האגרה המשתלמת על-ידי תובע נקבעת ככלל במועד הגשת התביעה. במקרה הרגיל, יודע התובע מהו הסכום אותו מבקש הוא לתבוע כבר במועד זה. ואולם, ישנם מקרים בהם קיים קושי לעמוד על שווי התובענה במועד הגשתה. תביעות נזיקין בגין "נזקי גוף" נמנות על סוג מקרים זה. במקרים רבים ניצב התובע-הניזוק בפני קושי להעריך את מכלול הנזקים שנגרמו לו כבר בעת הגשת התביעה. מאפיין זה, וכנראה סיבות נוספות, הובילו את מתקין התקנות לקבוע הסדר לפיו סכום האגרה המשתלם בתביעות בגין נזקי גוף אינו תלוי בגובה הסעד המבוקש בכתב התביעה. אמנם, ייתכנו מקרים בהם תוגש תביעה נזיקית בגין סכום קצוב (כדוגמת מקרים בהם מלוא נזק הגוף שנגרם מסתכם בעלות של טיפול רפואי שכבר בוצע). ואולם, הנחת המוצא של מתקין התקנות הייתה כי במרבית המקרים תביעה נזיקית בגין נזק גוף הינה תביעה שיש קושי לשום את שווייה במועד הגשתה. לעומת זאת, תביעה לקבלת תגמולי ביטוח הינה, בדרך כלל, תביעה לסכום קצוב, עליו ניתן לעמוד כבר במועד הגשתה. בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף לא נדרש התובע לפרט בכתב התביעה את גובה הנזק הכללי שנגרם לו. הדבר נובע מהקושי, בדבר קביעת גובה הנזק במועד הגשת תביעה מסוג זה. להלן פסק דין בנושא אגרת בית משפט נזקי גוף: פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר), אשר הורה על דחייה על הסף של תביעת המבקש לסעד הצהרתי ועל העברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום. רקע 2. המבקש מבוטח אצל המשיבה בפוליסת ביטוח לאובדן כושר עבודה, אליה הצטרף ביום 23.11.00 (להלן - הפוליסה). לטענת המבקש, אשר עבד כטייס בחברת התעופה אל על, איבד הוא את כושר הראיה באחת מעיניו ורישיון הטייס שלו נשלל לצמיתות. המבקש פנה למשיבה במטרה לקבל תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה, אך המשיבה סירבה להיענות לבקשה מטעמים שונים. על רקע זה, הגיש המבקש ביום 5.11.06 תביעה נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בתביעתו עתר המבקש לקבלת סעד כספי בסך של כ-500,000 ש"ח בגין זכאותו לתגמולי עבר וכן לסעד הצהרתי לפיו הפוליסה תקפה. עוד עתר המבקש לסעד הצהרתי לפיו זכאי הוא לקבל תשלומים שונים בעתיד, לרבות תשלומים לאחר פרישה והחזר על תשלום פרמיות שונות. המשיבה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף. במוקד הבקשה עמדו שתי טענות עיקריות: האחת, כי לאור סכום התביעה בגין תגמולי העבר, נתונה הסמכות העניינית לבית משפט השלום; השנייה, כי המבקש לא שילם אגרת בית משפט מלאה שכן התובענה אינה באה בגדר "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף". בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה לעניין סמכותו העניינית של בית משפט השלום ולכן הורה על העברת התיק לבית משפט השלום. לאור החלטתו זו, לא הכריע בית המשפט המחוזי בשאלת האגרה. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על-פי הרשות שניתנה. להלן נדון בכל אחת מהסוגיות כסדרן. שאלת הסמכות 3. בענייננו, עתר המבקש כי בית המשפט יצהיר על תוקף הפוליסה וכן על זכאותו לקבלת תגמולים עתידיים מכוח הוראות הפוליסה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, במועד הגשת התביעה נתגבשה רק זכותו של המבקש לקבלת תגמולי עבר. אין מחלוקת, כי סעד זה, שהוערך בסכום של כ-500,000 ש"ח, נמצא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. השאלה הנשאלת היא האם המבקש הראה טעם המצדיק הצהרה, כבר בעת הזו, על זכאותו לקבלת תגמולים עתידיים. לטענת המבקש, יש טעם לדון כבר בשלב הנוכחי בסעד ההצהרתי, שכן אחרת יאלץ הוא להגיש מספר רב של תביעות נגד המשיבה לאורך השנים. הגם שמצאתי טעם בטענת המבקש, לא שוכנעתי כי יש בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי במסגרת הדיון בשאלת זכאותו של המבקש לתגמולי העבר תידון ממילא שאלת תוקף הפוליסה. על כן, יש היגיון בעריכת דיון משותף בשתי השאלות גם יחד. בנוסף, ככל שייקבע כי המבקש אכן זכאי לקבל את תגמולי הביטוח, יש להניח כי בפועל לא יידרש הוא להגיש תביעות נוספות לקבלת תגמולים עתידיים. ראשית, במסגרת הדיון שייערך בבית משפט השלום יהיה על המשיבה להעלות את כל טענותיה באשר לתוקף הפוליסה. אם המשיבה לא תציג את כל טענותיה בגדר הגנתה, היא תהיה מושתקת מלעשות כן בעתיד (ראו, רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פיסקאות 29-26 לפסק דינה של השופטת נאור והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 8.3.2009)). שנית, המשיבה עצמה ציינה בתגובתה לבקשת רשות הערעור, כי די בהכרעה שיפוטית לגבי המחלוקת באשר לתביעות העבר כדי לסיים את המחלוקת כולה. לנוכח עמדתה זו של המשיבה, נראה כי היא תהא מנועה מלהציג בעתיד עמדה שונה. על כן, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הדיון בתביעתו של המבקש ייערך בבית משפט השלום וזאת לאור סמכותו העניינית, ככל שמדובר בסעד כספי שסכומו כ-500,000 ש"ח. בנסיבות העניין אפשר שהייתה מוצדקת גם הכרעה שונה של הערכאה הדיונית. אולם, הואיל והמבקש לא ייפגע כהוא זה מניהול ההליך בבית משפט השלום, אין סיבה להתערב בהחלטה להעביר ההליך לבית משפט השלום. שאלת אגרת משפט 4. טרם תוצג הסוגיה יובהר, כי במועד בו הוגשה התביעה דנא (שנת 2006) הוסדר תשלום אגרות משפט על-ידי תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן - התקנות הישנות). תקנות אלו בוטלו עם פרסומן של תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - התקנות החדשות). תקנה 23 לתקנות החדשות כוללת הוראות מעבר באשר לתחולתן. אין צורך להכריע בשאלה האם חלות התקנות הישנות או התקנות החדשות על התביעה דנא. זאת, שכן ההגדרה המופיעה בתקנות החדשות למושג "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף", העומד במוקד המחלוקת שלפנינו, זהה להגדרה בתקנות הישנות. 5. השאלה המתעוררת במקרה דנא הינה כיצד יש לסווג, לצרכי תשלום אגרה, תביעה לקבלת תגמולי ביטוח לפי פוליסת ביטוח בגין נזק גוף. האם מדובר בתביעה לפיצויים בשל נזק גוף או בתביעה כספית לסכום קצוב? עם הגשת התביעה שילם המבקש אגרת משפט בהתאם לאגרה המשתלמת בתביעה בשל נזק גוף (תקנה 5 לתקנות החדשות, תקנה 6 לתקנות הישנות). המשיבה, מצידה, טענה כי על המבקש לשלם אגרה בהתאם לסכום הנתבע. לאור הסדרי התשלום שנקבעו בתקנות ביחס לכל אחד מסוגי התביעות, יש להכרעה בשאלה משמעות לא מבוטלת באשר לגובה האגרה אותה ישלם התובע ובאשר למועד בו תשולם האגרה. יובהר, כי ההסדרים שנקבעו לעניין זה בתקנות הישנות ובתקנות החדשות הינם דומים בעיקרם. האגרה המשתלמת לגבי "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" הינה אגרה בסכום קבוע, אשר אינו תלוי בהערכת התובע את נזקו. במועד הגשת התביעה דנא עמד סכום זה על סך של 5,666 ש"ח (פרט 7(אא) לתוספת הראשונה לתקנות הישנות). לעומת זאת, לגבי תביעה לסכום קצוב יש לשלם אגרה בשיעור של 2.5% מסכום התביעה (בתקנות החדשות נעשה שינוי מסוים בעניין זה לגבי תביעות שסכומן מעל 20 מיליון ש"ח). בענייננו, מדובר בתשלום אגרה בסך כ-12,500 ש"ח (פרט 7(א) לתוספת הראשונה לתקנות הישנות). אשר למועד תשלום האגרה, בתביעות בשל נזק גוף משלם התובע בשלב ראשון חלק קטן בלבד מהסכום שנקבע. התשלום של יתרת הסכום תלוי בתוצאת ההליך. אם זכה התובע, יוטל התשלום על הנתבע, ואם הפסיד התובע, יהיה עליו לשלם את היתרה (תקנה 5(ב) לתקנות החדשות, תקנה 6(ב) לתקנות הישנות). לעומת זאת, בתביעות לסכום קצוב הכלל הוא שהאגרה משולמת במלואה על-ידי התובע לפני השמיעה לגופה (תקנה 6 לתקנות החדשות, תקנה 8 לתקנות הישנות; וכן ראו, הגדרתו של המונח "דיון" בתקנה 1 לתקנות החדשות והישנות). 6. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להכריע בסוגיה אלא ציין, כי "מקובל לראות תביעות אלו כתביעות חוזיות ולא כתביעות נזיקין". נוכח העובדה כי הסוגיה שבפנינו היא בעלת השפעה החורגת מגדרו של מקרה זה, ביקשנו כי המדינה תביע את עמדתה בנושא (אודות מעמדה של המדינה כבעלת דין בענייני אגרות, ראו למשל, ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642 (2004)). 7. תקנה 1 לתקנות החדשות מגדירה מהי תביעה לפיצויים בשל נזק גוף (כזכור, תקנה 1 לתקנות הישנות נוסחה באופן זהה): "'תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף' - לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, לרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975". עינינו הרואות, כי התקנה אינה כוללת הגדרה ממצה לביטוי "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" עצמו, אלא הגדרה מרבה המוסיפה שני מקרים שיסווגו תחת קטגוריה זאת: האחד, תביעת שיפוי או פיצוי על הוצאה ששולמה בשל נזק גוף; השני, תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התיבה "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" מופיעה בדברי חקיקה נוספים, אך גם באותם מקרים אין היא זוכה להגדרה (ראו למשל, תקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין); סעיף 37(ב)(9(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט)). מכאן, כי לשון התקנה אינה מספקת תשובה לשאלה העומדת בפנינו. עלינו לבחון, אם כך, את העמדות הפרשניות שהוצגו בפנינו ולהכריע איזו מהן משקפת בצורה הולמת את התכלית העומדת ביסוד ההסדר שנקבע לעניין זה בתקנות האגרות, בין הישנות ובין החדשות. 8. העמדה הפרשנית הראשונה, בה צידדו המדינה והמשיבה, גורסת כי יש ליתן למושג "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" משמעות צרה. לפי גישה זו, סיווגה של תביעה לצרכי תשלום אגרה מתבצע על-ידי בחינת העילה העומדת ביסודה. רק תביעה המוגשת בעילה נזיקית הינה תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. עיון בכתב התביעה בענייננו מלמד כי התביעה הוכתרה כ"תובענה על-פי פוליסה" והעילות המוזכרות בה הן עילות חוזיות שונות, בהתאם לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. על-פי מבחן העילה, תסווג תביעה כזו כתביעה חוזית ומשכך, לפי הנטען, לא יחול עליה ההסדר הקבוע בתקנות לעניין נזקי גוף. הפרשנות האחרת, אשר הוצעה על-ידי המבקש, נוקטת גישה מרחיבה יותר באשר לפירוש המושג "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף". לפיה, אין להגביל את המושג הנזכר לתביעות נזיקיות בלבד. ככל שביסוד התביעה, בין אם עילתה היא נזיקית ובין אם עילתה חוזית, עומד אירוע בו נגרם לתובע נזק גוף, יש לסווגה כתביעה בגין נזק גוף. תביעה לפיצויים בשל נזק גוף, על-פי גישה זו, הינה כל תביעה לקבלת כספים (בין אם פיצויים, בין אם תגמולי ביטוח ובין אם תשלומים אחרים) הנובעת מנזק גוף שנגרם לתובע. 9. כפי שיפורט בהמשך, בבחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובהתחשב בכך שבמוקד הערעור שלפנינו עומדת שאלת סיווגה של תביעה לצורך תשלום אגרה, מצאתי כי יש לאמץ את העמדה המוצגת על-ידי המדינה והמשיבה. מספר טעמים עיקריים הובילו אותי למסקנה זו. ראשית, גישה זו עולה בקנה אחד עם המשמעות האינטואיטיבית-מילולית של המושג "תביעה לפיצויים בשל נזק גוף". לפי המשמעות המקובלת, מתייחס מושג זה לתביעה נזיקית. קרי, לתביעה במסגרתה תובע ניזוק, לו נגרם נזק גוף, פיצויים ממזיק אשר גרם לנזק, בהתאם לאחת מהעוולות הנזיקיות. ברי, כי התביעה בענייננו אינה מתאימה להגדרה זו. למבקש אמנם נגרם נזק גוף, אך זה לא נגרם כתוצאה ממעשה עוולה כלשהו. כמו כן, המשיבה אינה נתבעת כמי שגרמה לנזק. כאמור, עילת התביעה העומדת בבסיס טענותיו של המבקש הינה עילה חוזית. המשיבה ביטחה את המבקש לעניין אירועים ביטוחיים שונים, בכללם נזק גוף שייגרם לו. כעת, עותר המבקש לאכוף התחייבויות אלה. המדובר בתביעה מכוח התחייבות ישירה של המשיבה כלפי המבקש, שאינה תביעה נזיקית. חובה לזכור, כי המבקש הצטרף מרצונו להסדר ביטוחי וכי אלמלא כן כנראה לא הייתה עומדת לו זכות תביעה כלפי גורם כלשהו. מעבר לכך, ניתן אף לטעון כי כלל לא מדובר בתביעה לפיצויים. מבוטח אשר תובע תגמולים מחברת הביטוח אינו תובע פיצוי בשל הפרת הפוליסה או בשל נזק הגוף שנגרם לו. אלא, התובע מבקש כי תנאי הפוליסה יקוימו כלשונם. היינו, המדובר בתביעה לסעד של אכיפה ולא לסעד של פיצויים. לעניין זה יצוין, כי שאלת האגרה מוכרעת בדרך כלל לפי הסעד המבוקש בכתב התביעה (למשל, תקנה 2(ב) לתקנות החדשות; תקנה 2(א) לתקנות הישנות). ואולם, במקרים מסוימים, דוגמת המקרה שלפנינו, יש לבחון דווקא את העילה העומדת ביסודו של כתב התביעה (ראו למשל, תקנה 3(8), 3(9) ו-3(13) לתקנות החדשות). מבחן העילה זכה לאזכורים שונים בפסיקת בית משפט זה בהקשר לסוגיה שלפנינו (ראו, רע"א 3314/95 מגן דוד אדום לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 1.10.1995); השוו, ע"א 5237/06 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' מנסור, פיסקה 9 לחוות דעתו של השופט י' אלון (טרם פורסם, 6.7.2008)). כן יושם המבחן בפסיקת בתי המשפט בערכאות הנמוכות (ע"א (מחוזי ת"א) 1743/95 פיאמנטה נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם, 4.3.1996); ע"א (מחוזי ת"א) 3805/98 רם נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.11.1998) (להלן - עניין רם). בקשת רשות ערעור נדחתה מטעם אחר: רע"א 8192/98 רם נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 8.8.1998)). 10. שנית, הפרשנות הצרה למושג "פיצויים בשל נזקי גוף" עולה בקנה אחד עם רציונאל נוסף הבא לידי ביטוי בתקנות האגרות הישנות והחדשות. המדובר, בסיווגן של תביעות לצרכי תשלום אגרה בהתאם לאפשרות לשום את שווי התביעה במועד הגשתה. כידוע, האגרה המשתלמת על-ידי תובע נקבעת ככלל במועד הגשת התביעה (ראו, תקנה 2 לתקנות החדשות). במקרה הרגיל, יודע התובע מהו הסכום אותו מבקש הוא לתבוע כבר במועד זה. ואולם, ישנם מקרים בהם קיים קושי לעמוד על שווי התובענה במועד הגשתה (למשל, בש"א 195/88 מדינת ישראל נ' קרן הופר, עמותה, פ"ד מב(3) 32 (1988)). מקובל לומר, כי תביעות נזיקין נמנות על סוג מקרים זה. במקרים רבים ניצב התובע-הניזוק בפני קושי להעריך את מכלול הנזקים שנגרמו לו כבר בעת הגשת התביעה (אודות הקושי לעמוד על היקף הנזק בתביעות מסוג זה ראו למשל, ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 725-724 (1993)). מאפיין זה, וכנראה סיבות נוספות, הובילו את מתקין התקנות לקבוע הסדר לפיו סכום האגרה המשתלם בתביעות בגין נזקי גוף אינו תלוי בגובה הסעד המבוקש בכתב התביעה. אמנם, ייתכנו מקרים בהם תוגש תביעה נזיקית בגין סכום קצוב (כדוגמת מקרים בהם מלוא נזק הגוף שנגרם מסתכם בעלות של טיפול רפואי שכבר בוצע). ואולם, הנחת המוצא של מתקין התקנות הייתה כי במרבית המקרים תביעה נזיקית בגין נזק גוף הינה תביעה שיש קושי לשום את שווייה במועד הגשתה. לעומת זאת, תביעה לקבלת תגמולי ביטוח הינה, בדרך כלל, תביעה לסכום קצוב, עליו ניתן לעמוד כבר במועד הגשתה. כך בענייננו: תביעתו של המבקש לתגמולי עבר נסמכת על הסכום החודשי שנקבע בפוליסה כמשקף את אובדן כושר ההשתכרות שלו. גם טעם זה נזכר בפסיקת הערכאות דלמטה כמצדיק סיווגה של תביעה מסוג זה כתביעה לסכום קצוב (עניין רם; ת"א (שלום טבריה) 2248/03 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2004)). 11. הרציונאל האמור באשר לקושי להעריך את סכום התביעה במקרים מסוימים, בא לידי ביטוי גם בהסדרים אחרים שנקבעו ביחס לתביעות בגין נזקי גוף. כך למשל, קובעת תקנה 16 לתקנות סדר הדין: 16. (א) היתה התביעה לסכום כסף, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע במדוייק. (ב) היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער. (ג) הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, או תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלומי פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, אין חובה, על אף האמור בתקנת משנה (א), לפרש בכתב התביעה את הסכום הנתבע בעד נזק כללי, ותקנה 9(9) לא תחול עליו [הדגשה שלי - א.ג]. עינינו הרואות, כי תקנה זו קובעת במפורש, כי בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף לא נדרש התובע לפרט בכתב התביעה את גובה הנזק הכללי שנגרם לו. הדבר נובע מהקושי, עליו עמדנו לעיל, בדבר קביעת גובה הנזק במועד הגשת תביעה מסוג זה. דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בסעיף 37(ב)(9) לחוק בתי המשפט. במסגרת תיקון 52 לחוק נקבע, כי בית משפט מחוזי ידון בדן יחיד בערעורים על פסקי דין של בית משפט השלום בתביעות בשווי 300,000 ש"ח. סעיף 37(ב)(9(א) לחוק בתי המשפט קובע, כי כלל זה לא יחול על תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף (חוק בתי המשפט (תיקון מס' 52), התשס"ח-2008, ס"ח 2169, 668 (2008)). בדברי ההסבר לתיקון נאמר, כי הטעם העומד בבסיס החריג הינו שתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף הן תביעות הקשות לכימות כספי במועד הגשתן (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 46), התשס"ח-2007, ה"ח הממשלה 341, 212-213 (2007)). עוד יצוין, כי בשתי הדוגמאות שצוינו מוגדר הביטוי "פיצויים בשל נזקי גוף" באותו אופן המופיע בתקנות האגרות הישנות והחדשות. גם בכך יש חיזוק לגישה פרשנית זו. 12. בהקשר זה יוער, כי לטענת המבקש הרציונאל המתייחס לאפשרות לשום את סכום התביעה אינו בעל משקל משמעותי. זאת, משני טעמים: הטעם הראשון הינו, כי תקנות האגרות כוללות הסדר נפרד לתביעות שלא ניתן לשום אותן בכסף (תקנה 3 לתקנות החדשות ולתקנות הישנות), כך שייחודן של תביעות בגין נזקי גוף לא יכול להימצא בנימוק זה. הטעם השני הינו, כי לפי ההגדרה המרבה בתקנה 1 לתקנות החדשות ולתקנות הישנות גם תביעות לשיפוי על הוצאות שהוצאו בקשר עם נזקי גוף יחשבו כתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. תביעות אלה הינן בדרך כלל תביעות אשר ניתן לשום את שוויין (ראו לעניין נימוקים אלו, בש"א (שלום כ"ס) 4470/02 שמיאן נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 10.2.2003) (להלן - עניין שמיאן)). בטעמים אלה אין כדי לשנות מהדברים שנאמרו לעיל. אשר לטעם הראשון, נכון הדבר כי תקנות האגרות הישנות והחדשות קובעות הסדרים מיוחדים ביחס לתביעות שלא ניתן לשום את שוויין בכסף (תקנה 3 ופרט 3, 5 ו-10 לתוספת שבתקנות החדשות; תקנה 3 ופרט 8 לתוספת הראשונה שבתקנות הישנות). עם זאת, אין ללמוד מכך שההסדר שנקבע ביחס לתביעות בשל נזקי גוף אינו מושפע אף הוא מהקושי לשום את סכום התביעה במועד הגשתה. ייתכן, כי לצד רציונאל זה עומדים שיקולים נוספים אשר הובילו את מחוקק המשנה ליצור הסדר מיוחד ביחס לתביעות בגין נזקי גוף. ברם, כפי שפורט לעיל, לא ניתן להתעלם מכך שהקושי לשום את שווי התביעה הינו אחד המאפיינים העיקריים של תביעה בגין נזקי גוף. אשר לטעם השני, אין מחלוקת כי תביעות שיפוי הינן במקרים רבים תביעות לסכום קצוב. ואולם, לטעמי העובדה כי מתקין התקנות הרחיב את ההגדרה כך שתכלול תביעות שיפוי אינה מלמדת על הכלל אלא על החריג. היינו, כי כאשר רצה מתקין התקנות להרחיב את ההגדרה מעבר למשמעות המקובלת של המושג "תביעת פיצויים בשל נזקי גוף", קרי תביעה נזיקית, נעשה הדבר באופן מפורש. אם ירצה מחוקק המשנה להרחיב את ההגדרה כך שתכלול גם תביעות חוזיות בגין נזקי גוף, רשאי הוא כמובן לעשות כן. בהקשר זה יוער, כי לשון ההגדרה המרבה הינה ברורה למדי וניכר שהיא מכוונת לתביעות שיפוי ופיצוי נגד המזיק. תביעתו של המבקש אינה משתייכת לתביעות אלו ולכן אינה נכללת בגדר ההגדרה המרבה. 13. המבקש הציג בבקשת רשות הערעור טעם נוסף התומך בגישה הפרשנית הרחבה. טעם זה, אשר הינו בעל משקל, מבוסס על ההנחה כי ביסוד ההבחנה הקיימת בתקנות האגרות בין תביעה לסכום קצוב לבין תביעה בגין נזקי גוף עומד רציונאל סוציאלי. לפיו, ההסדר המיוחד שנקבע ביחס לתשלום האגרה בתביעות בשל נזקי גוף נועד להקל על מי שסבל נזק גוף את מימוש זכויותיו בערכאות השיפוטיות. כמו כן, העמדת האגרה על סכום נמוך מבטיחה כי תביעתו של הניזוק לא תושפע משיקולי אגרה. לפי גישה זו, אין כל הצדקה להבחין בין ניזוק התובע מזיק שביצע כלפיו עוולה שגרמה נזק גוף לבין מי שתובע תגמולי ביטוח לפי פוליסה הכרוכה בנזק גוף. בשני המקרים מדובר בתובעים שנגרם להם נזק גוף. העובדה כי אחד מהנפגעים ביטח את עצמו מפני סיכון זה, אינה צריכה להוות גורם משמעותי לעניין תשלום האגרה (ראו, עניין שמיאן; ת"א (שלום חיפה) 15195/07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אליעזרוב (טרם פורסם, 26.5.2009)). אכן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שתביעתו של המבקש, בבסיסה, היא תביעה לקבלת סכומי כסף בגין נזק גוף שנגרם לו. במובן זה, יש טעם בעמדה הקוראת להקל עם תובע מסוג זה. 14. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שהשיקול הסוציאלי זוכה לביטוי מוגדר במסגרת התקנות החדשות והתקנות הישנות. התקנות קובעות הסדר לשם מתן פטור מתשלום אגרה. פטור זה ניתן הן על בסיס מצבו הכלכלי של התובע והן בתובענות מסוימות שהוגדרו (תקנות 14, 19 ו-20 לתקנות החדשות ותקנות 13, 19 ו-20 לתקנות הישנות). לעניין זה כבר נקבע, כי הסעיפים המקנים אפשרות לקבל פטור מתשלום אגרה מאזנים בצורה ראויה בין זכות הגישה לערכאות של הפרט לבין זכותה של המדינה לגבות כסף עבור מתן שירותים משפטיים לאזרח (למשל, רע"א 10498/06 מגדלי ישי חברה לבניין בע"מ - בפירוק נ' עיריית תל אביב-יפו (טרם פורסם, 30.1.2007); וכן, שלמה לוין פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 6-4 (2003)). היינו, מתקין התקנות ראה לנכון לתת ביטוי לשיקולים הסוציאליים במסגרת סעיפי הפטור מאגרה. אינני סבור, כי תביעות בשל נזקי גוף הינן בעלות מאפיינים המצדיקים התערבות בקביעה זו והרחבה של השיקולים הסוציאליים גם לסעיפים הקובעים את עצם החבות באגרה (השוו, רע"א 1364/03 עיזבון המנוח פנחס ליאור ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 606, 610-609 (2003)). סיום 15. בשאלה הראשונה שעמדה לדיון, אשר נגעה להחלטה להעביר את ההליך לבית משפט השלום, החלטתי כי לא נמצאה עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. לעניין השאלה השנייה, העוסקת באגרת משפט, סבור אני שהפרשנות הראויה הינה, כי תביעה חוזית לקבלת תגמולי ביטוח, אשר ביסודה עומד נזק גוף שנגרם לתובע, אינה מהווה "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" כמשמעותה בתקנות האגרות הישנות והחדשות. אשר על כן, ערעור המבקש נדחה על שני חלקיו. המבקש יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח. אגרת בית משפטנזקי גוףאגרה