המחלוקת נשוא עניינו היא, האם המדובר בהוצאת לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 וככל שאכן כך, האם זכאים הנתבעים להגנות החוק רקע התביעה הינו כתבה שפורסמה בגליון המקומון ובה הושמצה התובעת לטענתה, ללא אחריות, תוך סילוף עובדות ומבלי לקבל את תגובתה. להלן פסק דין בנושא תביעה על השמצה: פסק דין א. א. רקע 1. תביעה כספית בסך 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע, שהגישה התובעת חברה המפעילה שירותי לונה פארק ניידים (להלן: "התובעת"), כנגד הנתבעים - המוציאה לאור של מקומון בעיר דימונה, וכנגד העורך בפועל החתום על הכתבות נשוא הנדון והעורך האחראי של המקומון (להלן: "המקומון" ו"העורך" בהתאמה). 2. רקע התביעה הינו כתבה שפורסמה בגליון המקומון מיום 30.9.05 (גליון 292), הן בעמ' השער והן בעמוד הפנימי בו, ובה הושמצה התובעת לטענתה, ללא אחריות, תוך סילוף עובדות ומבלי לקבל את תגובתה, כשתמצית הנטען לפיה הוא שמתקני התובעת מיושנים ומהווים סכנה בטיחותית. רוח הכתבה ועיתוי פירסומה פגעו בתובעת לטענתה וגרמו לה נזק כספי ממשי, תוך ירידה משמעותית בהכנסותיה וירידה משמעותית בהיקף המבקרים באתר, דרישת החזר כספי של מנויים שנרכשו ותוך גרימת עגמת נפש רבה. בנסיבות אלה טוענת התובעת, כי המדובר בפרסום בזדון, ללא בסיס ותוך פגיעה בשמה הטוב של התובעת ובמוניטין שצברה במשך שנות פעילותה. 3. בהגנתם כופרים הנתבעים בנטען. תמצית טענתם היא כי פרסום הכתבה אינו בבחינת לשון הרע, שכן מכילה היא עובדות נכונות אשר מציגות עמדות מצד תושבי העיר שפנו למערכת המקומון בעניין זה, ובצדן הבעת דעה וביקורת ציבורית הוגנת ולגיטימית המותרת להם כנותני שירות ציבורי, ולחילופין עומדות להגנתם טענות הגנה שונות הקבועות בחוק - אמת הפרסום ותום הלב בלא כל כוונת פגיעה בתובעת. בנסיבות אלה יש לדחות את נסיון התובעת למנוע ביקורת ציבורית לגיטימית ולפגוע בחופש הביטוי. 4. לאחר שכשלו הליכי גישור אליהם הופנו על ידי הצדדים, ולאחר שהגישו הם תצהירי עדות מטעמם, נשמעו כלל העדים מטעם הצדדים בישיבת 22.4.09, באי כוחם סיכמו טיעוניהם ובהתאם ניתן פסק דין זה. ב. המחלוקת 5. המחלוקת נשוא עניינו היא, האם המדובר בהוצאת לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), וככל שאכן כך, האם זכאים הנתבעים להגנות החוק ג. הראיות 6. מטעם התובעת העיד הבעלים והמנהל מר שלמה בניטה. כן צירף לתצהירו עותק מהכתבה וכן אישורים ורשיונות שונים הנוגעים לניהול העסק. מטעם הנתבעים העידו עורכי המקומון - הנתבע 2 - מר שי מלול והנתבע 3 - מר שלום זרח וכן שני תושבי העיר, מר אילן ביטון ומר גבי אסולין. ד. ד. דיון 7. דעתי כדעת הנתבעים לפיה אין יסוד לתביעה. להלן נימוקי: המסגרת הנורמטיבית 8. הגדרת "לשון הרע" מפורשת בסעיף 1 לחוק: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". 9. ככל שנקבע כי אכן היה בפרסום משום לשון הרע, מונה החוק סדרת הגנות שבינהן רלוונטיות לענייננו אלה המפורטות בסעיפים 14 ו- 15 בו: 14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. 15. "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ... מיום 14.8.1967 תיקון מס' 1 " " ' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (" 693 ) (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) ... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) ... (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה; על רקע המצב הנורמטיבי, נבחן איפוא את עובדות ענייננו. האם יש בפרסום לשון הרע 10. כידוע, המבחן לקביעה האם יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושתו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי של משמעות הביטוי בעיני האדם הסביר, תוך בחינת מכלול הנסיבות, וההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617), רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן", (16.6.08- לא פורסם), ע"א 723/74 הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא (2) 281, עמ' 300-301, ועוד). 11. לצורך בחינת השאלה שבמחלוקת והבהרת התמונה, אצטט להלן את הכתבה במלואה: "סכנת נפשות: מתקנים רעועים וישנים בלונה - פארק בדימונה הילדים לוחצים, ההורים נכנעים, ובסופו של דבר תושבי דימונה מגיעים ללונה פארק המיושן והלא בטיחותי, שממוקם בשטח השוק הישן. תושב דימונה, שמעון ועקנין: מדובר בסכנה ממשית, ואולי בעיריה לא מבינים שהאסון עלול להתרחש ממש כל רגע". 'תושבי דימונה ראויים להרבה יותר מלונה - פארק עם מתקנים משנות ה - 60, שמהוים סכנה בטיחותית של ממש לילדינו', כך אמר גבי אסולין, איש עסקים מקומי, שהגיע במוצאי שבת האחרון למתחם הלונה-פארק בעיר, יחד עם ילדיו וחזר לאחר דקות ספורות הביתה. בשבוע האחרון הגיעו עשרות תלונות למערכת "השבוע בדימונה", על כך שמתקני הלונה - פארק ישנים ורעועים, ורק באורח נס לא נרשם עד עתה אסון. בתקופה האחרונה התופעה חוזרת על עצמה אחת למספר חדשים - בעלי הלונה - פארק המיושן מגיעים לדימונה, מתמקמים בשטח השוק הישן, וזוכים לגיבוי לא ברור מצד עירית דימונה. גם אני ביקרתי במקום יחד עם רעייתי ובני הקטן, וכבר במתקן הראשון הבנתי שמדובר בסכנה ממשית. ברכבת ההרים הקטנה יש בעיות חשמל, והמפעיל נאלץ ללחוץ על הכפתור כל כמה שניות כדי שהרכבת לא תעצור. לאחר מכן עברנו להליקופטרים המסתובבים. המפעיל שלא נראה איש מקצוע של ממש, נלחם במשך דקות ארוכות כדי לסגור את פתח ההליקופטר. לאחר מכן המתקן עצר במהלך הפעולה, שוב בגלל בעיות חשמל (ולא הפסקת חשמל), והמפעיל הטירון רץ מצד לצד כדי שההליקופטרים ינחתו בשלום. מספר הורים נכנסו ללחץ, והחלו לזעוק לעצור מיד את ההליקופטרים כדי להוריד את הילדים שלהם מהמתקן הלא בטיחותי. גם שאר המתקנים מיושנים מאד, ולא ברור באיזה תקן הם עומדים. הורים רבים שלא הצליחו לעמוד בלחץ של ילדיהם, נאלצו להתפלל במשך דקות ארוכות עד שהמתקן עצר, והילד ירד ממנו בשלום. שמעון וקנין מדימונה הוסיף: 'הייתי מצפה מעיריית דימונה שלא לאפשר למפעילים של לונה - פארק בסגנון כזה להכנס לדימונה. ראינו בבאר שבע מתקנים חדישים, תושבי דימונה לא פחות טובים מתושבי באר שבע. מדובר בסכנה ממשית, ואולי בעיריה לא מבינים שהאסון עלול להתרחש בכל רגע". מטרת החוק 12. תכלית חוק איסור לשון הרע, מטרתו והערכים עליהם בא הוא להגן, אל מול האינטרסים המתנגשים בו, נידונו ארוכות בפסיקת בתי המשפט על כל ערכאותיהם ובאו לידי ביטוי גם בספרות משפטית ענפה, ועל כן, אינני מוצא טעם לשוב ולהרחיב בעניין זה במסגרת שבפני. בתמצית אציין, כי החוק מבקש ליצור מערכת איזונים בין שתי זכויות חוקתיות, לשם טוב ולפרטיות מחד, ולחופש הביטוי מאידך, שתיהן, למותר לציין, זכויות יצוקות בסלע (ר' למשל: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08 - לא פורסם), רע"א 2572/04 פריג' נ' כל הזמן הנ"ל, ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (28.12.05 - לא פורסם), רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518 (2001); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 565 (2004) ועוד). המצב בענייננו 13. עיון בפרסום שצוטט לעיל מלמד לדעתי ללא ספק, שהרושם המתקבל אצל הקורא הסביר הוא, כי המדובר במאמר ביקורת, המבוסס על עדויות תושבים (ויוזכר שהמקומון אינו מסתתר מאחורי מידע אנונימי אלא שאפילו שמותיהם של אותם תושבים מוזכרים בכתבה), כמו גם התרשמותו ודעתו של עורך המקומון עצמו - הנתבע 2, בנוגע ללונה פארק, זאת במסגרת מאמר ביקורת מקובל בעניינים מסוג זה, בתחומים שונים הנוגעים לתרבות, בילוי ופנאי, ומתוך מגמה חיובית ורצויה לעורר תשומת לב למפגע בטיחותי קיים לדעת התושבים והעורך. בנסיבות אלה צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, כי ספק אם יש בפרסום משום לשון הרע בכלל, ובכל מקרה - חוסה הפרסום תחת כנפי ההגנה שבחוק. 14. יתרה מכך, יש לשים לב שחלק מהביקורת המובעת במאמר, מופנית כלפי העיריה ולא כלפי התובעת ועניינה לעורר את העיריה לבדיקתה ופעולתה בנושא. בשקלול האמור נראה לי איפוא שמדובר בביקורת מאוזנת, שהובעה על דרך הבאת עובדות קונקרטיות הנסמכות על עדויות גלויות, בדרך מתונה ומנומסת. למען הסר ספק אדגיש, כי אף אם היה מדובר במאמרים הכתובים בצורת ביקורת שלילית לחלוטין, עדיין, היתה עומדת לדעתי למקומון הזכות העקרונית לפרסמן, ואולם אני מדגיש נקודה זו, שכן נראה לי, כי כבר בנקודה זו, לא עברה התובעת את הרף הנדרש לתביעתו. לא למיותר יהיה להזכיר לעניין זה, כי בתי המשפט הכירו מעת לעת בפרסומים בוטים ובלתי מוצדקים פי כמה (ור' להשוואה למשל: ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ' הנ"ל, בה דחה בית המשפט תביעה בנושא דומה, על אף שקבע עובדתית כי המדובר (אובייקטיבית) "בדברים בוטים, גסים וחסרי טעם, המעוררים תחושה של גועל ושאט נפש". וכן ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות הנ"ל ועוד). אין צורך לומר כי ענייננו לא מתקרב אפילו למצב העובדתי בדוגמאות הנ"ל. מדובר לדעתי איפוא בהבעת דעה לגיטימית, הנסמכת על עובדות קונקרטיות ואשר לא רק זכותו של עיתון מקומי לפרסמו במסגרת מילוי תפקידו העיתונאי, אלא בנסיבות האמורות ועל רקע המידע שנצבר, היתה זו אף חובתו. יתרה מכך, אינני סבור כדעת ב"כ התובעת, שתפקידו של עיתון הוא לפנות לרשויות השונות ולהגיש תלונה בדבר מפגעים בטיחותיים. לעניין זה קיימים גורמים נוספים. תכליתו של כלי תקשורת הוא להביא מידע לציבור, לעדכנו בנעשה, להביע דעתו תוך ביקורת לגיטימית, ולעיתים אף להזהירו מפני מפגעים כאלה או אחרים. 15. מעבר לאמור, אציין את העובדות הנוספות הבאות: א. א. מנהל התובעת בעצמו, מאשר בעדותו כי המדובר במתקנים ישנים בני כ - 20 שנה ומעלה (עמ' 3 לפרוט' ש' 13-16). בכך מאושרות למעשה חלק העובדות שהיוו יסוד לנאמר בכתבה. ב. ב. שני עדים לכאורה בלתי תלויים ואינם קשורים למערכת המקומון) (ע"ה 1 +2 - תושבי העיר), העידו ואימתו את המידע שפורסם בכתבה בדבר הסיכון שנשקף מהמתקנים והפעלתם "המוזרה" (עמ' 5-7 לפרוט'). ג. ג. מנגד לא זומן כל עד אחר מטעם התובעת זולת מנהלה לסתירת גירסתם, למרות שהעיד הוא שהיו לו כ - 10-12 עובדים נוספים. כידוע, בהעדר הסבר סביר להימנעות צד מהבאת עד רלוונטי מטעמו, קמה חזקה כנגד אותו צד ומובן מכך, כי לו היה מובא העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד דווקא (ר' למשל ע"א 74/89 חסינים חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד מו (1) 845, ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595 בעמ' 602, ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385 , ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239 בעמ' 245, ע"א 216/73 חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם, פ"ד כח (1), 184 בעמ' 194 ועוד). ד. ד. עפ"י נספח לכתב ההגנה עולה, כי פורסמה כתבה דומה באותו עניין ותוך חשיפת מפגעים הנראים אולי קשים אף יותר, בגליון 181 של המקומון מיום 11.7.03. לא ברור לי מה פשר מצאה התובעת לטעון דווקא כנגד הכתבה נשוא עניינו ולא מצאה לנכון להביע איזה עניין או תגובה שהיא כלפי אותן עובדות שכבר פורסמו קודם לכן. 16. בנסיבות המפורטות, נראה כי אין המדובר איפוא בתחושות סתמיות ובעובדות חסרות יסוד של הכתב, אלא בחובתו המוסרית והעיתונאית כלפי ציבור הקוראים, שכן יש לזכור שאין המדובר בכתבה פרסומית, אלא בכתבת ביקורת לגיטימית. נראה איפוא שלא זו בלבד שעומדת לנתבעים הזכות לפרסום האמור, אלא שמנקודת מבט מסויימת מחוייבים הם לה, במסגרת תפקידם, ותוכן הכתבה מעיד לדעתי איפוא, על ביצוע תפקידו של המקומון בנאמנות, ובאופן שאינו חורג מתחום הסבירות, תוך שלא מצאתי בו כל כוונת פגיעה לכשעצמה בתובעת. מאליו מובן איפוא כי בנסיבות אלה, מתייתר הדיון בשאלת הנזק, ואך אציין כי לעניין זה לא הוצגה כל ראיה שהיא מטעם התובעת, אשר נסמכה ככל הנראה בעניין זה על הוראות סעיף 7א' לחוק. 17. על רקע כל המפורט נדחית התביעה. התובעת תשלם לנתבעים סך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, צמוד ונושא ריבית כחוק, מהיום ועד למלוא התשלום בפועל. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין לב"כ הצדדים. לשון הרע / הוצאת דיבה