להלן החלטה בנושא הארכת צו חילוט לפי חוק הלבנת הון: החלטה 1. המוסמך בית המשפט להאריך תוקפו של צו זמני, שמטרתו להבטיח את האפשרות למימוש חילוט לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס - 2000 (להלן 'החוק'), נגד נאשם שזוכה לקראת הליך הערעור מטעם המדינה על זיכויו? שאלה זו היא העומדת להכרעה בערר המונח בפניי. 2. העובדות הצריכות להכרעה הנן כדלקמן: נגד המשיבים ואחרים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ (ת"א) 40346-05; מפי השופט ח' כבוב), המייחס להם ביצוע עבירות לפי סעיפים 3(ב) ו-7 לחוק, צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים) התשס"א - 2001 וסעיף 29 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. המשיבים 1 ו-2 הנם בני זוג, לקוחות בנק הפועלים, אזרחי צרפת ובעלי שליטה במשיבה 3. נטען כי המשיבים נקטו צעדים שלא למלא אחר דרישת הדיווח לפי הסעיפים לעיל. במסגרת ההליך הפלילי ניתן "צו להקפאת כספי המשיבים" בחשבון הבנק (להלן 'צו ההקפאה') בסכום ששיעורו 3 מיליון יורו. בתום שמיעת הראיות זוכו המשיבים מכל אשמה. על רקע זה התנגדה המדינה לביטול צו ההקפאה בטענה שברצונה ללמוד את הכרעת הדין, המשתרעת על פני כ-160 עמודים, כדי לשקול האם להגיש ערעור אם לאו. בית המשפט המחוזי הורה על ביטול צו ההקפאה, אך אסר על ביצוע "כל טרנסקציה בכספים שבחשבונות הבנק" למשך שבעה ימים (להלן 'צו האיסור'). נקבע שאם לא יוגש ערעור - יבוטל האיסור האמור. בחלוף שבוע, בתאריך 22.12.09, פנתה העוררת בבקשה להאריך את צו האיסור עד לתום המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור - 45 יום ממתן גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וסירב לעכב את ביצוע החלטתו. המדינה הגישה ערר לבית משפט זה, שהורה על הארכת תוקפו של צו האיסור עד למתן החלטה בערר. יצוין כי עד למועד מתן החלטה זו - טרם הוגש ערעור על פסק הדין האמור. 3. המדינה סבורה כי לא היה מקום לבטל את צו ההקפאה מיד לאחר מתן פסק הדין. בכך, נטען, יש לאיין את אפשרות המדינה לבקש את חילוט הכספים אם יוגש הערעור ויתקבל. לגישתה, טעה בית משפט קמא בקבעו כי הוא משולל סמכות להותיר את הצו על כנו. לערכאת הערעור הסמכות ליתן כל הוראה שהערכאה הדיונית הייתה מוסמכת לתת על פי דין (ראו סעיפים 213 ו - 220 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982 (להלן 'חסד"פ')). סמכות זו תתרוקן מתוכן, נטען, אם בתקופת הביניים שעד להגשת הערעור לא תהא הערכאה הדיונית מוסמכת להורות על הארכת תוקפו של הסעד הזמני. עוד הודגש כי לא די בתקופה בת 7 ימים להקפאת הכספים, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. מדובר בתיק מורכב המעלה סוגיות עובדתיות ומשפטיות כבדות משקל, שמצריכות בחינה מעמיקה ויסודית. בהקשר זה צוין כי הכרעת הדין משתרעת כאמור על פני כ - 160 עמודים, פרוטוקול הדיון מתמשך על פני 1400 עמודים והוגשו 170 מוצגים. אשר על כן, דורשת המדינה תקופה ארוכה יותר משנקבעה ללמוד את החומר. בנוסף, נטען כי למשיבים לא ייגרם נזק ממשי ובודאי לא נזק בלתי הפיך מהמשך עיכובם של הכספים לתקופה קצרה נוספת. הודגש כי לא מדובר בכספים הדרושים לאמצעי מחיה סבירים ושבשעתו שחרר בית משפט קמא סכומים נכבדים לידי המשיבים. לאור האמור מבקשת המדינה להורות על המשך עיכוב ביצועה של החלטת בית משפט קמא עד למיצוי התקופה הקבועה בחוק להגשת ערעור. או אז, תגיש המדינה בקשה חדשה במסגרת הערעור. בדיון בפניי טען בא כוח המדינה כי סמכותו של בית משפט קמא להורות על הקפאת הכספים לאחר זיכוי המשיבים מעוגנת בשני מקורות: האחד - סעיף 3 לחסד"פ מסמיך את בית המשפט לעשות צדק גם אם אין הוראה בחיקוק. השני - סמכות כללית של בית המשפט להורות על מועד כניסתן לתוקף של החלטותיו ופסקי דינו. המדינה ביקשה ללמוד מסעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן 'חוק המעצרים'), המקנה סמכות לבית משפט שזיכה נאשם להורות על מעצרו משהודיעה המדינה כי בדעתה להגיש ערעור. לטענתה, אם ניתן לפגוע בחירותו של מי שזוכה, קל וחומר ניתן לעכב צו הקפאה שניתן בעניינו. באשר לפגיעה בזכות הקניין נטען כי לא מוקנית לאדם זכות על נכסים שנעברה בהם עבירה ובכל מקרה, הפגיעה היא לתקופה קצובה עד להגשת הערעור - אם יוגש. מהעבר האחר, מדגיש בא כוח משיב 1 כי הנאשמים זוכו. הסנגור ציין עובדות המלמדות כי אין כל בסיס להנחה שבוצעה עבירה בכספים שהוקפאו. עוד נטען כי המדינה לא הגישה בקשה מסודרת המלווה בתצהיר, הפורש את סיכויי הערעור וקיומם של התנאים המצדיקים את עיכוב הביצוע. לטענתו, הערעור - אם יוגש - חסר סיכוי נוכח העובדות המעוגנות בחומר הראיות, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. בנוסף, הודגשה הפגיעה הלא מידתית בקניינם של המשיבים. לטענת בא כוחו של משיבים 2 ו-3, מדובר בשאלה חוקתית פשוטה. הוא הפנה לסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המאפשר לפגוע בקניינו של אדם רק מכוח חוק העומד בתנאי פסקת ההגבלה - תנאי שלא התקיים כאן. 4. טרם דיון והכרעה נכון יהא להציג שתי הערות מקדמיות: האחת, עניינה המסגרת הנורמטיבית המחייבת. המשיבים הואשמו בביצוע עבירות על חוק איסור הלבנת הון. פרק ו' לחוק האמור נושאו הוראות חילוט. סעיף 21 לחוק מאפשר הטלת צו חילוט על רכושו של אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק. סעיף 22 מתייחס לחילוט רכושו בהליך האזרחי. החוק יוצר הפרדה בין שני סוגי ההליכים. סעיף 23 לחוק מציין כי הוראות סעיפים 36ג-36י לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג - 1973 (להלן 'פקודת הסמים') חלות על חילוט לפי חוק איסור הלבנת הון. סעיף 36ו לפקודת הסמים קובע שאם הוגשו כתב אישום או בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט "לתת צו זמני בדבר - מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט". על בסיס זה הטיל בית המשפט במהלך המשפט צו הקפאה על רכוש המשיבים. ההערה המקדמית השנייה עניינה המסגרת הדיונית הנדונה. ערר המדינה מוגש ונדון בשלב שטרם הוחלט אם פניה מועדות לערעור. בית המשפט המחוזי שדן בעניינם של המשיבים הוא המתבקש על ידי המדינה להאריך את הצו שנתן. לצורך הדיון שבפניי אצא מנקודת ההנחה שנוחה יותר למדינה, לפיה אם ערכאת ערעור מוסמכת להאריך צו זמני לאחר הגשת ערעור, קל יותר יהיה להיעתר לבקשה להארכת תוקפו של צו זמני עד להגשת ערעור. ברם, ונושא זה יהא מוקד דיוננו, אם ערכאת הערעור אינה מוסמכת להאריך או להטיל צו זמני מקום בו זוכה נאשם והוגש ערעור על זיכויו - אזי בית המשפט אינו רשאי להאריך את הצו גם בשלב בו מגבשת התביעה את עמדתה אם להגיש את הערעור. מכאן, יש להשיב לשאלה האם על רקע המסגרת הנורמטיבית שהוצגה מוסמכת ערכאת הערעור להאריך צו זמני, כאשר תלוי ועומד ערעור נגד זיכויו של הנאשם בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים. 5. נדמה כי הצגתן של שש נקודות מבט עשויה לסייע לבית המשפט להכריע באשר לשאלה העקרונית העומדת בלבו של ערר זה: א. אופיו של סעד זמני. ב. מבנה החוק הרלוונטי. ג. משמעות זיכויו של נאשם בהליך פלילי. ד. מלאכת איזון חקיקתית, להבדיל משיפוטית. ה. קיומו או היעדר קיומו של עיגון בחוק לביסוס בקשת המדינה. ו. השפעת חוק יסוד - כבוד האדם וחירותו. אתייחס לנקודות מבט אלו לפי סדרן. א. אופיו של סעד זמני כאמור, סעיף 36ו לפקודה מגדיר את הצו הנדון כצו "זמני". הצו ניתן בתחילתו של ההליך. צו זמני - כשמו כן הוא. מטרתו לקבוע עובדה בשטח טרם ההכרעה. זה המשותף לצו מניעה זמני, למעצר, לעיקול זמני ולצו זמני להקפאת נכסים כבענייננו. אופיו הזמני של הסעד מותיר אותותיו בהיבטים דיוניים - ערר ולא ערעור, החלטה ולא פסק דין והאפשרות להגיש בקשה לעיון חוזר; בהיבטים מהותיים - סף הראיות הנדרש והשיקול הרחב שמוענק לבית המשפט, שבדרך כלל מחויב לאזן בין האינטרס הציבורי, לרבות שמירה על יעילות מנגנון המשפט ואמון הציבור בו, לבין הפגיעה בפרט שטרם נקבע לגביו ממצא סופי. האופי הזמני גם קובע מסגרת. צו כזה יהיה בתוקף עד למתן פסק דין, שאז ישתנה המצב המשפטי. טלו לדוגמא עיקול זמני או מעצר עד סיום ההליכים. משהסתיים המשפט האזרחי או הפלילי נוצר מצב חדש שאינו עולה בקנה אחד עם אופיו של הצו הזמני שניתן בתחילת המשפט. לפיכך, אין זה מובן מאליו שניתן להאריך צו זמני שהוצא טרם הכרעה על ידי בית המשפט המברר. ההפך הוא הנכון. גם אם ישנם מצבים בהם ניתן להטיל צו זמני לאחר פסק הדין, למשל צו זמני לאחר הגשת ערעור אזרחי, זהו צו זמני מסוג אחר מאשר צו שניתן בתחילת המשפט טרם התבררה התוצאה. יודגש כי במקרה דנא החליט בית המשפט המחוזי בעניין צו ההקפאה של המשיבים ליתן מתן סעד זמני ברכוש "כמבוקש עד תום ההליכים בתיק העיקרי" (ב"ש (מחוזי - תל אביב) 094097/05 וב"ש 094098/05 (מפי כבוד השופט ר' בן-יוסף). הכרעתו של בית המשפט, בגדרה זוכו המשיבים, יצרה מצב משפטי חדש המשליך על תוקפו של הצו הזמני שניתן בראשית המשפט. מכאן, עמדת המדינה לפיה ברי שרשאי בית המשפט לקבוע מועדים בנדון גם לאחר שחרץ את דינו - אינה ברורה כלל. ב. מבנה החוק הרלוונטי האמור מתעצם לאחר שיוצג המבנה הכללי של הצו הזמני בהליך של חילוט רכוש לפי פקודת הסמים. בסעיף 36ו מתייחס המחוקק למתן צו זמני בשני מקרים בהליך הפלילי: בטרם הוגש כתב אישום ומשהוגש. שלב נוסף בו יופעל מנגנון החוק מתרחש כאשר הורשע אדם. במקרה זה, יצווה בית המשפט על חילוט, זולת אם סבר שעליו להימנע מכך מנימוקים מיוחדים שיפרט. הוראה זו משותפת לחוק איסור הלבנת הון (סעיף 22) ולפקודת הסמים (סעיף 36א(א)). הפקודה מתייחסת למעשה החילוט כעונש עליו רשאי הנאשם לערער בזכות. תקנה 4 לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש), תש"ן- 1990 מציינת כי הדיון בצו חילוט פלילי יתקיים סמוך לשלב בו יביא התובע את הראיות לקביעת העונש. המחוקק לא מצא לנכון להתייחס כלל למקרה בו זוכה נאשם. במובן זה, מעצר נאשם שזוכה עד הגשת הערעור בעניינו אינו תומך בעמדת המדינה, אלא היפוכו של דבר. מקום בו מצא המחוקק לנכון להורות על סעד זמני לאחר זיכוי, נדרשת אמירה מפורשת מטעמו. המדינה הדגישה כי בקשתה היא לצו פלילי נגד נאשם ולא בחילוט אזרחי או בבקשה לקביעת תנאים המבטיחים התייצבות המשיבים למשפט. במקרנו, דורשת המדינה הארכת צו זמני פלילי, שניתן לאחר הגשת כתב האישום על אף זיכויים של המשיבים. וזאת, מבלי שהצביעה על כל אסמכתא ישירה בחוק לביסוס עמדתה. ג. משמעות זיכויו של נאשם בהליך פלילי קולמוסים רבים נשתברו על חזקת החפות. חזקה זו מגבירה את נטל הראיה עד לדרגת "מעבר לכל ספק סביר" טרם יורשע נאשם. הרשעה בפלילים מכתימה את הנאשם באות קלון. ההכרעה אימתי הופכים מעשה או מחדל לעבירה - נגזרת מערכי החברה. ההרשעה מקנה לחברה הצידוק להעניש. משמעותו של זיכוי היא כי הנאשם חף מכל רבב במישור הפלילי. בית המשפט דן בעניינו, שפט אותו והגיע למסקנה שאינו אשם. אין עסקינן, אפוא, בעוד קביעה משפטית. הזיכוי מדבר בקול צלול וברור. לא ייתכן שחרב הסנקציות, שהונפה מעל ראשו של הנאשם בפלילים לכל אורכו של המשפט, תוסיף להתקיים כאילו לא נפל דבר. חזקת החפות הפכה לעובדה. כאמור, ייתכנו יוצאים מן הכלל כדי לאפשר את קיומו התקין של הליך הערעור. ואולם, הזיכוי חולל שינוי דרמטי. לפיכך, לא ניתן לאפשר את המשך הפגיעה בזכאי, אלא אם קבע זאת המחוקק וקביעה זו מידתית וראויה. ד. מלאכת איזון חקיקתית ברצוני לחדד את הנקודה האחרונה. גם אם מחליט המחוקק לאפשר את המשך קיומה של סנקציה מסוימת כגון מעצר או הפקדת ערובה - עליו לשקלל את האפשרות האמורה על רקע הקביעה המשפטית בדבר חפותו של נאשם לאחר ניהול משפטו. לכן, במקרה של מעצר נאשם שזוכה קובע המחוקק בסעיף 63 לחוק המעצרים: "זוכה נאשם, בוטל האישום או הופסקו הליכי המשפט, ישוחרר מיד ממעצרו, אם הוא עצור; ואם שוחרר בערובה, יופטרו הוא וערביו מערבותם ויוחזר הערבון הכספי, הכל לפי העניין; ואולם, אם הודיעה התביעה כי בדעתה להגיש ערעור, רשאי בית המשפט לשחררו בערובה מטעמים שיירשמו, או להורות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לשם הגשת הודעת הערעור" יושם אל לב שהמחוקק מגביל את התקופה, שנועדה להגשת הודעת ערעור, לשלושה ימים. זאת, בין אם מדובר בעבירת גניבה קלה ובין אם מדובר בעבירת רצח חמורה, בין אם הכרעת הדין קצרה ובין אם היא משתרעת על פני מאות עמודים. דוגמא נוספת לקביעת תנאים מצויה בפרק החילוט שבפקודת הסמים: סעיף 36ו(ב) מסמיך את בית המשפט לתת צו זמני טרם הוגש כתב אישום. אולם, צוין כי "תוקפו של צו זמני לפי סעיף קטן זה יפקע אם לא הוגש כתב אישום תוך תשעים ימים מיום שניתן". זהו איזון חקיקתי. המחוקק מודע לצד האחר של המטבע. על כן מתנה את תוקפו של הצו הזמני החריג בביצוע פעולות מסוימות תוך זמן קצוב. זוהי מלאכת איזון שיפה למחוקק. בית המשפט אינו אמור להחליפו. אין זה יאה שבית משפט יקבע תקופה במהלכה יש לבצע פעולה משפטית מסוימת, כאשר המחוקק הוא התוחם את גבולות הזמן. אומנם, נכון הוא שמשנקבע חריג על בית המשפט לערוך איזון שיפוטי מתי יש להפעיל את הסעיף האמור. ברם, ראוי הוא כי המחוקק יתווה את המסגרת אך לא יישומה. כאן, חרף היות פרק החילוט מפורט ופרי מחשבה רבה - לא מופיעה התייחסות להארכת תוקפו של צו זמני עד הגשת הערעור על זיכוי הנאשם. הבחנה זו בין איזון שיפוטי לבין איזון חקיקתי חשובה במיוחד בעידן קונסטיטוציוני. הואיל ומתפקידו של בית המשפט לבחון את המידתיות והחוקתיות של סעיפי חוק שונים, להשקפתי אין זה ראוי כי בית המשפט ימלא את החלל. בכך, תימנע האפשרות כי גורם עצמאי - הוא בית המשפט - ישקול ויבקר את פעולות המחוקק בבוא האחרון לקבוע מתי ובאיזו מידה ניתן לפגוע בזכויות נאשם שזוכה. ה. קיומו או היעדר קיומו של עיגון בחוק כפי שצוין, טענה המדינה כי ניתן להורות על הארכת תוקפו של הצו הזמני מכוח סעיף 3 לחסד"פ הקובע: "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". הקושי באימוץ סעיף זה לענייננו אינו נעוץ רק בסגנונו הכללי, הדורש זהירות שמא יהפוך החריג לכלל. הוא מצוי בנקודה נוספת - הדרישה מבית המשפט לפעול לעשיית צדק. לא ברור אם ניתן לסווג פגיעה כגון דא בנאשם שזוכה כפעולה החוסה תחת כנפי ההגדרה "עשיית צדק". הסתייגות זו הינה תשובתי לטענה שבית משפט מוסמך להיעתר לבקשת המדינה מכוח סמכותו הטבועה. מעבר לכך שיש להסתמך על הכלל האמור בזהירות - שיקול נפרד הוא האם רצוי לעשות שימוש בסמכות כזאת מקום בו קיימת פגיעה של ממש בנאשם שזוכה. נקודה נוספת אך דומה היא דחיית הטענה כי בית משפט שלערעור רשאי להיעתר לבקשת המדינה כפועל יוצא מהיותו מוסמך ליתן כל החלטה שבית משפט קמא מוסמך לתתה. טיעון זה מנסה לחמוק מהסוגיה העיקרית. בית המשפט המברר רשאי להטיל צו זמני לאחר כתב אישום ואף לפני שלב זה בהתאם להנחיות המחוקק. קרי, טרם הרשעתו. שאלה נפרדת היא אם בית משפט קמא מוסמך להותיר צו זמני על כנו גם לאחר שזיכה את הנאשם. כאמור, הוראה כזאת אינה מופיעה עלי ספר החוקים. בל נשכח, רב המרחק בין מצבו של הנאשם טרם הרשעתו, עת התוצאה אינה ברורה, לבין מצבו לאחר שניתן בעניינו פסק דין מזכה. ו. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו צודקים באי כוח המשיבים כי יש לתת את הדעת לסעיף 3 לחוק היסוד, הקובע "אין פוגעים בקניינו של אדם" וכן לאמור בפסקת ההגבלה שבסעיף 8. הפגיעה הכרוכה באי שימוש בסכומי כסף של ממש, לאחר שזוכה נאשם במשפט שנערך כחמש שנים, הינה פגיעה קשה בקניין. גם אם פגיעה שכזאת אפשרית בכפוף לתנאים מסוימים, חייב ההיתר לה לנבוע ממוצא פיו של המחוקק. כאמור, חיקוק שכזה אינו בנמצא. לטעמי, אין זו דרישה פורמאלית כי אם דרישה מהותית, המשקפת את התפנית החדה שהתרחשה בהליך הפלילי עם זיכוי המשיבים. 6. לסיכום, כוחם המצטבר של השיקולים שהובאו לעיל תומך בביטול צו האיסור. בהיעדר הוראה מטעם המחוקק אין מקום להאריך את תוקפו של צו ההקפאה. דעתו של בית משפט קמא מקובלת עליי. החסר במפה החקיקתית, על רקע זיכויים של המשיבים, מוביל למסקנה שהמדינה אינה רשאית לבקש צו חילוט זמני גם לו היה מוגש ערעור על הזיכוי. סוף דבר, הערר מתקבל. האיסור על ביצוע טרנסקציה בכספים שבחשבונות הבנק של המשיבים - בטל. זאת, בהמשך להחלטת בית המשפט המחוזי להורות על ביטולו של צו הקפאת הנכסים. מיסיםעבירות מסהלבנת הוןחילוטצווים