תאונת עבודה של עובד זר סיני

להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה של עובד זר סיני: 1. התובע, פולין מה, (להלן: "התובע"), יליד 1957, עובד זר מסין, הועסק על ידי הנתבעות 1 ו-2 (להלן: "הנתבעות"), כפועל בניין, בפרוייקט "מגדלי נאמן" שבתל-אביב (להלן: "הבניין"). הנתבעת מספר 3, הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה את חבותן של הנתבעות, כלפי התובע. מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בגין תאונת עבודה שארעה ביום 27.7.00 (להלן: "התאונה"). הצדדים חלוקים, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק. נסיבות אירוע התאונה ושאלת האחריות 2. התובע, ציין בתצהיר עדותו הראשית, ת/1 (להלן: "התצהיר"), כי התאונה ארעה בעת שעבד על פיגום נייד, בגובה של כ-2 מ' ועסק בביצוע תיקון קיר חיצוני של הבניין, וכי: "הפיגום לא היה צמוד לחלוטין לקיר, בשל עמוד חיצוני בולט של הבניין, שמנע הצמדה מוחלטת של הפיגום אל הקיר. התחלתי לתקן את הקיר, כאשר לפתע נפלו חתיכות מלט על הפיגום, החלקתי ונפלתי מגובה של שני מטר על האדמה" (סעיפים 15-14 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, הודה התובע כי בעת ארוע התאונה, עסק בתיקון עמוד, בתוך חניון הבניין. התובע, הכחיש את הטענה כי נפל מהפיגום, במהלך ניסיון לרדת ממנו והעיד, כי אינו יודע, מי הציב את הפיגום, עליו עבד, במקום בו הוצב, וכי: "אני עשיתי טיח, העודף של הטיח נפל על העץ שהיה על הפיגום. יש צורך אחרי ששמים את הטיט על העמוד, כשמיישרים את הקיר, יורדת כמות מיותרת ונופלת על הרצפה" (עמוד 5 לפרוטוקול ישיבת 14.6.04). 3. הנתבעות, אינן חולקות על עצם ארוע התאונה אך טוענות כי זו ארעה בעת שהתובע עסק, בביצוע תיקוני טיח בעמודי תמיכה, בתוך החניון התת-קרקעי של הבניין, מה שאושר כאמור, על ידי התובע, בחקירתו הנגדית. לא ראיתי ב"שינוי גירסה" זה, משום עדות לחוסר אמינות של התובע שכן יש להתחשב בקשיי התקשורת עם התובע ובנסיבות עריכת התצהיר, בעת שהותו של התובע, במעצר ובעזרת מתורגמן מסינית לאנגלית. המחלוקת העובדתית, מתמקדת, בנסיבות העניין, בשאלת גובה הפיגום ואמצעי הזהירות שננקטו על ידי הנתבעות, אם בכלל. 4. מטעם הנתבעות, העיד מר רחמים לגזיאל (להלן: "לגזיאל"), אשר שימש כמנהל עבודה ראשי, באתר הבנייה. בתצהירו, נ/4, ציין לגזיאל כי מדובר בפיגום נייד שגובהו כמטר. בחקירתו הנגדית, השיב לגזיאל, כי: "גובה הפיגום בין מטר למטר וחצי" וכי מדובר בפיגום נייד על גלגלים (עמוד 12 לפרוטוקול ישיבת 9.2.05). כן העיד לגזיאל: "הוא עבד על פיגום עם מעקה. מצד אחד יש מעקה ובצד השני אנחנו אמורים לשים מעקה או מעץ או ממתכת, וזה היה" (עמוד 13 לפרוטוקול). כשנשאל לגזיאל, האם נכון שכאשר מצמידים את הפיגום לעמוד, נותר מרווח פתוח, משני צידי העמוד, השיב: "אמרתי לך שיש מעקה לפיגום" (עמוד 16 לפרוטוקול ישיבת 9.2.05). כשעומת לגזיאל, עם טענת התובע כי לפיגום, לא היה גידור, למניעת נפילה, השיב: "אני מנהל פרוייקט ואני יודע מה אני אומר, לכן אני אומר שהיה גידור לפיגום, היה מעקה לפיגום והוא לא עבד בגובה" (עמוד 13 לפרוטוקול ישיבת 9.2.05). 5. אשר לגובה הפיגום, לאור עדותו של התובע כי התאונה, אכן ארעה, בעת שעבד בתוך חניון תת קרקעי של הבניין, לא סביר כי גובהו של הפיגום, עלה על 2 מ'. לגזיאל העיד כי גובה תקרת החניון, נע בין 2.20 מ' ל - 2.30 מ'. גם אם אניח כי גובה תקרת החניון, תאם את הוראות סעיף 2.03 לתוספת השניה של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאי ואגרות), תש"ל - 1970, על פיהן תקרת חניון, תהא בגובה של 2.4 מ', הרי בהתחשב בגובהו של התובע, כאדם ממוצע, שיש להעריכו על דרך ההמעטה, בכ - 1.60 מ', אין זה סביר כי גובה הפיגום, עליו עמד התובע, בתוככי החניון, עלה על גובה של 2 מ'. בשולי הדברים יאמר כי לא ניתן לקבל, בהקשר זה, את טענת התובע כי האמור בטופס בל/250, כדלקמן: "נפל מקומה 1", מהווה הודאת בעל דין, התומכת בטענתו של התובע, בדבר גובהו של הפיגום. אין חולק, גם לגרסת התובע עצמו כי התאונה לא ארעה כתוצאה מנפילה מקומה ראשונה ולא ברור איך הדיבור "קומה 1", יכול להוות הודאת בעל דין, לגבי גובהו של פיגום נייד שהוצב בתוך חניון תת קרקעי. 6. אשר למאפייני הפיגום ואמצעי הבטיחות שננקטו על ידי הנתבעות, אין בידי לקבל את עדותו של לגזיאל, בחקירתו הנגדית, בדבר קיומו של מעקה, משני צידי הפיגום שכן לדברים האמורים, אין כל זכר, בתצהיר עדותו הראשית, נ/4, ולא נמצאו להם, תימוכין, זולת "הצהרתו" של לגזיאל כי "אני מנהל פרוייקט ואני יודע מה אני אומר" (עמ' 13 לפרוטוקול ישיבת 9.2.05). יצויין כי מדובר בפיגום, המצוי בחזקת הנתבעות וניתן היה, ללא כל קושי, להציג תמונות של הפיגום, על מנת להוכיח את מצבו, אופן הצבתו ליד העמוד בעת ארוע התאונה וקיומו של מעקה, משני צידי הפיגום, כפי שנטען, על ידי לגזיאל, בחקירתו הנגדית. עצם העובדה שלא הובאה כל ראיה, בעניין זה, אומרת דרשני ויוזכר; הלכה היא כי בעל דין, הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו כי לא היה באותן עדויות או ראיות, לסייע לו בהוכחת טענותיו, ראה לעניין זה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603-602 וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615-614. 7. אשר להדרכה שניתנה לתובע - לגזיאל, לא יכול היה, ליתן פרטים כלשהם, באשר להנחיות שנתן לתובע, מעבר לטענה הכללית כי ניתנו לפועלים הנחיות וכדבריו: "זה לא הגיוני לאמר אחרי כל כך הרבה שנים כמה פעמים אמרתי לו. אני לא יכול לאמר לך. בזמנו קיבלו הנחיות והיה להם את באי (האחראי על הפועלים שדיבר סינית ואנגלית- ב.ט) שהעביר להם את ההנחיות", (עמ' 15 לפרוטוקול ישיבת 9.2.05 ). עוד יש לציין כי עדותו של לגזיאל, בחקירה נגדית כי נתן לתובע, הנחיות, כיצד לבצע את עבודת תיקוני הטיח, באמצעות האחראי על הפועלים שדיבר גם סינית וגם אנגלית, גם היא, לא נזכרה בתצהירו. כשנשאל לגזיאל, האם הזהיר את התובע, מפני סכנת החלקה, בשל טיט שנופל על משטח הפיגום, השיב באופן וכחני ומתחמק, ועדותו התאפיינה, בחזרה על הטענה כי התובע, לא החליק בשל טיט שנפל על הפיגום וזאת למרות שהוא עצמו, לא היה עד לתאונה וסברתו כי התובע החליק, בעת ירידה מהפיגום, כלל לא הוכחה ולא הובאה כל ראיה, התומכת בה ואין לי אלא להפנות לעדותו של לגזיאל, בעמוד 14 לפרוטוקול ישיבת 9.2.05: "ש. הזהרת את התובע ברגע שהוא עובד עם טיח שצריך לנקות את הטיט שנופל על המשטח? ת. הוא לא עבד בעבודות טיח אלא בתיקונים בעמודים… ש. אתה לא הסברת לו להיזהר מטיח שנמצא על הפיגום שהוא מחליק? ת. הפועל עבד אצלי הרבה זמן גם באתר לפני זה ולא צריך להזהיר אותו, הוא לא החליק מזה". 8. הנתבעות, כמי שהעסיקו את התובע, חבות כלפיו, חובת זהירות מושגית, שבצידה חובת זהירות קונקרטית לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטת עבודה נאותה ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות, הנדרשים לצורך ביצוע העבודה, ראה לעניין זה: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 502, ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, וע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415. 9. טענת הנתבעות כי העבודה על הפיגום, לא הצריכה כל הדרכה וכי לא היה כל אמצעי זהירות שהיה עליהן לנקוט, בכדי למנוע את נפילת התובע, אינה יכולה לעמוד. בנסיבות העניין, כשמדובר בתובע שהינו פועל פשוט, היה מקום להדריכו, באשר למיקום ואופן הצבת הפיגום וכן להזהירו מפני סכנת החלקה מהפיגום, במיוחד לאור העובדה ששאריות טיט וטיח, עלולות ליפול על הפיגום, במהלך ביצוע העבודה. איני סבורה, כטענת הנתבעות כי סכנת החלקה, הינה סכנה רגילה שאין מקום להזהיר מפניה שכן עבודה על פיגום, גם אם גובהו, נע בין מטר למטר וחצי, יוצרת סיכון של החלקה או נפילה מהפיגום, במיוחד כאשר העבודה מתבצעת, ליד עמוד שרוחבו נופל מרוחב הפיגום כך שלא ניתן להצמיד את הפיגום כולו אל הקיר. בענייננו, המסקנה העולה מהעדויות הינה כי הנתבעות, הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית שהיתה מוטלת עליהן, כלפי התובע, בהעדר הדרכה באשר לשיטת העבודה הבטוחה ובכך שלא הזהירו אותו, מפני סכנת החלקה או נפילה מהפיגום בכלל ובגין שאריות טיט וטיח, הנופלות על הפיגום, במהלך העבודה, בפרט. כן לא ננקטו על ידי הנתבעות, אמצעי זהירות כלשהם, למניעת החלקה מהפיגום. טענת לגזיאל, בחקירתו הנגדית, בדבר קיום מעקה, משני צידי הפיגום, לא הוכחה ולמצער, יש בה כדי להצביע, על עצם הצורך בהתקנת מעקה, בצידו הפתוח של הפיגום, כדברי לגזיאל: "בצד השני אנחנו אמורים לשים מעקה או מעץ או ממתכת, וזה היה" - מה שלא הוכח, כאמור (עמוד 13 לפרוטוקול ישיבת 9.2.05). 10. אשר לטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, משלא הוכח כי מדובר בפיגום שגובהו עולה על שני מטרים, לא הוכחה הפרת החובה החקוקה, הקבועה בסעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל-1970. כן לא מצאתי כי הוכחה, בנסיבות העניין, הפרתן של תקנה 20 (ג) ותקנות 55-54 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) התשמ"ח - 1988, שכן תקנה 20 (ג), אינה חלה על פיגום שגובהו פחות משני מטרים ולא נטען ולא הוכח כי היה פגם כלשהו, באיזון הפיגום או במבנה רצפתו, בניגוד לנדרש בתקנות 54 ו - 55 הנ"ל . נטל הראיה ונזק ראייתי 11. בנסיבות העניין, סבורה אני כאמור כי רשלנותן של הנתבעות, הוכחה, באופן פוזיטיבי. יחד עם זאת, ראיתי להתייחס בקצרה, לטענות התובע, בדבר העברת נטל הראיה וגרימת "נזק ראייתי". איני סבורה כי מתקיימים בענייננו, תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדן בהעברת נטל הראיה, מקום בו "הדבר מעיד על עצמו". בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי התאונה ארעה, בשל נכס שהיה בשליטה מלאה של הנתבעות שכן התובע, הוא שעבד על הפיגום, בעת ארוע התאונה. אין גם לומר כי לתובע, לא היתה ידיעה או יכולת לדעת את נסיבות המקרה שהביאו לנזק וההיפך הוא הנכון, נסיבות ארוע התאונה, מצויות בידיעתו של התובע והוא אף העיד עליהן. אשר לטענה בדבר העברת נטל הראיה, בשל אי דיווח, על התאונה, למפקח על העבודה, יצויין כי הפרת חובת הדיווח על תאונה, בהתאם לסעיף 3 לפקודת תאונות ומחלות משלח יד (הודעה) 1945, לא הוכרה לכשעצמה, כמקימה עילת תביעה, בגין גרימת נזק ראייתי, ראה לעניין זה, ע"א 80/89 טובול נ' אלטן בע"מ ואח', תק-על 91 (3) 1300. כן לא הוכח בענייננו כי הנתבעות, הפרו חובה לתעד בכתובים, פרטים כלשהם, באופן המצדיק, העברת נטל הראיה, בשל גרימת חסר ראייתי. רשלנות תורמת 12. נטייתו של בית המשפט, הינה שלא להחמיר עם עובד, אשר תוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת לב או בטעות, אלא שמאידך, מקום בו הוכח כי העובד, תרם ברשלנותו, לארוע התאונה, לא יהסס, בית המשפט, ליחס לו אשם תורם, ראה לענין זה: ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421 וע"א 655/80 הנ"ל, שם נאמר: "עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה" (שם בעמ' 604). בענייננו, יש להתחשב בכך שלא הוכח כי הנתבעות, הדריכו את התובע או נתנו בידו, הנחיות עבודה והוראות בטיחות כלשהן, אשר הופרו על ידו. יחד עם זאת, התובע, הודה בעדותו כי ראה את חתיכות המלט והטיח שנפלו על הפיגום, במהלך עבודתו (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת 24/6/04). לפיכך, היה על התובע, לנקוט משנה זהירות, להימנע מלדרוך על אותן חתיכות מלט ולהשמר מהחלקה. בשוקלי את כל אלה ובהתחשב בכך שמדובר בפועל פשוט אך מנוסה, בעבודות בניין, ראיתי להעריך את תרומת רשלנותו של התובע, בשיעור של 25%. מהות הפגיעה והנכות 13. לאחר התאונה, אושפז התובע, בבית חולים איכילוב ואובחן כסובל משבר מרוסק, בברך ימין. ד"ר יהודה עמית, אשר מונה כמומחה רפואי, מטעם בית המשפט, מצא בבדיקתו כי קיים דלדול של שריר הקוודריצפס וכן ירידה בכח השריר ופגיעה במנגנון יישור הברך הימנית. ד"ר עמית, העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 15% והוסיף:"לציין שכח יישור הברך משמעותי הן בעליה ובירידה במדרגות, ובוודאי בשימוש בסולמות. וכן בנשיאת משקלים כבדים הנדרשים מבעל מקצוע פיזי כפועל בניין". 14. הצדדים, הגיעו להסכמה על פיה חוות הדעת מטעמם, לא תוגשנה וטענותיהם תתייחסנה, לחוות דעת המומחה, מטעם בית המשפט, בלבד. טענת הנתבעות כי המומחה, חרג מסמכותו, בהתייחסותו להשפעת הנכות, על תפקודו של התובע, אינה מקובלת עלי. ד"ר עמית, לא חיווה דעתו, בשאלת הנכות התפקודית והתייחסותו לשאלת השפעת הנכות, על כושר פעולתו של התובע, על דרך של פירוט הפעולות שהתובע, יתקשה לבצע, בגין נכותו, הינה לגיטימית. יש לציין כי המומחה, לא זומן לחקירה, כך שחוות דעתו, לא נסתרה. בנסיבות אלה, ראיתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר עמית ולקבוע כי נכותו הרפואית של התובע, הינה בשיעור של 15%. הנכות התפקודית 15. טענת התובע כי נכותו התפקודית, הינה בשיעור שבין 50% ל-100%, שכן כישוריו מתמצים, בביצוע עבודות פיזיות בלבד, אינה סבירה כשמדובר בנכות רפואית שהוערכה, בשיעור של 15%. גם בהתחשב בדברי ד"ר עמית כי לנכותו של התובע, נודעת השפעה תפקודית בפעולות דוגמת עליה וירידה במדרגות, שימוש בסולמות והרמת משאות כבדים, הרי אין משמעות הדברים כי התובע, לא יוכל לבצע פעולות אלה, לחלוטין אלא כי יתקשה בביצוען. לפיכך, סבורה אני כי התובע, יכול ויוכל, להשתלב במגוון עבודות פשוטות לרבות עבודות בניין ועבודות כפיים שאינן דורשות עליה על סולמות או הרמת משאות כבדים, דרך קבע. הטענה כי התובע, לא השתלב בעבודה, מאז התאונה ועד היום ובכך יש כדי להצביע, על משמעותה התפקודית המכרעת של נכותו, אינה יכולה לעמוד שכן נראה כי התובע, לא יכול היה, להשתלב בעבודה מסודרת, לאור היותו, שוהה בלתי חוקי ולמעשה, בהמשך שהייתו בארץ, ללא תעסוקה מסודרת, הגדיל התובע את נזקו. עוד ראיתי להעיר כי טענת התובע, על פיה מאז התאונה, הינו שוהה בארץ, משך כחמש שנים, ללא כל תעסוקה ומקור פרנסה, אינה סבירה. בנסיבות העניין ובהתחשב במהות הנכות ושיעורה, סבורה אני כי לנכותו של התובע, השפעה תפקודית של ממש על כושר עבודתו. יחד עם זאת התובע, יכול וצריך היה לחזור ולהשתלב בעבודה, לרבות בעבודות שיפוצים ובניין או בעבודות כפיים אחרות שאינן כרוכות בטיפוס על סולמות ופיגומים. בשוקלי את כל אלה ואת גילו של התובע, כבן 43 במועד התאונה, סבורה אני כי הנכות התפקודית, עולה בשיעורה, על הנכות הרפואית ובנסיבות העניין, ראיתי להעריכה, בשיעור של 25%. בסיס השכר 16. הכשרתו של התובע, כפועל בניין, אפשרה לו, לעזוב את מולדתו ולצאת לארצות הים, כדי לעבוד ולהשתכר, סכומים גבוהים מהשכר המשולם בארצו. מעדותו של התובע עולה כי משנת 1988 ועד פרוץ מלחמת המפרץ, עבד הוא, באמצעות חברה סינית, העוסקת באספקת כח אדם לענף הבניין (להלן: "החברה הסינית"), בכווית, והשתכר, סך של 1,000$ לחודש. עם פרוץ מלחמת המפרץ, חזר התובע לסין והמשיך לעבוד, באותה חברה, כפועל בניין. בשנת 1997, הגיע התובע, באמצעות החברה הסינית, לארץ והועסק, על ידי הנתבעת מס' 2, למשך תקופה של שנתיים שבסיומה, חזר לסין. ב - 1.3.00, הגיע התובע, שוב, באותה מסגרת, לארץ והועסק על ידי הנתבעות, כפועל, באתר בו ארעה התאונה. בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי על פי ההסכם בינו לבין החברה הסינית, מדובר היה, בתקופת עבודה של שנתיים עם אופציה, להאריך את החוזה, לשנה נוספת, אך יש לציין כי הסכם העבודה, עליו חתם התובע, על פי עדותו, עם החברה הסינית, לא הוצג ותנאיו, לא הוכחו. 17. התובע טוען כי יכול היה, להמשיך ולעבוד בארץ, משך חמש שנים. התובע תומך את טענתו זו, בעדותו של מר באי גונג הוי, הממונה מטעם ממשלת סין, על אספקת פועלים לתעשית הבניה בישראל (להלן:"באי"). באי, ציין אמנם בתצהירו, ת/3 כי התובע, יכול היה להמשיך לעבוד בארץ, חמש שנים אך עדותו זו, לא נתמכה בהסכם עבודה כלשהו או בפרטים לגבי עובדים אחרים של החברה הסינית שחוזה העבודה שלהם, הוארך משנת 2000 ועד שנת 2005. בהתחשב בעובדה שהתובע עצמו הודה כי חוזה העבודה, היה למשך שנתיים ובכך שגם תקופת עבודתו הקודמת של התובע, בישראל, נמשכה שנתיים ולאחריה, חזר התובע לסין, ובהתחשב בכך שתקופות העבודה בחו"ל, הינן קצובות ותלויות בגורמים רבים, כגון; צרכי המשק ומדיניות העסקת עובדים זרים, כפי שנפסק, בעניין זה, בת"א (מחוזי י-ם) 2248/00 יאנג נ' דראג' מחמד ואח', תק-מח 2004 (1) 5840, ראיתי להעריך כי אלמלא התאונה, היה התובע משלים תקופת עבודה של שנתיים ולאחר מכן, יתכן שהיה ממשיך לעבוד בארץ, משך תקופה של שנה נוספת, כך שבסך הכל, היה משלים, תקופה של חמש שנות עבודה בארץ. בהתחשב בגילו של התובע ובכך שגם בשנים 1991 עד 1997, עבד בסין, לא ראיתי לקבל את הטענה בדבר תקופות עבודה נוספות, בארץ או במדינה אחרת, מחוץ למולדתו. 18. אשר לתקופת העבודה בארץ, משך 32 חודשים, לאחר התאונה (שלוש שנים, בהפחתת 4 חודשים שחלפו מאז תחילת תקופת עבודתו של התובע בארץ ועד ארוע התאונה), יחושב בסיס השכר, בהתאם לשכרו של התובע, עובר לתאונה, בסך ממוצע של 4,090 ₪ לחודש. 19. אשר ליתרת התקופה, הלכה היא כי הפיצוי, בגין הפסדי השתכרות, יפסק על בסיס שיעור השכר, בארץ מולדתו ומקום מושבו של התובע, ראה לעניין זה: ע"א 711/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח (2) 705, 730, ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ ואח', פ"ד לז (4), 499 וע"א 718/91 סולימאן נ' טוייל ואח', תק-על 92 (3) 602. אשר לשכר בסין, התובע העיד כי השתכר, מעבודתו כפועל בניין, סך של כ-200 $ לחודש. באי, ציין בתצהירו כי פועלי בניין, בסין, משתכרים סך ממוצע של 300-250 $ ובקירבת בייג'ין, מגיע שכרם של פועלי בניין ל - 400-350 $ לחודש. יש לציין כי עדותו של באי, בעניין זה, כמו גם בעניין שכרם של פועלים מסין, שיצאו לעבוד בארצות אירופה וצפון אמריקה, הינה בגדר עדות שמיעה שכן אין היא נתמכת בנתונים רישמיים כלשהם או בהסכמי עבודה ותלושי שכר. בנסיבות אלה, בהתחשב בעדותו של התובע, לגבי שכרו בסין, בסך של 200 $ לחודש ובעליה מסויימת בשכר וברמת החיים, במשך השנים, ראיתי להתחשב, בבסיס שכר, בסך של כ-1,200 ₪ לחודש. פיצוי בגין הפסדי השתכרות 20. תקופת אי הכושר, לאחר התאונה, לא הוכחה לאשורה, שכן לא הוגשו, אישורי אי כושר לעבודה. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שעל פי חוות דעתו של ד"ר עמית, רגלו של התובע, גובסה, למשך שישה שבועות ולאחר מכן, טופל התובע, בפיזיותרפיה, סביר בעיני כי התובע, לא יכול היה, לשוב לעבודה כלשהי, משך תקופה של שישה חודשים ובגין תקופה זו, הינו זכאי לפיצוי, בגין הפסד השתכרות מלא, על בסיס שכרו עובר לתאונה. הפיצוי בגין הפסד השתכרות, בתקופת אי הכושר לעבודה, מסתכם בסך של 24,540 ₪ (6 X4,090) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום 1.11.00 (אמצע התקופה), סך של 32,514 ₪, בערכי יום פסק הדין. 21. אשר לתקופה שמתום תקופת אי הכושר ב - 1.2.01 ועד ליום 1.3.03, תום התקופה, בה היה צפוי התובע, לעבוד בארץ, משך 25 חודשים, יחושב הפיצוי, על בסיס השכר בארץ ונכותו התפקודית של התובע. כפי שכבר נאמר, על התובע היה לפעול להקטנת הנזק על דרך של חזרה לעבודה. בעניין זה יצויין כי התובע לא טען ולא הוכיח כי בתום תקופת אי הכושר, פנה לחברה הסינית, בבקשה לחזור ולהשתלב בעבודה באופן מסודר ומאידך הטענה כי לא עבד כלל, מאז התאונה, משך חמש שנות שהותו בארץ, אינה סבירה בעיני. יתרה מזאת, אם התובע, לא יכול היה, להשתלב בעבודה בארץ, היה עליו, לשוב למולדתו והשתלב שם בעבודה. יחד עם זאת, ראיתי בנסיבות העניין, להתחשב בקושי לשוב ולהשתלב בעבודה, לאחר שעבודת התובע, אצל הנתבעות, הופסקה עקב פגיעתו בתאונה. לפיכך בשוקלי את כל אלה ובהתחשב במרכיב הריבית, ראיתי להעריך את הפיצוי, בגין הפסד השתכרות, בתקופה זו, באופן גלובלי, בסך של 35,000 ₪, בערכי יום פסק הדין. 22. אשר ליתרת התקופה, בעבר ובעתיד, הרי שיש לחשב את הפיצוי, על בסיס השכר הצפוי בסין אלא שבהעדר נתונים מדוייקים, באשר לתוחלת חיי העבודה המקובלת בסין ובאשר לגובה השכר שנקבע, על ידי, על דרך האומדן, ראיתי לפסוק את הפיצוי, בגין הפסדי השתכרות, על דרך ההערכה, בסכום גלובלי של 50,000 ₪. הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, מסתכם על כן בסך של 117,514 ₪. כאב וסבל 23. בהתחשב במהות הפגיעה, שיעור הנכות וגילו של התובע, ראיתי להעריך את הפיצוי, בגין כאב וסבל, בסך של 85,000 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 24. התובע, לא הוכיח הוצאות כלשהן, בעבר. יש לזכור כי מדובר בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), כתאונת עבודה. לפיכך, ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפול רפואי, מכוסות על ידי המל"ל, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), תשכ"ח - 1968. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע, עלול להידרש להוצאות מסויימות בעתיד ובקושי הצפוי, במיצוי זכויותיו במל"ל, לאחר שובו למולדתו, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. סיכום 25. סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל מסתכם בסך של 205,514 ₪ ובניכוי תרומת רשלנותו של התובע, סך של 154,135 ₪. מסכום הפיצויים, יש לנכות את תגמולי המל"ל, ששולמו לתובע, כמפורט ב-נ/5, המסתכמים בסך של 57,993 ₪, נכון למועד הגשת סיכומי הנתבעות (25.4.05) ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית, ליום פסק הדין, סך של 59,123 ₪. סכום פסק הדין, לאחר הניכויים, מסתכם בסך של 95,013 ₪. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, בגין נזקיו תולדת התאונה, סך של 95,013 ₪. על הסכום האמור, יתווספו שכ"ט עו"ד, בשיעור 20% בצירוף מע"מ כחוק והוצאות המשפט, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין. הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. עובדים זריםתאונת עבודה