התנאים למתן צו מניעה זמני

מהם התנאים למתן צו מניעה זמני ? איך מוציאים צו מניעה ? מטרתו העיקרית של צו מניעה זמני, כמו מרבית הסעדים הזמניים האחרים, היא הקפאתן ושימורן של הנסיבות הקיימות עובר להגשת התביעה. הקפאה זו נדרשת, כי אם לא יינתן צו כזה, הנתבע עלול לנצל לרעה את תקופת הביניים עד למתן פסק דין, ולרוקן מתוכן את פסק הדין הסופי שיינתן בתיק. הכלל הבסיסי הנוהג לעניין סעד זמני הוא, כי על המבקש להראות קיומה של זכות לכאורה, דהיינו: התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה - די בכך שהוכח שהתביעה אינה טרדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. הוכחת עילת התביעה צריכה להיעשות על בסיסן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה. בשלב זה, לא מוטלת על בית המשפט החובה לנתח את הראיות ולדון בהן בצורה מקיפה. לעניין זה, ידועה פסיקת של בית המשפט העליון, אשר קבעה כי כאשר יש בסעד זמני כדי לפגוע בזכות הקניין של האדם אשר נגדו ניתן הסעד, הדרישה באשר לאיכותן ולטיבן של הראיות התומכות בתובענה ומבססות את עילתה, הוחמרה עקב עיגונה של זכות הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כזכות חוקתית. בנוסף, נדרש בית המשפט, להביא בחשבון את השיקול בדבר "מאזן הנוחות", קרי הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני (תקנה 362(ב)(1) לתקנות). במסגרת "מאזן הנוחות" על בית המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה. ##להלן פסק דין בנושא התנאים למתן צו מניעה זמני:## פסק דין כללי 1. בחודש פברואר 2004 נגנב מרשותו של המבקש, אספן וסוחר עתיקות מורשה במקצועו, אוסף של כ-3,000 מטבעות עתיקות (להלן - "המטבעות הגנובים"). בעקבות פנייתו של המבקש, אשר עקב שמועות ביקר קודם לכן כ-20 פעמים בחנותו של המשיב, ערכה המשטרה חיפוש בחנותו של המשיב, סוחר עתיקות מורשה אף הוא, ותפסה 248 מטבעות (להלן - "המטבעות נשוא הבקשה"), אשר נטען על ידי המבקש כי זוהו על ידו כשייכים למטבעות הגנובים. במסגרת הליך אזרחי שמנהל המבקש נגד המשיב בבית משפט השלום בירושלים, בנוגע לשאלת הבעלות במטבעות נשוא הבקשה, פתח המבקש בהליך ביניים, בו ביקש מבית המשפט הנ"ל להוציא צו מניעה זמני, אשר יורה למשטרה לא להשיב את 248 המטבעות הנ"ל הנמצאים בידה, לידיו של המשיב. מקורה של בקשה זו בחשש, כי המשיב ימכור מטבעות אלו, דבר אשר יש בו כדי לרוקן מתוכן פסק דין עתידי, אם זה יקבע כי המטבעות אכן שייכים למבקש. ביום ז' טבת תשס"ה (19.12.04), דחה בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' באום-ניקוטרה) את הבקשה למתן צו מניעה זמני (תיק בש"א 8860/04), תוך חיוב המבקש בהוצאות ובשכ"ט וע"ד בסך של 4,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. המבקש לא השלים עם תוצאה זו, והגיש את בקשת רשות הערעור שבפניי. ההליכים בבית משפט השלום 2. ביום 21.10.04, הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים בקשה לשחרור תפוס מיד המשטרה (ב"ש 6987/04; ראה נספח ב לבקשת רשות הערעור). בהחלטה שנתן בו ביום - ללא שמיעת המבקש - קבע בית המשפט (כב' השופט א' רובין), כי המטבעות נשוא הבקשה יישארו בידי המשטרה עד ליום 26.10.04, ואחר כך, לאחר תיעוד מתאים שיאפשר את זיהוי המטבעות, יימסרו המטבעות נשוא הבקשה למשיב, אשר יהיה מנוע מלעשות שום טרנסקציה במטבעות עד ליום 26.1.05, ולאחר מכן יוכל המשיב לעשות בהם כרצונו (ראה נספח ג לבקשת רשות הערעור). 3. המבקש, אשר שמע על ההחלטה הנ"ל, הגיש לבית משפט השלום בקשה דחופה לביטול החלטתו (ראה נספח ד לבקשת רשות הערעור). ביום 21.10.04, ביטל בית משפט השלום (כב' השופט א' רובין) את החלטתו הנ"ל (ראה נספח ה לבקשת רשות הערעור). וביום 28.10.04, קבע בית משפט השלום (כב' השופט א' רובין; ראה נספח ו לבקשת רשות הערעור), כי המטבעות נשוא הבקשה יישארו אצל המשטרה כחודש נוסף, דהיינו: עד ליום 28.11.04, וזאת כדי לאפשר למבקש לפתוח בהליך אזרחי המתאים להוכחת בעלותו הנטענת במטבעות נשוא הבקשה. 4. המבקש אכן פתח בהליך אזרחי (ת.א. 13157/04), בו ביקש מבית משפט השלום בירושלים, להצהיר כי הבעלות במטבעות נשוא הבקשה הינה שלו, ולתת צו עשה להשבת מטבעות אלו לידיו. במסגרת הליך זה, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד (בש"א 8860/04), וביקש כי יינתן צו מניעה זמני, אשר יורה למשטרה להשאיר את המטבעות נשוא הבקשה בידי המשטרה עד להכרעה בהליך העיקרי, או לחלופין לערוך הסדר אחר שיבטיח את שמירת המטבעות הללו. ביום 24.11.04, ניתן על ידי בית משפט השלום (כב' השופטת א' באום-ניקוטרה), צו ארעי במעמד צד אחד, לפיו אסור למשטרה להעביר את המטבעות נשוא הבקשה לרשות המשיב, עד לדיון במעמד הצדדים. ביום 19.12.04, נערך דיון במעמד הצדדים, ובסיומו קבע בית משפט השלום (כב' השופטת באום-ניקוטרה) בהחלטתו (ראה נספח א לבקשת רשות הערעור), כי הוא מבטל את הצו הארעי שניתן על ידו, ודוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני. השופטת המלומדת היתה מודעת לכך כי "'קביעתי זו עלולה לרוקן מתוכן פסק דין סופי, ככל שינתן לטובת המבקש בתיק העיקרי", אולם השופטת סברה כי "התשתית הראייתית הלכאורית שהובאה בפני, הינה כה דלה שאינני מוצאת לנכון להגביל המשיב באופן כלשהו ביחס למטבעות" (עמ' 3 בהחלטה, בתחתית העמוד). תמצית ההליכים בפני 5. ביום 23.12.04, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות הערעור על החלטתו הנ"ל של בית משפט השלום. במקביל, הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה (בש"א 8860/04), לעיכוב ביצוע החלטתה המבטלת את הצו הארעי שניתן על ידה. ביום 3.1.05, קבע בית משפט השלום (כב' השופטת א' באום-ניקוטרה), כי בהתאם לתקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), הסמכות להחליט על עיכוב ביצוע נתונה לבית משפט של ערעור, ולפיכך, דחה את בקשת המבקש מחוסר סמכות עניינית. עקב כך, ביום 4.1.05, הגיש המבקש בקשה (בש"א 127/05), במעמד צד אחד, לעיכוב ביצוע לבית משפט זה, וביקש כי בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופטת א' באום-ניקוטרה), המורה למשטרה למסור את המטבעות נשוא הבקשה למשיב. בהחלטה שנתתי בו ביום, כ"ג טבת תשס"ה (4.1.05), קבעתי, בין היתר, כדלקמן: "6. הצדק לכאורה, עם המבקש. מקובלנו כי כאשר מדובר במצב שלא ניתן יהיה לשנותו, הוא מוקפא עד לתום ההליך וההכרעה בו לגופו. 7. בנסיבות אלה, ניתן בזה במעמד צד אחד צו עיכוב ביצוע ההחלטה להחזיר את המטבעות למשיב. 8. למותר לציין כי המשיב רשאי להגיש בקשה לביטול החלטה זו, שניתנה במעמד צד אחד, וכן רשאי הוא להציג בבקשתו את הנזקים שייגרמו לו, אם ייגרמו לו, עקב החלטה זו". המשיב לא הגיש כל בקשה לביטול ההחלטה האמורה. 6. בבקשת רשות הערעור, טען המבקש כי את 248 המטבעות נשוא הבקשה הוא זיהה בוודאות כשייכים למטבעות הגנובים. לטענתו (סעיף 5 לבקשת רשות הערעור; להלן - "הבקשה"), גם מעט המטבעות שלא זיהה בוודאות, היו מסוג המטבעות הגנובים, ונמצאו אצל המשיב בשקיות נפרדות מיתר המטבעות שהחזיק, בסדר כפי שהיו מצויות באוספו של המבקש. דבר זה, כך טוען המבקש, מצביע על שייכותם של מטבעות אלו למטבעות הגנובים. בחקירתו, ניסה המבקש להסביר כיצד הוא מסוגל לזהות את המטבעות כשייכות לאוסף המטבעות הגנוב (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, מיום 15.12.04). כמו כן תמך המבקש את טענותיו, בדבריו של מר רונן בכר, מומחה בתחום, אשר זיהה חלק מהמטבעות התפוסים כשייכים לאוספו של המבקש (סעיף 6 לתצהיר המבקש המצורף לב"ש 6987/04 הנ"ל). המבקש טוען (סעיף 16 לבקשה), כי די היה בתצהירו ובעדותו הנ"ל כדי להוות ראיה לכאורית לשם הוצאות הצו. לטענתו (סעיף 17 לבקשה), בשל העובדה כי מדובר בהליך ביניים, שבו מערכת הראיות היא ראשונית, לא היה מקום לדרוש ממנו להביא עדים מומחים או ראיות אחרות. בנוסף, טוען המבקש (סעיף 26 לבקשה) כי בית משפט קמא, התעלם בהחלטתו משיקולי מאזן הנוחות, המצביעים על כך שהשבת המטבעות למשיב עלולה לרוקן מתוכן כל פסק דין עתידי שיינתן לטובתו. לטענתו, במצב כזה הנזק שייגרם לו איננו רק נזק כספי, אלא נזק רגשי גדול ביותר, בשל העובדה כי מדובר באוסף מטבעות עתיקות, אשר הוא - המבקש - עמל על איסופו במשך עשרות שנים. טענה נוספת של המבקש היא, כי הותרת המטבעות נשוא הבקשה בידי המשטרה, אין בה כדי לגרום כל נזק ממשי למשיב. 7. מנגד, טען המשיב (סעיפים 19-17 לתגובת המשיב; להלן - "התגובה"), כי החלטות בית משפט קמא מבוססות היטב בחומר הראיות, וכי המבקש לא הצליח להעמיד תשתית ראייתית לכאורית המצביעה על קיומה של זכות לכאורית, באופן שיצדיק מתן צו מניעה זמני. המשיב, סוחר עתיקות בעצמו, טען (סעיף 21 לתגובה) כי יש אלפי מטבעות מאותו מין, ועל כן לא ניתן לזהות מטבעות מסוימות ולהפרידן מיתר המטבעות. לטענתו (סעיפים 22 ו-27 לתגובה), גם נציג מרשות העתיקות (מר גנור), אשר העיד במשטרה, טען כי לא ניתן לזהות מטבעות. ממשיך המשיב וטוען (סעיף 29 לתגובה), כי על פי סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, התקיימו במקרה דנן כל התנאים לתחולתה של תקנת השוק, באופן שהבעלות במטבעות עברה למשיב. עוד טוען המשיב (סעיף 34 לתגובה), כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו, שכן המשך החזקת המטבעות נשוא הבקשה אצל המשטרה, גורמת לו נזק כלכלי ותדמיתי בלתי הפיך, גם אם לבסוף יזכה בתביעתו. ומנגד, הנזק שעלול להיגרם למבקש, הינו לכל היותר נזק כספי מוגבל ולא בלתי הפיך, שניתן יהיה לשפותו עליו (סעיף 35 לתגובה). 8. ביום 3.7.05, הגיש המבקש בקשה בכתב לבית המשפט (להלן - "הבקשה לצירוף ראיות"), שיתיר לו לצרף כראיות לתמיכה בבקשת רשות הערעור, מסמכים מתיק החקירה של המשטרה בפרשת המטבעות הגנובים. לטענתו (סעיפים 2-1 לבקשה לצירוף ראיות), עד ליום 12.6.05, סירבה המשטרה, על אף פניות חוזרות ונשנות מטעם המבקש, להרשות למבקש לעיין בתיק החקירה הנ"ל, ולפיכך המבקש לא ידע על קיומם של המסמכים ועל תוכנם, כל שכן, שלא יכול היה להגישם כראיה בבית המשפט. המבקש טוען כי מדובר במסמכים מהותיים התומכים בגרסתו. המשיב, בתגובתו לבקשה טען (סעיף 1 לתגובה לבקשה לצירוף ראיות), כי אין לאפשר למבקש להגיש ראיות אלו בשלב הערעור. לטענתו (סעיפים 13-2 לתגובה לבקשה לצירוף ראיות), מדובר במסמכים שהוכנו עוד קודם להחלטת בית משפט קמא, והמבקש ידע עליהם, ולא הביא כל ראיה לכך שלא היה באפשרותו לשים את ידו על הראיות הללו ולהציגן בפני בית המשפט. גם לגופו של עניין, טען המשיב (סעיפים 15-14 לתגובה לבקשה לצירוף ראיות), כי פרשנותו של המבקש לראיות שהובאו על ידו - מוטעית, ואין בה כדי לתמוך בגרסת המבקש. 9. אדון בבקשת רשות הערעור לגופה. על אף התנגדות המשיב, דנתי, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בקשה לצירוף ראיות 10. תקנה 457(א) לתקנות, קובעת כדלקמן: "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות". יש לציין כי הכלל המופיע ברישא של תקנה זו, לפיו בעל דין אינו רשאי להביא ראיות נוספות בערעור: "אינו מופיע בהגדרת הערעור שבחוק יסוד: השפיטה וגם לא בהגדרת הערעור בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הוא נובע אך משיקולים פרגמטיים המונעים מבית משפט שלערעור להתערב בהחלטת הערכאה הראשונה מקום שלזה היה מוקנה היתרון של שמיעת העדים וההתרשמות מהם, יתרון שלא ניתן לערכאת הערעור" (ש' לוין, תורת הפרודצורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (ירושלים, תשנ"ט-1999), עמ' 32). כהמשך לרציונל האמור, מופיע בסיפא של תקנה זו החריג לכלל, הקובע כי בית משפט של ערעור רשאי להתיר הבאת ראיות נוספות אם הוא רואה בכך חשיבות (על כלל זה והיקפו במשפט העברי, ראה: א' שוחטמן, סדר הדין - לאור מקורות המשפט העברי (ירושלים, תשמ"ח-1988), עמ' 469-468). 11. בהתאם לסיפא של תקנה זו, אני מוצא לנכון להתיר למבקש לצרף את הראיות שביקש לצרף לבקשת רשות הערעור. על פי מצוותה של תקנה 457(ב) לתקנות הנ"ל, עליי לפרט את נימוקי להחלטתי זו, וכך אעשה. ראשית, מצד זמינות הראיה, מדובר אמנם במסמכים שהוכנו עוד בטרם החלטת בית משפט קמא, כטענת המשיב, אולם, מקובל עלי הסברו של המבקש, כי לא ניתן לו לעיין במסמכים אלו - שהיו כל העת במשטרה - עד ליום 12.6.05 (חצי שנה לאחר ההחלטה נשוא הבר"ע), ולכן לא יכול היה להציגן לפני בית משפט קמא (והשווה למה שכתבתי בבר"ע 305/04 סברי נ' ענאני לעניין קבלת ראיות לאחר הגשת הסיכומים, אם הם לא היו בידי הצד אלא בידי אחרים, כולל מקורות המשפט העברי שאוזכרו שם). שנית, מצד תוכן הראיות, סבורני שיש בראיות שהציג המבקש, כדי לסייע לתשתית העובדתית שהמבקש נדרש להעמיד, לפחות מבחינה לכאורית, בבקשת רשות הערעור שהגיש. לפיכך, אני מתיר את צירופן של הראיות שהגיש המבקש, לבקשת רשות הערעור. תנאים למתן צו מניעה זמני - כללי 12. מטרתו העיקרית של צו מניעה זמני, כמו מרבית הסעדים הזמניים האחרים, היא הקפאתן ושימורן של הנסיבות הקיימות עובר להגשת התביעה. הקפאה זו נדרשת, כי אם לא יינתן צו כזה, הנתבע עלול לנצל לרעה את תקופת הביניים עד למתן פסק דין, ולרוקן מתוכן את פסק הדין הסופי שיינתן בתיק (ראה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תל-אביב, תשס"ה-2005), עמ' 483; להלן - "גורן"; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995), עמ' 614; להלן - "זוסמן"). מצבים מעין אלה, מצדיקים את התערבותו של בית המשפט בשלב כה מוקדם, עוד לפני בירור התביעה. במסגרת החלטתו האם להעניק למבקש צו מניעה זמני, נדרש בית המשפט להביא בחשבון מספר שיקולים אשר הותוו בתחילה על ידי הפסיקה, ועוגנו לאחר מכן בתקנה 362 לתקנות (לשיקולים אלה, על פי התקנות החדשות משנת תשס"א-2001, כבר התייחסתי בעבר בהרחבה בשני פסקי הדין; ראה: בר"ע 3403/01 זיזה דוד נ' עו"ד יעקב, פסמ"ח תשס"א (2) 756; בש"א (י-ם) 1929/02 זוז תיירות בע"מ נ' הוטלס אונליין בע"מ, פסמ"ח תשס"ג (1) 913). 13. הכלל הבסיסי הנוהג לעניין סעד זמני הוא, כי על המבקש להראות קיומה של זכות לכאורה, דהיינו: התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה (גורן, בעמ' 485; זוסמן, בעמ' 616). לעניין זה, קבעה הפסיקה כי די בכך שהוכח שהתביעה אינה טרדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (גורן, בעמ' 486; זוסמן, שם). הוכחת עילת התביעה צריכה להיעשות על בסיסן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה. בשלב זה, לא מוטלת על בית המשפט החובה לנתח את הראיות ולדון בהן בצורה מקיפה (ראה: ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח (4) 105, בעמ' 108). לעניין זה, ידועה פסיקת של בית המשפט העליון, אשר קבעה כי כאשר יש בסעד זמני כדי לפגוע בזכות הקניין של האדם אשר נגדו ניתן הסעד, הדרישה באשר לאיכותן ולטיבן של הראיות התומכות בתובענה ומבססות את עילתה, הוחמרה עקב עיגונה של זכות הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כזכות חוקתית (ראה: בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479; רע"א 5242/95 סיגנל שירותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נ' דנבאר בע"מ, תקדין-עליון 95(3) 786; כן ראה: ש' לוין, שם (פיסקה 10 לעיל), בעמ' 162-161). בנוסף, נדרש בית המשפט, להביא בחשבון את השיקול בדבר "מאזן הנוחות", קרי: "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני" (תקנה 362(ב)(1) לתקנות). במסגרת "מאזן הנוחות" על בית המשפט "לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה" (רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, בעמ' 800-799; וכך יישמתי עקרונות אלה בבקשה לעיקול זמני בבר"ע 4146/02 בן-דור נ' גוטנתג). היחסים בין השיקולים השונים למתן צו מניעה זמני 14. התקנות, יצרו מכלול שלם של תנאים ושיקולים מתי - ואם בכלל - על בית המשפט להיענות לבקשה למתן סעד זמני. בין התנאים והשיקולים הללו מתקיימת אינטראקציה הדדית, ובמסגרת מארג השיקולים הכולל, יש בכל מרכיב כדי להשפיע על המרכיבים האחרים, וליצור מעין "מקבילית כוחות". כך, ייתכן ובית המשפט יעניק סעד זמני על אף שאחד מהשיקולים מתקיים באופן חלקי בלבד, בשל העובדה ששיקול אחר הוא בעל משקל כבד במיוחד. לענייננו, ניתן לומר, כי בית משפט ייעתר לבקשה למתן סעד זמני, מקום בו התשתית הראייתית הלכאורית שהובאה על ידי המבקש חלקית, אם אכן יתברר כי מאזן הנוחות נוטה באופן חד וברור לטובת המבקש, קרי: כאשר הפגיעה במבקש אם לא יינתן צו המניעה הזמני, תהיה קשה יותר מאשר הפגיעה במשיב אם לא יינתן צו המניעה הזמני. מן הכלל אל הפרט 15. בהחלטתה, סברה השופטת המלומדת, כי התשתית הראייתית הלכאורית אותה הביא המבקש בפניה היא כה דלה, עד שהיא איננה מוצאת כל הצדקה להגביל את המשיב באופן כלשהו ביחס למטבעות נשוא הבקשה. אין בידי לקבל דברים אלו. אנמק. 16. ראשית, סבורני כי לאחר שנעתרתי לבקשה לצירוף ראיות, ניתן לומר כי יש בראיות שהביא המבקש (אשר כאמור לא עמדו בפני בית משפט קמא), משום תשתית ראייתית ראשונית, אשר יש בכוחה להצביע על קיומה של זכות לכאורה של המבקש במטבעות נשוא הבקשה, או למצער, יש בכוחה להוכיח כי "התביעה אינה טרדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה", וזאת מהטעמים הבאים: א. בתצהירו ובחקירתו, המבקש העיד כי הוא מזהה באופן ודאי את המטבעות נשוא הבקשה כחלק מהמטבעות הגנובים. ב. כדי לתמוך בגרסתו כי זיהויים של המטבעות נשוא הבקשה הוא אפשרי, צירף המבקש את ההודעה שנתן מר רונן בכר, במסגרת חקירת המשטרה (נספח א לבקשה בכתב). בהודעה זו אומר מר בכר, כי הוא הכיר את אוסף המטבעות של המבקש, וכי הוא מזהה חלק מהמטבעות נשוא הבקשה, כמטבעות השייכים לאוסף זה. ג. כפי שעולה מהודעתו המשיב במשטרה (נספח ב לבקשה בכתב), המשיב קנה את המטבעות נשוא הבקשה מאדם בשם אבו אל ואליד. אדם זה מכר מטבעות נוספים, אשר זוהו על ידי המבקש כשייכים למטבעות הגנובים, גם לאדם בשם שרגא קידר (נספח ג לבקשה בכתב). הצלבת הנתונים הללו יש בה כדי לבסס את טענת המבקש כי המטבעות נשוא הבקשה, הם אכן חלק מהאוסף המקורי. ביחס לכל אחת מהטענות ומהראיות הללו, העלה המשיב טענות נגד משלו. אולם, צירוף כוחן הראייתי של כלל הראיות הנ"ל, יש בכוחו כדי להקים, לכל הפחות, תשתית ראייתית ראשונית, הנדרשת לצורך מתן צו מניעה זמני. 17. שנית, לדעתי בית משפט דלמטה לא נתן מקום ראוי לשיקול בדבר "מאזן הנוחות" בין הצדדים. מן הראוי להעמיד זה אל מול זה את הנזקים העלולים להיגרם לכל אחד מהצדדים, אם יינתן או לא יינתן צו מניעה זמני כמבוקש. מן הצד האחד, ניצב המבקש, אשר חזה כיצד עמל של איסוף שנמשך עשרות שנים יורד לטמיון, עקב גניבת האוסף בו השקיע עמל כה רב. מקובלת עליי טענת המבקש, כי הנזק אשר עלול להיגרם לו אם לא יינתן הצו המבוקש, איננו רק נזק כספי, אשר ניתן לשיפוי, אלא גם, ואולי בעיקר, נזק רגשי גדול ובלתי הפיך, עקב אובדן הסיכוי להשיב לידיו מעט מזעיר מהאוסף עליו עמל שנים כה רבות. מן הצד השני, עומד המשיב, אשר לא הצליח להצביע על נזק ממשי כלשהו, אשר עלול להיגרם לו, אם יינתן הצו המבוקש. טענת המשיב (סעיף 34 לתגובה), כאילו יש בהשארת המטבעות נשוא הבקשה, בידיה האמונות של המשטרה, משום "נזק כלכלי ותדמיתי בלתי הפיך לדמותו כסוחר הגון", איננה משכנעת. יתר על כן, המשיב לא הסביר איזה נזק כלכלי או תדמיתי בלתי הפיך, שאינו ניתן לשיפוי בכסף, ייגרם לו מכך שהמטבעות נשוא הבקשה יישארו בידי המשטרה, כל זמן שמתנהל ההליך העיקרי. דומה, כי גם אם עלול להיגרם למשיב נזק כלשהו ממתן צו מניעה, הרי שמדובר בנזק ממוני קל בלבד (שכן המשיב הוא "רק" סוחר מטבעות, והנזק שייגרם לו הוא אובדן רווח של אי מכירת המטבעות בתקופת הביניים כאשר הן יימצאו ברשות המשטרה), שאין כל מניעה כי המבקש ישפה אותו עליו, אם אכן ייגרם נזק זה ויוכח על ידי המשיב מה שיעורו של אותו נזק. הגעתי למסקנה כי במקרה דנן, מאזן הנוחות נוטה באופן חד וברור לטובת המבקש. לפיכך, גם אם הייתי מקבל את הטענה כי התשתית הראייתית שהציג המבקש, הינה חלקית בלבד (וכאמור לעיל לא קיבלתי טענה זו), עמדתי היא כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקש, ויש בכוחה להכריע את הכף לטובת המבקש. סיום 18. לאור האמור התוצאה היא זו: א. הבר"ע מתקבלת. החלטת בית משפט קמא (כב' השופטת א' באום-ניקוטרה) מיום 19.12.04, הקובעת כי המשטרה תשיב את המטבעות נשוא הבקשה למשיב, מבוטלת. ב. ניתן בזה צו מניעה זמני המורה למשטרה שלא להחזיר למשיב את המטבעות אשר בידה, עד להכרעה סופית בהליך העיקרי בין הצדדים, בכל הנוגע לבעלות על המטבעות נשוא הבקשה. ג. להבטחת נזקיו של המשיב, באם ייגרמו כתוצאה מן הצו הזמני הנ"ל, אני מורה למבקש להגדיל את סכום הערבון, ולהפקיד בקופת בית משפט השלום תוך 30 יום מהיום סך של 6,000 ש"ח, נוסף על ה-4,000 ש"ח שכבר הפקיד, להבטחת נזקו של המשיב, כך שבסך הכל סכום הערבון יהיה 10,000 ש"ח. 19. הוצאות הליך זה, כולל שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ, יהיו על פי התוצאות, דהיינו: ישולמו לצד הזוכה בתיק העיקרי (ת.א. 13157/04 בבית משפט השלום) על ידי הצד המפסיד באותו תיק. צו מניעה זמניצוויםצו מניעה