עפ"י הנטען בכתב האישום המתוקן, החזיקו המערערים במשק במושב "ערוגות" ושיפצו והכשירו את הלול שבאותו המשק, המיועד לשימוש חקלאי, לשמש כמפעל לייצור מזרנים, וזאת ללא היתר. בשל כך הואשמו שניהם בעבירות של ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו-208 לחוק התו"ב תשכ"ה-1965. בגזר הדין נגזרו על המערער 1 שלושה חודשי מאסר ע"ת וקנס בסך 80,000 ₪ וכן חוייב הוא בתשלום כפל האגרה. על המערער 2 הוטל קנס בסך 40,000 ₪. להלן פסק דין בנושא שימוש במקרקעין ללא היתר: פסק דין 1. בערעור זה משיגים המערערים כנגד הרשעתם בבימ"ש השלום בבאר שבע, בעבירות שונות לפי חוק התכנון והבניה, ולחלופין מערערים הם על מידת עונשם. ואלה עיקרי הדברים הצריכים לעניין. ביום 2.3.02 הוגש כתב אישום בבימ"ש קמא כנגד שני נאשמים - הלא הם המערערת 3 והמערער 2. ביום 25.3.03 ובטרם ניתנה תשובת המערערת 3 לכתה"א, ביקשה המאשימה לתקן את כתה"א על דרך מחיקתה מכתה"א וצירוף המערער 1 כנאשם בו - בנוסף למערער - וכן על דרך הוספת פרטים נוספים לעניין העובדות והעבירות המיוחסים לנאשמים. ביום 17.11.03 החליט בימ"ש קמא [כב' השופט י. שפסר] להתיר התיקון שנתבקש וכן הורה על מחיקת המערערת 3 מכתה"א המקורי. בגדרה של אותה החלטה הוסיף בימ"ש קמא ודחה את הטענות המקדמיות השונות שהעלו המערערים 1 ו-2 וקבע ישיבה ליום 1.1.04 למתן תשובתם לכתה"א. ב"כ המערערים העלה בקשות מבקשות שונות, לרבות בקשת פסילה של המותב, וסופו של דבר משנדחו כל אותן הבקשות ניתנה תשובת המערערים לכתה"א המתוקן רק בישיבת 1.9.04 והשניים כפרו בכל המיוחס להם. 2. עפ"י הנטען בכתה"א המתוקן, החזיקו המערערים במשק פלוני במושב "ערוגות" ושיפצו והכשירו את הלול שבאותו המשק, המיועד לשימוש חקלאי, לשמש כמפעל לייצור מזרנים, וזאת ללא היתר. בשל כך הואשמו שניהם בעבירות של ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו-208 לחוק התו"ב תשכ"ה-1965. המערער 1 הואשם בנוסף בעבירה של אי קיום צו בימ"ש לפי ס' 210 לחוק הנ"ל, שכן בהליך קודם בשנת 1997 הורשע באותן העבירות ביחס לאותם המקרקעין וביהמ"ש ציווה עליו לחדול מאותו שימוש ללא היתר תוך 5 חודשים. על אף זאת, כך נטען בכתה"א המתוקן דנן, המשיך והתמיד באותו שימוש תעשייתי ללא היתר. 3. לאחר שמיעת ראיות הצדדים, הרשיע בימ"ש קמא [כב' השופט ע. רוזין] את המערערים 1 ו-2 במעשים ובעבירות שיוחסו להם, וזאת בהכה"ד מיום 22.6.06. בגזה"ד מיום 21.9.05 נגזרו על המערער 1 שלושה חודשי מאסר ע"ת וקנס בסך 80,000 ₪ וכן חוייב הוא בתשלום כפל האגרה. על המערער 2 הוטל קנס בסך 40,000 ₪. 4. בהודעת הערעור ובמהלך הדיון בו, העלה ב"כ המערערים את הטענות דלהלן: א. כתה"א המתוקן נחתם ע"י "תובע" שלא הוסמך לכך עפ"י דין. ב. משנמחקה המערערת 3 מכתה"א - דין היה שתזוכה ושייפסקו לה פיצויים עקב זיכוי זה. ג. בהליך אזרחי שהתנהל בין ממ"י למערערים, ניתן להם היתר לעשות השימוש במקרקעין לצורך המפעל שניהלו בו, ועל כן דין היה שיזוכו מעבירת השימוש ללא היתר שהואשמו בה. ד. עמדה להם למערערים "הגנה מן הצדק" כנגד אותו האישום, וזאת מתוך המלצות "ועדת קדמון" שנתמנתה ע"י משרד הפנים לבחינת שימושים לא חקלאיים במבני משק. ה. תיקון כתה"א על דרך הכללת העבירה [כנגד המערער 1] של אי קיום צו בימ"ש, כמוה כהפניית ביהמ"ש להרשעה קודמת של נאשם, ודי היה בכך להביא לזיכויו. 5. אתייחס לטענות המערערים כסידרן. אשר למחיקת המערערת 3 מכתה"א המקורי - הרי שזו באה לבקשת המאשימה בטרם ניתנה תשובתה לכתה"א. לאור זאת, ובהתאם להוראת סעיף 94 (א) לחסד"פ, תוצאת הדברים הינה בביטול האישום ולא בזיכויה. אשר לטענת המערערים לעניין העדר סמכותו של החותם על כתה"א לעשות זאת - הטענה נסמכת על החלטת ביניים שניתנה ע"י בימ"ש קמא מ-27.4.03, ובעקבותיה הורה על "התליית ההליכים". ברם, אותה החלטה בוטלה ע"י ערכאת הערעור [בימ"ש מחוזי ב"ש] בפסק דינו מיום 1.9.03 [ע"פ 7152/03] ובקשת רשות לערער שהוגשה על אותו פס"ד - נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון בהחלטתו מ-18.8.05. בדין דחה בימ"ש קמא את טענתו זו של ב"כ המערערים שהועלתה כטענה מקדמית בפניו, וזאת בהחלטתו לעניין זה מיום 17.11.03. 6. ומכאן לטענת המערערים לעניין ההליך האזרחי ו"התרת השימוש" שנכללה בו לטענתם. טענה זו נסמכת על ההליכים שהתנהלו בת.א. 8529/02 בבימ"ש השלום באשקלון, ובו תבע ממ"י את סילוק ידו של המערער 1 [ושניים נוספים] מהמשק שבו אותו הלול שהסבו אותו למפעל למזרונים. בישיבת 16.6.02 באותו ההליך, הודיע המערער 1 דנן כי הגיש בקשה להתרת השימוש החורג. בתגובה הודיע ב"כ ממ"י, כי הוא "מסכים שינתן פס"ד מותנה שעיכובו יושהה עד לפרק זמן מסויים שניתן להסדיר השימוש החורג - אני מציע ששה חודשים". הצדדים התפשרו באותו הליך אזרחי ברוח הדברים הנ"ל וביהמ"ש [כב' השופט מ. ברעם] פסק את הדין, באופן בו ציווה על המערער 1 להפסיק השימוש החורג [כנתבע בס"ק 11.1 לתביעה] ולפנות את המשק ולהשיבו לממ"י [כנבתע בס"ק 11.2 לתביעה] - "ובלבד שהאמור ייכנס לתוקפו בתוך 6 חודשים". השופט ברעם הוסיף וקבע באותו פס"ד אזרחי כי "ככל שיוברר כי יש צורך באורכה נוספת ע"מ לקבל ההיתר לשימוש החורג, ישקול ביהמ"ש להאריך את המועד - ובלבד שתוגש בקשה קודם לחלוף התקופה ובה ינתן טעם שלפיו ישקול ביהמ"ש אם יש מקום להאריך את המועד כאמור ולזמן קצר". ב"כ המערערים טוען כי אותו פסק אזרחי עולה כדי התרת השימוש החריג, בו הואשמו והורשעו המערערת דנן. איני מקבל טענה זו. ראשית, המדובר הינו בפס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה בהליך אזרחי ובהתייחס לעילות תביעה אזרחיות ולסעדי פינוי שנעתרו בו. אותו פס"ד לא התיימר כל עיקר "להתיר" את השימוש האסור. כל שנקבע בו היה כי הפינוי המוסכם של המשק - עקב אותו שימוש חורג - יעוכב לתקופה של 6 חודשים במהלכה יתאפשר למערער 1 לנסות ולהשיג את ההיתר אצל הרשויות המוסמכות לכך עפ"י דין. המערער 1 אינו טוען כל עיקר כי השיג את אותו ההיתר ממי שהוסמך ליתנו - לאמור, גוף הרישוי המוסמך לכך עפ"י חוק התו"ב. למעלה מן הצורך, יש להוסיף ולציין כי תקופת השימוש ללא היתר המיוחסת למערערים בכתה"א דנן, משתרעת על תקופה ארוכה משמעותית מאותם 6 חודשי עיכוב הביצוע של צו הפינוי עפ"י אותו פס"ד של פשרה בתביעת הפינוי האזרחית הנ"ל של ממ"י. על כן בדין נדחתה טענה זו ע"י בימ"ש קמא. 7. טענת המערערים כי אמנם השתמשו ללא היתר בלול החקלאי כמפעל לייצור מזרונים, אך יש לזכותם מן הצדק מחמת מסקנות של ועדה ציבורית, שהמליצה על רפורמות כאלה ואחרות לעניין הסבת שימושים חקלאיים לשימושים אחרים - אין לה על מה שתסמוך. אותה רפורמה מוצעת מעולם לא עלתה כדי היתר כדין או כדי שינוי ביעוד הקבוע בתוכניות. זאת ועוד. המערערים לא הביאו נתוני השוואה פרטניים כלשהם בין לול התרנגולות שהסבו למפעל מזרונים לבין הצעות אותה הועדה לרשויות התכנון לבחינת בקשות פרטניות שיובאו בפניהן. המערערים עשו דין לעצמם, הקדימו נעשה לנשמע, תוך הפרת הוראות החוק וההיתרים לעניין השימוש והיעוד החקלאיים של אותו הלול. על כן, גם בטענה זו אין כל ממש. 8. טענתם הנוספת של המערערים הינה כי תיקון כתה"א כנגד המערער 1 - על דרך הוספת העובדות שיוחסו לו ולפיהן הפר צווים שיפוטיים שהוצאו כנגדו בעבר - כמוהו כאזכור הרשעות קודמות של נאשם - דבר האסור עפ"י הדין. משמעות טענה זו הינה כי לעולם לא ניתן יהיה להעמיד אדם לדין על עבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי ס' 210 לחוק התו"ב, שכן מעצם הגדרת עבירה זו - מרכיביה העובדתיים הינם בצו שהוצא בהליך קודם כנגד אותו הנאשם. אין ממש בטענה זו, ולו מן הטעם שבעבירה ספציפית זו של אי מילוי צו שיפוטי, עצם קיומו של ההליך הקודם הינו מיסודותיה העובדתיים של אותה העבירה. 9. לסיכום, אני דוחה הערעור כנגד הכרעת הדין - על כל מרכיביו. גם לעניין גזה"ד איני מוצא מקום להתערבות ערכאה זו. העבירות בהן הורשעו המערערים מלמדות על התמדתם משך שנים בהפרת חוקי התכנון והבניה בפומבי ובבוטות, והכל תוך שההליכים וההתראות לא מועילים להסיטם מדרכם זו. חומרה יתרה נודעת בעניינו של מערער 1, שהתמיד בכל אותן העבירות שעה שקיים ועומד היה נגדו צו בימ"ש לחדול ממעשיו אלה. בהינתן כל אלה, איני מוצא כי גזר הדין קמא נוטה כל עיקר לחומרה, וערעור המערערים כנגדו דינו להידחות. סוף דבר - אני דוחה הערעור על כל חלקיו ומרכיביו. מקרקעיןשימוש במקרקעין