להלן פסק דין בנושא ערעור על החלטה להרוס מבנים: פסק דין זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב מיום 13.3.97 בתיק ב"ש 477/94 (כב' השופטת רות רונן) שהורתה על הריסת מבנים שהוקמו ללא היתר במגרש ברח' קבוץ גלויות מס' 114 תל אביב (חלקה 42 בגוש 6970). ההחלטה מההחלטה מושא הערעור עולה כי הוגשה בקשה לצו הריסה ללא הרשעה מכח הוראות סעיפים 212, 213 לחוק התכנון והבניה בהקשר לבניה הבלתי חוקית במגרש הנ"ל. המערער הוזמן לדיון ליום 10.3.97 אך לא התייצב. נשמעו בדיון עדויות שונות על כך שהמבנים מושאי הבקשה נבנו ללא היתר לפני שנת 1990. השופטת התרשמה מן העדויות כי נעברה עבירה על חוק התכנון והבניה וכי אילו הורשע אדם בהקשר לעבירה הזאת רשאי היה בית המשפט להורות על הריסת המבנים שהוקמו ללא היתר. אכן גם בנסיבות כאלה מעניק סעיף 212 לחוק התכנון הבניה לבית המשפט שיקול דעת אם להיעתר לבקשה להורות על הריסת המבנים והשופטת הנכבדה שקלה את הנסיבות והחליטה שיש מקום להורות על צו הריסה מנימוקים אלה: א. המבנים מושאי הבקשה אינם משמשים למגורים או כמקום עסק ולכן הריסתם לא תגרום לנזק גדול; ב. הבניה היתה על אדמת מנהל מקרקעי ישראל וקיימת בהקשר למקרקעין שעליהם הוקמו המבנים תכנית מפורטת המייעדת את המבנים להריסה; ג. פסיקת בית המשפט העליון משקפת מגמה המבקשת למנוע "הנצחה" של בניה בלתי חוקית. מדינת ישראל שהיא המבקשת שהגישה את הבקשה לצו ההריסה, נמנעה במשך שנים ארוכות ממימוש הצו שניתן בידה. גם המערער נקט, שב ואל תעשה, ולא הגיש ערעורו זה אלא כחלוף 8 שנים (אפריל 2005) מיום מתן ההחלטה נושא הערעור. טענות המערער המערער טוען כי ההליך שהתנהל לפני כב' השופטת רונן (ביני לביני מונתה השופטת רונן להיות שופטת של בית המשפט המחוזי בת"א), נוהל שעה שהמערער היה במצב נפשי קשה ביותר והלכה למעשה לא היה מסוגל לעמוד לדין. לפיכך יש לבטל את ההליך שהתנהל לפני כב' השופטת רונן ולנהל הליך חדש שבו יהיה המערער מיוצג בידי אפוטרפוס לדין. שכן, ביני לביני הוכרז המערער כפסול דין ולימים גם האפוטרופה שמונתה לו הוכרזה כפסולת דין. המערער מתאר בערעורו את השתלשלות הדיונים בבקשה לצו ההריסה; בקשה שהוגשה בדצמבר 94 וההחלטה בה התקבלה במרס 97. בפרק זמן של יותר משנתיים ימים התקשה בית המשפט לקיים דיון ענייני בבקשה מסיבות שונות ובין היתר משום שהמערער הציג לערכאה הראשונה שורה של אישורים רפואיים על מצב נפשי קשה, התקפי חרדה, דכאון חריף, קבלת טיפול תרופתי פסיכולוגי וכן אסמכתות לאישפוז בבית חולים אברבנאל שגרמו להפסקת הליכים פליליים נגדו. חרף זה, חוייב המערער להתייצב לדיוני בית המשפט. הוא לא הצליח למלא אחר הדרישה ובמקומו נשלחה בתו בת ה-16 (אז) להיות נוכחת בדיון. המערער טוען כי לא נודעה לו החלטת בית המשפט בדבר צו ההריסה, אלא ביום 1.12.04 שעה שהודבקה ההחלטה בשטח. יום לאחר מכן הגיש בקשה לבית המשפט באמצעות האפוטרופה שלו (אשתו) למניעת ביצוע ההריסה. הבקשה כשלעצמה נדחתה אך בית משפט השלום (כב' השופט אלי ספיר) הורה לעכב את ביצוע צו ההריסה למשך 45 ימים כדי לאפשר הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. במקביל להליכי ההריסה הנ"ל, מתנהלים נגד המערער הליכים בתיק אזרחי 110586/01 של בימ"ש השלום בת"א שעניינם תביעת מנהל מקרקעי ישראל לסילוק יד של המערער מן השטח המוחזק בידו. הליכים אלה עברו גלגולים שונים ומשונים שגם בהם "שיחק" מצבו הנפשי של המערער והכרזתו כפסול דין תפקיד עיקרי. בא כח המערער גורס כי למדינת ישראל ולעיריית תל אביב לא היה כל השנים ואין לה גם היום עניין מיוחד להרוס את המבנים. המדינה "התעוררה" כ-8 שנים לאחר שניתן צו ההריסה בידי כב' השופטת רונן, לבצע את הצו משום שבינתיים נרכש השטח בידי יזמים פרטיים והם מבקשים לממש בו תכניות בניה. מנהל מקרקעי ישראל מעונין בסילוקו של המערער מן השטח שכן הוא הנהנה מן התמורה כספית ששילמו היזמים עבור השטח. עיריית תל אביב משמשת בידי המנהל ככלי ואמצעי לכוף המערער להסתלק מן השטח. לאחר שניתן צו ההריסה הוכרז המערער כפסול דין ומונתה לו אפוטרופה. עד שהגיע מועד ברור הערעור הוכרז גם האפוטרופה כפסולת דין. בא כח המערער ביקש מבית משפט זה שימנה את פלוני כאפוטרופוס לדין במקום אשתו של המערער. בית המשפט החליט שתוגש בעניין זה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה וכי בית משפט לענייני משפחה ימנה את האפוטרופוס. המערער הגיש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט ביקש את תגובת האפוטרופוס הכללי ומאחר שהתגובה לא הגיעה, ראה בית משפט זה לנכון לקיים את הדיון בערעור בלי שיש מינוי לאפוטרופוס לדין. התמונה הכוללת שהוצגה לעיל מצדיקה לדעת בא כח המערער את ביטול ההחלטה נושא הערעור ואת החזרת הדיון בעניין צו ההריסה לבית משפט השלום כדי שיקיים דיון חדש אחרי שיתמנה אפוטרופוס לדין למערער. תגובת המדינה באת כח המדינה הגיבה לטענות המערער ראש וראשונה בכך שהערעור הוגש באחור רב ובלי שניתנה, הלכה למעשה, החלטה בדבר הארכת מועד להגשת הערעור. שכן אפילו תאמר שהחלטה נושא הערעור הגיעה לידיעתו של המערער רק בדצמבר 2004 (עובדה שבאת כח המדינה אינה מסכימה לה), גם אז הגשת הערעור באפריל 2005 היא בגדר השתהות מעבר לזמן המותר על פי הדין. לגוף הערעור טוענת באת כח המדינה, כי בעת שניתנה ההחלטה נושא הערעור לא היתה כל קביעה כי המערער הוא פסול דין. אכן, היו אינדיקציות מסוימות לפני השופטים שעסקו בעניין בדבר בעיות נפשיות שונות של המערער, אך בין זה לבין מצב משפטי חוקי הפוסל את כשרותו המשפטית של אדם, המרחק רב. כיון שלא היתה לפני כב' השופטת רונן כל מניעה מפני דיון בעניין הבקשה שהונחה לפניה ולפי שהמערער הוזמן לאותו דיון כדין ולא התייצב, לא נפל כל פסול בהחלטתה לקיים את הדיון בלי נוכחות המערער. השופטת רונן שמעה ראיות די והותר בעניין אי חוקיות הבניה שבוצעה בידי המערער. מכאן שהיה בסיס עובדתי ומשפטי הולם להחלטתה. השינוי שחל במעמדו המשפטי של המערער לאחר שניתנה ההחלטה נושא הערעור אינו גורע מחוקיות ההחלטה ועל כן אין מקום לקבל את הערעור. באת כח המדינה אישרה שבמשך שנים לאחר שניתן צו ההריסה לא היה לשום גורם עניין מיוחד לבצע את הצו. על כן, הניחו למערער לנפשו והוא - חרף מצבו הנפשי השולל את כשרותו המשפטית - ידע לנצל היטב את המציאות שנוצרה כדי להפיק רווח כספי מן השטח בין שהפעיל שם עסק בעצמו ובין שהשכיר אותו לאחרים. ההכרעה בערעור מן הבחינה הפורמאלית הייתי יכול למחוק אולי אפילו לדחות את הערעור משום שהוא הוגש לאחר שחלף המועד לערעור. זה גם בהנחה שהחלטת השופט ספיר מבימ"ש השלום בת"א מיום 15.12.04 "העניקה" למערער אורכה של 45 ימים, מאותו מועד להגשת ערעור. אלא, שגם מעבר להיבט הפורמאלי נראה לי שאין בסיס ענייני לערעור ועלי לדחותו גם לגופו. לא מצאתי שנפל פגם כלשהו בהחלטתה של השופטת רונן, היא ההחלטה נושא הערעור. הוכח לבית משפט השלום כדבעי שהמבנים מושאי הבקשה לצו הריסה הוקמו ללא היתר; הם הוקמו על אדמת מדינה ואין כל סיבה ואין כל אינטרס המצדיק את "הנצחת" הבניה הבלתי חוקית. אכן, השופטת שמעה את הראיות וקיבלה את החלטתה בהעדר המערער. אלא, שהמערער הוזמן כדין ולא התייצב לדיון ולפי הדין רשאית היתה השופטת לקיים את הדיון בלי נוכחותו. אין מי שטוען שבשלב ההוא נחשב המערער לפסול דין ולכן ההליך שנוהל, כדין נוהל. אילו הניח המערער לפני ולו ראשית ראיה לכך שהתשתית העובדתית שעל בסיסה ניצב צו ההריסה אינה נכונה וכי הבניה דווקא נעשתה לפי היתר או על בסיס חוקי כלשהו, אפשר שהייתי רואה מקום להורות על עיון נוסף בראיות, עיון שמקורו בחשש שמא מצבו הנפשי של המערער בעת ההיא (בשנת 1997) לא איפשר לו להציג את עניינו כהלכה לפני בית המשפט. ראשית ראיה כזאת אינה מצויה לפני. טענות המערער מסתכמות חזור ושנה ובהפניה למצבו הנפשי ולחוסר כשרותו המשפטי. לא נאמר דבר וחצי דבר על כך שהמבנים מושאי צו ההריסה הוקמו כדין. על כן, ונוכח חוקיותה המוחלטת של ההחלטה אין יסוד להתערב בה ואין יסוד להורות על דיון מחודש בסוגיית צו ההריסה. לשיטה אחרונה שקלתי אם השנים הרבות שחלפו ללא מעש מצד העירייה או מצד המדינה בהקשר למימוש צו ההריסה מקימות מן מניעות כלפי מימוש הצו היום. לא מצאתי בסיס למניעות שכזו. הערעור נדחה.ערעורמבנה