להלן פסק דין בנושא תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד: פסק דין 1. תביעה לפיצוי של 150,000 ₪ בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הנסיבות נשוא התיק הם כי התובעים עבדו אצל הנתבעת מס' 1 מיוני 1998 ועד שפוטרו בימים 22/10/02 (התובעת מס' 1 ) וביום 23/10/02 (התובע מס' 2). התובעים טוענים כי מכתב הפיטורין שנשלח לכל אחד מהתובעים פגע בפרטיותם כאשר כלל ההסבר לפיטורין שהיה "נסיבות השמורות עמנו" (סעיף 2 לכתב התביעה). מתוך הראיות עלה כי הוצאו שני מכתבים לכל עובד. האחד מפורט שנמסר רק לעובד והשני עם הכיתוב האמור לעיל שהעתק ממנו נשלח גם לרואה החשבון של החברה. כמו כן נטען כי הנסיבות לפיטורין היו כאלה שעצם הפיטורין בנסיבות שקדמו לפיטורין היו לכשעצם פרסום לשון הרע נגד כל אחד מהתובעים. הרקע להגשת התביעה הוא הבא: מחמת מכת גניבות במפעל של הנתבעת מס' 1 החלט על ידי הנתבע מס' 2 לכנס את כל העובדים ו"להודיע להם" גרסה אחת, ו"להציע להם" גרסה שניה, כי עליהם לעבור בדיקת פוליגרף תוך איום שאי הסכמה לעבור בדיקה כאמור תסתיים בפיטורין עם תיק משטרה. הנתבעים חולקים על הצגת הדברים בצורה זו. התובעים ועובדים אחרים עברו בדיקת פוליגרף ואחר כך התובעים פוטרו. לטענתם אחרי שפוטרו כונסה אסיפת עובדים שנייה שבה לא נכחו התובעים אך לפי שדווח להם על ידי עובדת שנכחה באסיפה הודע כי מי שנותר אינו חשוד וניתן לחזור לעבודה רגילה (להלן: "הפרסום הישיר"). התובעים טוענים כי ברור מכך שמי שפוטר מואשם בכל שהוא הגנב. התובעים נמנים על הקהילה דוברת השפה הרוסית בעיר אשדוד והמפעל באשדוד ועל כן לטענתם הלשון הרע הופץ כשמועה במהירות. 2. התובעים טוענים איפוא לפגיעה בפרטיותם בכך שרואה חשבון של החברה נחשף לכך שפוטרו מטעמים "השמורים עמנו" ולפרסום לשון הרע מעצם הפיטורין במועד הסמוך לשתי אסיפות העובדים והליך בדיקת הפוליגרף. בסיכומיו טוען בא כוח התובעים כי הפגיעה בפרטיות הייתה בחיוב התובעים לעבור בדיקת פוליגרף ולגבי הפרסום הוא מתכוון לכך שתוצאות הפוליגרף פורסמו. בכך נזנחה הטענה כי הפגיעה בפרטיות הייתה בשיתוף רו"ח החברה כי הפיטורין באו על רקע מסויים. הקביעה כי אין לפגוע בפרטיות קבועה בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") הקובע כי: "1. לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו." הדרכים לפגיעה בהקשר למחלוקת בפני מוגדרות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. אלא שהוראות סעיף 2 אינן חלות על תאגידים שכן ההגדרה של "אדם" בסעיף 3 המתייחסת גם לסעיף 2 לחוק אינה כוללת תאגיד (סעיפים 2 ו-3 לחוק הגנת הפרטיות). לפיכך העיגון של התביעה בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות אינו מבסס תביעה נגד הנתבעת מס' 1. אין בכך כדי לקבוע עמדה לגבי הנתבע מס' 2 שלגביו חל פרק א' לחוק הגנת הפרטיות. בא כוח התובעים מיקד את הפגיעה בפרטיות בסעיפים קטנים (5) ו-(10) לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות הקובעים: "5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו. לענין זה, "כתב" - לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001 2. " "(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ;" התובעים גם טוענים כי הנתבעים פרסמו לגביהם לשון הרע. לשון הרע מוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") כדקלמן : "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; " הפרסום מוגדר בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע וניתן ללמוד אותו גם מהנסיבות (סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע). המבחן הוא מבחנו של האדם הסביר , מבחן אובייקטיבי [ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, עו"ד, פ"ד כז(2) 225 (1973)]. התובעים טוענים כי בנסיבות העניין לא היה מסובך מדי לחבר את הפיטורין שלהם עם ההליך המקדים שמטרתו הייתה ידועה, דהיינו העברת עובדים בדיקת פוליגרף כדי לאתר מי גונב מהמפעל [ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977)]. גרסת מר אמיר מילשטיין, אחד ממנהלי הנתבעת מס' 1 היתה כי המפעל שמנהלת הנתבעת מס' 1 סבל ממכת גניבות וכל הניסיונות להביא לדבר קץ כולל פניה למשטרת ישראל כשל. לבסוף בהתייעצות עם חברת הביטוח של הנתבעת מס' 1 הייתה פניה לכל העובדים כולל לתובעים להסכים לבדיקה של פוליגראף כדי שהגנב יפוטר. נטען כי האסיפה של כלל העובדים שקדמה את הבדיקה נועדה לחסוך את ההליך ולהביא את הגנב להתוודות בעצמו. כמו כן הוסבר לכל העובדים כי הם אינם חייבים לעבור את הבדיקה אך הובא לידיעת העובדים כי מי שלא ישתתף בהליך של בדיקה יפוטר. נטען כי אף עובד לא ביקש מראש שלא להיבדק. העד מעיד גם כי בתוצאות הבדיקות של התובעים אובחנו "תגובות פיזיולוגיות המעידות על אמירת שקר במענה לחלק משאלות הבודק באשר לגניבות במפעל" (סעיף 14 לתצהירו). מידע זה לא פורסם ונותר חשאי במשרדי הנתבעת מס' 1 (סעיף 15 לתצהיר). המשך ההליך היה לזמן כל אחד מהתובעים ועוד אחרים שתוצאות הבדיקות שלהם לא הניחו את הדעת לשימוע בפני המצהיר והנתבע מס' 2 , המנהל השני של הנתבעת מס' 1. מטרת השימוע היה לאפשר לעובד להסביר את עצמו ולהתמודד עם התוצאות של הבדיקה. אף תוכן הליך זה נשמר בסודיות. המצהיר מוסיף כי הכוונה לא הייתה בהכרח לפטר. כי הייתה עובדת אשר תוצאות הבדיקה הצביעו על אמירת שקר אך היא הביעה חרטה ונותרה לעבוד במפעל. דיון 3. המשותף לטענה של פגיעה בפרטיות ולשון הרע הוא הפרסום. בסיכומיו זנח בא כוח התובעים את הטעון כי הפרטיות נפגעה כי רואה החשבון של החברה נחשף למכתבי הפיטורין המקוצרים. הוא המתמקד בפרסום שנבע מעצם הזמנת כל העובדים לבדיקת פוליגרף והפרסום שנבע מכך שחלק מהעובדים זומנו לשימוע ואחר כך פוטרו. ככל שעניין לנו עם הפגיעה בפרטיות לא הוכחו הנסיבות נשוא סעיף 2 לחוק בין לפי סעיף קטן (5) ובין לפי סעיף קטן (10) שכן הפרסום בתיק זה נובע מהנסיבות ולא ממעשה מכוון של פרסום. לחלופין אני מסכימה עם בא כוח הנתבעים כי עומדת להם ההגנה בסעיף 18(ג) לחוק הגנת הפרטיות כמפורט להלן. באשר ללשון הרע הראיות מצביעות על פרסום שחלקו נלמד מתוך נסיבות שבחלקם קדמו את הפרסום הישיר באסיפה השניה. הוכח כי התוכן של כלל הנסיבות כפי שהוצגו היווה לשון הרע כי אמירה כי עובד גונב מהמעביד שלו גם מבזה וגם משפילה אדם בעיני הבריות. אך מתוך העדויות עולה כי חלק מהפרסום בא מהנפגעים עצמם. התובעים לא הביאו ראיות כי תוצאות הפוליגרף או השימוע פורסמו במישרין על ידי הנתבעים ועל כן טענה זו נדחית. הראיות מצביעות על כך כי המידע הגיעה לקהל הרחב הן מהנפגעים מהפיטורין עצמם, והן מהנסיבות שהיו בשליטת הנתבעים. התובעת מס' 1 העידה כי סיפרה לאחותה ולתובע מס' 2 מדוע פוטרה וגם כי התובע מס' 2 סיפר לה את תוצאות הפוליגרף שלו (עמ' 5 ו- 7 לפרוטוקול). גם התובע מס' 2 מאשר כי סיפר לתובעת מס' 1 מדוע פוטר (עמ' 14 לפרוטוקול). התובעת גם העידה כי שיח זה התקיים גם עם מפוטרים אחרים (עדותה של התובעת מס' 1, עמ' 9-11 לפרוטוקול). אף העדה לין טטיאנה למדה מהתובעת מס' 1 מדוע פוטרה (עמ' 21 לפרוטוקול). אולם הפרסום גם קרה כי התהליך עצמו פורסם. כלומר שהודע לכל העובדים מדוע העובדים מוזמנים לעבור פוליגרף, והעובדים שהיה ספק לגביהם הוזמנו לשימוע באופן שהם נפגשו בהמתנה בתור. התובעת מס' 1 העידה כי בעת שיצאה מהשימוע פגשה את התובע מס' 2 שגם חיכה לתורו והיה האחרון. עדותה נתמכת בעדות התובע מס' 2 (עמ' 14-15 לפרוטוקול) התובע מס' 2 העיד כי נכנס לשימוע עם הרגשה רעה ולא בגלל שהתובעת מס' 1 הודיעה לו למה לצפות לפני שנכנס לישיבה. 4. באשר להיקף הפרסום העידו התובעים כי כל אחד למד בנסיבות של ראיון עבודה כי האירועים התפרסמו. התובעת מס' 1 העידה כי כאשר היא פנתה לחברת כוח אדם באשדוד וסיפרה היכן היא עבדה קודם לכן אמרו לה אנשי המשרד כי הם יודעים על כי היו שם בדיקות פוליגרף ובהמשך פיטורין (עמ' 12 לפרוטוקול). התובע מס' 2 העיד על נסיבות דומות כאשר ביקש להתקבל למפעל סיגמה באשדוד (עמ' 15 לפרוטוקול). עדותם נתמכת גם בעדויות העדים נינה בלוגולובסקי ובעלה ניקולאי שגם הם הבינו כי בדיקת הפוליגרף באה לברר מי הגנב וכנראה המפוטרים קשורים לתוצאות מהבדיקה. התובעים לא הוכיחו את הטענה כי הפרסום החל באירוע הפרסום הישיר כאשר המנהלים כינסו את העובדים ופרסמו כי הסתיימה הבעיה כי העובדים פוטורו. הראיות מלמדות כי השיח בין העובדים כולל המפוטרים קדם לכך ובכך החל הפרסום (עדותה של התובעת מס' 1 עמ' 10-11 לפרוטוקול; עדותו של התובע מס' 2 עמ' 15 לפרוטוקול מול שורה 15). 5. על פי המכתב המפורט שנשלח ביום משלוח מכתב הפיטורין צוין כי בשימוע התובעת מס' 1 הכחישה את כל האשמות. על פי המכתב המפורט שנשלח ביום משלוח מכתב הפיטורין צוין כי בשימוע התובע מס' 2 הודה שלקח ללא רשות מאפרות. אך התובע חלק על כך שלקח חפצים אחרים או מלאי או על מכירתם בשוק השחור. התובעים לא תקפו את תוצאות הפוליגרף עצמו. בין בזמן אמת ובין בהליך זה. 6. אין להתעלם מנסיבות הפיטורין אשר לגביהם מתייחסת תביעת לשון הרע. עצם התהליך היווה פרסום כי התובעים פוטרו על רקע החשדות שהועלו על גניבות ובכך יש בדרך עקיפה גם כדי לפגוע בפרטיות של כל אחד מהתובעים במובן הרחב של ביטוי. אולם אין בכך פגיעה לפי ההגדרה בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 מפני שהפרסום נלמד מתוך הנסיבות והיה רק ברמה של השערות, עד להגשת כתב התביעה על ידי התובעים. 7. בסיכומיו טוען בא כוח התובעים כי הנתבעים פרסמו את תוצאות הפוליגרף באסיפת העובדים השנייה. לכך אין ביסוס בראיות ובא כוח התובעים גם אינו מפנה להודאה כאמור מצד הנתבעים. ברור כי לאור האזהרה הראשונה שנועדה למנוע את הבדיקה מלכתחילה ברור כי יש סיכוי שמי שנשאר במפעל יבין משהו. אך עובדתית מתוך הראיות עולה כי גם מי שהודתה שגנבה נותרה כי גישתה הייתה גישה של חרטה. על כן אותה הבנה לא הייתה בהכרח נכונה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העלה את הפרטיות לערך יסוד. אולם לא מצאתי כי העילה הנכונה לבחינת הסכסוך בפני הוא הפגיעה בפרטיות. שכן יש בכך כדי להסכים כי החשדות היו נכונים והתלונה היא כי הם פורסמו. על כן מצאתי כי דרך המלך הוא חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 התוקף במישרין את הפגיעה הנטענת בתובעים. הפרסום בענייננו הוא כי יש גניבות במפעל ומי שימצא דובר שקר יפוטר כאשר ההקשר ברור- כי הוא ימצא להיות הגנב. מכאן הפרסום מתבקש מעצם העובדה כי התובעים פוטרו בסמוך להודעה כי יש מקום להשתתף בבדיקת הפוליגרף. אין מחלוקת כי פיטורין על רקע חשדות לגניבות מהמעביד מהווה לשון הרע על פי אמות המידה של סעיף 1 לחוק. לאור הנסיבות ניתן גם להסיק כי כל התהליך מהווה פרסום כאמור בסעיפים 2 ו-3 לחוק איסור לשון הרע [ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 389 (1975)]. 8. הנתבעים חולקים על כל המבנה המשפטי לעיל. אולם מהנסיבות ניתן ל מצוא טענה להגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק איסו ר לשון הרע הקובע כי: "(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". המבחנים לזהויה של הגנה זו הם מבחני השכל הישר והמבחן הנורמטיבי. [ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה' 593); (ת"א (שלום ת"א) 64840/04 מרציאנו נ' מירס תקשורת בע"מ, (לא פורסם, 22/2/07)]. הנתבעים טוענים כי הנתבעת מס' 1 הייתה זכאית וחייבת להגן על קניינה, וכל ניסיונותיה לקבל סיוע ממשטרת ישראל כשלו בהעדר כוח אדם לבצע חקירה סמויה במפעל. נטען כי הנתבעת מס' 1 יצאה מדרכה לבוא לקראת התובעים כאשר לא מסרה פרטים מדויקים במכתב הפיטורין הגם שבכך חשפה מעבידים אחרים לפגיעה אפשרית [ת.א. 123856/00 (ת"א) מנוביץ נ' פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ (לא פורסם, 10/12/03)]. הנתבעים מבססים את הגנתם על הוראות סעיף 18(2)(ב)-(ג) לחוק הגנת הפרטיות. האמור שם כמעט זהה לאמור בסעיפים קטנים (2) ו-(3) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך בחנתי את הגנתם לגופה הגם שלא הייתה הפניה בסיכומיהם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. ׂ 9. לאחר ששקלתי את מכלול הראיות והתרשמתי מהעדים אני סבורה כי לנתבעים עומדת ההגנה בסעיפים קטנים (2) ו-(3) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. היחסים בין מעביד לעובד מטילים עליו חובה לדאוג לכלל העובדים במפעל כדי שלא יפגעו ממעשי המיעוט שפוגעים בעסק. מכת גניבות מתוך המפעל יכולה בסופו של יום להביא לקריסת העסק ומכאן קצרה הדרך לפיטורי רוב העובדים. כמו כן היה על הנתבעת מס' 1 להגן על עצמה ועל קניינה וזו גם חובת מנהליה שכן תכלית החברה היא להשיא את רווחיה כפי שנקבע בסעיף 11 (א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הקובע כי: "11(א) תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור;כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון. " משמע שהנתבעת מס' 1 ומנהליה, כולל הנתבע מס' 2, לא היו יכולים להתעלם ממכת הגניבות שפגעה במפעל והיה עליהם להביא לכך סוף. הנתבעת מס' 1 לא פיטרה את כל מי שהתברר להיות דובר שקר, ובכלל זה אחותה של התובעת מס' 1 שהודתה בגניבה של סחורה אך התחרטה. התובעים לא תקפו את תוצאות בדיקת הפוליגרף ולא ביקשו למנות מומחה לפענוח שונה של התוצאות. בכך למעשה הסכימו עם התוכן, מה גם שהתובע מס' 2 הודה בגניבת מאפרות. לפיכך קמה לכאורה ובעקיפין טענת "אמת דיברתי". מכל מקום המנהלים הוסיפו הליך של שימוע לאפשר לעובדים לתת הסבר אחר לתוצאות. יתכן כי אילו הנתבעים היו מסתפקים בהעברת התוצאות למשטרת ישראל היה בכך כדי להותיר את הנושא בחשאיותו אך לא מצאתי כי בדרך שבה נקטו קמה החזקה של חוסר תום לב מצדם (סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע). 10. 10. סוף דבר. התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים ביחד ולחוד הוצאת משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.לשון הרע / הוצאת דיבה