סמכות עניינית ביטול חוזה מכר

לטענת המערערות, קביעות בית המשפט בערכאה הראשונה ניתנו בחוסר סמכות, היות ובית משפט השלום מוסמך לדון בהתאם לסעיף 51 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 בסוגיית חזקה ושימוש בלבד, בעוד שלבית המשפט המחוזי הסמכות לדון בסוגיות הנוגעות בביטול, תקפות ואכיפה של חוזה מכר.

לפיכך, טוענות המערערות כי בית משפט קמא חרג מסמכותו ודין קביעותיו בסוגיות הנ"ל להתבטל.

להלן פסק דין בנושא סמכות עניינית ביטול חוזה מכר:

פסק דין

השופט, ד"ר קובי ורדי

לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה) מיום 11.8.04 (ת"א 42582/00), אשר קיבל את תביעתן של המערערות לסילוק ידה של המשיבה מדירה מס' 11 בבניין שנבנה במקרקעין הידועים כגוש 10819 חלקה 45 תת חלקה 8, ברחוב שרל לוץ בחיפה (להלן: "הדירה"), תוך חיוב המערערות בהשבה ופיצויים.


הרקע והמחלוקת בין הצדדים

1.     בין המערערות, שהינן חברות יזמות וקבלנות ובין המשיבה, נחתם ביום 28.1.98 חוזה מכר לרכישת הדירה (להלן: "החוזה" או "ההסכם").
על-פי הסכם המכר, התחייבה המשיבה לשלם סכום של 705,992 ₪ תמורת הדירה בארבעה תשלומים. החזקה הייתה אמורה להימסר לה לא יאוחר מתום 14 חודשים ממועד החתימה דהיינו, עד 28/3/99 (ולא 28/4/99 כפי שנקבע על-ידי בית-משפט קמא), כאשר איחור של 3 חודשים במסירת הדירה לאחר מועד מסירת החזקה לא ייחשב להפרת הסכם. ומעבר לכך נקבע פיצוי מוסכם.
כן נאמר בהסכם שפיגור בתשלומים ידחה את מועד מסירת החזקה, מבלי לגרוע מכל תרופה אחרת השמורה לקבלן על-פי ההסכם.

משלא עמדה המשיבה בהסדר התשלומים שנקבע בחוזה (יתרת החוב עמדה על-פי קביעת בית משפט קמא על-סך 210,530 ₪, נכון ליום 1/2/99), שלחו המערערות ביום 16.3.00 מכתב לפיו הן מממשות את זכותן לבטל את החוזה ומחלטות את הפיצויים המוסכמים בשיעור של 15% בהתאם לסעיף 4(ו) לחוזה. בד בבד הגישו המערערות ביום 6.4.00 תובענה למתן פסק דין המכריז על בטלות החוזה (הפ 533/00), תובענה שנמחקה.

משנודע למשיבה על הגשת התובענה למתן פסק דין הצהרתי, פלשה המשיבה לדירה ותפסה בה חזקה. בעקבות כך הגישו המערערות לבית משפט קמא תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק ידה של המשיבה מהדירה.
המשיבה טענה בכתב הגנתה לזיוף ומרמה, שכן שטח הדירה שניתן לה בפועל, קטן מהשטח עליו הוסכם בחוזה, וכי יש ליקויי בנייה בדירה.
עוד טענה המשיבה, כי צפתה שהדירה לא תימסר לידה בתאריך שהוסכם עליו בחוזה, וכי לא ניתנו לה ערבויות לפי הדין כנגד התשלומים שבוצעו, ולפיכך נמנעה מלהמשיך ולשלם את יתרת החוב, בהתאם לזכותה על-פי הדין.
לבסוף, טענה המשיבה כי בשל כל המחדלים הנ"ל, המערערות הן אלו שהפרו את החוזה ועל-כן הן חייבות לפצותה, ופיצויים אלה מתקזזים עם חובה עבור הדירה.
     
פסק דינו של בית משפט קמא

2.     בית משפט קמא קבע כי משהוכיחה המשיבה את הנסיבות שאפשרו לה לצפות כי המערערות תאחרנה במסירת הדירה על-פי החוזה (לא הוצג טופס 4 ולא ניתנו למשיבה ערבויות בנקאיות), רשאית הייתה לעכב את התשלומים תמורתה.
יחד עם זאת, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי משתפסה המשיבה חזקה בדירה, הרי שלא עמדה לה עוד טענת ההפרה הצפויה, ולפיכך הייתה חייבת לקיים את התחייבויותיה על-פי החוזה ולשלם את מלוא תמורת החוזה, ומשלא עשתה כן הפרה את החוזה הפרה יסודית, ולפיכך ביטול החוזה על-יד המערערות נעשה כדין, ועל המשיבה לפנות את הדירה. דהיינו בית משפט קמא קיבל את תביעתן של המערערות, והורה על סילוק ידה של המשיבה מהדירה.

באשר לטענת הזיוף והמרמה, דחה בית משפט קמא טענה זו, אך קבע כי שטח הדירה שניתן בפועל למשיבה קטן מהשטח שהובטח על-ידי המערערות, באמצעות מר איה חי מנהל המערערת 2, ולפיכך, קבע בית משפט קמא כי על המערערות לפצות את המשיבה בגין ירידת ערך בסך של 31,722$, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, מר אביגדור פורת שאומצה על-ידי בית משפט קמא.

בנוסף, דחה בית משפט קמא טענתה של המשיבה לפיצויים בגין ליקויי בנייה בדירה, מהטעם שהמשיבה פלשה לדירה ולא אפשרה למערערות לתקן את הליקויים.

עוד קבע בית משפט קמא, כי המערערות חייבות בפיצוי המשיבה, בסך של 1,400$, בגין האיחור במסירת הדירה בארבעה חודשים, כפי שהוסכם בחוזה.

לסיכום, בית משפט קמא הורה על סילוק ידה של המשיבה מהדירה.
כמו כן, קבע בית משפט קמא כי על המערערות להשיב למשיבה את התשלומים ששילמה עבור הדירה, בניכוי הפיצוי המוסכם לפי סעיף 4(ו) לחוזה, לאחר קיזוז הפיצוי המוסכם עם הסכומים שפסק לטובת המשיבה בגין ירידת ערך ודמי שכירות.



עיקר טענות בעלי הדין בערעור

3.     המערערות מלינות כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בכל הקשור לסוגיות ההשבה, הפיצויים והקיזוז.

לטענת המערערות, קביעות אלה ניתנו בחוסר סמכות, היות ובית משפט השלום מוסמך לדון בהתאם לסעיף 51 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 בסוגיית חזקה ושימוש בלבד, בעוד שלבית המשפט המחוזי הסמכות לדון בסוגיות הנוגעות בביטול, תקפות ואכיפה של חוזה מכר. לפיכך, טוענות המערערות כי בית משפט קמא חרג מסמכותו ודין קביעותיו בסוגיות הנ"ל להתבטל.
עוד טוענות המערערות, כי הסעד היחיד שהתבקש על-ידן בפני בית משפט קמא היה סעד של סילוק יד, והן נמנעו מלתבוע ולטעון בענין סעדים כספיים, מאחר והיה בכוונתן לעשות שימוש במנגנון החוזי שנקבע בסעיף 4(ו) לחוזה, הקובע כי הן רשאיות לקזז את נזקיהן מכספי התמורה שבידן. לפיכך טוענות המערערות כי חרג בית משפט קמא מסמכותו, שכן בית המשפט אינו מוסמך לפסוק לטובת התובע סעד שלא התבקש על-ידו.
מוסיפות המערערות וטוענות, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה עליהן לפצות את המשיבה בגין ירידת ערך, שכן משקבע בית משפט קמא כי דין החוזה להתבטל ועל המשיבה לפנות את הדירה, הרי שלא נגרם כל נזק למשיבה בגין ירידת ערך.

כמו כן, טוענות המערערות כי שגה בית משפט קמא משלא חייב את המשיבה בגין דמי שימוש בדירה, מיום שתפסה בה חזקה ועד לפינויה, במסגרת החיוב בהשבה (כשחלק גדול מהתקופה הייתה הדירה מושכרת).
עוד טוענות המערערות כי שגה בית משפט קמא בקביעתו בבקשה להבהרת פסק הדין, לפיה עליהן להשיב את הכספים לאלתר, שכן קביעה זו היא בניגוד למנגנון שנקבע בסעיף 4(ו) לחוזה, לפיו השבת הכספים במקרה של ביטול החוזה תהיה לאחר מכירת הדירה, כאשר הקבלן זכאי לפיצוי מוסכם בשיעור של 15% מתמורת הדירה או למלוא נזקיו (לפי הגבוה), והסכומים העודפים יוחזרו לרוכש הדירה כשהם צמודים למדד.

כמו כן, טוענות המערערות כי שגה בית משפט קמא בחיובן בהשבת הכספים בצירוף ריבית והצמדה, שכן קביעה זו היא בניגוד למוסכם בחוזה, לפיו ההשבה תהיה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, ללא ריבית.

מוסיפות המערערות וטוענות כי שגה בית משפט בקביעתו לפיה עליהן לפצות את המשיבה בגין האיחור במסירת הדירה, שכן על-פי החוזה איחור בביצוע התשלומים דוחה את מועד מסירת הדירה.

לבסוף, מלינות המערערות כנגד קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה שטח הדירה קטן מהשטח שהובטח למשיבה על-ידי מר איה חי.

4.     מנגד, טוענת המשיבה כי שגה בית משפט בקביעתו לפיה המערערות ביטלו את החוזה כדין, שכן הן אלו שהפרו את החוזה בעוד המשיבה עכבה את התשלומים כדין.
כמו כן, טוענת המשיבה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה עם תפיסת החזקה בדירה, היה על המשיבה לשלם את יתרת התשלומים, שכן התשלומים ששולמו עד מועד תפיסת החזקה עולים כדי שווי הדירה, בהתחשב בירידת הערך שלה, כפי שקבע בית משפט קמא, ולפיכך לא הפרה המשיבה את החוזה, והודעת הביטול על-ידי המערערות ניתנה שלא כדין ובחוסר תום לב.
בהתאם לטענות הנ"ל, טוענת המשיבה בפנינו מכח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") כי יש להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא ולקבוע כי דין התביעה לסילוק יד להידחות. לחילופין, ובמידה והקביעה לפינוי הדירה תישאר בעינה, טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין היא אינה חייבת בפיצוי מוסכם, וכי יש לבטל חיובה בהוצאות משפט בבית משפט קמא.

כמו כן, מתייחסת המשיבה בעיקרי טיעוניה לטענות המערערות וטוענת כי טענת חוסר הסמכות העניינית נטענת בחוסר תום לב, שכן טענת הקיזוז ושאר הטענות הכספיות נטענו לכל אורך ההליך בפני בית משפט קמא, ללא כל הסתייגות מצד המערערות. לגופה של הטענה, טוענת המשיבה כי קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיות הכספיות ניתנו בסמכות, שכן בית משפט שלום מוסמך לדון בתביעות כספיות בסכום הנתבע, וכן מהטעם שמדובר בסמכות שבגררא ומכח סעיפים 19 ו-20 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969.
עוד טוענת המשיבה, כי משהפרו המערערות את החוזה, אין הן רשאיות להסתמך על הוראות סעיף 4(ו) שבחוזה, ולפיכך בצדק חייבן בית משפט קמא בהשבה מיידית.
כמו כן, טוענת המשיבה כי דין סעיף זה להתבטל על-פי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג- 1982 ועל-פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

5.     המערערות הגישו השלמה לעיקרי הטיעון שלהן, בה התייחסו לטענות המשיבה וטענו כי הדיון בסוגיות הכספיות נערך במסגרת ולצורך ההכרעה בתביעה לסילוק יד, ולכן לא היה בהתנהגותם כדי להסכים ליתן סמכות לבית משפט קמא לדון בסוגיות הכספיות לגופן, וכי אף אם ניתן לראות בכך הסכמה, הרי שאין בהסכמת הצדדים כדי להעניק לערכאה סמכות עניינית לדון בעניינים שאינם בסמכותה על-פי החוק.
כמו כן, טוענות המערערות כי טענות המשיבה הן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ואין בנסיבות העניין כדי להצדיק התערבות בקביעות אלה, וכי המשיבה מנועה מלהעלות טענות מסוג זה שכן לא הגישה ערעור מצידה.

דיון והכרעה

6.     לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שיש לבטל את קביעותיו של בית משפט קמא בכל הקשור לסוגיית ההשבה והפיצויים, מהטעמים שיפורטו להלן.
כבר עתה יצוין, כי משלא הגישה המשיבה ערעור עצמאי או ערעור שכנגד, הרי שקביעותיו של בית משפט קמא לפיהן המשיבה היא שהפרה את החוזה, ביטול החוזה נעשה כדין וכי על המשיבה לפנות את הדירה, הינן, לצורך הערעור, קביעות חלוטות, ולא מצאנו בטענות המשיבה כדי להצדיק, בנסיבות העניין, התערבותנו בקביעות אלה ושינוי תוצאתו הסופית של פסק הדין נשוא הערעור, תוך שימוש בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שמבקשת המשיבה לטעון.
שימוש בסמכות הנתונה לערכאת הערעור בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, נעשה במקרים נדירים בלבד, והכלל הוא שערכאת הערעור לא תיתן סעד לצד שלא ערער, בפרט במקרים בהם מתבקש שינוי תוצאת פסק הדין של הערכאה הדיונית (ראה: ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם, 20.6.06)).
לאחר עיון בטענות המשיבה ובפסק דינו של בית משפט קמא, אני סבור כי אין הצדקה בנסיבות העניין, לסטות מהכלל האמור, ולהתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, לטובת המשיבה.

7.     זאת ועוד, אני סבור כי אף לגופן של טענות, דין טענותיה של המשיבה להידחות, שכן משקבע בית משפט קמא קביעה עובדתית, לפיה המשיבה לא עמדה בהסדר התשלומים שנקבע בחוזה, וכי התשלומים ששילמה עד לכניסתה לדירה לא עולים כדי ערכה של הדירה, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהמשיבה פלשה שלא כדין לדירה, ועליה לפנותה.
יצוין, כי די בקביעה עובדתית זו כדי להביא לסילוק ידה של המשיבה מהדירה ואין צורך לדון בשאלות מי הפר את החוזה ראשון, והאם הודעת הביטול ניתנה כדין, והאם ניתנו ערבויות בהתאם לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974.

כעת, אפנה לדון בטענתן העיקרית של המערערות לפיה בית משפט קמא לא היה מוסמך, במסגרת התביעה לסילוק יד, לדון בסוגיית ההשבה והפיצויים.

האם בית-משפט קמא היה מוסמך לדון בסוגיות ההשבה והפיצויים

8.     השאלה שבמחלוקת היא האם בית משפט קמא היה מוסמך, במסגרת התביעה שבפניו לסילוק יד מהדירה, לחייב את המערערות בהשבה ופיצויים.
אני סבור כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה, וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית, סעדים אלה כלל לא התבקשו על-ידי התובעות, ולא היה הכרח לדון בהם לצורך מתן הסעד העיקרי.
שנית, לא נשמעו ראיות בעניין זה לפני בית משפט קמא.
שלישית, סוגיית ההשבה והפיצויים מוסדרת בחוזה.
והכל כפי שיפורט להלן.

9.     עיון בכתבי טענות הצדדים שהונחו בפני בית משפט קמא, מעלה כי הן המערערות והן המשיבה ראו בתביעה נשוא הערעור כתביעה לסילוק יד בלבד, ולא תביעה כספית.

כך, בכתב התביעה שהוגש בסדר דין מקוצר, ציינו המערערות כי מהות התביעה היא "פינוי וסילוק יד", כן ציינו בסוף כתב התביעה כי הסעד המבוקש הוא: "אשר על כן מתבקש בית המשפט... להורות על סילוק ידם מהדירה ופינוי כל המטלטלין שהוכנסו לתוכה."
בסיכומיהן ציינו המערערות בפרק הסיכום (בעמוד 18 לסיכומים) כי הסעד המבוקש הוא השבת הדירה לידיהן, על מנת שיוכלו להיפרע ממנה את נזקיהן כאשר היתרה תושב למשיבה כדין ובהתאם להוראות ההסכם (הכוונה לסעיף 4ו' לחוזה- ק.ו).

כך גם המשיבה בסיכומיה (בסעיף 10.2.1) הדגישה כי "בסוף סעיף 22 לתביעה לא העלו התובעות [המערערות] כל עתירה לסעד נוסף מלבד "סילוק ידם של הנתבעים מהדירה".".
כן נאמר על-ידי המשיבה בסעיף 3.1.3 לסיכומיה, שהסעד המבוקש הוא סילוק יד: "זהו אם כן הסעד האופרטיבי שמבוקש בכתב תביעה, סילוק ידו ותו-לא".
דהיינו, הודאה ברורה של המשיבה בכך שנתבקש בתביעה רק סעד של פינוי ותו-לא.
כן ציינה המשיבה בסעיף 11 לסיכומיה (עמוד 32 לסיכומים): "...ומן הראוי היה זה מכבר ובסמוך לאחר שנדחתה הבקשה למתן צו עשה זמני, כי תוגש תביעה כספית. ברם, משבחרו התובעים לנקוט בדרך של תביעה לסילוק יד, לא נותר אלא לדון בה כפי שהיא, ובה בלבד" [ההדגשה במקור- ק.ו], והדברים מדברים בעד עצמם.

10.     יותר מכך, המערערות הגישו בקשה לפיצול סעדים (בש"א 134913/01) בה ציינו במפורש, כי הסעד המבוקש על-ידן הוא סילוק יד בלבד ולא סעד כספי, ואין בדעתן לתבוע סעד כספי היות ובידן כספי התמורה של המשיבה מהם הן יוכלו לקזז את נזקיהן בהתאם למוסכם בסעיף 4ו' לחוזה, וכי במידה ותביעתן לסילוק יד תדחה, הן מבקשות לשמור על זכותן להגיש תביעה כספית בגין נזקיהן.
והנה, בית משפט השלום (כבוד השופטת מארק-הורנצ'יק) בהחלטתו מיום 3/1/02 קבע שהבקשה לפיצול סעדים מתקבלת, ותעמוד למערערות אך ורק במקרה בו תדחה תביעתן העיקרית לפינוי, שרק אז יהיה צורך בתביעה כספית (כי אם תתקבל התביעה לפינוי, המערערות עצמן טענו בבקשה כי הן לא תזדקקנה לתביעה כספית, שכן יהיו בידן די והותר כספים שנתקבלו מהמשיבה כדי לקזז כל נזק שגרמה להן המשיבה).
יוצא מכך, שהמערערות ביקשו, ואף קיבלו, היתר לפיצול סעדים, באופן שהיה ברור שהנושא הכספי לא עולה כלל על הפרק בתביעת הפינוי, כאשר אם תדחה תביעת הפינוי תוכלנה המערערות להגיש תביעה כספית כנגד המשיבה ואם תתקבל תביעתן הן תפעלנה לקיזוז הכספים לפי המנגנון החוזי הקבוע בהסכם.
למרות זאת ובניגוד לנ"ל, הכריע בית משפט במסגרת התביעה לפינוי גם בנושאים הכספיים, בלא שהדבר נתבקש כלל על-ידי המערערות, שאף דאגו להגיש בקשה להיתר לפיצול סעדים, שאף נתקבלה כמפורט, כאשר עם קבלת תביעת הפינוי היו נוהגות המערערות לפי המנגנון החוזי לגבי השבת הסכומים ששולמו על-ידי המשיבה, שמצידה הייתה יכולה לנקוט בהליכים משפטיים לגבי המחלוקות הכספיות, אם היו לה השגות (והיו) לגבי הסכומים שיושבו לה על-ידי המערערות.

11.     אכן, במסגרת הדיון בפני בית-משפט קמא, הועלו מספר טענות כספיות, אלא שטענות אלה הועלו כטענות הגנה על-ידי המשיבה, שביקשה לטעון כי אין היא חייבת בתשלום כלשהוא נוסף עבור הדירה מעבר למה ששולם על-ידה, שכן יתרת התשלומים קוזזה עם חובותיהן של המערערות כלפיה בגין ירידת ערך הדירה, ליקויי הבנייה והאיחור במסירת הדירה, ולכן תפסה חזקה בדירה כדין.
משמע, הטענות הכספיות נטענו ונדונו במסגרת הסעד העיקרי של תביעת הפינוי בלבד, על מנת להכריע אם המשיבה תפסה חזקה כדין בדירה או פלשה לדירה ואם אכן בגין טענות אלו זכאיות המערערות לסעד שנתבע על-ידן, קרי, סילוק יד וזאת בלבד. לא הובאו ראיות עצמאיות או טענות בקשר לסוגיית ההשבה והפיצויים, ולפיכך, אין בידי לקבל טענתה של המשיבה לפיה המערערות הסכימו לדון בסעדים אלה והקנו בכך סמכות לבית משפט קמא.

12.     כך, למערערות יש טענות כספיות שלא נדונו כלל, כמו עניין ירידת הערך של הדירה מאז תפיסת החזקה על-ידי המשיבה ועד לפינויה, ירידת שער הדולר, דמי שימוש בגין השימוש שנעשה בדירה על-ידי המשיבה במשך שנים (שהייתה רוב הזמן מושכרת) והתעשרות המשיבה מבחינה זו על חשבון המערערות.

13.     משקבעתי, כי המערערות כלל לא ביקשו סעד של השבה ופיצויים, אלא להיפך, ביקשו לשמור על זכותם על-פי החוזה, ולהיפרע בגין נזקיהן מכספי המשיבה שבידן- הרי שבית משפט קמא לא היה מוסמך לדון ולפסוק בגין סעדים אלה, וזאת בהתאם לכלל לפיו בית המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד שלא ביקש (ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701).
על אחת כמה וכמה יפים דברים אלו למתן סעד לנתבע, שלא הגיש תביעה שכנגד ואף לא עתר להתנות את ביצוע הפינוי בתשלומי השבה או פיצויים.

כמו כן, בנסיבות העניין אף לא מתקיימים החריגים לפיהם מוסמך בית המשפט לחרוג מהכלל, וליתן סעד שלא התבקש, שכן הסעדים הכספיים אינם נובעים ישירות מן הסעד העיקרי לסילוק יד, ואף לא בוררו כל העובדות הדרושות להענקת הסעד ולא הונחו לפני בית-משפט קמא כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעדים הכספיים, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (לא פורסם, 8.6.05)).

14.     הצדדים קבעו בהסכמה מנגנון שיסדיר את סוגיית ההשבה והפיצויים במקרה בו החוזה יבוטל.
וכך קובע סעיף 4ו' לחוזה:

"בוטל ההסכם כאמור בס"ק (ה) לעיל, יהיה הקבלן זכאי לפיצוי בשיעור 15% מתמורת הדירה כפיצויים קבועים... הקבלן יחזיר לרוכש כל סכום ששילם לו הרוכש עד ליום הביטול בניכוי 15% הנ"ל. במידה ועלו נזקי הקבלן על השעור המוסכם הנ"ל, יהיה הקבלן רשאי לקזז מתוך הסכום שבידו, אם הגיע לכדי השעור הנ"ל, את מלוא סכומי נזקיו.
החזרת הסכומים כאמור לרוכש תעשה רק לאחר שימכור הקבלן את הדירה לאחרים ויקבל מידם תמורה השווה לפחות לשעור ההחזר הנ"ל. הסכומים יוחזרו לרוכש כשהם צמודים למדד."
בהתאם להסכמה זו חזרו וטענו המערערות לפני בית משפט קמא, כפי שפורט לעיל, כי בכוונתן לפעול על-פי המוסכם בחוזה, קרי להשיב למשיבה את כספיה לאחר מכירת הדירה לקונה אחר, ולאחר קיזוז נזקיה מתוך כספים אלה.
קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיות ההשבה והפיצויים מנוגדות להסכמה זו, ומשקבע בית המשפט כי המערערות ביטלו את החוזה כדין, אף מטעם זה דינן להתבטל.

15.     לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל במובן זה שקביעותיו האופרטיביות של בית משפט קמא יעמדו רק לעניין תביעת הפינוי, בעוד הקביעות האופרטיביות הקשורות לסוגיית ההשבה והפיצויים- בטלות.
אין בכך כמובן כדי לחסום את הצדדים מלנקוט בהליכים משפטיים נוספים בהם יתבררו טענותיהם ההדדיות בכל הקשור לסוגיות והמחלוקות הכספיות ו/או להבטיח את זכויות ו/או כספי צד זה או אחר ו/או למנוע מכל צד לטעון טענות לגבי קביעות אלו או אחרות של בית משפט קמא מעבר לקביעות האופרטיביות כאמור.

סוף דבר

16.     התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור, ולבטל את קביעותיו האופרטיביות של בית משפט קמא בכל הקשור לסוגיית ההשבה והפיצוי, כמפורט לעיל. דהיינו, כי על המשיבה לפנות את הדירה ולהחזיר את החזקה בה למערערות, זאת ותו לא.     
למען הסר ספק, ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא לטובת המערערות יישארו בעינן.
המשיבה תשלם למערערות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין ההליך בערעור בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.
הערבות הבנקאית שהפקידו המערערות תוחזר למערערות באמצעות בא-כוחן.


                                        



                                         ד"ר ק' ורדי, שופט     

השופט י' שנלר אב"ד:

אני מסכים.           
                                         

                                    י' שנלר, שופט-אב"ד

השופטת ר' לבהר שרון:
אני מסכימה.     




הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מבחן הסעד

  2. סמכות עניינית ארנונה

  3. סמכות עניינית צו הריסה

  4. סמכות עניינית תוקף גיור

  5. סמכות עניינית הקדש דתי

  6. סמכות עניינית קנסות חניה

  7. סמכות עניינית בערר מס שבח

  8. סמכות עניינית פירוק שיתוף

  9. סמכות עניינית תביעות קטנות

  10. סמכות עניינית התיישנות קנס

  11. סמכות עניינית ביטול פטנט

  12. סמכות עניינית בתביעה רכושית

  13. סמכות עניינית ביטול חוזה מכר

  14. סמכות עניינית בענייני ארנונה

  15. סמכות עניינית בעוולת גניבת עין

  16. דוגמאות העדר סמכות עניינית

  17. הגנת בית מגורים - סמכות עניינית

  18. תשלום דמי ניהול - סמכות עניינית

  19. סמכות עניינית לביטול חוב ארנונה

  20. סמכות עניינית - הסכמים קיבוציים

  21. מבחן הסעד בבית משפט לענייני משפחה

  22. סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני

  23. תביעה לחלוקת רכוש - סמכות עניינית

  24. סכסוך בקשר לירושה - סמכות עניינית

  25. בקשה ליישוב סכסוך - סמכות עניינית

  26. חשיפת פרטי גולשים - סמכות עניינית

  27. החזר יציאות והוצאות סמכות עניינית

  28. סמכות עניינית בתביעת גזל סוד מסחרי

  29. סמכות עניינית חזקה ושימוש במקרקעין

  30. סמכות עניינית בתביעת נזיקין של שוטר

  31. הפקעת קרקעות - סמכות עניינית ייחודית

  32. סמכות עניינית אכיפת הסכם מכר מקרקעין

  33. סמכות עניינית בתביעה נגד רשות מקומית

  34. סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה

  35. סמכות עניינית לבית משפט מחוזי - משפחה

  36. סמכות עניינית בתביעת אינטרנט לא מובהקת

  37. מחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית

  38. סמכות עניינית בסכסוך משפחתי בעניין כספי

  39. סדרי הקשר בין האב לקטין - סמכות עניינית

  40. קצבה מגרמניה - סמכות עניינית של בית משפט

  41. ההבדל בין תושבות לאזרחות - סמכות עניינית

  42. סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל - סמכות עניינית

  43. סמכות עניינית בעניין מתן הוראות לכונס נכסים

  44. סמכות עניינית בית הדין לעבודה בתביעת לשון הרע

  45. סמכות עניינית בתביעת אישה נגד בעל בפשיטת רגל

  46. סמכות עניינית של בית הדין לעבודה בדיני חברות

  47. סמכות עניינית בית הדין לעבודה – סודות מסחריים

  48. צו מניעה זמני לפני הכרעה בשאלת הסמכות העניינית

  49. מחיקת תביעה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום

  50. סמכות עניינית בהחלטה בגין ביטול העיקולים על ידי רשם

  51. ניתן להעלות טענת העדר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון

  52. סמכות עניינית: מחיקת השעבוד הרשום על הנכס לטובת הבנק

  53. סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מקומיים ביהודה ושומרון

  54. סמכות עניינית לבית הדין לעבודה לשנות פסק הדין המאשר הסכם הפשרה

  55. למי הסמכות העניינית בסכסוך בין חברת ניהול לבין דייר בבית משותף ?

  56. האם הכתרת עילת התביעה כ"עוולת נזיקית" מקנה סמכות עניינית לבית משפט השלום ?

  57. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון