תביעת נזיקין נגד עובדים של ביטוח לאומי

להלן החלטה בנושא חסינות מפני תביעת נזיקין נגד עובדים של ביטוח לאומי: החלטה א. רקע 1. עניינה של בקשה זו הוא מתן חסינות למבקשים 2-4, שהינם עובדי המבקש 1, זאת בהתאם לסעיפים 7א ו- 7-ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), תוך דחיית התובענה כנגדם. 2. רקע הבקשה הינו תביעת נזיקין על סך 129,000 ₪, שהגישה המשיבה כנגד המבקש 1 - המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) וכנגד המבקשים 2-4 - עובדיו, בטענת רשלנות, חוסר תום לב ופגיעה בפרטיות, שנבעה ממשלוח צוי עיקול ומכתב לצדדים שלישיים שעימם אין למשיבה קשר, זאת בגין חוב שעמד לטענת המל"ל באותה עת לזכותו. כתוצאה מכך טוענת המשיבה, נגרמו לה ולשמה הטוב נזקים המפורטים בהרחבה בכתב התביעה. 3. תגובת המשיבה נתבקשה ונתקבלה. 4. על מנת לברר את השאלה העומדת לדיון, אסקור תחילה בתמצית את השתלשלות העניינים העולה מכתבי הטענות. לא למיותר יהיה להדגיש, כי החלטה זו, על מרכיביה וקביעותיה, ענינה אך בשאלת החסינות הנוגעת לעובדי המל"ל ואין בה כדי לקבוע עמדה כלשהי באשר לתוצאות התיק העיקרי. א. א. המשיבה הינה עוסק מורשה, בעלת עסק העוסק במחקר ופיתוח טכנולוגיות חדשניות בעיקר בתחומי הרפואה והסביבה, אשר חבה בהתאם לטענת המל"ל במועד הרלוונטי, חוב כספי בגין אי תשלום דמי ביטוח. ב. ב. במסגרת פעולות הגביה שנקט המל"ל נשלחו על ידו, באמצעות המבקשת 3, צווי עיקול לשני בנקים ולחברות אשראי, זאת בהתאם לסעיף 7 -7 ב' לפקודת המסים. ג. ג. בעקבות שליחת הצווים, שלחה המשיבה מכתב לידי המבקשת 3, ובו טענה שאין בינה לצדדים השלישיים אליהם נשלחו הצווים כל קשר, ודרשה משלוח מכתבי התנצלות ופיצוי. ד. ד. מכתב תגובה נשלח למשיבה ע"י מבקשת מס' 2. דא עקא, נשלח זה למען שגוי. ה. ה. שוב שלחה המשיבה מכתב דרישה להתנצלות ופיצוי, הפעם בגין מחדל זה, ותגובה לו נשלחה מהמבקש מס' 4 אשר דחה למעשה דרישתה. ב. טיעוני הצדדים 5. לטענת המבקשים 2-4, משמשים הם כעובדי רשות ציבורית ובהתאם לכך, חלה עליהם החסינות הקבועה מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין, ומשעה שפעלו במסגרת תפקידם כדין, במסגרת פעולת גביה רגילה וקבועה, בלא כוונה לגרימת נזק, יש לדחות את התביעה נגדם מכוח סעיף 7ג לפקודה הנ"ל. בקשתם של המבקשים נתמכת באישור היועץ המשפטי של המל"ל כנדרש בתקנה 8 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו - 2006, לפיו מתקיימים תנאי החסינות עפ"י סעיף 7ג (א) לפקודת הנזיקין. 6. לטענת המשיבה, היטעו אותה מבקשים 2-4 וגרמו למצג שווא רשלני, בכך שהפנו אותה לחיקוקים בלתי רלוונטיים. בנוסף, פעלו הם שלא בתום לב וברשלנות, על מנת ליצור לחץ לתשלום חובה למל"ל, דבר שגרם לפגיעה בפרטיותה ובשמה הטוב, והצגת מצג שווא רשלני, ומעצם פעולה זו ע"י המבקשים יש משום פרסום לשון הרע. ג. המסגרת נורמטיבית 7. הגדרת אחריותו של עובד ציבור בנזיקין מוגדרת בחוק לתיקון פקודת הנזיקין (תיקון מספר 10), התשס"ה -2005, הקובע בסעיף 7א (א): "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשיוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". 8. סעיף 7ג (א) לאותו חוק קובע: "הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7 א לגבי מעשי העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין". ד. דיון 9. נקודת המוצא בדיון זה היא, כי עצם היותו של אדם עובד ציבור, אינה פוטרת אותו מאחריות ישירה בנזיקין, תחת מעטה הרשות. כלל זה מתאים למעשה למבנה של תאגיד אשר אינו פוטר את האורגנים שבו מכלל אחריות תחת מעטה התאגיד (ר' סעיף 8 (א) לחוק הביטוח הלאומי לעניין תאגיד). 10. גישת המשפט הישראלי בסוגיית אחריותה של רשות ציבורית או אורגן בתוכה, ניסתה לאזן בין פעולת הרשות על האורגנים שבה, לבין הנזק שנגרם לפרט ופיצויו. מחד ניתנה חסינות רחבה לרשות ולעובדי הציבור, בין היתר משיקולי חשש מהרתעת יתר בהפעלת שיקול דעת באכיפת החוק ומנהל תקין ומשיקולים כלכליים. מנגד, נקבעה חובת אחריות בדבר נזקו של הפרט ופיצויו, ע"י הטלת חובת זהירות על הרשות בצפיית הנזק, וחבות, כאשר זו התרשלה במילוי תפקידה. ביהמ"ש קבע שסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין, הוציא מתוכו הגנה כאשר העוולה הנה רשלנות, וכן נשללה הגנה זו כאשר נתגלתה רשלנות של עובד הציבור בכל עוולה כלשהי. (ר' למשל ע"א 211/82 לאה ננס נגד ד"ר סוזי פלורו, פ"ד מ(1) 210, שנקבע טרם תיקון החוק בשנת 2005). 11. דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג - 2002 מבהירים את תכליתו, כהכרה במעמדם המיוחד של עובדי הציבור ורצון להרחיב את ההגנה עליהם, על מנת שלא יבצעו את תפקידם כאשר מעליהם רובצת דאגה של תביעות כנגדם, דבר היכול לשבש את תפקודם ואת תפקוד המנהל התקין. כמו כן, שיקול נוסף הוא כלכלי, היינו להטיל את חובת הפיצוי על הגוף בעל היכולת הכספית והמנגנון ואשר לו היכולת למנוע את הנזק. 12. על פי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, מיקוד הבדיקה הוא, האם המבקשים פעלו במעשיהם ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק, או בשיוויון נפש לאפשרות גרימתו. נבחן איפוא את פעולת המבקשים. שליחת צווי העיקול לבנקים וחברות האשראי 13. לטענת המבקשים, צווי העיקול לחברות האשראי נשלחים באופן אוטומטי ע"י המערכת הממוחשבת אשר בידי המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לנתונים המוזנים במערכת. לטענתם פעלו כך, שכן מדובר בתיק פעיל אשר בו גובה החוב הינו למעלה מ 5,000 ₪, וכי אין להם מידע ספציפי על נכס או על נכסים של המבוטח. על כן שולחים הם צוי עיקול לכל צד שלישי אשר סבורים הם שלמבוטח - החייב, סביר שיש קשר עימו. 14. לטענת המשיבה, אין זה סביר כי צווי עיקול ישלחו בצורה עיוורת, מתוך כוונה שיפגעו במטרה, וכי כל משלוח אוטומטי של צווי עיקול בשם המשיבים ושלא תחת פיקוח ובקרה, הוא בגדר הפרה של חובת הזהירות והינו בגדר רשלנות. 15. מבלי לקבוע כל עמדה באשר לטענת המשיבה לעיל, ככל שנוגעת למל"ל עצמו, נראה לי עפ"י נסיבות העניין, כי פעולת המבקשים 2-4 נעשתה תחת הגדרת תפקידם ומכוח סמכותם, וכי הם לא פעלו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשיווין נפש לאפשרות גרימתו כאמור. בתמצית, נסמכת עמדתי בין היתר על השיקולים הבאים: א. המל"ל עוסק בהסדרת פעולות ופיקוח עליהן, ומספק שורה ארוכה של שירותים, תוך אכיפה וישום של חיקוקים ותקנות רבים ביותר. כגוף גדול אשר משרת את הציבור הרחב, עליו להבטיח כללי פעולה וקריטריונים אחידים על פיהם הוא פועל, לרבות האורגנים הפועלים מכוחו. במסגרת הגבייה, נקבעו מספר קריטריונים ופרוצדורות, על מנת להבטיח כי חייבים יפרעו את חובם. ב. במקרה דנן, משסבור היה המל"ל כי מוצו כל הליכי הגבייה והניסיונות להגיע עם המשיבה להסדר, הוצאו צווי עיקול עפ"י הפרוצדורה אשר נקבעה בהתאם לקריטריונים שנקבעו ע"י המל"ל, ואשר המבקשות פעלו על פיו ועל פי הנחיות הממונים עליהן. ג. גם לגופו של עניין, אך הגיוני כי למשיבה כעוסק מורשה תהיה התקשרות עם בנקים וחברות אשראי. 16. במצב הדברים האמור, טרם שליחת הצווים קיבלה, כך נראה, המשיבה מספר התראות לתשלום חוב ולא פעלה להסדרתו. כמו כן, נשלחו, כך נטען עפ"י רישומי המל"ל, אל המשיבה באמצעות המערכת הממוחשבת, דרישות לתשלום חוב והתראות לפני עיקול בתאריכים 1.1.06, 22.3.06, 29.5.06, 29.6.06 - מעבר לכך, נעשה ניסיון להגיע להסדר טלפוני ומשלא צלח בידי המבקשות - נשלחו תחילה שני צווי עיקול בתאריך ה- 17.5.06 לבנקים. לא נטען, כי המשיבה עשתה מאמץ כלשהוא על מנת להגיע להסדר עם הרשות, טרם הגעת גובה מטעם הרשות אל המשיבה (שאכן באותו מעמד גבה את החוב). 17. במצב דברים זה, נראה לי, כי המבקשים פעלו באופן מידתי ומאוזן בניסיונותיהם למצות את ההליכים עם המשיבה טרם פנייה לצווי העיקול, ביחס לאינטרס הרשות והמנהל כולו ע"י הבטחת פירעון חובותיה של המשיבה. עצם שליחת ההתראות טרם ביצוע העיקולים מצביעה על כך שקודם להוצאת הצווים בוצעו ניסיונות על מנת להגיע להסדר עם המשיבה. במצב דברים זה נראה כי יש לקבוע חסינותן של המבקשים 2-4 וכל מסקנה אחרת, יש בה כדי לפגוע במנהל התקין ובהגברת חשש להפעיל סמכות באופן לא מוצדק. 18. לטענת המשיבה חלה על המבקשים, חובת זהירות המטילה את החובה לנקוט אמצעים סבירים למניעת הנזק. המשיבה מסתמכת על ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח' . פ"ד מח (3), 45. בפסק הדין הנ"ל, דן ביהמ"ש העליון דן בחובת זהירות של המפקח על הביטוח, כערעור על פסיקת ביהמ"ש המחוזי שקבע, כי המפקח חב ברשלנות על כך שלא הודיע למבוטחים שחברת הביטוח נקלעה לקשיים. בפס"ד זה, נוקט ביהמ"ש בגישה מרחיבה לגבי חזקת הרשלנות, ודוחה את שיקולי עומס היתר, הרתעה והצפה, ומפעיל את חזקת הרשלנות, המעבירה את הנטל על הרשות על מנת שזו תראה כי אין היא חבה חובת זהירות ברשלנות. אין ספק כי על רשות ציבורית כגוף גדול, לעשות כל שלאל ידה על מנת לצמצם את הנזק ולהבטיח כללי מנהל תקינים ואחידים, תוך איזון בין ניהול שוטף ויעיל וגבית חובות, לבין צמצום מקסימלי של פגיעה אפשרית בחייבים. יחד עם זאת, עצם שליחת הצווים לגורמים שלישיים, עשויה כפי שקרה במקרה דנן, להגיע לצדדים אשר למשיבה לא הייתה התקשרות עימן, אך אין לומר כי הדבר נעשה בזדון או ביודעין, משום שאין זה סביר שתתבצע חקירה ספציפית לגבי כל חייב. משפעלו המבקשות מכוח סמכותן, בהתאם לחוק ולכללי הרשות ללא כוונה לפגוע במשיבה, זכאים הם לחסינות הקבועה בחוק בענין זה. שליחת מכתב לכתובת שגויה 19. כך גם לעניין שליחת המכתב לכתובת שגויה, נכון הוא הדבר כי על המבקשים לעשות את כל המאמצים על מנת להקטין נזקים, אך לא עולה מכך כי פעלו אלה ביודעין, בזדון, או מתוך כוונה לגרום נזק במשלוח מסמך לכתובת שגויה. 20. במסגרת נוהל שליחת מכתבים ברשות כפי שתואר ע"י המבקשים, יוצאים המכתבים מהמחלקות השונות אל מחלקת הדואר בסניף המל"ל, וכי משלוח המכתבים ובכלל זה הכנסתם למעטפות, לא מבוצע ע"י פקידי גבייה הרושמים את המכתבים, אשר נכנסים לתוך מעטפות עם חלונות שקופים, כך שהמען הרשום על גבי המכתב הוא מען למשלוח הדואר. לא ברור אם במקרה דנן כך קרה הדבר, שכן המסמך לא הגיע ליעד אליו מוען. אך מעצם העובדה כי שאר המסמכים אשר נשלחו אל המשיבה אכן הגיעו ליעדם, עולה כי לא במזיד, או בכוונה לפגוע בפרט, נשלח המכתב לכתובת שגויה ע"י המבקשים. אדרבא, למל"ל היה אינטרס ברור כי המכתב יגיע לתעודתו, והוא אף טרח וענה למכתביה של המשיבה, ונראה כי אך טעות היא זו שניתבה את המכתב לכתובת אחרת. הפניה לחיקוק שגוי 21. המשיבה טוענת כי הוטעתה באשר להפנייתה לחיקוק שגוי - לעניין סעיף 7-7 ב לפקודת המסים. אכן מן הראוי שבמשלוח בקשות אשר נסמכות על דבר חקיקה, יפורט סעיף החיקוק אשר מכוחו שואבים סמכות לביצוע במדויק. פעולת המבקשים היתה מתוקף פורמט מסוים ואחיד שנשלח. לפיכך, הפנייתם לסעיף 7 - 7ב לפקודת המסים, המכלילה את כל סעיף 7 אשר בתוכו מצוי סעיף 7 (1), אף אם אינה "אידיאלית", הרי שברור כי פעלו בצורה אחידה, ומכל מקום לא במזיד או מתוך כוונת הטעיה המיוחסת להם על ידי המשיבה. 22. בשולי הדברים שקלתי האם ניתן לראות בהפעלת שק"ד עצמאי בהחלטות המבקשים, טרם ההחלטה להוציא הצווים, אף כפעולה מעין שיפוטית, המקנה חסינות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין, ואולם דעתי היא כי לא ניתן לומר שהחלטת המבקשות הינה פעולה מעין שיפוטית, אלא ביצועה של פונקציה ביצועית, אשר בגינה לא מוענקת להן חסינות (ר' לעניין זה גם ע"א 324/82 - עירית בני-ברק ו-2 אח' נ' ברוך רוטברד ואח', פ"ד מה (4), 126). ד. סיכום 23. מכל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי המבקשים פעלו בתום לב, שלא ביודעין, ושלא מתוך כוונה לגרום נזק או בשיווין נפש לאפשרות גרימתו, במעשה כאמור. אשר על כן, מתקבלת הבקשה ובהתאם לה הנני קובע, כי עומדת למבקשים 2-4 החסינות הקבועה בחוק ומורה על דחית התובענה כנגדם. 24. שוב אזכיר את שנאמר ברישא החלטה זו, כי מתן החסינות לעובדי הרשות, אין בו כדי לגרוע מאחריותה של הרשות אשר עניינה ידון בתיק העיקרי. 25. הוצאות ההליך יובאו על ידי בחשבון בתום הדיון בתיק העיקרי. ביטוח לאומינזיקין