אי ידיעת העובדות - הארכת מועד התיישנות

בנסיבות מסוימות, מתחיל מירוץ ההתיישנות רק כאשר העובדות הרלוונטיות נודעו לתובע. יש לבחון האם ניתן להאריך את המועד ממנו תימנה תקופת ההתיישנות, מכוח סעיף 7 או 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או הונאה". וסעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". להלן פסק דין בנושא אי ידיעת העובדות - הארכת מועד התיישנות: פסק דין 1. המשיבים (להלן: "התובעים") הם מפרקים של שתי חברות גל יוזמה ופיתוח בשומרון בע"מ ואהליבה לימיטד בע"מ (להלן: "החברות"). החברות עסקו ברכישת קרקעות בשטחי איו"ש על מנת למכור אותן לרוכשים ישראלים. המבקשים (להלן: "הנתבעים") היו בעלי מניות ונושאי משרה בחברות. עניינה של התביעה הינן טענות בדבר הונאה של רוכשי הקרקעות והברחת כספי החברות על ידי הנתבעים. הנתבעים טענו כי התביעה נגדם התיישנה. בישיבת יום 24.11.05, הסכימו הצדדים כי שאלת ההתיישנות היא שאלה משפטית שאינה מצריכה בירור עובדתי, והוסכם כי הצדדים יסכמו תחילה בשאלה זו. טענות הנתבעים 2. הנתבעים טוענים, כאמור, כי התביעה התיישנה. לטענתם, העובדות העיקריות נשוא התביעה התרחשו, על פי כתב התביעה (שהם מכחישים את תוכנו), בשנים 1981 ו-1982. הנתבעים טוענים כי טענות הרשלנות וההונאה הנטענות כנגדם, נולדו לכל המאוחר בסוף שנת 1983, וכי הן נודעו למי שרכשו קרקעות מהנתבעת, בתחילת 84. כך, נטען כי בשנים 1984 ו-1985, הוגשו תביעות נגד הנתבעים, באמצעות מי שמונו אח"כ כמפרקי החברות. כבר באחת התביעות של רוכש קרקעות, תביעת ברוש שהוגשה בשנת 1985, נטען כי אין סיכוי לקבלת הקרקע, והועלו טענות על העלמת כספים והברחתם. 3. בקשת הפירוק הוגשה בתחילת שנת 1987, כשהיא נתמכת בתצהירים של רוכשים, בהם נטען בין היתר כי נערכה ביקורת, ונמצאו ממצאים כדוגמת הוצאת כספים מהחברה וכד'. התובעים מונו לתפקידם כמפרקים בשנת 1987. הם הגישו דו"ח בשנת 1989, ובקשה למתן הוראות להגשת תביעה, בשנת 1991. ביום 23.12.93, הוגשה תביעה על ידי התובעים (להלן: "התביעה הראשונה"). התביעה הראשונה נמחקה ביום 5.7.95, עקב אי תשלום האגרה, אחרי שבקשות התובעים לפטור מאגרה - נדחו. ביום 17.4.96, הגישו התובעים בקשה בתיק הפירוק לפי ס' 373 ו-374 לפקודת החברות. ביום 28.1.97 נדחתה הבקשה על ידי כב' השופט לויט, שהורה לתובעים להגיש תביעה רגילה. התביעה דנן הוגשה ביום 6.5.97. ביום 9.7.01 ניתן פטור מאגרה עד סך 2.1 מליון, וכתב תביעה מתוקן הוגש ב-10/01. 4. הנתבעים טוענים כי תקופת ההתיישנות חלפה בחלוף 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה. לטענתם, לא חלים בענייננו תנאי ס' 8 לחוק ההתיישנות. הטעם לכך הוא כי המועד הרלוונטי שממנו ניתן לקבוע כי החברות שאותן מפרקים התובעים, ידעו את העובדות נושא התביעה, אינו מועד מינויים של המפרקים. ניתן בהקשר זה לייחס "ידיעה" על מעשי המנהלים החוטאים גם ל"גורם רלוונטי אחר", כאשר גורם זה עשוי להיות גם נושה או משתתף. לכן, ידיעתם של רוכשי הקרקעות מהחברות - כעולה מהמצוין לעיל, רלוונטית גם לתביעת המפרקים, ואין להתחיל את המנין רק מהיום בו התמנו המפרקים, אלא מהיום בו נודעו העובדות לרוכשים. 5. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח ס' 15 לחוק ההתיישנות, חרף ההליכים הנוספים שהתנהלו על ידי התובעים, ושפורטו לעיל. עוד נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף גם מחמת שיהוי, שהביא לשינוי לרעה במצבם של הנתבעים, וביכולתם להתמודד כנגד התביעה. טענות התובעים 6. מנגד, טוענים התובעים, כי העיכוב בבירור התביעה נובע כל כולו ממעשיהם של הנתבעים, וההליכים בהם הם נקטו. התובעים טוענים עוד, כי כמפרקים היה עליהם לקבל אישור של בית המשפט לצורך הגשת תביעה נגד הנתבעים. היה עליהם לבצע חקירות בעצמם ועל ידי רו"ח מטעמם, כדי לבסס את החשדות שלהם נגד הנתבעים, בעילות של התרמית ושל ההונאה המיוחסות לנתבעים. לאחר מכן, היה על התובעים לקבל את רשות בית המשפט להגשת התביעה. לפני ביצוע כל הנ"ל, הם לא היו יכולים להגיש את התביעה. התובעים טוענים כי התביעה הראשונה הוגשה עוד בשנת 1993, כתביעה על סך 600,000$. תביעה זו נמחקה מחמת אי תשלום אגרה, ולאחר שניתן פטור מאגרה על ידי המדינה, הוגשה התביעה הנוספת. הנתבעים ניסו למנוע קבלת הפטור מאגרה, למרות שקופת החברות מרוקנת בשל מעשיהם של הנתבעים. בשנת 1997, קבע כב' השופט לויט כי יש "להסב" את התביעה לתביעה רגילה, היינו אין מדובר בתביעה חדשה אלא בתביעה שהוסבה לבקשת הנתבעים. לטענת התובעים, לנתבעים לא היה מעמד בנושא הפטור מאגרה, והם נקטו הליכים רק על מנת לעכב בירור התביעה, כדי שיתאפשר להם לטעון טענת התיישנות. 7. עוד נטען כי הנתבעים לא העלו טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, היינו כאשר התביעה הראשונה הוגשה בשנת 1993. להפך, בשלב זה הנתבעים טענו כי אין להגיש את התביעה בהיותה מוקדמת. הנתבעים לא יכולים לטעון שבשל חלוף הזמן הם לא שמרו על מסמכים וראיות, שכן התיק לא "נרדם". ההליכים התמשכו, בשל הצורך של התובעים לקיים חקירות, ובשל ההליכים הנוספים שקדמו לתביעה זו. רק בשלהם, לא התקיים עד היום דיון לגופו של ענין. לאחר שהמפרקים קבלו את אישור בית המשפט להגיש תביעה, פירוש הדבר שקיימת להם עילת תביעה נגד הנתבעים, ויש לאפשר להם לברר אותה. דיון 8. על מנת להכריע במחלוקת נושא תיק זה, יש לבחון, אם כן, מספר שאלות. יש לבדוק מתי נולדה עילת התובענה, מתי נודע לתובעים על קיומה של עילת התובענה (ומהי ה"ידיעה" הרלוונטית לצורך זה). אז יש לבחון האם חלפו למעלה מ-7 שנים מיום שעילת התובענה נולדה ושנודע עליה לתובעים, ועד להגשת התביעה. אם חלפו למעלה מ-7 שנים, יש לבחון האם ההליכים שקדמו לתביעה זו, יש בהם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, או להביא לכך שחלק מהתקופה לא תימנה. כן יהיה מקום לבדוק האם יש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות מטעם אחר כלשהו. מתי נולדה עילת התובענה? 9. מגירסת התובעים בכתב התביעה עולה, כי עילת התביעה מתייחסת לרכישת קרקעות, מכירתן לרוכשי הקרקעות תוך הונאתם, והוצאת סך של 600,000$ שלא כדין מקופת החברה. הקרקעות נרכשו על ידי החברות בשנים 1981-1982. מכתב התביעה אין זה ברור מתי בדיוק, לטענת התובעים, נמכרו הקרקעות לרוכשים, ומתי בדיוק הוצא הסך של 600,000$ מקופת החברה. עם זאת, המסקנה העולה מכתבי בית הדין שהוגשו לי, על נספחיהם, היא כי העובדות המהוות את עילת התביעה קרו - לגירסתם של התובעים עצמם, עד שנת 1984. כך, בתביעת רוכשים שהוגשה כבר שנת 1985, צויין כי אין סיכוי לקבלת הקרקע שנרכשה, וכן צוינו הוצאת כספים והלוואות אישיות במאות אלפי דולרים למנהלים (ר' נספח ב' לסיכומי נתבעים 1-2 בשאלת ההתיישנות). מתי נודע לחברה על עילת התביעה? 10. אין ספק כי כתבי בית הדין כולם הוגשו הרבה יותר מ-7 שנים לאחר שעילת התביעה נולדה. כך, הבקשה הראשונה למתן הוראות הוגשה ביום 2.5.91, וכתב התביעה הראשון הוגש ביום 23.12.93. עם זאת, יש לבחון האם ניתן להאריך את המועד ממנו תימנה תקופת ההתיישנות, מכוח ס' 7 או 8 לחוק ההתיישנות. ס' 7 לחוק ההתיישנות קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או הונאה". וס' 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". עולה אם כן, כי בנסיבות מסוימות, מתחיל מירוץ ההתיישנות רק כאשר העובדות הרלוונטיות נודעו לתובע. 11. השאלה היא מיהו ה"תובע" שעליו לדעת את העובדות הרלוונטיות, בתביעה המוגשת בשם חברה על ידי מפרקיה, כאשר עילת התביעה מתייחסת למעשים המיוחסים למנהלי החברה ובעלי השליטה בה. מובן שבמקרה כזה, האורגן של החברה - המנהל הנתבע - אינו יכול להיות מי שידיעתו על המעשים המהווים את עילת התובענה (מעשיו שלו), תחשב לידיעת החברה. על כך לא חולקים גם הנתבעים. 12. אולם, השאלה היא האם ה"ידיעה" היחידה הרלוונטית בהקשר זה היא ידיעתם של המפרקים? הנתבעים הפנו בהקשר זה לשני פסקי דין. בע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק) נ. יצחק עוזר (פ"ד נ"א (2) 200), נדונה השאלה מהי הידיעה שממנה ואילך תימנה תקופת ההתיישנות. בפסק הדין נקבע כי אין מדובר בידיעת המנהלים החוטאים. עוד נקבע כי יש לבחון האם מעשיהם של המנהלים נתגלו או יכלו להתגלות בשקידה ראויה ל"גורם רלוונטי אחר" שאינו המנהלים החוטאים, כמו למשל מנהלים תמימים שידם לא היתה במעל. 13. מי הם אותם "גורמים רלבנטיים אחרים", שידיעתם עשויה להחשב כידיעת החברה? בפסק דין של בית המשפט המחוזי בת"א פש"ר 399/96 אילמקו חברה ישראלית לייצור מנורות בע"מ (בפירוק) נ. דב הלבץ רו"ח ואח' (כב' השופטת דניה קרת), נבחנה השאלה האם ידיעה של נושה או משתתף עשויה להיות ידיעה רלוונטית לתחילת מירוץ ההתיישנות. בית המשפט קבע, בהסתמך על הלכת פסק הדין מרכז הארגזים הנ"ל, כי "ניתן בהחלט לראות בנושה כגורם רלוונטי אחר לענין ידיעת המפרק על מעשה המירמה". הטעם לכך הוא כי "גורם רלוונטי" לבחינת שאלת ההתיישנות הוא כל מי שהיה בידו להניע את גלגליו של הליך משפטי. באותו עניין נדונה זכות תביעה מכוח ס' 373 ו-374 לפקודת החברות. זכות תביעה כזו מוקנית גם לכל נושה ומשתתף של החברה. לכן, כך נקבע, גם הם עשויים להיות גורמים רלוונטיים שידיעתם תחשב לידיעת החברה. בענין אילמקו, בית המשפט התייחס לידיעתו של בנק הפועלים שמינה את המפרק, ולידיעתו של מרכז ההשקעות, כידיעת "גורם רלוונטי אחר". 14. שתי שאלות טעונות בחינה בענייננו - האם ידיעתם של חלק מרוכשי הקרקעות על טענות הרשלנות, המירמה וההונאה, היא ידיעה רלוונטית לענין מרוץ ההתיישנות , ואם כן - מתי ידעו או יכלו לדעת בשקידה ראויה רוכשי הקרקעות את העובדות המהוות את עילת התביעה. 15. אני סבורה כי ידיעתם של רוכשי הקרקעות היא ידיעה רלוונטית למרוץ ההתיישנות . הטעם לכך הוא משום שכפי שעולה מפסקי הדין שנזכרו לעיל, בית המשפט צריך לבחון את השאלה מי יכול להניע את גלגליה של תביעה כדוגמת התביעה שהוגשה. ידיעתו של מי שיכול להניע את גלגלי התביעה, היא "ידיעה" רלוונטית לס' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. תביעה בגין הונאתם של רוכשי הקרקעות היתה יכולה להיות מוגשת, כמובן, על ידי כל אחד ואחד מרוכשי הקרקעות. התביעה על העברה בלתי ראוייה של כספים מקופת החברה למנהלים - היתה יכולה אף היא להיות מוגשת על ידי רוכשי הקרקעות - בין היתר כתביעה מכוח ס' 373 או 374 לפקודת החברות, או אף כתביעה נגזרת (ר' ס' 204 לחוק החברות). לכן, הרוכשים יכלו להניע את גלגלי התביעה נגד הנתבעים, ומכאן שידיעתם היא ידיעה רלוונטית למניין תקופת ההתיישנות. 16. יש לבחון, אם כן, מתי יכלו רוכשי הקרקעות לדעת על הטענות שהן נושא התביעה דנן, בשקידה סבירה ובזהירות ראויה. אני סבורה כי מהחומר שבפני עולה, כי רוכשי הקרקעות יכלו לדעת את העובדות הרלוונטיות לתביעה, בשקידה ראויה, כבר בשנת 1984. כאמור, חלק מרוכשי הקרקעות אכן הגישו תביעות נגד המנהלים כבר בשנת 1985 (תביעת ה"ה ברוש - ת. א. 1865/85, בה צוין כי לא ניתן יהיה לקבל את הקרקעות שנרכשו, וכי הוברחו כספים של החברות). בתצהירו של מר אברהם הלר (נספח ד' 1 לסיכומי הנתבעים 2-1) משנת 1987 שהוגש בתמיכה לבקשה למינוי מפרק זמני, כותב המצהיר בין היתר כי מזה כשנתיים מתנהלת חקירת משטרה ביחס לקרקעות. בתצהירו של מר משה אבנון (נספח ה' לסיכומי נתבעים 2-1), נאמר כי משנת 1984 נותק הקשר בין הרוכשים לבין החברות. זאת ועוד, ביום 26.3.84, הוגש תזכיר לסגן שר החקלאות דאז, שצורף לבקשת הפירוק המתוקנת שהוגשה נגד החברות (ושנזכר בתצהירו של מר הלר). בשקידה סבירה יכלו, אם כן, הרוכשים להוודע את העובדות המצוינות בדו"ח זה, אשר גם בו יש התייחסות לטענות בדבר הוצאת כספים על ידי מנהלים. 17. יצויין עוד, כי התובעים טענו כי היה עליהם לערוך חקירות ובדיקות לצורך הגשת התביעה על ידם כמפרקים. עם זאת, התובעים אינם מבהירים בהקשר זה, אילו עובדות חדשות נודעו להם לאור חקירות מאוחרות שהם ביצעו, ואיך, אם בכלל השליכו עובדות כאלה על כתב התביעה. בנוסף, בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניינם של התובעים (ע"א 3322/92) צויין כי לצורך הגשת תביעה רגילה על ידי מפרקים של חברה, אין צורך בדרישות נוספות, ואין סיבה כי תביעה כזו תהיה שונה מתביעה רגילה אחרת המוגשת נגד מנהלים של חברה. סיכומה של נקודה זו - עילת התביעה נולדה בין השנים 1982-1984 לערך. גורמים רלוונטיים ידעו על כך או יכלו לדעת על כך בשקידה סבירה במחצית השניה של שנת 1984. לכן, עילת התביעה התיישנה לכל המאוחר בתום המחצית הראשונה של שנת 1991. האם יש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות? 18. התובעים הגישו מספר הליכים לבית המשפט. ההליך הראשון שהוגש הוא בקשה למתן הוראות - מיום 2.5.91. בבקשה זו התבקש אישור של בית המשפט להגשת תביעה על סך 600,000$ בלבד - הוא הסכום שעל פי הטענה הועבר שלא כדין לבעלי המניות, כהחזר הלוואת בעלים שהם נתנו לחברות. לפי האמור לעיל, הליך זה ננקט לאחר שהסתיימה תקופת ההתיישנות. אף על פי כן, ולמען שלמות התמונה, אבחן את ההליכים הנוספים שהוגשו, ואת השאלה איזה מהם, אם בכלל, עשוי להאריך את תקופת ההתיישנות. 19. ס' 15 לחוק ההתיישנות קובע: "הוגשה תובענה לפני בית משפט... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה לבין דחייתה". יש לבחון מספר פרקי זמן בהקשר זה - פרק הזמן שבין הגשת הבקשה למתן הוראות ועד להגשת התביעה, פרק הזמן שבין הגשת התביעה הראשונה ועד למחיקתה מחמת אי תשלום אגרה, ופרק הזמן בין הגשת הבקשה מכוח ס' 373 ו-374 ועד שבקשה זו נדחתה. פרק הזמן בין הגשת הבקשה למתן הוראות ועד להגשת התביעה הראשונה 20. אני סבורה כי יש לחלק פרק זמן זה לשניים - פרק הזמן בין הגשת הבקשה למתן הוראות ועד שבית המשפט אישר את הגשת התביעה, והזמן מאז אישור הגשת התביעה עד להגשתה בפועל. אני סבורה כי אין להביא במנין תקופת ההתיישנות את התקופה בין הגשת הבקשה למתן הוראות ועד לאישורו של בית המשפט להגשת התביעה, כאשר אישור זה ניתן. זהו פרק זמן שאורכו אינו תלוי במפרקים אלא רק בבית המשפט, ואין זה סביר ומוצדק לזקוף לחובתם את חלוף הזמן הזה, לצורך מנין תקופת ההתיישנות. בנוסף, בפרק זמן זה מודעים הנתבעים הפוטנציאלים לכך כי התובעים מבקשים להגיש נגדם תביעה. עם זאת, לאחר שניתנה הרשות להגיש את התביעה, יש לחזור ולמנות את תקופת ההתיישנות, ופרק הזמן עד להגשת התביעה יימנה אם כן, במסגרת תקופת ההתיישנות. בענייננו, התקופה שבין בקשת הרשות להגיש תביעה (2.5.91) ועד מתן הרשות על ידי ביהמ"ש (13.4.92) היא תקופה של כ-11.5 חודשים, שאותה אין למנות בתקופת ההתיישנות. הגשת התביעה הראשונה שלא שולמה בגינה אגרה 21. השאלה הבאה שיש לבחון אותה, היא האם הגשת התביעה הראשונה שלא שולמה בגינה אגרה, עוצרת את תקופת ההתיישנות עד למחיקתה של התביעה הראשונה. הנתבעים טוענים כי התשובה לכך היא שלילית. הטעם לכך הוא משום שלא ניתן לקבוע, ביחס לתביעה שלא שולמה בגינה אגרה, כי זוהי תביעה ש"הוגשה" לבית המשפט, כדרישת ס' 15 לחוק ההתיישנות. אני סבורה כי הדין עם הנתבעים בשאלה זו. תקנה 13 ו' לתקנות בית המשפט (אגרות) קובעת: "לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע כאמור בתקנת משנה ד', רשאי בית המשפט למחוק את ההליך, ויראו את ההליך כאילו לא הוגש או להאריך את הזמן לתשלום האגרה או השיעור אם נמצא טעם מיוחד לכך". 22. הוראה זו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 2 לתקנות בית המשפט (אגרות), לפיה יקובל לרישום רק הליך ששולמה בגינו האגרה המתאימה. בפסק דינו של כב' השופט זוסמן (כתוארו דאז) בהמ' 39/63 (חיים וייסמן נ' עובדיה פרז'י, פ"ד י"ז (3) 1527) נקבע, כי כאשר לא ניתן פטור מאגרה, הרי אם התובע משלם בסופו של דבר את האגרה, נזקף התשלום ליום הגשת התביעה - בין היתר על מנת למנוע את הטענה כי ביום התשלום כבר חלף מועד ההתיישנות. ואולם, מכלל ההן האמור בפסק הדין הנ"ל, ניתן לשמוע את הלאו - אם לא ניתן פטור מאגרה, והתובע לא שילם את האגרה, הרי ההליך כאילו לא הוגש כלל, ולא ניתן להתייחס לתקופה בה הוא היה "תלוי ועומד" כתקופה המאריכה את תקופת ההתיישנות. דברים דומים נקבעו על ידי כב' השופטת אפעל-גבאי בבש"א (י-ם) 2606/98 צ'נרו נ. בנילוז, (בימ"ש השלום בירושלים, לא פורסם). הבקשה מכוח ס' 373 ו-374 לפקודת החברות 23. התובעים הגישו גם בקשה מכוח ס' 373 ו-374 לפקודת חברות ביום 17.4.96. ביום 8.1.97, הורה כב' השופט לויט להפסיק את ההליך, והורה למפרקים - אם רצונם בכך, להגיש תביעה רגילה נגד הנתבעים. הנתבעים טוענים כי אין להפחית פרק זמן זה מתקופת ההתיישנות. אינני מקבלת את הטענה. בניגוד לנטען על ידי ב"כ הנתבעים 4-5, לא חלה עוד היום הלכת פסה"ד יוצאי ווהלין נ. פינקלשטיין (ע"א 522/77, פ"ד לב(2), 17), לפיה ס' 15 לחוק ההתיישנות חל רק על תביעות שנדחו ולא על כאלה שנמחקו. כיום מתפרש ס' 15 בהרחבה, ככולל את כל המקרים שבהם מגיעה תובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט - ר' רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ. מחמוד ואח', פ"ד מ"ג (2) 624). לכן, אני סבורה כי פרק הזמן בו היתה הבקשה הנ"ל תלויה ועומדת, אף הוא פרק זמן שאין למנות אותו לצורך תקופת ההתיישנות. מדובר בתקופה של כ-9 חודשים. סיכומה של נקודה זו - ההליכים הקודמים שניהלו התובעים, יש בהם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות בפרק זמן של כ-20.5 חודשים. 24. התביעה דנן הוגשה ביום 6.5.97, היינו כ-13 שנים לאחר שנודעו העובדות הרלוונטיות שאפשרו את הגשתה. גם אם לא נמנה פרק זמן של כ-20.5 חודשים, לא יהיה בכך כדי להכשיר את התביעה. גם אם התובעים הפוטנציאלים היו יכולים לדעת את העובדות נושא התביעה אחרי המועד שצוין לעיל (ואף אם ניקח לעניין זה בחשבון את מועד הגשת בקשת הפירוק בשנת 1987), עדיין חלף פרק זמן ארוך דייו כדי לקבוע כי התביעה התיישנה. 25. התובעים טענו כי הנתבעים הם אלה שהביאו להתארכות הליכים. אינני מקבלת את הטענה. העובדה שהנתבעים עמדו על זכויותיהם וטענו טענות כאלה ואחרות נגד התובענות היא לגיטימית, ואין בה כשלעצמה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה הנתבעים לא העלו את טענת ההתיישנות כטענה ראשונה. יש לבחון נושא זה בתובענה דנן, בת.א. 580/97, ובו הועלתה טענת ההתיישנות בס' 1 לכתב ההגנה. לאור התוצאה הנ"ל, אינני רואה צורך לדון בטענת השיהוי. לכן, אני דוחה את התביעה מחמת התיישנות. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים 1,2, והנתבעים 4,5 בסך 10,000 ₪ + מע"מ כל אחד.הארכת מועדהתיישנות