סעיף 24(10) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות אם "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". הלכה פסוקה היא כי עילת הביטול שלפי סעיף 24(10) לחוק הינה עילה עמומה המיועדת למצבים נדירים כגון שנפגעו עקרונות הצדק הטבעי; התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות ואשר חוסר גילוין בזמנו לא היה תלוי במבקש; התגלתה תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות או שלא היתה סמכות להיזקק לבוררות. להלן פסק דין בנושא ביטול פסק בורר - סעיף 24 [10] לחוק הבוררות: פסק דין 1. המבקשת הגישה כנגד המשיבה ואחרים תביעה שנדונה והתבררה בפני הבורר עו"ד מטאנס שאער. ביום 15/3/05 נתן הבורר פסק בוררות שעל פיו דחה את תביעתה של המבקשת. המשיבה הגישה בקשה לאישור פסק הבורר (ת"א 451/05) והמבקשת הגישה בקשה לביטולו (ת"א 519/05). בהחלטת בית המשפט מיום 6/7/06 במסגרת בש"א 7052/05 ובש"א 8512/05 נקבע כי הבקשה לביטול פסק הבורר, למעט זו המתבססת על העילה לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח -1968 (להלן - "החוק"), הוגשה לאחר שחלף המועד להגשתה. על שום כך הוחלט לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר למעט אותו חלק המתבסס על העילה שלפי סעיף 24(10) לחוק. בפסק דין זה תידון, על כן, השאלה אם מתקיימת במקרה הנדון עילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק, אם לאו. 2. מהות הסכסוך בקליפת אגוז א. חוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962 אוסר גידול, החזקה והמתה של חזירים לשם אכילה למעט בתחומי הישובים המפורטים בתוספת לחוק. המועצה המקומית אעבלין הינה אחד מן הישובים המנויים בתוספת האמורה. ב. חוק עזר לאעבלין (בית מטבחיים), תשכ"ה-1964 (להלן -"חוק העזר") קבע כי ניהול ואחזקה של בית מטבחיים בתחומי המועצה המקומית יעשו אך ורק על ידי המועצה. ג. בסעיף 19 לחוק העזר נקבע כי על המביא בהמה (וחזיר נכלל בהגדרת "בהמה" בסעיף 1 לחוק העזר) לבית המטבחיים לשלם למועצה בעד כל שירות מן השירותים הנעשים בבית המטבחיים אגרה בשיעור המפורט בתוספת. התוספת לחוק החזיר מפרטת שלושה סוגי אגרות ביחס לראש חזיר, ובין היתר אגרה בעד שימוש בחדר הקירור. ד. המשיבה הינה בעלת זכויות במקרקעין שעליהם הוקם בית מטבחיים לחזירים בתחום שיפוטה של המבקשת. המשיבה הקימה את בית המטבחיים. ה. בשנת 1965 עתרה המשיבה לבג"ץ וביקשה לבטל את הוראת סעיף 2 לחוק העזר שלפיה האחזקה והניהול של בית המטבחיים הינם אך ורק על ידי המועצה (בג"ץ 250/65). במסגרת הדיון בעתירה הושג הסדר לפיו בית המטבחיים יוחזק ויופעל על ידי המבקשת ואילו התביעות הכספיות לעבר ולעתיד, לרבות תשלום אגרות ודמי שימוש, יוסדרו בין הצדדים (היינו, בין המבקשת, המשיבה ושר הפנים), בדרך של הסכם וכי אם לא יושג הסכם יהיו הצדדים חופשיים לנקוט בכל אמצעי חוקי העומד לרשותם. ו. הצדדים לא הגיעו להסכם לגבי האגרות ודמי השימוש והסכסוך הועבר להכרעתו של הבורר עו"ד צבי הדסי בעניין דמי השימוש המגיעים למשיבה מהמבקשת. הבורר עו"ד הדסי נתן ביום 19/2/79 פסק בורר שבו נקבע כי דמי השימוש שתשלם המבקשת למשיבה יהיו בשיעור 1/8 מדמי השחיטה שתשלם המשיבה למבקשת. ז. בשנת 1987, או בסמוך לכך, הקימה המשיבה בית קירור בסמוך לבית המטבחיים. המשיבה טענה כי בשנת 1986 נחתם הסכם בינה לבין ראש המועצה דאז, מר סאלח סלים, לפיו תקים המשיבה את בית הקירור ותגבה את אגרת הקירור אשר תופחת מאגרת השחיטה. ח. בשנת 2002 דרשה המבקשת מהמשיבה לשלם את אגרת הקירור הקבועה בחוק העזר כסדרה בהפחתת 1/8 מסכום האגרה בגין הוצאות בהתאם לפסק הבוררות משנת 1979, וכן לשלם את אגרת הקירור בגין השנים 1995-2001. ט. משסירבה המשיבה לדרישת התשלום הגישה המבקשת תביעה כנגד המבקשת ושבעה נתבעים נוספים (ת"א 318/02) שנדונה בפני כב' סגן הנשיא השופט גדעון גינת. בתביעתה עתרה המבקשת לכך שבית המשפט יתן פסק דין הצהרתי "כי חובתה של הנתבעת (היינו, המשיבה דכאן. ע.ג.) ו/או של הנתבעים ביחד ו/או לחוד לשלם לתובעת בעתיד אגרת קירור בשיעור של 13.90 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.02 עבור כל ראש (היינו, ראש חזיר שנשחט. ע.ג.) בניכוי הוצאות בסך של 1/8 מסכום האגרה". כן עתרה המבקשת לחייב את המשיבה לשלם לה סך של 12,325,638 ₪. 3. הסכם הבוררות א. בעוד ההליך הנ"ל תלוי ועומד חתמו הצדדים ביום 30/12/04 על הסכם בוררות (נספח ה' לבקשה). ב. בהסכם הבוררות הסמיכו הצדדים את הבורר, עו"ד מטאנס שאער, להכריע "בכל המחלוקות והסכסוכים ביניהם". (סעיף 1 להסכם). ג. הצדדים הסמיכו את הבורר, בין היתר - "2. (...) להכריע על בסיס של פשרה - אם הסכימו לכך הצדדים ו/או לפי שיקול דעתו הבלעדי לפסוק בתיק התביעה שהועבר אליו כבורר - לפי הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (...) לאחר שהצדדים יסכמו טענותיהם בפניו בעל פה. (...). 7. הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקה ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שלפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט ולא יהיה חייב לנמק את פסקו". ד. בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 23.5.05 במשרדו של הבורר הוסיפו הצדדים והסכימו, בכתב, כדלקמן: "(...) אנו מסכימים כי כב' הבורר ידון בבוררות זו במתכונת דומה לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984 ומסכימים כי יוגשו סיכומים בקצרה עד 3 עמודים לכל צד בצירוף אסמכתאות ויתן פסק בוררות במתכונת האמורה כשהוא מנומק בקצרה". (נספח ו' לבקשה). 4. פסק הבורר א. הבורר קבע כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת התביעה כנגד הנתבעים 2-8, שהינם שותפיה של המשיבה "הואיל ואין בינם לבין התובעת יריבות כלשהי". ב. בהתייחסו לתביעה כנגד המשיבה כתב הבורר לאמור: "2. לגבי הנתבעת מס' 1 (היינו, המשיבה. ע.ג.): הואיל והשתכנעתי כי קיים הסכם מפורש בין התובעת לבין הנתבעת מס' 1 מאז 1986, אשר לפיו הוקם בית קירור ליד בית המטבחיים וזאת לאור תיקון התקנות המחייבות הקמת בית קירור, ואשר לפיו התובעת לקחה על עצמה התחייבות לבנות את בית הקירור, להפעיל אותו, להעסיק עובדים מטעמיו על חשבונה וכן לתחזק אותו, וכן התחייבה לשלם את תשלומי המים והחשמל הכרוכים בתפעול בית המטבחיים, ובתמורה להשקעות שהשקיעה הנתבעת מס' 1 מאז ועד היום, תוכל היא לגבות בעצמה את דמי הקירור, וחוק העזר של התובעת ביחס לדמי הקירור לא יחול על מי שנזקק ממגדלי החזירים, לשירותי הקירור של הנתבעת מס' 1. 3. (...). 4. מפליא הדבר כיצד התובעת יושנת על זכויותיה במשך כ-16 שנים ולא באה כל דרישה מצידה כלפי הנתבעת בגין תשלום אגרת קירור בהתאם לחוק העזר, ורק סמוך לפני הגשת התביעה לבית המשפט מוגשת דרישה בהתאם לחוק העזר. אמנם מבחינה משפטית, לעניות דעתי, אין התיישנות על זכותה המשמעותית של רשות מקומית לתבוע את המגיע לה על פי דין, אך יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, נראה כי התובעת לא נרדמה במילוי תפקידה, אלא נהגה בהתאם להסכם שלא הקנה לה זכות תביעה וזה ההסבר ההגיוני היחיד להתנהגותה במשך שנים רבות, וניסיונה של התובעת בהגשת התביעה היה להערכתי נסיון בלתי צליח להפר את ההסכם ולהתנער ממנו שלא כדין. 5. אשר על כן, אני דוחה את התביעה של התובעת כלפי הנתבעות. בנסיבות המקרה כל צד ישא בהוצאותיו". 5. טענות המבקשת א. כאמור לעיל, עילת הביטול היחידה שנותרה לדיון בתיק זה היא העילה לפי סעיף 24(10) לחוק. ב. המבקשת טענה כי - "36. אחד המקרים המובהקים בהם בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 24(10) לחוק הינו כאשר פסק הבוררות ניתן בעניין שאי אפשר היה כלל להביאו בפני בורר. (...). 37. (...). 38. במקרה שלפנינו פעל הבורר ללא סמכות כאשר דן בתוקפה של הוראה כחוק עזר והחליט למעשה לבטלה, מקום שהסמכות לדון בטענות שהעלתה המשיבה הינו (כך במקור! ע.ג.) אך ורק לבית המשפט, המוסמך לקיים ביקורת שיפוטית על תוקפה של חקיקת משנה". ג. במהלך הדיון בבקשה טען עו"ד ניר זייתוני, בא כוחה המלומד של המבקשת, לאמור: "(...) כאשר פסק הבורר בא וקובע שהמועצה (היינו, המבקשת. ע.ג.) אינה מוסמכת או אינה יכולה מעתה ועד עולם לגבות את אגרת הקירור מכוח הסכם שעליו חתם ראש המועצה דאז, מר סאלח סלים, בשנת 1986, יש בכך ריקון מוחלט מתוכן של הוראה מפורשת בחוק העזר ופגיעה קשה באחד ממקורותיה התקציביים של הרשות המקומית. ואנחנו טוענים שפגיעה שכזו לא יכולה להעשות בפסק בורר, אלא אך ורק בדרך שבה מקובל לתקוף את הסבירות או כל הוראה אחרת שתוקפת את אותו סעיף מפורש לחוק העזר בדבר אגרת קירור. זאת למעשה הסיבה שאנחנו טוענים שבמקרה שלפנינו נגרם למועצה עיוות דין שמאפשר להעלות את הטענה בדבר התאמת ההליך בבוררות כעת למרות שהטענה לא הועלתה במסגרת הליכי הבוררות. לכן אני מבקש לבטל את פסק הבורר". 6. טענות המשיבה א. המשיבה, באמצעות בא כוחה המלומד עו"ד שמעון צח, טענה כי המבקשת מנועה מלטעון כאמור לעיל כי הבורר פעל ללא סמכות בעניין שלא ניתן היה לדון בו בבוררות. לטענתה, טענות אלה לא הועלו על ידי המבקשת במהלך הבוררות. רק לאחר ניהול הבוררות ולאחר שתביעתה של המבקשת נדחתה, היא רואה, עתה, להעלותן בפני בית המשפט. המשיבה טענה כי לא היה ראוי, כלל, להעלות טענות אלה. ב. המשיבה טענה כי העובדה שהמבקשת אינה שבעת רצון מפסק הבורר אינה הופכת את פסיקתו של הבורר לחריגה מסמכות. ג. המשיבה טענה כי העניין שלפנינו אינו יכול להיכנס, כלל, למסגרת עילת הביטול המנויה בסעיף 24(10) לחוק. לטענתה, התביעה שנדונה בפני הבורר היא תביעה כספית גרידא וממילא כל תביעה כספית של רשות כנגד אזרח יכולה להתברר במסגרת גישור או בוררות ומקום שהרשות בוחרת בדרך זו אין היא יכולה לטעון שנעשה מעשה שבית המשפט היה מבטלו. ד. המשיבה הוסיפה וטענה כי בית המשפט (כב' סגן הנשיא השופט גינת) עודד את הצדדים להעביר את בירור התביעה לבוררות, והוא אישר את הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים. התוצאה היא שהיתה כאן הסכמה של שני הצדדים שקיבלה גושפנקא חוקית על ידי הרשות השיפוטית המוסמכת. האם יתכן לטעון בנסיבות אלה כי מעשהו של בית המשפט שאישר את הסכם הבוררות כאילו לא נעשה כלל? ה. ב"כ המשיבה הוסיף וטען כי טענותיה של המבקשת יכולות להיכנס, אם בכלל, למסגרת עילת הביטול לפי סעיף 24(9) לחוק ואולם, בצר למבקשת, בשל האיחור בהגשת בקשתה לביטול פסק הבורר, שגרם לדחיית מרבית הבקשה, היא נאלצת "לאנוס" את העובדות כדי להכניסן למסגרת סעיף 24(10) לחוק. ו. ב"כ המשיבה טען כי המבקשת לא דקה פורתא בטענתה על כך שהבורר ביטל את חוק העזר. לא כך הם פני הדברים. לטענתו, הבורר ביסס את פסקו על כך שלמרות קיומו של חוק העזר, הגיעו הצדדים להסכם שקיומו הוכח בפניו וכי יש בעצם דרישת התשלום משום הפרה של ההסכם וניסיון להתנער ממנו שלא כדין. ז. המשיבה הוסיפה וטענה כי אין מקום לטרונייתה של המבקשת על כך שכתוצאה מפסק הבורר היא אינה יכולה לגבות את אגרת הקירור גם בעתיד. ב"כ המשיבה הפנה את בית המשפט לעובדה שתביעתה של המבקשת בפני הבורר היתה מורכבת משני ראשים, האחד בגין כספים המגיעים לה עד להגשת התביעה והאחר בגין כספים שיגיעו לה בעתיד. הואיל וכך, ומאחר והבורר קבע שבין הצדדים היה קיים הסכם מפורש, כאמור לעיל, בדין דחה הוא את התביעה. 7. דיון א. לאחר עיון בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה. ב. סעיף 24(10) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות אם "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". הלכה פסוקה היא כי עילת הביטול שלפי סעיף 24(10) לחוק הינה עילה עמומה המיועדת למצבים נדירים כגון שנפגעו עקרונות הצדק הטבעי; התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות ואשר חוסר גילוין בזמנו לא היה תלוי במבקש; התגלתה תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות או שלא היתה סמכות להיזקק לבוררות: רע"א 5991/02 עופרה גבירצמן ואח' נגד רות פריד ואח', פד"י נ"ט(5) עמ' 1. ג. כשלעצמי אני סבור שלא היתה כל סיבה, במקרה שלפנינו, שלא להזקק לבוררות. התביעה שהונחה על שולחנו של הבורר היתה תביעה כספית גרידא ולא היתה כל מניעה לכך שהעניין ידון בבוררות. ראוי לציין שבכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, ושהועבר בהסכמת הצדדים להכרעתו של הבורר, לא הועמדה לדיון, כלל, שאלת תוקפו של חוק העזר. ממילא, על כן, הבורר לא נדרש להכריע באשר לתוקפו של חוק העזר או להורות על ביטולו (ולמותר לציין שהוא לא עשה כן). התביעה עסקה בטענת המבקשת לכספים המגיעים לה ושיגיעו לה ובתור שכזו לא היתה כל מניעה כי תביעה זו תבורר בבוררות. ד. כאן מן הראוי לציין שהכרעתו של הבורר התבססה על קיומו של הסכם בין המשיבה לבין ראש המועצה דאז. המבקשת לא טענה בפני בית המשפט, במסגרת ת"א 318/02 (כתב התביעה צורף כנספח ג' לבקשה), דבר בקשר להסכם האמור. היא לא ביקשה להכריז עליו כהסכם בטל או כהסכם שנכרת בחוסר סמכות. ממילא, על כן, הואיל והתביעה שבה דן הבורר היתה תביעה כספית והמשיבה סמכה את הגנתה על קיומו של ההסכם הנ"ל; והואיל והבורר קבע שקיומו של ההסכם האמור הוכח; והואיל והבורר קבע כי "נסיונה של התובעת בהגשת התביעה היה להערכתי ניסיון בלתי צליח להפר את ההסכם ולהתנער ממנו שלא כדין", ממילא רשאי היה הבורר להגיע למסקנה כי דין תביעתה של המבקשת להידחות. ה. סבורני כי צודק בא כוחה המלומד בטענותיו על כך שנסיבות העניין שלפנינו אינן נכנסות כלל במסגרת עילת הביטול שלפי סעיף 24(10) לחוק. ממילא, על כן, מן הדין לדחות את הבקשה. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר (ת"א 519/05). ב. בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות אני מאשר את פסק הבורר עו"ד מטאנס שאער מיום 15/3/05, כמבוקש בת"א 451/05. ג. אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.יישוב סכסוכיםבוררבוררותביטול פסק בוררות