בקשה לתיקון טעות קולמוס

להלן החלטה בנושא בקשה לתיקון טעות קולמוס: החלטה בפני שתי בקשות הקשורות להחלטתי מיום 21.11.07 לפיה אישרתי את התובענה שמספרה ברישא - כתובענה ייצוגית (להלן: "החלטת האישור"). הבקשה האחת - הוגשה על ידי התובעים במסגרת בש"א 23019/07, בה הם עותרים לתיקון טעות קולמוס שנפלה, לדבריהם, בהחלטה וכן לאישור נוסח המודעה המוצעת על ידם ופרסומה בשני עיתונים יומיים (להלן: "הבקשה לתיקון טעות קולמוס" וכן "הבקשה לאישור מודעה"). הבקשה השנייה - הוגשה על ידי הנתבעת במסגרת בש"א 24363/07, בה היא עותרת לעיכוב ביצוע החלטת האישור עד להכרעה בבקשת רשות ערעור שהוגשה על ידה על החלטת האישור (להלן: "הבקשה לעיכוב ביצוע"). הבקשה לתיקון טעות קולמוס: בקשה זו מתייחסת לסיפא להחלטת האישור, הדנה בהגדרת הקבוצה, לפיה נכללו בקבוצת התובעים הייצוגיים כל המבוטחים מקרב הקבוצה הראשונה ומקרב הקבוצה השנייה אשר, כלשון ההחלטה "החזיקו לפני ינואר 2002 ולא מעבר ל- 7 לפני הגשת התביעה, בפוליסת דירה אגב משכנתא, ואשר המשיבה העלתה לגביהם בשנת 2002 את פרמיית הביטוח מעבר להפרשי המדד". התובעים טוענים כי נפלה טעות קולמוס במשפט "החזיקו לפני ינואר 2002", תוך שימת דגש על המילה "לפני", שכן בית המשפט נתכוון, לדעתם, לכלול בקבוצה את כל אותם המבוטחים לגביהם הועלתה הפרמייה בשנת 2002 ואילך, שעה שלפי נוסח ההחלטה, ניתן להבין כי מי שרכש את הפוליסה במועד כלשהו שלאחר ינואר 2002, לא יכלל בקבוצה. הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, בית המשפט שלל במכוון את הכללתם של כל אותם מבוטחים שרכשו את הפוליסה לאחר ה-1.1.02 ומשכך, וכפועל יוצא, אף נפסלה עילת התביעה של תובע 3, האמור לייצג את הקבוצה השנייה, משום פוליסת הביטוח שלו נכנסה לתוקף רק ביום 1.2.02. אכן מדובר בטעות קולמוס. מהחלטת האישור ברור כי ביהמ"ש התכוון לכלול בקבוצה הייצוגית את כל אותם המבוטחים אשר הנתבעת העלתה לגביהם את פרמיית הביטוח בשנת 2002. מתוכן ההחלטה ברור, איפוא, כי בית המשפט לא נתכוון להחריג מן הקבוצה את אותם המבוטחים שרכשו, למשל, את הפוליסה בחודש ינואר 2002 או בחודש פברואר 2002 ואילך ואשר הפרמייה הוגדלה לגביהם חודש לאחר מכן, שהרי הכוונה היתה לכלול בקבוצה את כל אותם המבוטחים לגביהם הוחל ייקור הפרמיה נשוא המחלוקת, תוך הגבלה של 7 שנות התיישנות. משכך, הניסוח המילולי המגדיר את הקבוצה רק כמבוטחים שהחזיקו בפוליסת ביטוח לפני ינואר 2002, לוקה בטעות קולמוס המתבטאת בהשמטת המילה "ואילך", והכוונה היתה לכל אותם מבוטחים שהחזיקו בפוליסה לפני ינואר 2002, אך לא מעבר ל-7 שנים, ואילך. פרשנות הנתבעת עומדת בסתירה לאמור בהחלטה ולהקשר הדברים ומרוקנת מתוכן את הקביעה לאשר את התובע 3 כתובע הייצוגי של הקבוצה השנייה, שכן תוקף פוליסת הביטוח שלו מתחיל ב-1.2.02, שהינו מועד שחל "אחרי" ינואר 2002, ולא "לפניו". תנוח דעתה של הנתבעת, שהרי גם לולא אישרתי את תיקון טעות הקולמוס, היה התובע 3 כשיר לייצג את הקבוצה השנייה, שכן מדף פרטי הביטוח הנספח לפוליסה לביטוח דירה (מבנה) שערך אצל הנתבעת, עולה כי הפוליסה הודפסה עוד ביום 10.12.01, באופן שגם ללא תיקון הטעות, נחשב הוא למי שהחזיק בפוליסה עוד לפני ינואר 2002. אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה טיעון התובעים בדבר תאריך הכנת הפוליסה הינו "עובדה חדשה" (סעיף 12 לתגובתה לבקשה), שהרי דף הרשימה הרלוונטי לפוליסת התובע 3 הוצג בפני ביהמ"ש במהלך הדיון בבקשת האישור, והוא מופיע כנספח טז' לתיק המוצגים מטעם המבקשים בו צויין כי המסמך " נידפס בתל-אביב ביום 10 דצמבר 2001 ". אינני רואה צורך להורות על תיקון מבוקש נוסף המתייחס להעלאת הפרמייה בשנת 2002, שהרי ברור מתוכן ההחלטה, כי אין הכוונה להעלאה שבוצעה בחודש ינואר 2002, ורק במהלכו, אלא בהגדלת הפרמייה המוזכרת בהודעה מינואר 2002, בכל עת בה בוצעה, ואשר סביבה נסב הדיון. טעות הקולמוס שנפלה בסעיף 7 א' להחלטה תתוקן על דרך הוספת המילה "ואילך", והנוסח נמתוקן יהא כדלקמן: "שהחזיקו בפוליסת ביטוח לפני ינואר 2002, אך לא מעבר ל-7 השנים שלפני הגשת התביעה, ואילך." הבקשה לאישור המודעה: התובעים עותרים לאשר את נוסח המודעה המופיע בנספח א' לבקשה, ואת פרסומה, על חשבון הנתבעת, בשני עיתונים יומיים. הנתבעת מתנגדת, הן לתוכן המודעה ולהיקפה, והן לבקשה לפרסמה בשני עיתונים יומיים, כאשר לדעתה, די בפירסומה בעיתון אחד. סעיף 25 לחוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן: "החוק") מסדיר את פירסום ההודעה לחברי הקבוצה. סעיף 25(א)(1) לחוק קובע כי יש לפרסם את החלטת בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית וכי בפרסום יפורטו הפרטים המנויים בסעיף 14(א) לחוק, המונה את האלמנטים הבאים: הגדרת הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית, זהות התובע המייצג וב"כ התובע המייצג, עילות התובענה והשאלות של עובדה או משפט המשותפות לקבוצה, וכן את הסעדים הנתבעים. עיון בנוסח המוצע ע"י התובעים מעלה כי הוא מרחיב במלל מעבר לצורך ולדרוש, שכן הפרטים אותם יש לפרסם נכללים במרביתם בסעיף 7 להחלטה האישור. משבעלי הדין לא הגיעו לכלל הסכמה בדבר הנוסח הראוי, לא נותר לי אלא לנסח עבורם את המודעה שתפורסם, וזאת כמפורט בנספח להחלטה המהווה חלק אחד ובלתי נפרד ממנה. בשים לב להיקף הפיצוי הכספי הכרוך בתובענה, ובשים לב למספר המשוער של חברי הקבוצה ורב גוניותם, אני מאשרת פרסום המודעה בשני עיתונים יומיים. הבקשה לעיכוב ביצוע: הנתבעת עותרת לעיכוב ביצוע החלטת האישור עד להכרעת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידה על החלטה זו, דהיינו: עיכוב פירסום המודעה, עיכוב הדיון בתובענה העיקרית וכן אורכה להגשת כתב הגנה עד לאחר 30 יום ממועד ההכרעה בבקשת רשות הערעור. הנתבעת טוענת כי לבקשת רשות הערעור סיכוי רב להתקבל נוכח התעלמותו של בית המשפט, כך לטענתה, משאלות עקרוניות, כמו למשל: התעלמותו מאישור הגורם המוסמך, הגם שניתן בדיעבד, והמתבטא בדחיית תלונות מבוטחים, מהשלכות אישור התובענה על זכויות היסוד של הנתבעת, ובהן: זכות היסוד לחופש העיסוק ולחופש החוזים, לעובדה לפיה אין בפנינו קבוצת תובעים אלמונית וכו'. כן טוענת הנתבעת, כי ייגרם לה "נזק חמור ובלתי הפיך" באי עיכוב פירסום המודעה ובהתחלת ההליך המשפטי, כמו גם "בזבוז משווע של משאבי ציבור, תוך פגיעה ביעילות הדיונית". הנתבעת מפנה לת.א. (ת"א) 2122/04, כתבן נ' אוצר מפעלי ים בע"מ, בו עוכבה החלטת האישור עד להכרעה בערעור. התובעים מתנגדים לבקשה. לדבריהם, סיכויי הערעור קלושים ביותר נוכח הצגת אישורים בכתב מטעם המפקח על הביטוח מהם עולה כי לא אישר לנתבעת להעלות את התעריפים בשנת 2002 בכל הנוגע לחברי הקבוצה הראשונה, אף לא אישר את תוספת סעיף 12.6 לפוליסת חברי הקבוצה השנייה. התובעים אף שוללים את הטענה בדבר נזק בלתי הפיך שייגרם לנתבעת, שהרי אישור התובענה כבר פורסם ברבים, מה גם שמעמדה של הנתבעת כחברה ציבורית מחייב אותה לגלות את דבר אישור התובענה במסמכיה. עוד הם טוענים, כי מדובר בשאלה כספית זניחה בשים לב להיקף העצום של התובענה עצמה. אינני רואה מקום להיעתר לבקשה. הלכה יסודית בסוגיית עיכוב ההליכים מחמת הגשת ערעור קובעת כי נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור איננה מעכבת את ביצוע ההחלטה וכי בעל דין זכאי להנות מפירות פסק הדין מיד לאחר נתינתו, אלא אם כן, הוברר כי קיימים סיכויים גבוהים להצלחת הערעור, כי היה ויזכה הנתבע בערעור, עלול להגרם לו נזק בלתי הפיך מחמת חוסר יכולת להשיב את המצב לקדמותו וכי מאזן הנוחות פועל לרעת מי שזכה בדין. לא כך הם פני הדברים בענייננו. למרות הקושי המובנה לפיו אמור בית המשפט שתחת ידיו יצא הפסק להביע דעתו באשר לסיכויי הערעור על הפסק שכתב במו ידיו, אני סבורה כי נוכח רף ההוכחה הלא-גבוה הנדרש מן התובע הייצוגי, לא קיים קושי ממשי לעשות כן. סעיף 8(א)(1) לחוק התובענות הייצוגיות קובע כי בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, באם הוכח, בין יתר הדרישות, כי קיימת "אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". סעיף 8(א)(4) לחוק דורש הוכחת "יסוד סביר להניח" כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת. בפנינו, איפוא, רף ביניים בדרגת הוכחה הפחותה מן הרמה הנדרשת להוכחת הליך עיקרי. כדי שהנתבעת תזכה בבקשת רשות הערעור, צריכה ערכאת הערעור להשתכנע כי התובעים לא הוכיחו, ולו גם ב"אפשרות סבירה", כי השאלה המשותפת תוכרע לטובת הקבוצה וכי לא סביר להניח כי אינטרס הקבוצה ינוהל הדרך הולמת. במקרה דנן, לא קיימת כל מחלוקת עובדתית, כי נוסח הפוליסה אותה אוחזים חברי הקבוצה הראשונה, אינו כולל סעיף המאפשר הגדלת הפרמייה, מעבר לתוספת הפרשי הצמדה למדד. אף אין חולק כי המפקח על הביטוח לא אישר לנתבעת להעלות את פרמיית הביטוח לחברי קבוצה זו והעדר האישור עולה בצורה חד משמעית ממכתבי המפקח על הביטוח שהוצגו במהלך הדיון. כמו כן לא ניתן לחלוק על הקביעה לפיה לא אישר המפקח על הביטוח לנתבעת להוסיף את סעיף 12.6 לפוליסת חברי הקבוצה השנייה, אף לא אישר לגביה את העלאת התעריפים. משכך, לא ניתן לומר כי התובעים לא הוכיחו ולו "אפשרות סבירה" כי התובענה תוכרע לטובתם. אף לא מצאתי ממש בטענת "הנזק החמור" שייגרם לנתבעת מחמת פרסום המודעה ו/או מחמת המשך הדיון בתובענה. לא זו בלבד שהנתבעת פירסמה בדו"חותיה את הגשת התובענה, אלא שמעמדה מחייב אותה לגלות במסמכיה את הגשת התביעה ואת החלטת בית המשפט בכל הנוגע לאישורה. לא התרשמתי מטענת הנתבעת בדבר הנזק שייגרם לה מחמת המשך ההליכים בבית המשפט המחוזי, שהרי מדובר בהוצאות זניחות למדי, בשים לב לגודל התובענה ולהיקפה הכספי. אף אין עסקינן בנזק בלתי הפיך, כי אם בהוצאה כספית גרידא. יתרה מכך, אין המדובר בעיכוב ביצוע פסק דין המחייב את הנתבעת לשלם למבוטחיה פיצוי כלשהו, כי אם בהחלטת ביניים, מהותית אמנם, אף מכרעת, אך דיונית באופיה, המאשרת את ניהול התובענה, לא כתובענה אישית, כי אם כתובענה ייצוגית. רשמתי בפני, את הודעת ב"כ התובעים, לפיה אין לתובעים התנגדות כי היה ובירור התביעה הייצוגית לגופה יסתיים בטרם הכרעה בבקשת רשות הערעור, כי אזי יעוכב ביצועו של פסק הדין, באם התובעים יזכו בו, עד לאחר הכרעה בבקשת רשות הערעור, ודי בכך. אני דוחה, איפוא, את בקשת עיכוב הביצוע. ה ת ו צ א ה: א. אני מקבלת את בקשת התובעים בבש"א 23019/07. ההחלטה מיום 21.11.07 תתוקן באופן שבסעיף 7(א) (עמ' 12 מול ש' 11) תוסף המילה "ואילך". ב. המודעה שתפורסם תהא בהתאם לנוסח הנספח להחלטה זו. ג. המודעה תפורסם בשני עיתונים יומיים. ד. הבקשה לעיכוב ביצוע - נדחית. רשמתי בפני את הצהרת התובעים לפיה יעוכב ביצועו של פסק הדין, לכשיינתן, באם יינתן בטרם הכרעה בבקשת רשות הערעור. טעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית