ניתן לתקוף פסק דין שאושר באחת משתי דרכים. הראשונה, תקיפת החלק ההסכמי, באמצעות הגשת תביעה חדשה. השניה, תקיפת החלק השיפוטי באמצעות הגשת ערעור. בית המשפט ציין כי אם עותר המבקש לביטול פסק הדין מכח החלופה הראשונה, הרי שהיה עליו להגיש תביעה חדשה וכזו לא עשה. אם עותר המבקש לביטול פסק הדין מכח החלופה השניה, הרי שערכאת הערעור אמרה את דברה- והערעור נמחק, מבלי שניתנה האפשרות למבקש לחזור למותב זה. להלן החלטה בנושא תקיפת פסק דין מוסכם: החלטה א. תמצית ההליכים והעובדות ביום 11.11.07, הוצא על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום, צו הריסה מנהלי (להלן:"הצו") על פי סעיף 238א(ב1)(1)(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן:החוק"). הצו ניתן בהתייחס לבניין בגודל של כ-110 מ"ר שהוקם ללא היתר בנקודת ציון 187963/569075, דרומית לדרך מס' 25 דרומית למושב נבטים (להלן:"המבנה"). ביום 16.11.07 הגיש המבקש בקשה לביטול ועיכוב צו ההריסה. בית המשפט (כב' השופט נ' אבו טהה) נעתר לבקשה והוצא צו עיכוב ביצוע עד הדיון בבקשה במעמד הצדדים. ביום שנקבע לדיון בבקשה, בתאריך 24.01.08, הודיעו הצדדים לביהמ"ש, כי הגיעו להסכמה, לפיה: "תדחה הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי נשוא תיק זה ואולם, הריסתו של המבנה תעוכב עד יום 1.6.08, תוך שהמבקש מתחייב להרוס בעצמו את המבנה עד אותו מועד, וככל שלא יהרס המבנה על ידו, תהיה רשאית המדינה לעשות כן בתוך 60 יום מאותו מועד. המבקש יפקיד כתנאי להסדר האמור סכום מזומן ו/או ערבות בנקאית בסך 7,000 ₪, אשר תחולט ככל שלא יעמוד המבקש בהתחייבותו, ואשר תופקד עד יום 15.2.08. לא תופקד הערבות במלואה ו/או במועדה -יכנס הצו לתוקפו המיידי" . הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. יצויין, כי ביסוד ההסדר דלעיל, שיקולים הומניטאריים (היותו בעל משפחה, הולדת תינוק, עונת החורף והעדרו של מקום מגורים חלופי). במסגרת החלפת הייצוג של המבקש ערער זה לבית המשפט המחוזי בב"ש (ע.פ 5121/08) ועתר לביטול ההסדר והצו משני טעמים עיקריים. הראשון, הוא כי המבקש מופלה לרעה ביחס לבני שבטו, והשני, עניינו באי קיומה של חובת ההיוועצות, דהיינו לא הוכח כי יו"ר הוועדה המחוזית ראה את תשובתו של נציג שר המשפטים טרם הוצאת הצו. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.4.08 (כב' השופטת מ' ברנט), נמחק הערעור, לבקשת ב"כ המבקש. ביום 15.4.08 הגיש המבקש באמצעות בא כוחו, עוה"ד גלעד אבני, "בקשה דחופה לחזרה מהסכמה". בשיתי הבקשה ניצבות 3 טענות. הראשונה, הפלית המבקש ביחס לבני שבטו האחרים. השניה, המבקש הינו בגדר הרואה עצמו נפגע. השלישית, קיומו של פגם בחזקת התקינות. בהחלטת בית משפט זה מיום 22.4.08, נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים ליום 10.6.08. בדיון מאותו היום הוברר כי הצדדים חולקים לגבי שאלה משפטית והיא האם מוסמך בית משפט זה לבטל החלטתו- מתן תוקף של החלטה להסדר בין הצדדים. ב. טיעוני הצדדים לשיטת המבקש, על הסדרי טיעון חלים דיני החוזים וכללי המשפט המנהלי. בבוא בית המשפט לשקול חזרה מהסדר טיעון מחויב לערוך איזון בין האינטרסים הניצים על הבכורה. אינטרס הנאשם לציפייה והסתמכות מחד, אל מול האינטרס הציבורי לעשות משפט תוך מיצוי ההליכים הפליליים מאידך. בענייננו המדובר בתקיפתו וביטולו של הסדר אשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין. הכלל המנחה הוא כי ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה יעשה במשורה ורק מטעמים כבדי משקל. אין להסיק מכך, כי פסק דין, במתכונת זו, יוצר מחסום הרמטי בפני התדיינות חוזרת, אלא ניתן לשוב ולפנות לבית המשפט אך ורק באותם המקרים בהם חל שינוי מהותי. ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין מחיל למעשה הן את מערכת דיני החוזים והן את כלל המעשה שיפוטי (סופיות הדיון). ניתן לתקוף את החלק ההסכמי, על דרך הגשת תביעה חדשה, או את החלק השיפוטי, באמצעות הגשת ערעור. המבקש אינו חולק כי עורך דין רשאי ומוסמך להודות בשם מרשו בעבירה ולהסכים להסדר טיעון כזה או אחר שיושג בעניינו. הנחת המוצא היא כי הודאה /הסדר טיעון נעשו על דעתו של הנאשם וכי כל פרט מפרטי ההסדר, לרבות השלכותיו הובהרו היטב. אולם במקרה דנא, טוען המבקש כי תוכן ההסכם לא הוסבר לו כדבעי קודם הדיון (מה שגרם לכך שהמבקש ישכור שירותיו של עו"ד אחר) ועל כן יש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, שכן לנאשם עומדת הפריבילגיה לחזור בו מהסדר טיעון "גם ברגע האחרון" והוא, בשונה מהמדינה, על כל זרועותיה נהנה מגמישות יתרה בסוגיה זו. עוד נטען, כי לבית המשפט סמכות טבועה לסטות ולשנות החלטות קודמות, מתוך השאיפה למנוע עוול ואי צדק בולטים, קרי יש להעדיף שיקולי צדק על פני מעשה בית דין. לגופו של הצו נטען כי המבקש הינו בגדר 'הרואה עצמו נפגע' כמשמעות המונח בסעיף 238א לחוק. המבקש מופלה לרעה ביחס לבני שבטו אשר זכו לעבור ליישוב קבע בסמוך לרהט מצפון לכביש מס' 35. קיים קושי ממשי בקבלת היתרים לגבי בנייה בפזורה הבדואית. המשיבה לא קיימה את חובת ההיוועצות כהלכתה. עד כאן טענות ב"כ המבקש. לעומתו טוענת המשיבה, כי בית המשפט סיים את מלאכתו עוד ביום 24.1.08 (יום אישור הסכם) ועל כן אינו רשאי לשוב ולהידרש לבקשת המבקש. בנוסף, משהגיש המבקש ערעור בגדרו נטענו הטענות הנוכחיות וזה נמחק, הרי שהחלטת בית המשפט הינה החלטה חלוטה שלא ניתן עוד לבטלה ולשנות ממנה כהוא זה. בית משפט של הערעור לא הורה על החזרת התיק לצורך שמיעתו מחדש. באשר לסמכות הטבועה הנטענת השיב ב"כ המשיבה כי משנקט המבקש במתווה של השגה - ערעור - לביטול החלטת בית המשפט אין בידו לפנות שוב בדרך אחרת לבית המשפט על מנת להשלים ולהוסיף על דברי ערכאת הערעור. סמכות טבועה אין משמעותה יצירת סמכות יש מאין ואינה חלה מקום בו סדרי דין שעניינם סופיות הדיון ומעשה בית דין אמרו את דברם. על סופיות הדיון בצווים מכח סעיף 238 א לחוק הפנתה המשיבה לע"פ 70131/99 רון וונש נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לודים, תק-מח 99 (4) ועפ"א 80134/04 אלמונעם חטיב נ' עיריית תל-אביב יפו. השאלה הדרושה הכרעה היא האם מבחינה משפטית יכול המבקש לחזור בו מהסכמתו. לשון אחר, האם לבית המשפט הסמכות להורות במקרה הזה על ביטול כאמור? בנסיבות הענין וכפי שיפורט להלן נראה שהתשובה לשאלה זו היא, לדעתי, שלילית. ג. דיון והכרעה לדידי, המבקש כבר מיצה את זכותו - בין אם זו הדיונית ובין אם זו המהותית - לבקש את ביטולו של צו ההריסה, לפי סעיף 238(ז) לחוק. הוא הגיע להסכם ופשרה וההחלטה בבקשה זו ניתנה בתאריך 24.01.08 (שמועד הערעור עליה חלף זה מכבר (ראה סעיפים 238א(ז)סיפא ו- 250 לחוק. המבקש אינו יכול להגיש שוב ושוב את אותה בקשה, לא באותם נימוקים, ולא בנימוקים חדשים, רק משום שהחליף או שכר עו"ד אחר, או משום שהגיע מועד ביצוע הצו על פי ההחלטה שניתנה בבקשה הקודמת. המבקש לא הראה כל טעם וסיבה לכך שלא העלה את טיעוניו כנגד הצו, במסגרת הדיונים בהליך הקודם אלא בחר להגיע להסכם פשרה . עוד אוסיף כי גם לשיטת המבקש לא מתמלאים התנאים לביטול ההסדר. אבהיר דבריי. המבקש טוען כי ניתן לתקוף פסק דין שאושר באחת משתי דרכים. הראשונה, תקיפת החלק ההסכמי, באמצעות הגשת תביעה חדשה, והשניה, תקיפת החלק השיפוטי באמצעות הגשת ערעור. אם עותר המבקש לביטול פסק הדין מכח החלופה הראשונה, הרי שהיה עליו להגיש תביעה חדשה וכזו לא עשה. אם עותר המבקש לביטול פסק הדין מכח החלופה השניה, הרי שערכאת הערעור אמרה את דברה- והערעור נמחק, מבלי שניתנה האפשרות למבקש לחזור למותב זה. זאת ועוד, אפשרות המכירה בזכותו של נאשם, בשונה מהמאשימה, לחזור בו מהסדר טיעון "ברגע האחרון" כלשון המבקש, אינה פרוצה ובלתי מסוייגת. מימוש זכות זו מותנה בכך שעל המבקש להראות כי הנצחת/השארת המצב הקיים על כנו יגרום לעיוות דין, באופן שמצדיק את ביטול עקרון סופיות הדיון. המבקש לא הצליח בכך. באשר לטענת המבקש, כי לבית המשפט סמכות טבועה לסטות מהחלטותיו הקודמות, אעיר כי מוכן אני להסכים שבנסיבות כאלה ואחרות מוסמך בית המשפט לשנות מהחלטותיו מכח עקרון של עשיית צדק (ס' 3 לחסד"פ). ברם, סמכות זו אינה חלה בחלל ריק והיא קיימת רק במקום שהמחוקק הכיר בכך. לאחר הגשת הערעור שלמה מלאכתה של הערכאה הדיונית וביטול החלטתה אפשרי רק במסגרת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין, מהערכאה המוסמכת. לגופה של בקשה אציין כי הטענה בדבר הרואה עצמו נפגע נטענה לראשונה לאחר מחיקת הערעור ודי בכך כדי לדחותה על הסף. שתי הטענות הנוספות נטענו בערערו וזה נמחק. בהליך הקודם, הסכים ב"כ המבקש כי התקיימו התנאים למתו צו ההריסה המנהלי. אין המדובר הוא בהליך פלילי, ודי בכך אם הסכים בא כוחו דאז של המבקש לפשרה שקבלה תוקף של החלטה. אין להתיר למבקש לעשות עתה "מקצה שיפורים", רק בשל העובדה שהחליף הוא עו"ד ועתה בפיו טענות חדשות, הסותרות את הצהרתו של בא כוחו הקודם כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 238א לחוק. אני דוחה את הבקשה להתיר למבקש לחזור בו מן ההסכמה. המשיבה רשאית לבצע את ההריסה בתוך 60 יום מהיום. זכות ערעור כחוק.פסק דין מוסכםשאלות משפטיות