תביעת השבה של מעביד מורשה

להלן פסק דין בנושא תביעת השבה של מעביד מורשה:

פסק-דין

1.     ב"כ הצדדים הסמיכו את בית-המשפט ליתן פסק-דין מנומק, על סמך החומר שבתיק ולאחר הגשת סיכומים.

2.     התובעת, סלקום ישראל בע"מ (להלן: "התובעת") הינה מעבידתם של מר חפץ (להלן: "מר חפץ") ושל הגב' כהן (להלן: "הגב' כהן"), אשר נפגעו בתאונות דרכים. הרכבים בהם נהגו העובדים, היו מבוטחים אצל הנתבעת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

3.     במסגרת סיכומיה זנחה התובעת את תביעתה בכל הנוגע לגב' כהן, מטעמי עלות והתייחסה למר חפץ בלבד.

4.     מר חפץ נפגע בתאונת דרכים ביום 9/7/2000, ונעדר מעבודתו מיום 9/7/00 ועד יום 31/7/00.

5.     התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח-לאומי, ואושרה למר חפץ תקופת אי כושר מיום 11/7/00 עד ליום 31/7/00, לצורך תשלום דמי פגיעה.

6.     התובעת, שהינה "מעביד מורשה", כמשמעותו בתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד - 1954 ( להלן: "תקנות העבודה"), שילמה למר חפץ את מלוא שכרו בסך 21,500 ₪, בתקופת היעדרותו מהעבודה, כולל הטבות למיניהן, וזאת על פי הסכם העבודה והנוהג אצלה.

7.     התובעת טוענת, כי מגיעה לה השבה בסך 15,825 ₪. סכום זה משוערך ליום הגשת התביעה 23,598 ₪. סכום ההשבה מבוסס על הפחתת דמי הפגיעה בסך של 5,675 ₪, מהשכר ששולם למר חפץ.

8.     הבסיס החוקי לתביעה זו, לטענת התובעת, הוא סעיפים 328(א), 94 ו- 93 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק המל"ל) והחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק ההטבה"). כן, טוענת התובעת, כי התביעה הינה עצמאית והסכום הנתבע אינו מהווה חלק מנזקי מר חפץ בתביעתו כנגד הנתבעת.

9.     ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם, תחילה התובעת, אחר כך הנתבעת, ולאחר מכן הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובעת.

10.     תמצית טיעוני התובעת
א.     המל"ל אישר למר חפץ 21 ימי אי כושר לצורך תשלום דמי הפגיעה. מכוח תקנה 22 לתקנות העבודה, המעביד המורשה חייב לשלם לעובד את דמי הפגיעה במקום המל"ל במועדים בהם הוא נוהג לשלם לעובדיו, והמוסד מחזיר למעביד את דמי הפגיעה לאחר שהומצאו לו הוכחות לגבי התשלום, ולאחר שאישר את התאונה כתאונת עבודה והכיר בתקופת אי הכושר. למרות האמור בתקנה זו, שלמה התובעת את מלוא השכר בתקופת ההיעדרות ולכן זכאית היא להשבה ולשיבוב מאת הנתבעת בסכום המתקבל מההפרש בין הסכומים ששולמו לעובד בפועל לבין הסכומים שהוחזרו לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי.
ב.     התובעת טוענת, כי היא זכאית להטבת נזקיה, כמפורט להלן:

  1.      תשלום דמי הפגיעה ששלמה למר חפץ.
  2.      עבור ההפרש בין דמי הפגיעה בשיעור של 75% לבין השכר המלא ששולם בפועל, לרבות התשלום ששולם למר חפץ לפי סעיף 93 לחוק המל"ל, מכוח חוק ההטבה.

ג.     כל המרכיבים בתלוש המשכורת מהווים חלק משכר העבודה, יהיה שמם אשר יהיה.
ד.     העובד, אשר התובעת באה בנעליו, זכאי לתנאים סוציאליים ולעניין זה מפנה התובעת לספרו של המלומד קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" ולרשימת פס"ד בנידון.
ה.     על-פי תלוש השכר, שולם למר חפץ בחודש יולי 2000 סך של 19,923 ₪, מסכום זה יש לנכות דמי הבראה (898 ₪), סה"כ השכר הינו 19,025 ₪. מאחר ושכרו של העובד גבוה משילוש השכר הממוצע במשק בחודש 7/00, החישוב יעשה לפי שילוש השכר הממוצע במשק בחודש זה (18,726 ₪), בניכוי מס הכנסה
(6,400 ₪), סה"כ משכורת נטו (12,326 ₪) בתוספת תנאים סוציאליים (3,730 ₪) ובתוספת ביטוח לאומי (חלקו של המעביד), לפי החלטת כב' השופטת ערקובי רחל מיום 7/6/07 בת"א 38182/06 (1,952 ₪), סה"כ לחודש 18,008 ₪.
ו.     סך שווי יום עבודה (720.32 ₪) כפול 21 ימי היעדרות הינו, 15,126 ₪, בניכוי ביטוח לאומי (5,786 ₪). סה"כ סכום ההשבה לו זכאית התובעת הינו 9,340 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד התשלום בפועל, לפי הלכת שלג חרמון, ע"א 2196/93, פד"י נ(3) 744.

11.     תמצית סיכומי הנתבעת:
א.     על-פי עקרונות שהותוו על-ידִי בפסק-הדין בת"א 20997/05 בנק לאומי נ' הפניקס, מיום 20/6/07 ומיום 21/12/2006, זכותו של המיטיב הינה בגובה הסכום, שמגיע היה למר חפץ, לו תבע את הנתבעת.
ב.     מקובל עליה ששכרו של מר חפץ לאחר ניכוי מס עמד על 12,326 ₪.
ג.     תנאים סוציאליים - דין הטענה להידחות, מנימוקי ביהמ"ש, בפסק דינו הנ"ל.
ד.     תוספת ביטוח לאומי - חלק המעביד: דין הטענה להידחות, חלקו של המעביד איננו חלק מהשכר שמשולם לעובד, ובכל מקרה אין להעלות את השכר מעבר לשילוש על-פי חוק הפלת"ד, בדרך עקיפה זו.
ה.     יש לחלק את שכר העבודה ב- 30 מיום. הסך המגיע לתובעת הינו, שווי יום עבודה (410 ₪), במכפלת 21 ימי ההיעדרות, דהיינו 8,628 ₪. מהסכום הנ"ל יש לנכות את תשלומי המל"ל על-פי נספח ג' לסיכומי התובעת בסך 5,931 ₪ (אין סיבה לניכוי מס בריאות). סה"כ שווי ההשבה הינו 2,697 ₪.
ו.     הפרשי הצמדה, ריבית ושכ"ט עו"ד - הנתבעת מסכימה שיש להצמיד את הסכום למדד, אך מבקשת לא לפסוק ריבית לאור השיהוי הבלתי סביר בהגשת התביעה.
ז.     לעניין שכ"ט והוצאות - התובע הגיש תביעתו על סך 25,162 ₪, כאשר מגיע לו 10% מהסכום. די בכך בכדי להצדיק אי פסיקת שכ"ט ו/או הוצאות. כן, התביעה הוגשה גם בגין הגב' כהן, תביעה אשר נזנחה בסיכומים ודין התביעה בגינה להידחות ולזכות את הנתבעת בשכ"ט או לקזז כנגד אי פסיקת שכ"ט בתביעה.

12.     תמצית סיכומי תשובה מטעם התובעת
א.     חלוקת שכר ל- 30 ימי עבודה שגויה היא ומנוגדת לחוק שעות עבודה ומנוחה ויתר החוקים הבאים להגן על עובדים. צורף צו הרחבה, לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957, הקובע 43 שעות עבודה בשבוע, ללא הפחתת שכר, והשכר חושב על בסיס 186 שעות עבודה לחודש.
ב.     הפרשי הצמדה, ריבית ושכ"ט עו"ד - במקרה שלפנינו לא הוכחו התנאים העיקריים, שנפסקו על ידי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פד"י נ"א (5), להוכחת שיהוי. לא זו בלבד, שלא נגרם לנתבעת נזק כתוצאה מהשיהוי, אלא נהפוך הוא, השיהוי כביכול היטיב עמה. היא מעכבת תחת ידיה כספים לא לה, השייכים לתובעת, וכחברה כלכלית עושה בהם שימוש במשך למעלה משבע שנים, ואפילו תחויב בריבית והפרשי הצדה, הרי מן המפורסמות הוא שהריבית בשוק האשראי, גבוהה לאין שיעור מזו הנפסקת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ואפילו הייתה משקיעה את סכום התביעה בתכנית חסכון הייתה יוצאת ברווח גדול יותר ולכן מניעת הריבית מהתובעת יגרום לה נזק של 50% לפחות, ומה גם שההלכה הפסוקה מזכה את התובעת בריבית והצמדה.

דיון
13.     זכות החזרה של התובעת אל הנתבעת מעוגנת בשני חיקוקים: האחד חוק המל"ל והשני חוק ההטבה.
סעיף 328(א) לחוק המל"ל קובע:
"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-197567, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד, או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור".

סעיף זה, מעניק לתובעת כמעבידה זכות תביעה כנגד הצד השלישי - הנתבעת, ביחס לגמלאות ששולמו.

14.     דמי הפגיעה המשולמים על-ידי המל"ל לא כוללים את מלוא ימי ההיעדרות של מר חפץ, כמפורט להלן:
א.     סעיף 93 לחוק המל"ל קובע, שבעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי הפגיעה והמעביד ישלם לנפגע שכר בעבור אותו יום. כן, קובע הסעיף כי, "בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, אשר בהם לא היה המבוטח מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת כתוצאה מהפגיעה, לא ישולמו דמי הפגיעה אלא אם כן לא היה המבוטח מסוגל לעבודה כאמור שנים עשר ימים לפחות בנוסף על יום הפגיעה".
ב.     דמי הפגיעה המשולמים ע"י המל"ל, אינם כוללים החזר עבור 9 הימים הראשונים, כפי שעולה ממסמכי המל"ל.
ג.     סעיף 97 (א) לחוק קובע, כי "דמי הפגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מ- 75% מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30", משמע שהתובעת קיבלה החזר רק בגובה 75% משכר מר חפץ, והיא זכאית להשבה בגובה של 25%.

15.     התובעת, תובעת כאמור את מלוא הסכום ששולם למר חפץ על-ידה, אשר כולל גם הטבות למיניהן. כוחה לתבוע את מלוא הסכום נעוץ בחוק ההטבה.

בהתאם לסעיף 2 לחוק זה, רשאית התובעת, כמי שהטיבה את הנזק, להיפרע מן הנתבעת עד כדי הסכום שהנתבעת הייתה חייבת למר חפץ, על-פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף, אלמלא הוטב הנזק על ידי התובעת. ולעניין זה יאים הדברים שנאמרו על ידי המלומד דוד קציר, דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף כרך ב', עמ' 1351-1353:
"מעיקרה נשמרה ההלכה עתיקת היומין שאין המזיק חייב לשלם יותר מכפי הנזק שגרם, בשל קיומו של צד שלישי, שהיטיב את נזקו של הנפגע כולו או מקצתו...המזיק חסין אפוא, מפני תשלום פיצויים בשיעור העולה על מה שהיה מתחייב בו, אילולא ההטבה; אך הוא אינו חסין מפני מה שהיה מתחייב בו, בתביעתו של הנפגע נגדו; ממילא חייב הוא לשלם את סכום ההטבה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית".

בענייננו מר חפץ, נפגע בתאונת דרכים, ועל סכום ההשבה שמגיע לתובעת יחול חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, ובמיוחד סעיף 4, הקובע כי בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן -הכנסה מרבית); וכן החובה לנכות מס הכנסה בשיעור שלא יעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה.

עמדות דומות לזו שהובעה זה עתה, הועלו בשני פסקי דין שנידונו לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה, האחד מפי כב' השופטת טאובר, בת.א. 7305/05 אסם והחברות השלובות בע"מ נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ, נבו (2006); השני, מפי כב' השופט פרידמן בת.א. 20713/05 רבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ, נבו (2006).

16.     חישוב הסכום לו זכאית התובעת, על-פי העקרונות שהותוו עד כה:

הערות כלליות
א.     התובעת בתחשיביה, הוסיפה למשכורתו של מר חפץ, את הפרשתה לביטוח לאומי, וזאת בהתאם לפסיקת כב' השופטת ערקובי, בת.א. 38182/06 ואח', טלרד נטוורקס בע"מ ואח' נ' כלל, חברה לביטוח בע"מ ואח'):
"עדיין עולה השאלה, מה קורה עם תשלומים המשולמים לביטוח הלאומי, ולביטוח בריאות? ביחס לביטוח בריאות, קובע ביהמ"ש העליון בפס"ד הנ"ל, כי תשלומים אלו הינם בגדר תשלומים המגיעים לנפגע משום שהינם תנאים סוציאליים שהוא זכאי להם.

מה ביחס לתשלום לביטוח לאומי? אני סבורה כי גם סכום זה על המזיק לשלם למיטיב, זאת בניגוד לפס"ד של כב' השופטת שטיין ז"ל, הנ"ל, בשל מספר סיבות, הטעם הראשון נעוץ בעובדה כי המדובר בעילת תביעה עצמאית, כלומר, עילת התביעה של המיטיב הינה עילה עצמאית הנפרדת מעילת התביעה של הנפגע.

הטעם השני נעוץ בעובדה כי המיטיב בענייננו, חייב להעביר את התשלום לביטוח לאומי, משום חובה שבדין, ולא הובאה בפניי כל אסמכתא אחרת בעניין זה.

להבדיל ממס הכנסה, שם קבעתי כי על פי הפסיקה הנפגע פטור ממס הכנסה, ולכן יש להפחית את אותו הסכום ולפנות לשלטונות המס בדרישה להחזר, הרי בענייננו, לא הובאה בפניי ולא נטען בפניי כי הנפגע פטור מתשלום לביטוח הלאומי, או כי המעביד פטור מתשלום זה" .

גם אם כב' השופטת ערקובי התכוונה בפסיקתה זו, כי יש מקום להוסיף לבסיס השכר, את הפרשת המעביד לביטוח לאומי, הרי אינני מצטרפת לדעה זו. אם תביעה זו, הייתה תביעת פלת"ד רגילה, דהיינו שמר חפץ היה תובע את הנתבעת, ברור הוא, כי בסיס שכרו לחישוב הפיצוי המגיע לו, היה רק תלוש משכורתו, ולא היה מקום להוסיף לבסיס זה תשלומים שהפרישה מעבידתו לביטוח לאומי. על-כן, משזכות ההשבה, במקרה דנא, נגזרת מזכותו של מר חפץ, דהיינו הסכום שהנתבעת הייתה חייבת למר חפץ, על-פי חוק הפלת"ד, אלמלא הוטב הנזק על ידי התובעת, אין מקום להוסיף את הסכום שהופרש על ידי המעביד. לעניין זה ראה גם את פסיקתו של כב' הנשיא, השופט רקם, בת"א (ח') 3465/07 שירותי בריאות כללית נ' הפניקס, חברה לביטוח בע"מ (18/9/07).
ב.     התובעת הוסיפה למשכורת, במסגרת תחשיבה, תנאים סוציאליים. אין מקום להוסיף סכום זה, לשכר מר חפץ, מהטעמים הבאים:

  1.      פיצוי בעבור אובדן תנאים סוציאליים, על-פי המלומד דוד קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח - 1997), עמ' 321-325, יקבל נפגע, אשר כושר העבודה שלו פחת באופן חלקי, וההנחה כי ימשיך להשתכר בעתיד בכושרו המופחת, הנטייה לפסוק לו את הפיצוי בגדר "התנאים הסוציאליים" היא מתוך הנחה, שיהיה בכך כדי לכסות את ההפסד שייגרם לו, בבוא העת, בתשלומי הפנסיה, אשר ייקטנו כמידת הקטנת שכרו, עד לצאתו לפנסיה. לא הוכח בפניי, כי כושר עבודתו של מר חפץ נפגע, או כי הוא ימשיך להשתכר בעתיד בכושר מופחת.
  2.      לא ברור כיצד הגיעה התובעת לסכום המבוקש על ידה (3,730 ₪) לא צורפה כל אסמכתא המציינת, מה הסכום המדויק שהפרישה התובעת, בגין הטבות אלו. מתלוש השכר לא ניתן ללמוד על כך. אמנם, בתלוש השכר מצוינות הפרשות מעביד, אך עדיין אין בהן בכדי להעיד, כי עסקינן בתנאים סוציאליים. איני יודעת מה אלו עתודות, הראל או אסף המצוינות בתלוש השכר.
  3.      אין מקום גם לפסוק סכום זה על דרך האומדנא, שכן שימוש בדרך האומדנא, הינו כאשר הנתון לא ניתן להוכחה, אלא שבמקרה דנא, ניתן היה בנקל להוכיח, איזה סכום הפרישה התובעת ומשלא הוכיחה זאת, אין לה מה להלין אלא על עצמה. לעניין זה ראה גם את פס"ד של כב' הנשיא רקם, בת"א 3465/07 הנ"ל.


ג.     הנתבעת מבקשת, לאור השיהוי הבלתי סביר בהגשת התביעה, שלא לפסוק ריבית. דין טענה זו להידחות בחלקה. הנתבעת לא הוכיחה את טענת השיהוי, דהיינו, כי בשל המועד בו הוגשה התביעה שונה מצבה לרעה או כי התובעת וויתרה על זכותה לתבוע את הסכום האמור. בנסיבות האמורות, התובעת זכאית לקבל בגין כל סכום שיפסק לה ריבית. עם זאת מחמת הזמן הרב שחלף מאז התאונה ועד הגשת התביעה, הריבית והפרשי ההצמדה יהיו רק מיום הגשת התביעה.
באשר לשכ"ט והוצאות- היות ותביעת הגב' כהן נזנחה בסיכומים, אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת התובעת, אלא רק שכר טרחתה.
ד.     הן התובעת והן הנתבעת הסכימו, שהשכר נטו של מר חפץ הינו 12,326 ₪, שכר אשר מורכב משילוש השכר הממוצע במשק, נכון לחודש 7/00 (18,726 ₪), בניכוי מס הכנסה (6,400 ₪). דין הסכמה זו להידחות. יש לבדוק את השכר הממוצע במשק, נכון ליום הפיצוי, ולא כפי שבחנה זאת התובעת, נכון לחודש 7/00, מכוח האמור בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה -1975:
"בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן - הכנסה מרבית)...
לענין פסקה זו, "השכר הממוצע במשק" - השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר".
השכר הממוצע במשק, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הינו 7,633 ₪, נכון לחודש 9/07.
בתלוש השכר עולה, כי שכרו ברוטו, נכון ליולי 2000 הינו 19,923.51 ₪, דהיינו אינו עולה כדי שילוש השכר הממוצע במשק.
ה.     התובעת הפחיתה כדין משכר ברוטו של מר חפץ דמי הבראה.
ו.     מר חפץ השתכר בחודש יולי ברוטו 19,923.51 ₪, בניכוי דמי הבראה, בסך 898.31 ₪, סך הכל 19,025 ₪ מעוגל.
משהופחתו מהשכר דמי הבראה, הרי שהסך המנוי כמס הכנסה בתלוש השכר, אינו נכון עוד. כן, גם אם ביהמ"ש היה פועל לשיטתה של התובעת וקובע, כי השכר ברוטו של מר חפץ הינו 18,726 ₪, עדיין לא ברור כיצד חישבה התובעת את ניכוי מס הכנסה, בשיעור של 6,400 ₪.
בנסיבות האמורות, ומשלא הוכח אחרת, אפחית מגובה השכר ברוטו, 25% מס הכנסה. אשר על-כן, שכרו נטו של מר חפץ הינו 14,269 ₪ מעוגל. שכר זה יש לחלק ב- 25 יום, ולא כפי שטוענת הנתבעת, 30 יום.
ז.     השכר היומי הינו: 14,269 : 571 = 25 מעוגל.
ח.     שכר יומי (571) במכפלת 21 ימי ההיעדרות = 11,991 סה"כ.
ט.     תקבולי מל"ל - התובעת מנכה מהפסד ההשתכרות של מר חפץ 5,786 ₪, בעוד שהנתבעת טוענת שיש לנכות סה"כ של 5,931 ₪. הסכום 5,931 ₪, כולל עמלה.
היתרה לתשלום כפי שעולה מאישור המל"ל הינה, 5675 ₪. סכום זה מבוסס על סה"כ לתשלום (5,931 ₪) בניכוי מס בריאות (256 ₪).
מסה"כ הנזק, יש לנכות סך של 5,931 ₪, היות ובאישור המל"ל צוין, כי ההחזר הינו בצירוף העמלה. כן, מסכום זה אין מקום לנכות את ביטוח הבריאות, שכן המעביד נושא בנטל לשלמו לביטוח לאומי.

17.     סה"כ הנזק (11,991 ₪) בניכוי הסכום שהוחזר על ידי המל"ל (5,931 ₪), הינו 6,060 ₪. זהו סכום ההשבה לו זכאית התובעת.

סיכומו של דבר
18.     הנני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,060 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28/1/07.

19.     הנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד בשיעור של 11% + מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זהות המעסיק

  2. יחס משפיל ממעביד

  3. ספק בדבר זהות המעביד

  4. גמר חשבון עם המעסיק

  5. יחס משפיל של מעביד

  6. שימוש בסודות המעביד

  7. מיהו המעסיק האחרון ?

  8. הכרה המעסיקים במשותף

  9. זכות המעביד לפטר עובד

  10. תביעה נגד מעסיק בפירוק

  11. הגדרת רכב בבעלות המעביד

  12. מעביד מאושר לפי סעיף 343

  13. שידול לעבוד אצל מעביד אחר

  14. חילופי מעבידים רצף זכויות

  15. תביעת השבה של מעביד מורשה

  16. שני מעסיקים - זהות המעסיק

  17. ביקורת שיפוטית על מעבידים

  18. חובת מעביד לפתוח קרן לעובד

  19. חילופי מעבידים בענף הניקיון

  20. התעקשות מעסיק לא לשלם לעובד

  21. אי תשלום המעסיק לביטוח לאומי

  22. תביעת מעסיק על נזקים שגרם העובד

  23. תביעה בגין יחס משפיל מצד המעביד

  24. מסמכים למעביד בזמן טיפולי פוריות

  25. ערעור מעביד על קביעה כי העובד פוטר

  26. זהות המעסיק של עובדת זרה פיליפינית

  27. חובת המעביד לספק אמצעי מיגון לעובד

  28. חובת המעביד להזהיר עובדים מפני סכנות

  29. המשך עבודה באותם תנאים אצל מעביד חדש

  30. תביעת מעביד נגד עובד בבית משפט השלום

  31. ניכוי מהניכוי שהעביר המעביד למס הכנסה

  32. שאלת זהות המעסיק במקרה של החלפת מעסיקים

  33. הבטחת סרק של המעביד לעובד שיהיה שותף בעסק

  34. אחריות העובד כלפי המעסיק על חובות של לקוחות

  35. צו מס מעסיקים (שינוי שיעור המס), התשנ"ב-1992

  36. סירוב המעביד לבקשת העובד לשנות את תנאי העבודה

  37. תקנות מס מקביל (החזר מס מקביל למעבידים), תשל''ד-1973

  38. האם יש מקום לחייב אישית את בעלי החברה בגלל חוב מעביד ?

  39. צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972

  40. תקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (פטור מיוחד ממס לתושבי חוץ), תש''ם-1979

  41. תקנות שוויון הזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד), התשמ''ט-1988

  42. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון