השתק עילה השתק פלוגתא

א.     הכלל בדבר השתק עילה קובע, כי אם נדונה והוכרעה תביעה מסויימת, בית המשפט אינו יכול להדרש לתביעה אחרת הנסבה על אותה עילה, והמתנהלת בין אותם צדדים או בין חליפיהם. בהקשר זה, פורש המונח "עילת תביעה" באופן נרחב למדי, כך שיתקיים השתק עילה לגבי עילת תביעה הדומה ביסודה לזו הניצבת ביסוד תביעה קודמת גם אם כלולים במסגרתה פרטים חדשים.


ב.     כלל השתק פלוגתא קובע, כי אם במסגרת הליך אחד נדונה והוכרעה שאלה עובדתית מסוימת, שהינה קריטית לתוצאה הסופית של ההליך, הרי שבעלי הדין וחליפיהם יהיו מושתקים מלהתדיין לגביה בהליך השני, וזאת גם אם לא קיימת זהות בין עילות התביעה בשני ההליכים.

המגמה היא לאפשר חריגה מכלל ההדדיות בהשתק פלוגתא ובהשתק עילה, ללא אבחנה, ובתנאי שבעל הדין בהליך הנוכחי הוא בעל זיקה מסוימת להליך הקודם, או שהוא חליפו של בעל הדין בהליך הקודם.

מעשה בית דין במובנו הרחב חל לא רק על סוגיות שנדונו בפועל בהליך הקודם או נטענו על ידי מי מהצדדים, אלא גם על סוגיות שניתנות היו לדיון פוטנציאלי, אך נותרו ללא התייחסות עניינית, לאור אופן ניהול ההליך הקודם על ידי התובע.

להלן החלטה בנושא השתק עילה השתק פלוגתא:

החלטה

לפני בקשה לסילוק על הסף של המרצת הפתיחה שהוגשה מטעם המשיבים, ובה הם עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו הם אינם חבים סכום כלשהו למבקשת (ולמעשה, היא החייבת להם כספים), והמבקשת אינה זכאית למימוש הנכס הידוע כגוש 6207 חלקה 689/11, שניתן כערובה לחובותיהם.
בשנת 1995, הגיעה המשיבה מס' 1 (להלן: "החברה") להסכמה עם המבקשת בדבר מימון פיננסי של פרויקט בנייה (נספח ב' להמרצת הפתיחה). במסגרת הסכמה זו, הוסדרו מסגרות האשראי והתנאים למימון הפרוייקט וההון העצמי שהשקעתו נדרשת.
בנוסף, נקבע כי הבטחונות להחזר האשראי יהיו - משכנתא ראשונה בלתי מוגבלת בסכום על מלוא זכויות הבעלות במקרקעין, שעבוד כל הזכויות בפרוייקט, שעבוד פוליסת הביטוח מסוג קבלן ראשי וערבויות אישיות של בעלי החברה.
בהמרצת הפתיחה נטען, כי המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב"), הוא בעל השליטה בחברה וערב באופן אישי להתחייבויותיה.
המשיבים טענו, כי הם עמדו בתנאי הדרישה של השקעת ההון העצמי. כאחת מהבטוחות עליהן הוסכם, מושכן פנטהאוז בנכס שהוערך בסכום של 240,000$.
בשנת 1996, הוחלט על הגדלת היקף פרוייקט הבנייה ונערכה תוספת להסכם הקומבינציה (נספחים ג'1 ו-ג'2 להמרצת הפתיחה). בעקבות כך, הסכימו המשיבים עם המבקשת על הרחבת מתכונתו של המימון הפיננסי.
בהמרצת הפתיחה, טענו המשיבים, כי באופן פתאומי, באפריל 1997, הודיעה להם המבקשת, כי אין בכוונתה להמשיך ולממן את הפרוייקט, בהעדר בטחונות מתאימים. המשיבים טענו, כי עמדת המבקשת הינה משוללת בסיס עובדתי, שכן הם העמידו לה את כל הבטחונות שנדרשו להמשך המימון.
לטענת המשיבים, חשבונות הבנק שלהם אצל המבקשת היו ביתרת זכות.
לחילופין, טענו המשיבים, כי המשכנתא על הנכס נשוא התובענה מהווה בטוחה למימון פרוייקט הבנייה, ומאחר שהפרוייקט לא יצא אל הפועל ולא התקיימו התנאים המתלים שנקבעו במסגרת הסכם ההלוואה, מן הראוי להורות על ביטולה.
בנוסף, פירטו המשיבים את הנזקים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מפעולותיה של המבקשת, כפי שהוערכו על ידי חוות דעת שמאי.
לטענת המבקשת, המשיבים עצמם מודים כי עילת התביעה נודעה להם באפריל 1997, לכל המאוחר, עם סירובה להעמיד להם מימון, ומכאן שתביעתם התיישנה זה מכבר (מעבר לשיהוי הניכר הקיים בהגשתה).
המבקשת הוסיפה וטענה, כי התנהלו הליכים שונים בגין עובדות זהות או חופפות לאלו העומדות בבסיס התובענה הנוכחית, היוצרים השתק שיפוטי כלפי המשיבים ויש בהם כדי לבסס טענה של שימוש לרעה בהליכי משפט (לטענתם, חלק מההליכים נוהלו על ידי מר ליאור גבריאל, שהינו בנו של המשיב, והבעלים של הנכס נשוא המשכנתא).
בנוסף, הכרעות פוזיטיביות שניתנו במסגרת ההליכים השונים, יוצרות השתק פלוגתא והשתק עילה, החוסמים את אפשרות הגשתה של התביעה הנוכחית.

בתגובתם, טענו המשיבים כי טענות המבקשת נטענו כבר בתגובתה לבקשתם לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא, ונדחו בהחלטתו מיום 10/9/06 של כב' השופט ניסים ישעיה (בש"א 17705/06 ה"פ 1029/06).
בנוסף, התייחסו המשיבים לכל אחד מההליכים שאוזכרו בבקשה, לגביהם נטען שהם חופפים לתובענה נוכחית, וטענו כי הטענות הרלבנטיות להליך הנוכחי, לא נדונו במסגרתם לגופו של עניין, ולכן הליכים אלו אינם מקימים השתק מסוג כלשהו.
המשיבים הוסיפו וטענו, כי אין יסוד עובדתי לטענת המבקשת לפיה עילת התביעה נודעה להם כבר בשנת 1997. לטענתם, בשנת 1997 כל שנודע להם הוא, כי המבקשת ביטלה את הסכמתה למימון הפרוייקט, אך דרישתה למימוש הדירה נמסרה להם רק בשנת 2003, והדרישה לתשלום החוב נשוא המשכנתא נמסרה להם בסמוך לכך.
כמו כן, היות שהמבקשת טענה כי קיימים הליכים קודמים הדומים במהותם להליך הנוכחי, הרי שגם לשיטתה אין כל יסוד לטענת השיהוי.
כידוע, הכלל הדיוני של מעשה בית דין נועד לייעל את הדיון המשפטי, למנוע הכרעות סותרות והטרדה של בעל דין בהליכים כפולים ומיותרים.
הכלל בדבר השתק עילה קובע, כי אם נדונה והוכרעה תביעה מסויימת, בית המשפט אינו יכול להדרש לתביעה אחרת הנסבה על אותה עילה, והמתנהלת בין אותם צדדים או בין חליפיהם. בהקשר זה, פורש המונח "עילת תביעה" באופן נרחב למדי, כך שיתקיים השתק עילה לגבי עילת תביעה הדומה ביסודה לזו הניצבת ביסוד תביעה קודמת גם אם כלולים במסגרתה פרטים חדשים (ע"א 8/83 דן גורדון נ' כפר מונאש-מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797; ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447).
כלל השתק פלוגתא קובע, כי אם במסגרת הליך אחד נדונה והוכרעה שאלה עובדתית מסוימת, שהינה קריטית לתוצאה הסופית של ההליך, הרי שבעלי הדין וחליפיהם יהיו מושתקים מלהתדיין לגביה בהליך השני, וזאת גם אם לא קיימת זהות בין עילות התביעה בשני ההליכים.
המגמה היא לאפשר חריגה מכלל ההדדיות בהשתק פלוגתא ובהשתק עילה, ללא אבחנה, ובתנאי שבעל הדין בהליך הנוכחי הוא בעל זיקה מסוימת להליך הקודם, או שהוא חליפו של בעל הדין בהליך הקודם (ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס ואח', פ"ד לט(4) 29; רע"א 1903/97 עירית תל אביב יפו נ' התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ, תק-על 97(3) 566; ע"א 2360/99 יצחק בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18; ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה ואח', פ"ד נז(1) 289).
מעשה בית דין במובנו הרחב חל לא רק על סוגיות שנדונו בפועל בהליך הקודם או נטענו על ידי מי מהצדדים, אלא גם על סוגיות שניתנות היו לדיון פוטנציאלי, אך נותרו ללא התייחסות עניינית, לאור אופן ניהול ההליך הקודם על ידי התובע (ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2005(3) 3036).
יש לבחון אם כן, את ההליכים השונים שנדונו בעבר בין הצדדים.
למקרא כתבי הטענות השונים, נראה שההליכים הנוספים אכן נסבו סביב טענות דומות, אם לא זהות. אמנם, סביר להניח (וכך גם ניתן להסיק מהנתונים הקיימים) כי עובדות אלה היוו רק חלק מהמסכת העובדתית שתוארה באותם הליכים, אך עדיין, לא ניתן להתעלם מהחפיפה המשמעותית שקיימת בין מהות ההליכים והעובדות המתוארות בהם, וההשלכות המשפטיות שאמורות לנבוע ממנה. באותו אופן, ניתן להיווכח כי קיימת חפיפה חלקית גם בזהות הצדדים להליכים.
במסגרת הבקשה הנוכחית תוארו שני הליכים עיקריים קודמים מעין אלה-
1. ה"פ 1025/03- תובענה זו הוגשה ביום 27/8/03 על ידי מר ליאור גבריאל, שכאמור, הינו בנו של המשיב, ובמסגרתה התבקש פסק דין הצהרתי כלפי המבקשת, לפיו בטל שטר המשכנתא עליו חתם, והמתייחס לנכס המצוי ברח' ביאליק ברמת גן (גוש 6207 חלקה 689 תת חלקה 11). בהמרצת הפתיחה הנוכחית שלפני, מתבקשת הצהרה לפיה המבקשת אינה זכאית לממש את אותו הנכס בדיוק, וכנספח א' להמרצת הפתיחה צורף שטר משכנתא הרשום על שמו של מר ליאור גבריאל. מדובר איפוא בשני סעדים הזהים לחלוטין מבחינת מהותם (ראוי לציין, עם זאת, כי בהליך הנוכחי מתבקשת הצהרה נוספת, לפיה המשיבים אינם חבים סכום כלשהו למבקשת, אלא המבקשת היא שחבה להם כספים).
הסעדים בשתי המרצות פתיחה אלה הופנו פחות או יותר כלפי המבקשת, שהינה המשיבה בשתיהן (המבקשת כאן היא בנק מזרחי טפחות בע"מ, ואילו המשיבה לה"פ 1025/03 נקראה במקור בנק מזרחי המאוחד בע"מ, שלאחר מכן, בשלב הערעור לבית המשפט העליון שונה שמה לבנק מזרחי טפחות בע"מ).
כאמור, המבקש בה"פ 1025/03, מר ליאור גבריאל, הינו בנו של המשיב ומעבר לכך, על שמו רשום הנכס שמושכן להבטחת האשראי ללא הגבלה בסכום שניתן למבקשים ולגב' כרמלה גבריאל (אימו של מר ליאור גבריאל). מכאן הזהות הבסיסית באינטרסים של המבקשים בשתי המרצות הפתיחה, שמשליכה גם על אפשרות קיומה של מניעות דיונית כתוצאה מעצם קיומה של הכרעה באחת מהן.
המסכת העובדתית המתוארת בה"פ 1025/03, דומה להפליא - כמעט ניתן לומר זהה - לזו המתוארת בהליך הנוכחי. בפתח אותו הליך, טען מר ליאור גבריאל כי הוא מישכן את הנכס כחלק מההון העצמי שהחברה היתה אמורה להעמיד לצורך מימון פרוייקט הבנייה. בסופו של דבר, הפרוייקט לא יצא אל הפועל בשל פעולותיה של המבקשת, והיא גם לא העמידה את מסגרות האשראי להן התחייבה, ולאור זאת (וגם בלי קשר לאחריותה), הנכס אינו משמש ואינו יכול לשמש כהון עצמי ויש להורות על בטלותו של שטר המשכנתא.
בפסק דינה מיום 15/6/06 (נספח ב' לבקשה) דחתה כב' השופטת ענת ברון את התביעה בהתבסס על הקביעה לפיה- "על פניו ועל פי לשונו, נאמר בשטר המשכנתא שהמשכנתא נועדה להבטיח, בין היתר, כל חוב של גבריאל כדורי ושל חברת צמרות לבנק, ולא נמצא בשטר כל הסתייגות או התנאה הקושרת בין הפרוייקט לבין שעבוד הנכס".
בתגובתם לבקשה שלפני טענו המשיבים, כי בפסק הדין אין התייחסות עניינית לעצם קיומו של חוב כלפי המבקשת ולסוגיית ה"אשם" המוטל עליה לאור זאת שפרוייקט הבנייה לא יצא לבסוף אל הפועל ומשכך, לא ניתן לקבוע כי היתה הכרעה מהותית קודמת בסוגיות אלה, שמהוות את מוקד טענותיהם בהמרצת הפתיחה הנוכחית.
ואכן, בפסק הדין נקבע, כי לא הועלתה כל טענה מצד מר ליאור גבריאל לעניין גובה החובות הנטענים, ולכן מדובר בסוגייה שאינה שנוייה במחלוקת.
בנוסף, צוינה עובדת הגשת תצהיר מטעם עו"ד יוסף אלפסי ששימש כבא כח המשיבים בתקופה הרלבנטית לאותה תובענה, אך בהתייחס לכך נקבע כי משלא התייצב עו"ד אלפסי להיחקר על התצהיר, נמשכו תצהיריו מהתיק בהסכמת הצדדים, והם אינם מהווים ראייה בהליך. מייד בהמשך נקבע, כי בעקבות כך, מודע מר ליאור גבריאל לכך שגירסתו בעניין "אשמת המבקשת" לאי ביצוע הפרוייקט, אינה מגובה בתשתית ראייתית מתאימה, ולכן סוגייה זו אינה עומדת להכרעה. לפיכך, המחלוקת שנותרה פתוחה לדיון היא, האם מטרת שעבוד הנכס היתה להבטחת אשראי שינתן על ידי המבקשת בקשר עם פרוייקט הבנייה והאם תוקף השטר מותנה במימוש הפרוייקט. שאלות אלו נדונו באופן ענייני בפסק הדין, והמסקנה היתה כי התשובה להן היא שלילית, וזאת בראש ובראשונה, בהסתמך על נוסח שטר המשכנתא וכן לאור מכלול הנתונים העובדתיים והנסיבות שאפפו את המקרה.
עד כאן תיאור מהותה של ה"פ 1025/03 ומהות ההכרעה שניתנה בה.
לשאלת היחס בינה לבין המרצת הפתיחה הנוכחית, רלבנטיות שתי נקודות עיקריות שאליהן יש לשים לב-
(א)     העדר דיון ענייני בשתי הסוגיות של גובה החוב ואחריות המבקשת לאי ביצוע הפרוייקט, נובע אך ורק מאופן ההתנהלות הפרוצדורלית של המשיבים, ובאופן תיאורטי, לא היתה כל מניעה לדון בהן. לאור זאת, לא ניתן למנוע את התגבשותו של מעשה בית דין גם בהתייחס לשתי סוגיות אלה, בהתאם לעקרון שהובא קודם לכן.
(ב)     בדומה להמרצת הפתיחה הנוכחית, גם ה"פ 1025/03 נסבה על הטענה העובדתית לפיה המבקשת הפרה את התחייבויותיה כלפי המשיבים וכלפי מר ליאור גבריאל (בהתאמה), ולכן היא אינה זכאית לממש את הנכס נשוא המשכנתא (או אף כי יש להצהיר על בטלותו של שטר המשכנתא, כפי שהתבקש בה"פ 1025/03). כלומר, מדובר בשני הליכים בעלי בסיס מהותי זהה, שנדון לגופו של עניין. בסופו של דבר, הקביעה לפיה תוקף שטר המשכנתא אינו מותנה במימוש הפרוייקט, היא שהובילה לדחיית התביעה. אילו היה נקבע היפוכו של דבר (באופן שהתבקש על ידי מר ליאור גבריאל), סביר להניח כי התוצאה היתה הצהרה על בטלות המשכנתא. מבחינה זו, ההכרעה (או העדר ההכרעה) בעניין ה"אשמה" לאי מימוש הפרוייקט היא משנית לתוצאה האופרטיבית (או יותר נכון, ההצהרתית) של פסק הדין. לפיכך, באופן היפותטי, גם אם הניהול הדיוני של ההליך לא היה הגורם שהוביל להעדר דיון ענייני באותן שתי סוגיות, לא היה בכך בכדי למנוע את התגבשותה של הכרעה משפטית מהותית שיש בה בכדי ליצור מעשה בית דין (ראוי לציין, כי על פסק דינה של כב' השופטת ענת ברון הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 6374/06), ובדיקה באתר האינטרנט של בית המשפט העליון העלתה כי טרם ניתן פסק דין לגביו).
לאור זאת, ניתן בהחלט לקבוע כי הפלוגתאות העובדתיות שניצבו ביסוד שני ההליכים היו דומות מאד אם לא זהות, עד כדי כך, שהן מגבשות עילות תביעה שגם הן דומות עד לכדי זהות.
אמנם, אין חפיפה מוחלטת בין הצדדים לכל אחת מהמרצות הפתיחה, אך קיימת זהות אינטרסים (וגם קירבה משפחתית) בין המבקשים בכל אחת מהן, ו"כלל ההדדיות" הינו גמיש מספיק על מנת לאפשר את תחולת העקרון של מעשה בית דין בהתיחס לה"פ 1025/03.
ה"פ 792/03- זוהי תובענה שהוגשה ביום 25/6/03 כנגד המבקשת מטעם חברת גינות לאה בע"מ, המשיב ועיזבון המנוח ברוך זנקו ז"ל. במסגרת המרצת פתיחה זו התבקש סעד הצהרתי לפיו לא קמה למבקשת זכות על פי דין לממש את הנכס המצוי ברח' בני אפרים בנאות אפקה (גוש 6625 חלקה 1190).
למעט ההבדל הברור בין זהות הנכס נשוא המשכנתא עליה נסבה ה"פ 792/03 לבין זהות הנכס הרלבנטי להמרצת הפתיחה הנוכחית, נראה כי גם את שני הליכים אלה, מאחדים עניינים מסויימים משותפים.
ראשית, העובדה שהמשיב היה צד לשני ההליכים מהווה נתון משמעותי. שלושת המבקשים האחרים בה"פ 792/03 אינם זרים למשיב (נטען באותו הליך כי חברת גינות לאה בע"מ נמצאת בשליטתו, ואני מניח כי בינו לבין מר אריה גבריאל קיים קשר משפחתי). לפיכך, ניתן בהחלט להניח כי קיימת זהות באינטרסים הדיוניים והמהותיים של המבקשים בה"פ 792/03 לבין אלו של המשיבים לבקשה הנוכחית.
לכך נוספת העובדה שהמשיבה לה"פ 792/03 היא בנק המזרחי בע"מ.
גם כאן, לחפיפה זו בזהות הצדדים מתווסף דימיון כלשהו במהות שני ההליכים ובנטען במסגרתם.
במסגרת ה"פ 792/03 נטען, כי המבקשים בה מישכנו את זכויותיהם בנכס שבנאות אפקה לטובת המבקשת, בגין אשראי שניתן למשיב, למר אריה גבריאל, לברוך זנקו ז"ל ולילדיהם. מטרת האשראי היתה בניית שני בתי דירות על גבי הנכס, במסגרת פרוייקט שכונה באותו הליך "פרוייקט גינות לאה", אך בפועל, בניגוד למוסכם, ניתן מימון לבניית בית דירות אחד בלבד, ומכאן הצורך בהצהרה המתבקשת.
מבחינה מעשית, זהו גדר המחלוקת לגביו נסבה ה"פ 792/03.
יחד עם זאת, משום מה, הועלתה במסגרת ה"פ 792/03 מסכת עובדתית שלמה שאינה קשורה ישירות לאותה יריעת מחלוקת, ושנסבה על העובדות שנטענו בהליך שלפני.
כבר בתחילתה של ה"פ 792/03 נאמר כי- "בבקשה זו יובאו העובדות המורות על מחדליה של המשיבה על הפרות התחייבויותיה המפורשות ועל התנהלותה עם המבקשים בכלל ומנהלי המבקשת 1 בפרט, וכן על מחדליה והפרות התחייבויותיה כלפי חברת צמרות חברה לבניין בע"מ (להלן: "חברת צמרות") הנמצאת בשליטת המבקש 2 אשר אף ערב לכל חובותיה כלפי המשיבה".
בהמשך ניתן פירוט נרחב מאד לגבי הסכם המימון שנערך עם החברה בהתייחס לפרוייקט הבנייה שלבסוף לא יצא אל הפועל, במתכונת דומה לזו המצוי בתובענה הנוכחית.
לא ברור מהי תכליתו של תיאור עובדתי זה שכאמור, נראה כי אינו קשור ישירות למהות הסעד ההצהרתי שהתבקש בסופו של דבר, אך הוא בהחלט מרחיב את המסגרת העובדתית המתוארת, לפחות על פני הדברים.
בסופו של דבר, התובענה נדחתה בפסק דינה מיום 20/2/06 של כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל (נספח ו' לבקשה). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 2722/06), בו טרם ניתן פסק דין (וזאת על פי בדיקה באתר האינטרנט של בית המשפט העליון).
התמונה לגבי אופן התנהלות אותו הליך מתבהרת לאורה של החלטה בבקשה לעיכוב הליכים, שהוגשה במסגרת הערעור והתקבלה באופן חלקי (נספח ד' לתגובת המשיבים).
מסתבר, כי בשלב מסויים, המרצת הפתיחה הועברה למסגרת תביעה רגילה (ת.א. 2171/03).
ביום 25/1/06 הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שיוצהר במסגרתה כי המבקשת אינה זכאית למימוש הדירות, וזאת לאור מכירת המגרש והתייתרות התובענה במתכונתה המקורית בעקבות כך.
הבקשה נדחתה ובעקבות כך עתרו המבקשים לאותו הליך למחיקת התובענה ללא צו להוצאות.
בפסק דינה קבעה כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל כי בשטר המשכנתא נטען כי היא נסבה על הקרקע ועל כל הבנוי עליה, ולכן היא נסבה על המגרש ועל הדירות, כמו גם תיק ההוצאה לפועל שנפתח בגינה. לאור זאת, ניתן להסיק כי גם התובענה הוגשה על מנת למנוע את מימוש המשכנתא בהתייחס לקרקע ולדירות גם יחד.
לבסוף, קבעה כב' השופטת פלפל כי- "בהעדר המצהיר מטעם התובעים-יש לדחות את העתירה וכך אני קובעת...אני סבורה שאכן אין למחוק את התביעה אלא לדחות אותה, כדי לסיים אחת ולתמיד את הנושא שהגיע לערכאות מזוויות שונות, שאולי הן אשר גרמו אפילו לב"כ התובעים בלבול-מהו היקף הדיון. לכן, התביעה נדחית".
בתגובתם, הפנו המשיבים לקביעות מסויימות בהחלטתה של כב' השופטת מרים נאור בבקשה לעיכוב הליכים.
ואכן, לא ניתן להתעלם מכך שבהתייחס לסיכויי הערעור (כפי שהם משפיעים על הצורך או ההצדקה בעיכוב הליכים) קבעה כב' השופטת נאור כי-
"...אכן, כפי שציין המשיב המערערים ניהלו הליכים רבים, אולי רבים מדי, בניסיון לעכב את מימוש המגרש והדירות. חלק מההליכים הגיעו אף לפתחו של בית משפט זה. ואף על פי כן נראה לי כי יש לכאורה ממש בעמדת המערערים לפיה באשר לטענותיהם בהמרצת הפתיחה לא היה להם יומם בבית המשפט. בהקשר זה המשיב טוען כי למערערים אין להלין אלא על עצמם משהמצהירים מטעמם לא התייצבו לדיון ההוכחות, דבר שהוביל לדחיית התובענה...ואולם, נותרה לבירור השאלה האם בנסיבות אלה אכן היה מקום לדחות את התובענה או שמא ניתן היה לנקוט בצעד חלופי. על כן לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור להתקבל הם מופרכים".
אני מסכים, בכל הענווה, עם ההערה שהובעה על ידי כב' השופטת נאור בדבר ריבוי ההליכים והזוויות הרבות והמגוונות שבהן הם נבחנו, ואוסיף כי אני בספק עד כמה קיים צורך ענייני בכך ולמעשה, נראה כי מדובר בהתנהלות שרק גורעת מהעמדה הדיונית בה מצויים כיום אותם גורמים, השותפים בצורה גלויה או סמויה להליכים שונים.
מכל מקום, אין לשכוח כי הנושא לדיון הוא שאלת קיומו של מעשה בית דין, ולכן יש להתמקד במהותו של ההליך ה"פ 792/03 (שהוא בעצם, ת.א. 2171/03, לאחר העברתו למסגרת תובענה רגילה) ובמסגרת הדיונית שהובאה בפסק דינה של כב' השופטת פלפל.
מבחינה זו, כפי שניתן להיווכח, התובענה נדחתה מטעמים פרוצדורליים- העדר התייצבות המצהיר ובקשה למחיקת התובענה (שהוגשה מטעם המבקשים או התובעים באותו הליך). גם אם הובאה בפסק הדין התייחסות כלשהי לזהות הנכסים הרלבנטיים (מגרש/דירות), הרי שאין בכך בכדי לשנות את התוצאה הסופית של פסק הדין, ואת הגורם הישיר לדחייתה.
קשה להתעלם מכך שהנכס שהיה רלבנטי לאותו הליך אינו אותו נכס הרלבנטי להליך הנוכחי, וגם הנסיבות בגינן נרשמה המשכנתא שונות ונפרדות מאלו שעומדות ברקע ההליך הנוכחי.
יחד עם זאת, כפי שתואר, הועלתה בכתב הטענות מסכת עובדתית נרחבת מאד, שהשתרעה על עמודים רבים. גם אם תיאור עובדתי זה היה נרחב מדי, ואולי גם לא נדרש במיוחד, לצורך הכרעה בעניין עצם הזכאות לסעד המבוקש, הרי שהוא היווה כר נרחב לדיון פוטנציאלי באותן טענות בדיוק המופנות כלפי המבקשת בהמרצת הפתיחה הנוכחית.
היות שכאמור, דיון ענייני באותה תובענה לא נערך מטעמים הקשורים לניהול ההליך מצד המבקשים/התובעים (באותו הליך) עצמם, ניתן לקבוע, כי ניתן היה לערוך דיון פוטנציאלי בה, אך הוא נמנע מסיבות פרוצדורליות בלבד.
אדגיש, כי אין בכוונתי לגרוע חלילה מקביעת כב' השופטת נאור, לפיה למבקשים/תובעים בהליך הקודם לא היה יומם בבית המשפט, וסיכויי ערעורם אינם מופרכים. יחד עם זאת, יש לזכור, כי עמדה זו הובעה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור, ובהתאם לכך הובאו בחשבון שיקולים הקשורים בסיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שבסופו של דבר הובילו לתוצאת הבקשה (עיכוב ביצוע בהתייחס לחלק מהדירות). לעומת זאת, בענייננו, יש לבחון את שאלת התקיימותו של מעשה בית דין, שאלה המצויה במישור שונה לחלוטין ואינה מושפעת בהכרח מתוצאה משפטית או אופרטיבית של הבקשה האמורה.
בהקשר זה, ניתן בהחלט לקבוע, כי ההליך שנדון בפני כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, העלה סוגיות עובדתיות ומשפטיות שבחלקן מופיעות באופן זהה לחלוטין לאלו שבהליך הנוכחי.
דיון מהותי בסוגיות אלה במסגרת אותו הליך, לא נערך. אלא שבכך אין בכדי למנוע את התגבשותו של עקרון מעשה בית דין ואפשרות החלתו על סוגיות אלה, וזאת לאור הסיבה הפרוצדורלית שחסמה את בירורן, וזהות הגורמים האחראים לה (המבקשים/תובעים באותו הליך).
לפיכך, למרות שאין זהות מוחלטת בין הרקע והנסיבות הניצבים ביסוד כל אחד מההליכים, ניתן בהחלט לקבוע כי מדובר בשני הליכים חופפים זה לזה, כאשר למעשה ההליך הנוכחי מוכל בתוך הקודם לו.
לאור זאת, ניתן לקבוע כי גם ביחס להליך קודם זה, מתקיימים העקרונות של השתק עילה והשתק פלוגתא גם יחד, והיוצרים מעשה בית דין כנגד בירור ההליך הנוכחי.
סיכומו של דבר, שתי קטגוריות אלה של הליכים מהוות יסוד חזק מספיק על מנת לחסום את בירורו הענייני של ההליך הנוכחי, עקב קיומו של מעשה בית דין.
בהקשר זה, חשוב להתייחס להחלטתו של כב' השופט ישעיה בבש"א 17705/06 שהוגשה במסגרת ההליך הנוכחי, בה עתרו המשיבים לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי מהנכס (נספח א' לתגובת המשיבים).
בהחלטה זו קבע כב' השופט ישעיה, כי למשיבים טענות כבדות משקל כנגד קיומו של חוב למבקשת ולגבי הפרת התחייבויות המבקשת כלפיהם, וכי לא ניתן לקבוע כי מדובר בטענות בלתי מבוססות. בנוסף, נקבע כי בה"פ 792/04 לא התקיים דיון לגופו של עניין.
אין בכוונתי לגרוע מקביעה זו, אך יש לזכור כי מדובר בהחלטת ביניים שניתנה בבקשה לסעד זמני, במסגרתה מובאים בחשבון שיקולים שאינם זהים לאלו הנשקלים בתביעה העיקרית (או בבקשה לסילוקה על הסף).
המבקשת טענה, כי ריבוי ההליכים מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.
מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, הרי שאופן ההתנהלות הדיונית הציבה את המשיבים (או את הגורמים האחרים בהליכים האחרים) בנקודת מוצא דיונית שאינה מן המשופרות, עד כדי יצירת מעשה בית דין לגבי ההליך הנוכחי.
המבקשת טענה, כי לשיטת המשיבים עצמם, עילת התביעה נודעה להם באפריל 1997, לכל המאוחר, עם סירובה להמשיך ולתת מימון לפרוייקט הבנייה, ולכן היא התישנה זה מכבר.
כפי שיבואר להלן, אין המשיבים מתמודדים בתגובתם בצורה רצינית, אם בכללף עם טענת ההתיישנות וטענותיהם בענין זה, הן סתמיות למדי, בוודאי שהן אינן משכנעות.
בסעיף ט'1 להמרצת הפתיחה נטען, כי עד להודעתה באפריל 1997, המבקשת לא שלחה למשיבים הודעה כלשהי בדבר בטלותו של ההסכם.
גם בבקשה הנוכחית, המשיבים לא התכחשו לנקודה עובדתית זו, אך הם טענו כי הדרישה למימוש הדירה נמסרה להם רק בשנת 2003 והדרישה לתשלום חוב המשכנתא נמסרה להם בסמוך לכך. נראה לי שמדובר בטענות מלאכותיות, שנועדו לאפשר למשיבים להתגבר על מחסום ההתיישנות שניצב בדרכם, מחסום שהם היו מודעים כמובן לקיומו. הדרך בה נטענו הדברים, מחזקת את התחושה, לפיה אין המשיבים בוחלים בכל מאמץ ובכל הליך, בניסיון לתקוע מקלות בגלגלי ההליכים למיומש הנכסים, כמתחייב ממערכת היחסים החוזית בין הצדדים.
כידוע, עילת תביעה מוגדרת כמכלול העובדות שהוכחתן תוביל לקבלת הסעד המבוקש.
בענייננו, העובדות הנטענות, והכוונה לעובדות המהותיות לצורך קבלת הסעד, הן אלו הקשורות בהפרת התחייבות המבקשת להעמיד למשיבים את המימון עליו הוסכם בשנת 1995.
המועד בו נמסרה למשיבים דרישת תשלום חוב ולאחר מכן דרישה למימוש המשכנתא, מהווה אך ורק חלק מהמערכת הנסיבתית המאוחרת לאותו גרעין עובדתי.
באופן תיאורטי, הוכחת המערכת העובדתית הנסבה סביב הפרת ההסכם, גוררת אחריה את המסקנה האפשרית לפיה דרישת תשלום החוב נמסרה למשיבים ללא הצדקה ובהתאם לכך, גם הדרישה למימוש הנכס.
מכאן, כי עילת התביעה אכן התגבשה בשנת 1997, והיא התיישנה זה מכבר.
לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בטענת השיהוי, אך אציין, כי ההליכים הקודמים אינם יכולים להוות אינדיקציה השוללת את עצם קיומו של שיהוי, שכן ככלות הכל, מדובר בהליכים אחרים (גם אם הם דומים במידה המגבשת מעשה בית דין).
לאור זאת, הבקשה מתקבלת.
התביעה נדחית על הסף על פי תקנה 101(א)(1) ותקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.


אני מחייב את המשיבים לשלם למבקשת שכ"ט עו"ד בגין הבקשה, בסך 15,000 ₪, בצירוף מעמ"מ כחוק, בתוספת הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תורת ההשתק

  2. השתק פלוגתא

  3. מניעות והשתק

  4. "פלוגתא פסוקה"

  5. טענת השתק שיפוטי

  6. השתק מחמת רשלנות

  7. מה זה השתק שיפוטי ?

  8. השתק פלוגתא כתב אישום

  9. השתק עילה השתק פלוגתא

  10. חילופי עמדות בעלי הדין

  11. השתק פלוגתא שימוש חורג

  12. השתק עילה מעשה בית דין

  13. מעשה בית דין השתק פלוגתא

  14. דחיה על הסף מחמת השתק עילה

  15. השתק עילה - הודעה לצד שלישי

  16. נתבע שהפך לתובע - השתק פלוגתא

  17. מה התנאים לקיומו של השתק פלוגתא

  18. הבחנה בין השתק עילה להשתק פלוגתא

  19. טענת השתק פלוגתא בהכרעה לפי סעיף 79א'

  20. הגדרת ''ממצא פוזיטיבי'' בהשתק פלוגתא

  21. האם פסק דין תביעות קטנות יוצר השתק פלוגתא

  22. השתק פלוגתא על מי שלא היה בעל דין בהליך קודם

  23. סילוק על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית דין - השתק פלוגתא

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון