אי הגשת סיכומים

דינו של בעל דין, שלא הגיש סיכומים בכתב במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון (תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984).

תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, קובעת כי אם התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר.

אי התייצבותו של נתבע לדיון איננה שקולה לאי הגשת כתב הגנה, שאזי רשאי התובע ליטול פסק דין על פי כתב התביעה בלבד, אלא עליו להוכיח את תביעתו, על פי צד אחד, עד כמה שחובת הראיה עליו, היינו, עד כמה שהעלה הנתבע בכתב ההגנה שהגיש פלוגתה המטילה את נטל השכנוע על התובע.

בית המשפט ציין כי למרות אי הגשת הסיכומים, יש לבחון את העדויות והראיות שהובאו.

להלן פסק דין בנושא אי הגשת סיכומים:

פסק - דין

1.     הנתבעים שכרו בית בישוב נופים מאת התובעת (להלן: "המושכר").
התביעה במקורה עתרה לפינוי הנתבעים מהמושכר עקב אי-תשלום דמי שכירות ולחיובם בתשלום דמי השכירות בתקופת מגוריהם במושכר.

ניתן פסק-דין בהעדר התגוננות, והנתבעים ביקשו לבטל אותו. בית-המשפט (כב' הרשם שוורץ) קיבל את הבקשה בחלק התביעה הנוגע לתשלום דמי השכירות, אך דחה אותה בחלקה הנוגע לפינוי מהמושכר. כך נותר עוד לדון כאן רק בחלק התביעה הנוגע לתשלום דמי השכירות.

2.     נחתם חוזה שכירות בין הצדדים. קיימת מחלוקת בשאלה, מי מנע את החתימה על החוזה.
     קיימת מחלוקת בשאלת דמי השכירות, שיש לחייב בהם.
     קיימת מחלוקת בשאלת התקופה שהנתבעים שהו במושכר, או נכון יותר בשאלה: מתי עזבו הנתבעים את המושכר?
     מחלוקת נוספת קשורה לענין התחייבותם של הנתבעים לשפץ את המושכר.

3.     בתום הראיות, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.
     התובעת הגישה סיכומיה.
     הנתבעים לא הגישו סיכומיהם בתוך המועד שנקבע.
     כיוון שהנתבעים אינם מיוצגים על-ידי עורך-דין, המתנתי עד כה לסיכומיהם, אך אלה לא הוגשו.
4.     דינו של בעל דין, שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון (תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984).
     תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, קובעת:
     "התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התיצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר".
     אי התייצבותו של נתבע לדיון איננה שקולה לאי הגשת כתב הגנה, שאזי רשאי התובע ליטול פסק דין על פי כתב התביעה בלבד (תקנה 97(א) לתקנות הנ"ל), אלא עליו להוכיח את תביעתו, על פי צד אחד, עד כמה שחובת הראיה עליו, היינו, עד כמה שהעלה הנתבע בכתב ההגנה שהגיש פלוגתה המטילה את נטל השכנוע על התובע (ע"א 355/64, מלאכי נ' הלל, פ"ד יט(1)69; ע"א 271/75, שושן נ' שושן ואח', פ"ד ל(1) 473).

     נמצא שלמרות אי-הגשת הסיכומים, עלינו לבחון את העדויות והראיות שהובאו.

5.     גירסת התובעת הובאה על-ידי העד שי כהן, שלדבריו, ניהל את עסקי התובעת בזמן הרלבנטי לתביעה זו.
     לדבריו, הוסכם על דמי שכירות חודשיים בסך של 450 דולר, אולם, כיוון שהמושכר היה זקוק לשיפוץ רב, הוסכם ביניהם, כי הנתבעים ישפצו את המושכר על חשבונם ויהיו פטורים מתשלום דמי שכירות עבור ששת חודשי השכירות הראשונים.
     לדבריו, הוכנה טיוטת חוזה שכירות (נספח א' לתצהירו), אולם הנתבעים התחמקו מלחתום עליו, ונכנסו להתגורר במושכר בחודש ספטמבר 2000.
     גם לאחר תום ששת חודשי השכירות הראשונים לא שילמו הנתבעים כל דמי שכירות, ולאחר נסיונות שכשלו לגבותם מהנתבעים, הוגשה בקשה זו.

     גירסת התובעת היא, שהנתבעים עזבו את המושכר רק בסוף חודש נובמבר 2003.
     התביעה היא לתשלום דמי השכירות החודשיים מתום ששת החודשים הראשונים, 1.3.01, ועד לסוף חודש נובמבר 2003, 35 חודשים, ולפי 450 דולר לחודש עולה הסך לכדי 15,750 דולר, השווים לסך של 71,350 ₪ על-פי השער היציג במועד הרלבנטי.

6.     גירסת הנתבעים הובאה בתצהירו ובעדותו של הנתבע. הנתבעת, לדבריה, לא היתה שותפה לכל המגעים בנדון עם שי או עם התובעת.
     לדבריו, כפי שהובאו בכתב הגנתו, חוזה השכירות לא נחתם, משום שלא הגיעו להסכמה על גובה דמי השכירות.
     הנתבע טוען כי דמי השכירות שהיו נהוגים באותה תקופה בישוב נופים נע בין 175 דולר ל- 250 דולר.
     לדבריו, השקיע בעבודות השיפוץ סך של 28,342 ₪ (שי גורס בתצהירו, כי לא הושקע רבע מסכום זה).
     לדברי הנתבע, הם עזבו את המושכר בסוף חודש נובמבר 2002.

7.     תהא אשר תהא הסיבה לאי-החתימה על חוזה השכירות, עובדה קיימת היא שהוא לא נחתם. אילו היה חתום, היה בכך, כמובן, ראיה להסכמות שבין הצדדים. כיוון שלא נחתם, אין בפנינו ראיה כזו, ועלינו להגיע למסקנה על-פי שאר הראיות, הגיונם של דברים ודיני הראיות באשר לנטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים.

8.     גירסת התובעים (מפי שי) בדבר ההסכמה שהיתה לפטור את הנתבעים מדמי שכירות חודשיים בששת החודשים הראשונים בלבד נראית לי יותר מגרסת הנתבעים, על-פיה עולה, למעשה, כי תקופת פטור זו לא הוגבלה כלל, וזאת מהנימוקים הבאים:
א.     לא סביר בעיני, כי התובעת ושי היו מסכימים להתיר לנתבעים להתגורר במושכר, בלא תשלום דמי שכירות, לתקופה ככל העולה על רוחם, וסביר יותר שתקופה זו הוגבלה מראש, כדי ליהנות לאחר-מכן מרווחי השכירות.
ב.     סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971 מגדיר מהותה של שכירות כך: "שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות". מכאן נובעת ההנחה ששוכר מחוייב לשלם דמי שכירות למשכיר. הנטל להוכיח פטור מתשלום דמי שכירות מונחת על השוכר. הנתבעים לא הוכיחו פטור זה מעבר לששת החודשים, בהם הודתה התובעת.
ג.     הנתבעים מבקשים לנמק את אי-תשלום דמי השכירות עבור יתרת החודשים בגובה הסכום שהוציאו לשיפוץ המושכר. אילו סכום זה היה מוכח, עוד ניתן היה לדון בסבירותה של טענה זו. אולם, הנתבעים כלל לא הוכיחו סכום זה ואף לא כל סכום שהוא ולא הביאו כל ראיה וכל עדות בנדון.

מסקנתי מכל האמור היא, שהוסכם בין הצדדים על פטור מתשלום דמי שכירות בגין ששת החודשים הראשונים, בלבד.

9.     באשר לגובה דמי השכירות שהוסכמו:
גירסת התובעת, מפי שי, הינה, כאמור, כי הוסכם על דמי שכירות חודשיים בסך של 450 דולר.     
הנטל להוכחת דמי השכירות שהוסכמו מוטל על התובעת המבקשת להוציאם מהנתבעים, ומלבד עדותו של שי, אין לנו כל ראיה בנדון.
גרסת הנתבעים, מפי הנתבע, כפי שהובאה בכתב הגנתו, הינה, כאמור, כי לא הוסכם על דמי שכירות חודשיים.
אלא, שבחקירתו במסגרת הדיון בבקשה שהוגשה לביטול פסק-דין (פרוטוקול, מיום 9.12.02, בבש"א 110249) העיד הנתבע (עמ' 4):
"הוא (שי) ביקש 450 דולר ואני הצעתי 350 דולר, וסוכם שתוך כדי עבודה נגיע לפשרה".

גם בחקירתו בתביעה העיקרית (פרוטוקול, מיום 16.12.04) לא הכחיש הנתבע דברים אלה, אלא ביקש לדייק (עמ' 5 למעלה):
"לא אמרתי שנגיע לאמצע. 350 זה היה גבול שהייתי מוכן לשלם וכך גם אמרתי לאור ההשקעות שלי".
בכך, הודה הנתבע, כי סוכם שדמי השכירות החודשיים לא יפחתו מ- 350 דולר; כיוון שכך, וכיוון שהנתבע קשר את "הפשרה" שתושג בין סכום זה לבין הסכום שדרש שי (450 דולר) בגובה השקעתו הצפויה בעבודות השיפוץ, ולאחר, שכאמור, הנתבע לא הוכיח את סכום ההשקעה הנטען על ידו, ניתן להעריך את דמי השכירות החודשיים שהתובעת זכאית להם על-פי הממוצע בין שני סכומים אלה, קרי: 400 דולר, וזאת באמצעות השלמת פרט זה של החוזה בין הצדדים לפי סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973.

מסקנתי מכל האמור לעיל היא, שדמי השכירות החודשיים שהתובעת זכאית להם הם: 400 דולר.

10.     מתי עזבו הנתבעים את המושכר?
     שי טוען: סוף חודש נובמבר 2003.
     הנתבע טוען: סוף חודש נובמבר 2002.
שי הפתיע בעדותו וסיפר (עמ' 2), כי בחודש אוקטובר 2003 היה במושכר וראה שם את הנתבע.
עדותו זו לא הובאה בתצהיר עדותו הראשית (המתוקן), שניתן ביום 2.6.04, ושי לא הביא כל נימוק לאי-הכללת נתון זה בתצהירו. יש להניח, כי אילו היו הדברים נכונים ומדוייקים, הם היו נטענים במפורש בתצהירו ולא היו ממתינים להעלאתם בחקירה הנגדית.
אינני מאמין לעדותו זו, ולטובת שי אני מוכן להניח, כי התבלבל במועד הביקור.

11.     יש להניח, כי נתון זה (נובמבר 2003) נלקח מדברים שציין הנתבע בעצמו בכתב ההגנה שהגיש בתביעה המקורית (נושא תאריך: 28.1.04):
"פינינו את הדירה בסוף נובמבר 2003, וזאת לפני צו הפינוי, אחרי שהתברר לנו כי במבנה ניבעו סדקים וכו'".

אלא, שהנתבע הסביר כי נפלה "טעות סופר" בדבריו אלה, וביקש לתקנם ל-סוף חודש נובמבר 2002 (תצהירו ב-בש"א 190235/04), וכך אף הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כנגד התביעה המתוקנת (מיום 1.9.04).
סביר בעיני, כי הנתבע אכן טעה בציינו את המועד של נובמבר 2003, שכן באותם דברים הוא אומר, כי היה זה לפני "מועד צו הפינוי".

     פסק-הדין שניתן כנגד הנתבעים בהעדר, והכולל את צו הפינוי, ניתן, אמנם, ביום 3.1.02 (כב' הרשם קורן), אולם ביצועו עוכב במסגרת הבקשה שהוגשה לביטול פסק-הדין ובקשה זו נדונה רק ביום 28.11.02, כך שסביר הוא, שהנתבע כיוון דבריו למועד זה.
     מכל-מקום, באותו דיון, ביום 28.11.02, לא ציינו הנתבעים כי הם כבר עזבו את המושכר, והדיון נסב, על פניו, גם על עילת הפינוי. סביר היה, שהנתבע שנחקר באותו דיון, היה מציין זאת במפורש, אילו הדברים היו נכונים.
     
12.     מאידך, אין בפני כל ראיה, מתי - לאחר מועד הדיון, שהותיר את פסק הפינוי על כנו - עזבו הנתבעים את המושכר, והדבר היחיד שניתן להסיק על-פי העובדות שבפני הוא, שהיה זה בין סוף נובמבר 2002 (מועד הדיון האמור) לסוף נובמבר 2003 (המועד הנטען על-ידי התובעת).
     על דרך ההערכה וההסתברות בלבד, ניתן להסיק כי הנתבעים עזבו את המושכר כשלושה חודשים לאחר שבקשתם לבטל את פסק הפינוי נדחתה באותו דיון, זמן הסביר בעיני למציאת מקום דיור חילופי והיערכות לכך.

     (לסמכותו של בית-המשפט לפסוק במידת "ודאות סבירה" על סמך נתונים כלליים שהובאו בפניו, ובהעדר נתונים מדוייקים, ראו: ג. שלו דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 585, והפסיקה הנזכרת שם).

     על-פי זה אני קובע, כי מועד עזיבת המושכר היתה ביום 1.3.03.

13.     סיכום הדברים הוא, שהנתבעים חבים לתובעת תשלום דמי שכירות בגין התקופה, שמיום 1.3.01 ועד ליום 1.3.03, סה"כ: 24 חודשים.
     דמי השכירות החודשיים הינם 400 דולר.
     ולפי זה, עומד חובם של הנתבעים לתובעת על סך השווה ל- 9,600 דולר (24X400) . סכום זה יש "לתרגם" לשקלים על-פי השער היציג של מחצית התקופה; 1.3.02, שהוא: 4,675 ₪ לדולר (השערים היציגים שפורסמו על-ידי בנק ישראל הוגשו כמוצג ת/1).
     סך החוב בשקלים: 44,880 ₪ (9,600X4.675 )
     לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (שהגדיל את סכום התביעה המקורי): 24.4.04.

14.     הנתבעת ניסתה לחמוק מכל אחריות לחוב, בטענה, "שלא היתה שותפה לשכירת הבית" ובטענה שהיא איננה חתומה על ההסכם.
     באשר להעדר החתימה, גם הנתבע אינו חתום עליו, ואין בכך כדי לפטור אותה מחבות.

     באשר לטענה, שלא היתה שותפה "לשכירת הבית". יש להניח, שכוונתה היא, שלא היתה שותפה למשא-ומתן, שניהל הנתבע עם שי בקשר לכך. גם בכך, אין כדי לפטור אותה מחבותה, כאשר הנתבע ניהל משא-ומתן בשם שניהם ועבור שניהם.
     גם הנתבע העיד (עמ' 5), כי ראה, כי שמה של הנתבעת נכלל בטיוטת ההסכם ולא העיר דבר בנדון.

15.     התוצאה:
     אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 44,880 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 24.4.04 ועד לתשלום בפועל.

     כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי-הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון