תביעה נגד ישראל יריות חיילים

התובע טען כי נפצע ביום כתוצאה מירי.

בית המשפט פסק כי התובע לא הוכיח את נסיבות פציעתו, וממילא, לא הוכח קשר סיבתי בין סיפור פציעתו על שלל גירסאותיו, לבין ירי לכאורי של אנשי מג"ב ששהו במחסום ליד בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, מה עוד שלא הוכח ירי באש חיה.

להלן פסק דין בנושא תביעה נגד ישראל יריות חיילים:

פסק דין


1.     בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובע כנגד מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת").

     העובדות הצריכות לעניין

2.     התובע יליד 1975 נפצע ביום 29/9/00 כתוצאה מירי.
     לדבריו "ביום 29/9/00 או בסמוך לכך, כוחות הבטחון פעלו באיזור כביש הר הצופים - הר הזיתים בירושלים. תוך כדי כך נורו או נפלטו מספר קליעים מכלי הנשק שהוחזקו בידי כוחות הבטחון. אחד מן הקליעים או יותר, שנורו כאמור, פגעו באקראי ובשגגה בגופו של התובע וגרמו לפציעתו". (סע' 3 לכתב התביעה)

3.     הנתבעת מבהירה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי "ביום שישי 29/9/00 החלו התפרעויות קשות והפרות סדר חמורות של המוני מתפללים מוסלמים בשטח הר הבית, במהלכן ירו המתפרעים אבנים לעבר כוחות משטרה שהוצבו במקום ולעבר מתפללים יהודים ברחבת הכותל. ההתפרעויות והפרות הסדר החמורות נמשכו במהלך היום ובימים שלאחריו והתפשטו למקומות שונים בירושלים, לשאר חלקי המדינה, והשטחים. אירועים אלו נודעו בכינויים "אירועי אוקטובר" או "אירועי אינתיפאדת אלאקצה". במהלך ההתפרעויות הבעירו המתפרעים צמיגים, יידו אבנים ובקבובי תבערה, חסמו צירי תנועה, תקפו אזרחים ואת כוחות הבטחון, ושיבשו את מהלך החיים הסדיר. כוחות הבטחון פעלו, על פי חובתם וסמכותם, לפיזור ההתפרעויות, למניעת פגיעה בשוטרים ובאחרים, ולהשבת הסדר והבטחון הציבורי" (סע' 5 לכתב ההגנה), אולם הנתבעת מכחישה את קיומו של האירוע נשוא כתב התביעה, וממילא כופרת בחבותה לפיצוי התובע.

4.     זה המקום להבהיר כי בכתב התביעה לא פירט התובע את אופן התרחשות התאונה, אלא הסתפק בתיאור כללי מאוד, אשר אין בו די על מנת להסיק ממנו קיומה של חבות. מיותר לציין כי קביעת אופן ופרטי האירוע מהותיים ביותר לצורך קביעת קיומה של חבות או לצורך שלילתה, ואשר על כן, ראש וראשונה יש לקבוע את אופן התרחשות התאונה, כאשר מובן מאליו כי הנטל להוכחת אופן התרחשות התאונה מוטל על כתפי התובע, וכפי שאבאר בהמשך, לעניות דעתי לא הרים התובע נטל זה.

     התאונה

5.     דיווח ראשון של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה מוצאים אנו בהודעתו על פגיעה בעבודה ודרישה לתשלום דמי פגיעה, שהוגשה למוסד לביטוח לאומי במסגרתה - תיאר התובע את התאונה באופן כדלקמן: "הסעתי פועלים של המעביד לכיוון הר הזיתים בירושלים, על פי הוראות המעביד. בזמן הנסיעה עברתי מחסום של משמר הגבול, ולאחר המחסום עצרתי על מנת לפנות אבנים שהיו על הכביש והפריעו לתנועה. תוך כדי כך נוריתי על ידי שוטרי מג"ב" (דיווח מיום 10/6/01), ומהאמור עולה כי בעת התרחשות התאונה נסע התובע עם הפועלים שהיו ברכבו באותה שעה, אלא שבחקירתו בבית המשפט ביום 30/10/03 שינה התובע את גירסתו והסביר כי "אני מתכוון שלקחתי את הפועלים והבאתי אותם קרוב לעיר העתיקה ליד וואדי ג'וז, הורדתי אותם וחזרתי בחזרה לא-טור, לכפר" (עמ' 2 שורות 14-13), דהיינו, מדברים אלו עולה כי בניגוד לגירסתו של התובע במסגרת ההודעה על פגיעה בעבודה, התאונה לא ארעה כאשר התובע נסע לכיוון הר הזיתים, בהסיעו את הפועלים, כי אם בדרכו חזרה מכיוון הר הזיתים לכיוון א-טור. אלא שאז הפתיע התובע וחזר לגירסתו המקורית כאשר טען כי "על יד שער של בית החולים אוגוסטה ויקטוריה היה מחסום של משמר הגבול, ועצרו אותי על ידי הג'יפ... ושאלו אותי מאיפה אתה ואמרתי שאני מא-טור, ואמרו לי סע, המשכתי לרדת בירידה עם רכב פרטי בפולקסווגן, טנדר לבן, וירדתי בירידה, זה היה אחרי משמר הגבול בסביבות ה-300 מ', היה אבנים, מפריעים לרכב, ירדתי להזיז את האבנים כדי שהרכב יעבור, פתאום שמעתי ירי, ופתאום הגיע הירי ביד שלי" (עמ' 2 שורות 20-16), ומעדות זו עולה כי התובע בא מכיוון בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, עבר את מחסום מג"ב שהיה ממוקם במקום, והמשיך לכיוון א-טור, דהיינו, נסע עם גבו למחסום מג"ב. מעבידו של התובע באותה עת, מר יהודה ביאזי (להלן: "ביאזי") העיד ביום 17/6/04 והבהיר כי "באותו יום אנחנו היינו בעבודה, ולקראת סוף היום אנחנו הלכנו אלי הביתה... והתובע הלך והביא איזה טנדר... והוא יצא וזה מה שקרה. אני מעריך שהוא יצא לבית שלו כי היו על הטנדר שלו דברים שאני לא רציתי, והוא לקח אותם. אני נתתי לו אותם". (עמ' 10 שורות 8-4).

     בתצהירו (סע' 4) חזר ושב התובע לגירסתו כפי שהובאה בפני המוסד לביטוח לאומי, וטען כי ביום האירוע, דהיינו 29/9/00 "עבדתי כרגיל אצל מעבידי יהודה ביאזי. בסיום העבודה באתר, בשעות אחר הצהריים סביב השעה 16:00, לקחתי את הטנדר של מעבידי ויצאתי לכיוון ביתי במזרח ירושלים, בשכונת א-טור. בדרך הייתי אמור להסיע את יתר הפועלים במקום לבתיהם, לכן נסעתי בדרך הארוכה הביתה...". לדברי התובע בתצהירו, לאחר שהוריד את הפועלים ליד שער שכם "המשכתי לנסוע בואדי ג'וז לכיוון שכונת א-טור..." אלא מאי? עדות זו עומדת בניגוד גמור ומוחלט לעדותו של ביאזי אשר העיד כי בתום העבודה הגיעו התובע ופועלים נוספים לביתו, והיות וביאזי נתן לתובע חפצים שלא היה לו בהם צורך, הביא התובע טנדר, נטל את החפצים ונסע לדרכו, ונראה כי התובע לא רק שלא אמר אמת בנוגע לנסיבות הגעתו למקום התאונה, מסקנה המתבקשת לאור ריבוי גירסאותיו, אלא שהוא גם לא אמר אמת בנוגע לרכב שבו נהג, שכן בעוד שבסע' 4 לתצהירו טען התובע כי נסע ברכב מעבידו, בעדותו הבהיר כי "אני נהגתי ברכב, ברכב של אחי אשרף, יהודה (ביאזי - ד.ג.) ביקש את האוטו מאשרף... ליהודה לא היה טנדר" (עמ' 16 שורות 14, 18), אלא שאמירות אלו נדחו מכל וכל על ידי ביאזי אשר הבהיר בעדותו כי "באותו יום נסענו בטנדר איסוזו שלי. אני נהגתי בטנדר" (עמ' 32 שורות 18-17) וכן "התובע הלך להביא אוטו, וחזר עם טנדר, העמיס והוא הלך" (עמ' 32 שורה 28), ובאשר לגירסתו של התובע על פיה ביקש ביאזי את הטנדר של אשרף אחי התובע - גירסה זו הוצגה במהלך הדיון בפני ביאזי אשר הופתע מאוד למשמע השאלה, וענה: "זה לא נכון שאני דיברתי עם אשרף, אחיו של התובע, וביקשתי ממנו לתת לתובע את הטנדר. למה אני צריך את זה?" (עמ' 33 שורות 5-4). תעלומת הרכב אף גדלה למשמע עדותו של אבי התובע, מר מוסטפא אחמד עלי אבו להוא אשר טען כי "באותו יום ראיתי אותו (את התובע - ד.ג.) יוצא מהבית עם הטנדר פולקסווגן לבן דאבל קבינה..." (עמ' 26 שורה 5), ומשכך ברור כי גירסתו של התובע באשר לרכב בו נהג במועד האירוע, איננה אמת, ומכל מקום לא ניתן לתת בה אמון.

     מעבר לצורך יצויין כי במהלך שמיעת העדויות לא היתה התייחסות כלשהיא באשר לגורלו של טנדר זה. הדבר מעורר סימן שאלה שכן לדברי התובע, הוא נפגע מירי לאחר שירד מהטנדר כדי לפנות אבנים שהיו על הכביש, וכן עולה מדבריו כי לאחר הירי איבד את הכרתו ופוּנה לבית חולים. אם כך - סביר להניח כי הטנדר נותר במקומו, ופונה לאחר מכן על ידי מאן דהוא. אלא שהתובע נמנע לחלוטין מהתיחסות לנקודה זו, דבר הפועל לחובתו ומגביר את התחושה כי דברי התובע אינם אמת.

     בהמשך, ובניגוד לדבריו הקודמים, הודה התובע כי בתום יום העבודה בהר המנוחות הוא נסע עם ביאזי לביתו של ביאזי, ולדבריו "עברנו מהר המנוחות לביתו של יהודה בפסגת זאב באוטו של יהודה, יהודה נהג" (עמ' 15 שורות 17-16). גם באשר למעשיו של התובע בביתו של ביאזי התגלעו סתירות בדברי התובע עצמו, ובין דבריו לדברי העדים האחרים. כזכור, בתצהירו לא טען התובע כי נסע עם ביאזי לביתו של ביאזי בתום יום העבודה, אלא, לדבריו בתצהירו, הוא נסע לביתו הוא בתום יום העבודה, והוא אישר לראשונה כי נסע לביתו של ביאזי ולא לביתו הוא, רק בחקירתו. כאשר נשאל מה עשה בביתו של ביאזי, ענה "אנחנו ניקינו את הבית, ניקינו את הגינה, את המחסן, הוא רצה לזרוק משהו, יש חלקים, במקום לזרוק אותם הוא נתן אותם לנו" (עמ' 15 שורות 23-22) ובאומרו "לנו" התכוון התובע לעצמו ולפועל נוסף בשם עדנאן (שם), אלא שביאזי הכחיש את הדברים והבהיר כי באותו יום לא עשה התובע כל עבודה בביתו "חוץ מלקחת את הדברים שלא הייתי צריך" (עמ' 33 שורה 9). ביאזי הבהיר כי "באותו יום לא ביקשתי מהתובע להחזיר פועלים שלי למוסררה, ושער שכם" (עמ' 33 שורה 12), ואישר כי הפועל עדנאן נסע עם התובע בעוזבם את ביתו (עמ' 33 שורה 11).

     עדנאן הכחיש בעדותו כי הוא מכיר את התובע (עמ' 40 שורה 6), ואישר את גירסתו של ביאזי באומרו כי באותו יום "הלכתי לבעל הבית (ביאזי - ד.ג.) עם האוטו של בעל הבית" (עמ' 40 שורה 20), אולם בניגוד לגירסתו של ביאזי, ובהתאמה לגירסתו של התובע, הוא הבהיר כי "נסענו לשם כי הלכנו לעבוד בבית של בעל הבית. עבדנו שם בתיקונים" (עמ' 40 שורות 25-24). באשר לרכב בו עזבו התובע ועדנאן את ביתו של ביאזי, מאשר עדנאן את גירסת ביאזי - בניגוד לגירסת התובע - בהבהירו כי "כשסיימנו אצל ביאזי נסענו באוטו, יצא אוטו, לא יודע של מי (??) התובע נהג באוטו. אני לא יודע איך הגיע האוטו לשם ומי הביא אותו" (עמ' 41 שורות 7-5) וזה המקום להבהיר כי עדותו של עדנאן "הצטיינה" בהיתממות במקרה הטוב, ולמעשה ניכר היה כי עדנאן מעיד בחוסר רצון בולט מאוד, וכי הוא מקפיד להמעיט בפרטים שמסר, ככל הניתן.
     מדברי עדנאן עולה כי בניגוד לגירסת התובע - אחת הגירסאות מני רבות - התובע ועדנאן עזבו יחדיו את ביתו של ביאזי, ולא נאמר, ואף לא נרמז כי התובע התבקש על ידי ביאזי להסיע את הפועלים האחרים שהיו - אם היו - לביתם.

     זה המקום להבהיר כי מצאתי לנכון להאריך בסקירת גירסת התובע והעדים השונים, על מנת להבהיר כי לאור ריבוי גירסאות התובע, והסתירות הרבות באמירותיו הוא, ובאמירותיו בהשוואה לאמירות העדים האחרים, אין, ולא יכולה להיות מסקנה אחרת מלבד המסקנה שהתובע אינו ישר, אינו דובר אמת, ולא ניתן ליתן אמון כלשהוא בגירסאותיו.

     חוסר אמינותו וחוסר מהימנותו של התובע בלטו במיוחד כאשר נשאל לגבי עברו. התובע נשאל אם הסתבך בפלילים בעבר וענה כי "היו לי בעיות של ריב, מכות, אני לא זוכר באיזה גיל זה היה..." (עמ' 11 שורה 9), בהמשך "נזכר" התובע כי רשיונו נפסל והוא נתפס נוהג בשלילת רשיון "והייתי גם חשוד בעבירות רכוש, וזהו" (עמ' 11 שורות 12-11).
     משהמשיכה ב"כ הנתבעת בשאלותיה, תיקן התובע את תשובתו והודה כי "פעמיים ישבתי בכלא" (עמ' 11 שורה 13) בגין עבירות הרכוש ופסילת הרשיון, ובעקבות המשך שאלותיה של ב"כ הנתבעת, נאלץ התובע להודות באי רצון בולט כי "אני ישבתי בכלא על עבירות בטחוניות" (עמ' 11 שורה 20), וכאשר נשאל האם נכון שישב בכלא בגין הכנת וזריקת בקבוקי תבערה על כוחות הבטחון, ענה "אני אומר שהייתי בן 13, ואני לא יודע על מה ישבתי בכלא" (עמ' 11 שורה 23), אלא שלמרבה המזל חזר אליו זכרונו באותו רגע, והוא הכריז כי "זה לא היה בקבוק תבערה, לא הרשיעו אותי על בקבוק תבערה, הרשיעו אותי על זריקת זיקוקים, היינו שמים את הזיקוקים בתוך הבקבוק, ועבר משמר הגבול וברחנו, על זה הרשיעו אותי" (עמ' 12 שורות 3-1), תשובה אשר גרמה לכל באי האולם, לרבות ב"כ התובע, להתחייך. בהמשך, התבהר זכרונו של התובע פעם נוספת והוא הודה כי "בוועדת השחרורים, כשהייתי בן 15 אני אמרתי שנכון שזרקתי בקבובי תבערה" (עמ' 12 שורות 5-4).

     משהתקדמה חקירתו של התובע, הוא הודה כי נכלא שלוש פעמים ולא פעמיים כפי שטען (עמ' 12 שורה 18), והוא אף ידע לומר כי ריצה 18 חודשי מאסר בגין איומים ונשיאת סכין, ומפאת כבודו של התובע, לא אמשיך ואסקור את נסיונותיו להסתיר את האמת ולהעיד תשובות שאינן אמת.

     באשר לאירוע עצמו - התובע התייחס לראשונה לפרטי האירוע בתצהיר התשובות לשאלון (תצהיר שלא אומת על ידי בא כוחו) באומרו על דרך הסתם כי "התאונה ארעה באיזור א-טור בירושלים המזרחית, בכביש הר הזיתים-הר הצופים" (תשובה מס' 29). כפי שפרטתי, עד רגע זה לא ברור האם התאונה ארעה בשעה שהתובע נסע מכיון הר הצופים - אוגוסטה ויקטוריה לכיוון א-טור, או בנוסעו מכיוון א-טור לכיוון אוגוסטה ויקטוריה, וזאת בשל הסתירות הרבות בדברי התובע עצמו בהתייחס לכיוון נסיעתו.
     על פי התרשמותי, ביקש התובע לטעון כי נסע מכיוון אוגוסטה ויקטוריה לכיוון א-טור, ומבלי שאקבע כי אכן זה היה כיוון נסיעתו - וזאת משום שהדבר לא הוכח - אתייחס בתיאור האירוע לגירסה זו.

     בתצהיר התשובות לשאלון נמנע התובע ממתן גירסה מפורטת, כך למשל טען על דרך הסתם "עצרתי לביקורת" (תשובה 30) תוך הימנעות מציון מיקום העצירה לביקורת. בחקירתו מיום 30/10/03 טען התובע כי עצר במחסום מג"ב שהיה ממוקם ליד שער בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, מחסום אשר קיומו אושר על ידי סנ"צ גדעון ספדי שהינו מפקד הגיזרה המזרחית במג"ב, הן בסע' 7 לתצהירו והן בעדותו מיום 15/11/05 בבית המשפט. התובע הבהיר בתצהיר התשובות לשאלון (תשובה מס' 30) כי לאחר שהשוטרים בדקו את תעודותיו, הם סימנו לו להמשיך בנסיעה.
     זה המקום להבהיר כי התובע לא טען בשלב זה כי היה עימו מאן דהוא נוסף ברכב, ומרגע זה, עדותו לגבי התרחשות האירועים הינה עדות יחידה אשר לא רק שאין לה סיוע, אלא שאינה עומדת בקנה אחד עם עדויות אחרות, כפי שיבואר. בתצהירו מסר סנ"צ ספדי תיאור אמין מאוד ודרמטי מאוד באשר להתרחשויות בצומת א-טור ביום התאונה בשעת התאונה. סנ"צ ספדי הצהיר כי התפרעות ההמונים בצומת א-טור התגברה והסלימה, אלא ש"כל עוד יידו אבנים ממרחק רב, ולא סגרו את הצומת, לא עשינו דבר..." (סע' 12 לתצהיר) אולם משהתגברה ההתפרעות והסלימה "צומת א-טור נסגר למעבר רכבים למעט אמבולנסים, החל משעה 16:00 לערך..." ודוק: התובע טוען בתצהיר התשובות לשאלון כי הוא נפגע "בסביבות השעה 16:00" (תשובה מס' 29) כאשר בעדותו טען כי סיים לעבוד אצל ביאזי "בסביבות השעה 14:30 או 15:00..." (עמ' 15 שורה 21), וביאזי העיד כי ביתו נמצא במרחק נסיעה של "...10 דקות עד 15 דקות מהבית שלו" (עמ' 10 שורה 9) (של התובע - ד.ג.), ואשר על כן, לכאורה הגיע התובע למחסום לפני השעה 16:00 דהיינו, לפני שהכביש נסגר. אלא מאי? באחת מגירסאותיו - גירסה שלא מצאה חיזוק באף עדות אחרת - טען התובע כי לאחר שעזב את בית ביאזי, נסע להוריד את הפועלים, אותם פועלים שנוכחותם הוכחשה על ידי ביאזי ועל ידי עדנאן. בהמשך עדותו טען התובע כי "לפני שהורדתי את הפועלים כבר היה בלאגן, מה זה בלאגן? פקקים, אמבולנסים, משטרה" (עמ' 17 שורות 4-3) ו"נכון שאחרי שהורדתי את הפועלים בשער שכם כבר לא יכולתי לנסוע במסלול שבאתי כי הכל היה סגור..." (עמ' 17 שורות 12-11), ואז הדהים התובע באומרו: "אני לא יכולתי לחזור באותו מסלול, אז הסתובבתי לכביש השני, מוואדי ג'וז מסביב עליתי לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, באתי, יש דרך לכפר שלנו, ואני נכנסתי לכפר. זה כביש רגיל, לא דרך עפר" (עמ' 17 שורות 18-16), ומדברים אלו עולה כי התובע כלל לא הגיע עם מכוניתו למחסום מג"ב ליד בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, וכי הוא הצליח להגיע חזרה לביתו בשלום וללא כל פגע!!! וסברה זו מתחזקת לאור עדותו של מר מחמוד חליל עבד אל הווא שהינו חברו ובן משפחתו של התובע (עמ' 1 לדיון מיום 3/7/06 שורה 11) אשר העיד כי "אני זוכר את המהומות בא-טור ביום 29/9/00" (עמ' 2 שורה 2) וכן "אני ראיתי את צומת א-טור מהמקום שעמדתי ליד מוקאסד, כי זה בקו ישר. היו זרקו אבנים, ראיתי את התובע, הוא אמר לי שלום והלך, והמשיך לכיוון הבית שלו שהיה ממוקם בדיוק איפה שהיה האירוע. ראיתי את התובע בערך בשעה 16:30 אחר הצהריים. הוא אמר לי שלום והלך. היה לחוץ. הלך ברגל" (עמ' 2 שורות 12-8). העד הבהיר כי "התובע בא מאחרינו. הוא היה עם כמה אנשים. הוא הלך ישר לכיוון צומת א-טור" (עמ' 2 שורות 18-16). כאשר נשאל העד הכיצד הוא זוכר את האמור בעדותו בבהירות כזאת, הוא הסביר כי "אותו היום היה המקרה ואני לא שוכח" (עמ' 3 שורה 11) שכן "באותו היום היתה חתונה לבן דודה שלי, והייתי לבוש יפה" (עמ' 2 שורה 23) ומשכך "לא יכול להיות שאני טועה ולא ראיתי אותו באותו יום, אני כן ראיתי אותו באותו יום" (עמ' 3 שורה 14), והעד חזר והבהיר "ראיתי את המחסום של המשטרה, בטח רואים, זה ישר. אוגוסטה ויקטוריה אני יכול לראות עד למעלה. היו הרבה שוטרים במחסום, הרבה מאוד, משמר הגבול, והכל. שמעתי הרבה יריות, הרבה הרבה, גם גז היה" (עמ' 4 שורות 17-14) וזה המקום לציין כי התרשמתי מאוד מכנותו של העד, ועל פי התרשמותי, מספר עד זה את האמת.
     
     מהאמור עולה כי יש לדחות את שלל גירסאותיו של התובע באשר לאופן התרחשות האירוע, ודי בכך כדי לדחות את התביעה, אלא מאי? למרות האמור, יש מקום להמחיש עד כמה גירסתו של התובע הינה אבסורדית ואינה עולה בקנה אחד עם העובדות שהיו בשטח ועם שורת ההגיון.

     בעדותו מיום 30/10/03 טען התובע כי לאחר שעבר את מחסום מג"ב שהוצב ליד בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, הוא נסע כ-300 מ', ו"ירדתי להזיז אבנים" (עמ' 2 שורה 20) שהיו על הכביש כדי שיוכל להמשיך ולנסוע. התובע התעקש כי אבנים אלו נזרקו על ידי המתפרעים (עמ' 3 שורות 8-1) אולם בו זמנית התעקש כי המהומות היו מרוחקות מנקודת עצירתו, ולדבריו "הבלאגן היה רחוק. אני ראיתי בעיניים את הבלאגן, אבל זה היה רחוק" (עמ' 3 שורה 8), ואם כך, הכיצד הגיעו אבנים לנקודת עצירתו של התובע, אם "הבלאגן" היה מרוחק משם? מדובר בגירסה בלתי הגיונית, ושקרית בעליל. עוד העיד התובע כי נסע לתומו ועצר כדי להזיז את האבנים שהושלכו לכביש "ופתאום שמעתי ירי, ופתאום הגיע הירי ביד שלי" (עמ' 2 שורות 21-20). התובע "הסביר" כי "מדובר ביריות שכוונו לאנשים ממול, אלה שהיו 300 מ' אחרי הצומת ישר" (עמ' 3 שורה 11), ופעם נוספת עולה השאלה הכיצד הצליחו אנשים שעמדו כ-300 מ' משם ליידות אבנים על הכביש למרחק של כ-300 מ'??? התובע טען כי "משמר הגבול עמדו בתוך המחסום וירו משם" (עמ' 3 שורה 13), וכאשר נשאל הכיצד נכנס לאותו קטע של הכביש שבו ירו, חזר בו מיד מגירסתו וענה "אני אומר שלא היה ירי..." (עמ' 3 שורה 14) וחזר והבהיר "כשאני המשכתי בנסיעה לכיוון צומת א-טור לא היה ירי" (עמ' 3 שורה 17), וכאילו לא תיאר שניות לפני כן תיאור דרמטי ומרגש של יריות וגז מדמיע (עמ' 3 שורה 12) טען התובע "לא יודע מתי התחיל הירי, התחילו לזרוק אבנים" (עמ' 3 שורה 18). הכיצד עומדת גירסה זו בקנה אחד עם גירסתו הקודמת הן לגבי הירי והן לגבי האבנים? ואם "התחילו" לזרוק אבנים בשעה שהתובע החל לנסוע באותו קטע של הכביש, הכיצד כבר היו שם אבנים קודם לכן?? ובעוד ששניות לפני כן טען התובע כי זורקי האבנים היו במרחק של כ-300 מ' ממנו, חזר בו וטען כי הם היו "בערך 5 או 6 מ' ממני" (עמ' 3 שורה 28), ולבסוף כאבן אחרונה בארון ההסתבכויות השקריות של התובע הוא טען "התחילו לזרוק אבנים כשעצרתי את הרכב" (עמ' 4 שורה 1) ואם כך? מדוע היו אבנים על הכביש אם טרם נזרקו?? לא זו אף זו, התובע טען כי "בכביש היו עוד רכבים לפני... אני הייתי השני או השלישי בתור" (עמ' 18 שורות 19, 21), אם כך, נשאלת השאלה, הכיצד עברו הרכבים שנסעו לפני התובע, למרות קיומן של אבנים על הכביש, ומדוע לא יכול היה התובע להמשיך בנסיעתו מחמת קיומן של אותן אבנים על הכביש?? ובעוד שדקות לנפי כן טען התובע כי זורקי האבנים היו במרחק של 5 או 6 מ' ממנו, הרי שבהמשך טען "אני לא יודע באיזה מרחק האנשים היו ממני" (עמ' 19 שורה 28) וכן "כשיצאתי מהאוטו הלכתי לקידמת הרכב" (עמ' 20 שורה 20) שכן "לפני האוטו היו אבנים, ואז רציתי להזיז את האבנים, ופתאום שמעתי ירי, פתאום אני קיבלתי מכה חזקה ביד, כמו אש" (עמ' 20 שורות 22-21), ומהאמור עולה כי אם התובע השתופף כדבריו בקידמת המכונית, כי אז המכונית חצצה בינו לבין חיילי מג"ב שירו לכאורה, ואם כך הכיצד יכול היה התובע להיפגע מירי כאשר גוף המכונית חוסם את הירי לכיוונו?? לא זו אף זו. התובע טען כי "הכדור נכנס לי מקדימה" (עמ' 4 שורה 11) ואף הצביע באצבעו על מקום פגיעת הכדור בקידמת היד מתחת לכתף, ונשאלת השאלה איך מיקום כניסת הכדור עולה בקנה אחד עם הגירסה על פיה "ברגע הירייה אני התכופפתי והייתי עם ידיים על הריצפה" (עמ' 20 שורה 23)??? עינינו הרואות כי בהתחשב בשלל גירסאותיו של התובע, ובתוכן עדותו, והסתירות הרבות בעדותו, כמו גם חוסר ההגיון שבה, אין כל אפשרות לקבוע כיצד נפגע התובע, ולמעשה לא הונחה בפניי, וממילא לא הוכחה, כל תשתית ראייתית אשר ממנה ניתן יהיה להסיק כי התובע נפגע ביום 29/9/00 מירי של אנשי מג"ב (או כוחות צה"ל ו/או משטרה) באיזור צומת א-טור.

     הדברים אף מקבלים משנה תוקף מעדותו של סנ"צ ספדי אשר הבהיר כי "אני פיקדתי על האיזור של צומת א-טור - בית החולים אוגוסטה ויקטוריה" (עמ' 53 שורה 24) וכי "פגיעות ירי, לפחות הזכורים לי, לא היו ולא נבראו באותו יום. לא היה ירי באש חיה" (עמ' 53 שורה 22), ודוק: סנ"צ ספדי הבהיר בעדותו כי הוא אומר את הדברים "על סמך ידיעתי האישית, ועל סמך רישומי המשטרה כולל רישומי מג"ב. אין ראיות על ירי באש חיה באיזור האמור בתאריך האמור... על פי הנסיבות שהיו מול עיני כמי שהיה מפקד האיזור הישיר, לא היתה שום סיבה לפתוח באש חיה, ולא נפתחה שום אש חיה" (עמ' 54 שורות 5-1). סנ"צ ספדי הסביר כי "אם היה שימוש בירי שלא על ידי כוחות הבטחון, והיינו יודיעם על כך, היה הדבר נרשם ונחקר. אצלי בגיזרה לא נפגע אף אחד מאש חיה" (עמ' 54 שורות 23-21) וכן "בהמשך לאמור בסעיף 16 לתצהירי אני מאשר שאין מדובר באירועים שהצדיקו פתיחה באש חיה, ובפועל לא היה שימוש באש חיה" (עמ' 55 שורות
8-7) ועל סמך התרשמותי מאמינותו והגינותו של סנ"צ ספדי, הנני מקבלת את דבריו, מה עוד שדבריו מגובים ביומני הפעולות שצורפו לתצהירו, ומהם אכן עולה כי ביום האמור במועד האירוע הנטען, לא היה כל שימוש באש חיה, והמסקנה היא, שלא רק שהתובע נכשל לחלוטין בהוכחת גירסתו, אלא שכלל לא ברור האם נורה, ואם כן - היכן נורה, ועיקר העיקרים - מי ירה בו.

     מעבר לצורך אוסיף, כי נאמן לשיטתו, התגלו סתירות רבות בגירסאותיו של התובע בהתייחס לטענותיו בשאלת נזקיו, לרבות בשאלת השתכרותו ומקום עבודתו לאחר התאונה, עד כדי כך, שאפילו ביאזי אשר תיאר את התובע ומשפחתו כחבריו הקרובים, נאלץ להודות כי התובע אינו דובר אמת.

6.     סוף דבר, הנני קובעת כי התובע לא הוכיח את נסיבות פציעתו, וממילא, לא הוכח קשר סיבתי בין סיפור פציעתו על שלל גירסאותיו, לבין ירי לכאורי של אנשי מג"ב ששהו במחסום ליד בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, מה עוד שלא הוכח ירי באש חיה.

     מעבר לצורך אציין כי על סמך העובדות שהובאו בפניי, יתכן בהחלט כי התובע עצמו היה בין מיידי האבנים לעבר שוטרי מג"ב, אלא משהתובע עצמו לא רק שלא טען זאת, אלא הכחיש זאת בנחרצות, הנני פטורה מהצורך לדון בשאלת החבות, אם בכלל, בסיטואציה כזאת.

7.     לאור האמור, נדחית בזאת התובענה.
     שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על התובע ויישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חייל בקבע

  2. כאבי גב חיילת

  3. מקום קבורתו של חייל

  4. הצעת חוק חיילי צד"ל

  5. ייצוג משפטי לחיילים

  6. הכרה בנכות חייל צד''ל

  7. עורך דין לחיילים מומלץ

  8. זכאות למענק חייל משוחרר

  9. תביעה בגין התאבדות חייל

  10. אחריות לחיילי משמר הגבול

  11. ביטוח רפואי לחיילים בצה''ל

  12. הצעת חוק מקום קבורה של חייל

  13. מתן תנאים בסיסים לחיילי צד"ל

  14. תביעה נגד ישראל יריות חיילים

  15. שילוב חיילים משוחררים במשטרה

  16. שכירות נכס לצורך הלנת חיילים

  17. שכר חיילים בשירות סדיר בצה"ל

  18. אחריות רפואית על חיילים חולים

  19. זכויות חייל שנפגע בתאונת דרכים

  20. חוק הגנת החייל (דירה), תש"ט-1949

  21. מענק לחיילים ששירתו ביחידה קרבית

  22. הפרעה לחייל במילוי תפקידו - זיכוי

  23. חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994

  24. הצעת חוק חיילי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם

  25. משפחות חיילים שנספו במערכה - נכות מעבודה

  26. השלמת פיצויים למשפחות חיילים שנספו במערכה

  27. הצעת חוק חיילים שנהרגו שלא בעת מילוי תפקיד

  28. חוק הגנת החייל (דירה) (תיקון), תשי"ב-1952

  29. הקמת אתר הנצחה ומוזיאון לזכר החיילים הדרוזים

  30. חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949

  31. תביעה מכוח סעיף 21 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה

  32. תקנות ההענקות לחיילים ולבני משפחותיהם, תש''ל-1970

  33. תקנות בית משפט (החזרת החזקה בדירה לחייל), תש''ט-1949

  34. תקנות החיילים המשוחררים (פטור מאגרת-רשיון לסחור בטבק), תשי''א-1951

  35. תקנות השיפוט הצבאי (אופן השימוש בדרגה צבאית של מי שאינו חייל), תשכ''ט-1969

  36. תקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור), התשמ''ז-1987

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון