תביעה לבית משפט בנושא ארנונה

לטענת העירייה, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, לרבות בגין השימוש בנכס. בנושאים אלו הנישום אינו רשאי לפנות ישירות לבתי המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. משלא פנה האזרח לעירייה במועדים ובאופן הקבועים בחוק, הפכה השומה, בגין כל שנה מהשנים נשוא התביעה, לסופית ומוחלטת על-פי חוק הערר. בית המשפט פסק כי בחוק אין כל הוראה החוסמת את דרך הפניה לבית המשפט בתביעה רגילה, כאשר הדיון בבית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, טענות של התרשלות הרשות המקומית. להלן החלטה בנושא תביעה לבית משפט בנושא ארנונה: החלטה עניינה של תובענה זו השבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר, בגין נכס ברחוב ראשית חכמה 7 בתל-אביב (להלן: "הנכס"). המשיב מנהל בנכס, אותו רכש בשנת 1989, בית מלאכה לייצור כלי כסף ועיבוד מתכות. במהלך השנים נשלחו למשיב דרישות לתשלום ארנונה בהתאם לסיווג "מסחר קמעוני". בשנת 2002 ערכה המבקשת ביקור בנכס לשם מדידתו, ובעקבותיו הודיעה לו, כי הוחלט לשנות את סיווג הנכס מ"מסחר קמעוני" ל"תעשיה ומלאכה". ביום 6.9.2005 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקשת להשבת הסכומים אותם גבתה ביתר, בין השנים 1989-2002, וזאת, מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט. לטענת המשיב, הודיע למבקשת בעת שרכש את עסקו, כי הוא מנהל בו בית מלאכה לעיבוד מתכות ואולם, חרף האמור לעיל, סיווגה אותו המבקשת כ"מסחר קמעונאי" וחייבה אותו בהתאם. לטענתו,שילם במשך כ-13 שנים תשלומי ארנונה בסכום הגבוה בהרבה מהסכום אותו אמור היה לשלם על-פי החוק, וזאת, בשל התרשלותה בקביעת הסיווג הנכון של הנכס. 6. המבקשת עותרת לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. לטענתה, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, לרבות בגין השימוש בנכס. בנושאים אלו הנישום אינו רשאי לפנות ישירות לבתי המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. משלא פנה המשיב למבקשת במועדים ובאופן הקבועים בחוק, הפכה השומה, בגין כל שנה מהשנים נשוא התביעה, לסופית ומוחלטת על-פי חוק הערר. עוד טוענת המבקשת, כי דיון בתובענה דנן ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מתוכן, שכן הדבר יביא לתוצאה אבסורדית, לפיה, בידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה על-פי סעיף 3 לחוק הערר: ירצה - יגיש השגה ובמידת הצורך ערר, ירצה - יפנה לבית המשפט האזרחי. תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואיננה סבירה. 7. בנוסף, טוענת המבקשת להתיישנות התביעה, לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. 8. המשיב טוען, כי בית המשפט מוסמך לדון בתביעה להשבת כספים ששולמו ביתר, כאשר החייב מעלה טענה של רשלנות מצד העירייה, בין היתר, בכך שסיווגה נכס בצורה שגויה. העובדה שלא פנה בעבר למנהל הארנונה בהשגה, אינה שוללת סמכות זו. דיון 9. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") קובע כהאי לישנא: "3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה." בנוסף, קובע סעיף 6 לחוק הערר כי: "6. (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר. (ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער. (ג) (בוטל) 10. הנה כי כן, קיימים בחוק הערר הליכים למיצוי זכויות הנישומים בדרך של השגה וערר על חיובי ארנונה. לפיכך, אין כל מקום לדון בתביעה במסגרת ערכאות המשפט הרגילות, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על-פי חוק זה (בר"ע 2676/03 (ת"א) עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ, דינים מחוזי, כרך לה(2) 419, ה"פ 11/93 עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דינים מחוזי, כרך א, 895). 11. מן האמור לעיל עולה, לכאורה, כי טענת המשיב בדבר הטעות שנפלה בסיווג הנכס, נכללת בגדר העניינים המנויים בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר, ומשכך, ראוי היה לבררה באמצעות הליכי השגה וערר בפני מנהל הארנונה, לרבות הגשת ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים, ולא על-ידי הגשת תביעה בערכאה שיפוטית רגילה. 12. חרף זאת, אני סבורה, כי נסיבות המקרה מאפשרות את בירור התביעה בבית המשפט, על אף קיומו של מסלול מיוחד להשגה וערר על שומת הארנונה. במה דברים אמורים: 13. המשיב טוען, וטענתו איננה מוכחשת, כי לפני כעשר שנים הגיעו לנכס מודדים מטעם המבקשת על-מנת למדוד את גודלו של הנכס, ועל אף שידעו, כי בנכס מנוהל בית מלאכה לעיבוד מתכת, אשר מסווג כ"עסקים", התעלמו המודדים משאלת הסיוג והתייחסו רק לגודל הנכס. לכאורה, עצימת עיניים זו הינה התרשלות, אשר הסבה נזק כלכלי למשיב. 14. בחוק הערר אין כל הוראה החוסמת את דרך הפניה לבית המשפט בתביעה רגילה, כאשר הדיון בבית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, טענות של התרשלות הרשות המקומית (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך כב, 445, רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214, ה"פ 177223/98 (ת"א) פרץ אברהם בע"מ נ' עיריית חולון, דינים מחוזי, כרך לב(5), 49). יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת סלוטקי בבש"א 5613/04, ת"א (מח' ב"ש) 3272/04 תעשיות פלוטקס נ' עיריית קרית מלאכי, דינים מחוזי, כרך לד(8), 681, כי "בענייננו, המדובר, בין היתר, בטענת רשלנות כנגד העירייה נוכח גביית יתר על ידה. המדובר בסוגיה משפטית ועובדתית ויש לאפשר את העלאתה בערכאה שיפוטית...". ראה גם: בש"א 1464/04, ת"א (של' ק.גת) 1356/03 עיריית אשקלון נ' קופ"ח לעובדים הלאומיים של הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל, דינים שלום, כרך מד, 639. 15. בנסיבות הענין, לנוכח הטענה בדבר סיווג מוטעה הנובע, לכאורה, מרשלנות המבקשת, ולנוכח זאת שאין חולק, כי המשיב חויב בארנונה על-פי סיווג זה, דעתי היא כי אין הצדקה להורות על דחיית התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. 16. לא נעלמה מעיני טענת המבקשת, כפי שהובאה בכתב ההגנה, בדבר התרשלות המשיב. וזאת, בשל מחדלו, כביכול, באי הגשת השגות וערעורים על שומות הארנונה שהוצאו לו במהלך השנים. טענה זו נכונה היא, בכל הנוגע לשנים שמעבר לתקופת ההתישנות. המשיב איננו יכול לישון על זכויותיו במשך שנים ולהתעורר בכל עת שנוחה לו, כאילו לא הוגבלו הזכויות מכוח הדין . התוצאה 17. לאור האמור לעיל, הנני דוחה הבקשה לדחיה על הסף בכל הנוגע לשבע השנים שלפני הגשת התביעה ומקבלת את טענת ההתישנות בכל הנוגע לשנים רחוקות יותר. הבקשה לחוסר סמכות עניינית נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאותארנונה