירת הדייר שעמו התגוררו. ובאין ילדים כאלה קמה זכות הדיירות לקרובים האחרים בתנאי שגם הם ימלאו אחר התנאים שנקבעו באותו סעיף" (ההדגשה שלנו).

למקרא הדברים, נראה כי אין בחוק דרישה לפיה רק מקום בו לדייר המוגן המנוח אין ילדים יזכו בהגנת החוק קרוביו האחרים, אלא די בכך שאין לו ילדים הנזקקים להגנת החוק. לשיטתנו, באה הוראת החוק ליצור מדרג, כך שלילדי הדייר המוגן המנוח תהיה עדיפות על פני קרוביו האחרים הזכאים להגנת החוק, הא ותו לא. אשר על כן, מקובלת עלינו גישת המשיב לפיה התמלאו תנאי סעיף 20(ב) בענייננו, וניתן להסתפק בכך שבנה של המנוחה, שהוא אביו של המשיב, לא רצה לממש את זכותו לדיירות מוגנת.



משמצאנו כי המשיב בא בגדר "קרוב אחר" הזכאי להפוך לדייר מוגן בדירה, ולאור נסיבותיו של המקרה שבפנינו, מהן עולה כי התמלאו יתר תנאיו של סעיף 20(ב) לחוק - קרי, המשיב התגורר בדירה מאז שנת 1992, ואין ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו - הרי שמסקנת בית המשפט קמא כי המשיב דייר מוגן בדין יסודה.

הערעור נדחה. המערער ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח ובתוספת מע"מ בתוך 30 יום. ממועד זה ואילך ישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

הערבות הבנקאית תועבר לב"כ המשיב ע"ח פסיקת ההוצאות דלעיל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סיכויי ערעור אזרחי

  2. צירוף בעל דין בערעור

  3. הגשת ערעור באיחור קל

  4. התערבות ערכאת הערעור

  5. ערעור על תקנה 15

  6. הגשת ערעור מס באיחור

  7. דוגמא לדחיית ערעור

  8. סיכויי ערעור נמוכים

  9. חזרה מערעור מצד המדינה

  10. ערעור בגלל טעות סופר

  11. ערעור מס - אולם אירועים

  12. ערעור מס בדלתיים סגורות

  13. התערבות בממצאים עובדתיים

  14. הגשת ערעור מינהלי באיחור

  15. מחיקת ערעור שהוגש באיחור

  16. התערבות בית משפט של ערעור

  17. ערעור על החלטה להרוס מבנים

  18. צילום חומר חקירה בערעור מס

  19. קבלת ערעור לפנים משורת הדין

  20. ערעור על העברת עובד מתפקידו

  21. ממתי סופרים מועד הגשת ערעור

  22. ערעור על תוצאות בחינות בגרות

  23. איחור של יום אחד בהגשת ערעור

  24. רווח גולמי לא סביר - ערעור מס

  25. ערעור על החלטה אחרת תוך 7 ימים

  26. בית הדין לביקורת משמורת - ערעור

  27. ערעור על אישור לפטר עובדת בהיריון

  28. סיווג הליך - ערעור בזכות או ברשות

  29. ערעור בגין אי מתן זכות לטעון טענות

  30. ערעור על כישלון במבחן הסמכה ברפואה

  31. התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות

  32. התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים

  33. האם ניתן להגיש ערעור מס בהליך אזרחי רגיל

  34. ערעור על החלטת רשמת להורות על דחיית התנגדות

  35. מי ייחשב "צד" באופן אשר יקים לו את זכות הערעור

  36. כתב ערעור שהוגש לא יוכל להפוך לבקשה לרשות לערער

  37. תקנות מס הבולים על מסמכים (ערעורים), תשכ''א-1961

  38. תקנות מניעת היצף (סדרי הדין בערעור), תשל''ט-1979

  39. ערעור במסגרתו נדחתה בקשה להמרת התנאי בדבר העמדת ערבים

  40. תקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), תשל''ט-1978

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון