התובעת טענה כי נפלה תוך כדי הליכה, אחר שנתקלה באבני ריצוף, שחלקן בלטו וחלקן שקעו, באופן שיצרו מפגע מסוכן להולכי רגל. בתאונה נפגע קרסול רגלה הימני של התובעת, היא הובהלה לחדר המיון בבית החולים, שם אובחן שבר. להלן פסק דין בנושא שבר בקרסול עקב נפילה במדרכה: פסק דין כללי 1. התובעת, ילידת 1939, מבקשת לחייב הנתבעות לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה בתאונה, שהיא תאונת עבודה, שאירעה לה ביום 09/04/00 (להלן: "התאונה"). 2. התובעת עבדה בעת הרלוונטית לתביעה אצל הנתבעת 1 כאם בית. הנתבעת 2 היא חברה לביטוח בע"מ שביטחה הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה. 3. התובעת טוענת כי ביום 09/04/00, בשעה 08:05 לערך, הלכה בלוויית אם הבית הראשית במדרכה שבתחום הפנימייה המנוהלת על ידי הנתבעת 1, כשלפתע, תוך כדי הליכתה, מעדה, אחר שנתקלה באבני ריצוף, שחלקן בלטו וחלקן שקעו, באופן שיצרו מפגע מסוכן להולכי רגל. בתאונה נפגע קרסול רגלה הימני של התובעת, היא הובהלה לחדר המיון בבית החולים "סורוקה" בבאר-שבע, שם אובחן בה שבר מרוסק תוך פרקי עם תזוזה בעצם העקב, והיא קובעה בסד גבס ושוחררה לביתה. שלב מאוחר אף עברה התובעת ניתוח לקיבוע המפרק. 4. התובעת מבקשת לחייב הנתבעות הן על פי הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הדן בכלל "הדבר מדבר בעדו", לחילופין ובמצטבר - על פי הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הדן בכלל חובת הראייה ברשלנות גבי דברים מסוכנים, ולחילופין טענה כי התאונה והנזקים שנגרמו לה באו בשל רשלנותה הבלעדית או המכרעת של הנתבעת, עובדיה או מנהליה, גם בשל הפר חובה שבחוק. לציין כבר עתה כי בסיכומים לא חזרה התובעת על טענותיה גבי החלת כלל "הדבר מדבר בעדו", גם לא גבי "דברים מסוכנים" - ועל כן לא יתקיים באלה דיון. 5. התובעת נתנה חוות דעת מומחה מטעמה בתחום האורטופדי שקבע כי נכותה הרפואית הצמיתה היא בשיעור 36%. 6. הנתבעות הכחישו טענות התובעת וטענתן היא כי עסקינן בתביעה סתמית שמוטב לו לא הייתה מוגשת כלל, כי אם אירעה התאונה כפי טענת התובעת הרי היא תאונת עבודה ועליה למצות כל זכויותיה במוסד לביטוח לאומי, כי אם אירעה התאונה הרי אירעה זו בשל רשלנותה הבלעדית ו/או חוסר אכפתיות מצידה באופן שאין לה להלין אלא על עצמה. הנתבעות גם הכחישו הפגיעה והנזקים להם טוענת התובעת, ושלב מאוחר נתנו חוות דעת מומחה מטעמן שקבע כי נותרה בתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%. 7. מתוך הפער שבין חוות הדעת הרפואיות - מונה פרופ' ניסקה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, שקבע כי בתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 23% לפי - 10% בשל קשיון נוח של פרקי הטרסוס, 5% בשל הגבלה של תנועות הקרסול ועוד 10% בגין צלקת. ב"כ בעלי הדין לא ביקשו לחקור המומחים מטעמם או את המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, והנכות הרפואית שנמצאה על ידו - מקובלת עליהם. 8. בעלי הדין היו, אם כן, חלוקים, הן באשר לנסיבות התאונה, הן באשר לחבות הנתבעות, גם באשר לשיעור נכותה הרפואית, גם התפקודית, של התובעת, וכיוצא - גבי שיעור הנזקים שנגרמו לה וגובה הפיצוי הראוי. 9. בפניי העידו התובעת בעצמה ומר ביטון דוד, עובד הנתבעת 1 מזה 19 שנים - שצילם לפי בקשת התובעת את המקום בו היא טוענת כי נפלה, ומטעם הנתבעות העידו הגב' שרה גלעד, המשמשת כאם בית ראשית אצל הנתבעת 1 וחוקר. 10. בהערת אגב, שתאמר כבר כאן, אני מבקשת לציין כי שמיעת הראיות נסתיימה ביום 7/12/06 והתובעת חוייבה ליתן סיכומי טענותיה בתוך 30 יום. אחר ביקורת מזכירות בית המשפט נמצא ביום 17/7/07 כי התובעת לא הגישה סיכומי טענותיה, גם לא בקשה כלשהי - ומתוך כך ניתן פסק דין בו הוריתי על מחיקת התביעה, וההליכים בה חודשו לבקשת ב"כ התובעת, ובהסכמת ב"כ הנתבעות, בהחלטתי מיום 30/7/07 - אז הוריתי לתובעת ליתן סיכומי טענותיה בתוך 10 ימים. 11. לציין עוד כי הנתבעות הציגו גם חוות דעת של האקטואר שי ספיר, והתובעת נדרשה להודיע אם היא עומדת על חקירתו, וסופו - שלא ביקשה לעשות כן. 12. מתוך המחלוקות שבין בעלי הדין - ייעשה הדיון בפסק הדין להלן קודם בטענות התובעת לנסיבות התאונה, בחבות הנתבעות לפצותה ובשיעור אחריותה התורמת - אם תמצא, ואם אכן יוכרע כי הנתבעות חבות - ייעשה הדיון בנזקים להם טוענת התובעת, לפי נכותה הרפואית ומה שייקבע אודות הפגיעה התפקודית שבה. נסיבות התאונה וחבות הנתבעות 13. לו לא העידה בפניי הגב' שרה גלעד, המשמשת כאם בית ראשית אצל הנתבעת 1 - ומטעם הנתבעות - יכול והייתי מוצאת להכביר מילים כפי שנקטו הנתבעות בסיכומי טענותיהן - אודות נסיבות התאונה וחבותן, אלא שמתוך עדותה של עדת ההגנה - אינני מוצאת מקום לעשות כן, שהרי, בתמצית, מאשרת העדה את טענות התובעת גם גבי אירוע הנפילה, גם גבי מיקום הנפילה, מאשרת גם חלק טענותיה גבי הנזקים שנגרמו לה, ולא מאששת טענות הנתבעות בכל הנוגע, כאמור לעיל, למיקום נפילתה של התובעת, הסיבה כביכול לנפילתה, גם לא את טענותיהן גבי תקינות המקום, כך גם לא את טענותיהן גבי מצבה הרפואי או התפקודי, ואומר רק כי נותרתי תמהה, אחר עדותה של הגב' גלעד, כיצד עדיין שומרות בידיהן הנתבעות טענותיהן. כאמור מחזקת עדותה של הגב' גלעד את טענותיה של התובעת באופן שאף לא היה צורך ליתן חוות דעת מומחה מטעמה באשר למקום התאונה ותקינותו, ודי להביא כאן מחקירתה הנגדית הקצרה, אחר שבעדותה הראשית שניתנה בתצהיר העידה כי התובעת שימשה כאם בית אצל הנתבעת 1 במשך כ - 10 שנים, כי במסגרת עבודתה הסתובבה בכל רחבי הישיבה, לא היה לה מסלול קבוע בו נהגה ללכת והיא הכירה היטב כל הדרכים והשבילים, כי למיטב ידיעתה המדרכה בה טוענת התובעת כי מעדה - לא תוקנה אחר התאונה כי לא היה צורך בכך, מאחר ובמקום לא היה בור או מכשול כלשהו שדרש תיקון, כי למיטב ידיעתה אף לא אחד מעובדי הנתבעת 1 או תלמידיה התלונן כי המדרכה אינה תקינה או מסוכנת. העדה הוסיפה בעדותה הראשית כי היא ויתר עובדי הישיבה נוהגים לעבור במקום בו טוענת התובעת כי מעדה, וכי לא ידוע לה על מקרה נוסף של נפילה במקום. והנה בחקירתה הנגדית מאשרת העדה, אחר שמצביעים בפניה על תמונה, כי אכן זה המקום בו נפלה התובעת, כי היא זו שהלכה לידה בעת הנפילה (מה שלא עלה בעדותה הראשית), וכאשר הציגו בפניה סברה שהועלתה כאילו התובעת מעדה סתם בשל סחרחורת, וכאשר נתבקשה לאשר כי התובעת נתקלה באותן אבנים שהיו שקועות ובולטות ונפלה, השיבה - ותשובתה מתייחסת, באופן ברור, לחלק השני של השאלה, ולא לסברה אודות סחרחורת ממנה סבלה כביכול התובעת עובר לנפילתה (כך בהתייחס לטענת הנתבעות כאן), כי:- "... בהחלט זה מה שהיה. הלכנו על השביל, דיברנו ופיטפטנו זה היה 08:30 בבוקר, משהו כזה והיא נתקלה ועפה לי קדימה. לשאלתך איך אני יודעת שהיא נתקלה אני משיבה שזה בגלל שהורדתי את העיניים למטה וראיתי, היה רווח של ס"מ או שניים..." (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 23-27). ומכאן - הנה מאשרת עדת ההגנה את טענות התובעת גבי מצב המדרכה עליה פסעה יחד עם העדה, את מיקום הנפילה וגם את הסיבה לה - רווח של ס"מ או שניים במדרכה - ומכאן יש לקבוע כי התאונה אכן אירעה בנסיבות להן טוענת התובעת. לציין עוד כי מיקום התאונה אושר בתמונות שצילם העד ביטון, לבקשת התובעת, שהוא עובד הנתבעת 1 יותר מ - 19 שנים, אחר שהתובעת הסבירה לו בפלאפון היכן נפלה, כשלפי עדותו:- "המקום לא גדול ולא הייתה בעיה לאתר את מקום הנפילה, זה היה פשוט. היא הסבירה לי ביציאה של הפניה איפה שהיא הייתה יש בור ביוב ושמה בלטות עקומות ויש הפרשי גובה אז שם הייתה הנפילה וזה מה שצילמתי..." (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 11-14). וכאמור לעיל - הנתבעות מצאו להעיד מטעמן רק את הגב' שרה גלעד גבי נסיבות התאונה - אך זו העידה, סופו של דבר - שלא לשיטתן. 14. מכל אלה אני קובעת כי התאונה אכן אירעה כטענת התובעת ובמקום בו היא טוענת כי אירעה, מתוך שבמדרכה היה ליקוי באופן שאבנים בה בלטו או שקעו, וליקוי זה הוא שגרם לנפילתה, כשעוד יש לציין כאן - כי הנתבעת 1 לא מצאה לתקן הליקוי, גם לא אחר נפילת התובעת, אף שזו אירעה כפי טענתה שאושרה על ידי אם הבית הראשית - ולא הובאה שום חוות דעת (שאולי היה בה צורך אחר עדותה של הגב' גלעד) שתפריך טענות התובעת גבי הליקוי במקום שגרם לנפילתה. אציין עוד כאן (ואחזור לכך שלב מאוחר יותר) כי אף שהנתבעות טענו לרקע רפואי (חולני) עשיר של התובעת קודם התאונה, שאולי היה בו או בחלק ממנו לגרום לנפילתה, הנה העידה הגב' גלעד כי:- "אם אתה אומר לי שהועלו טענות לגבי עברה הרפואי קודם לתאונה של התובעת ולבקשתך לאשר שהיא הייתה עובדת טובה אני משיבה בהחלט, חרוצה, צייתנית, אני לא זוכרת העדרויות יוצאות דופן, אני לא זוכרת מחלות יוצאות דופן. אם אתה אומר שהתובעת לא שבה לעבודתה בגלל התאונה אני משיבה שזה נכון..." (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 1-5). ומכאן - לא רק אישרה העדה את טענות התובעת, הנה גם שללה בעדותה את טענות הנתבעות - ודי לי בכך. 15. והנה - כמעט אין צורך להכביר עוד באשר לחובת המעביד כלפי עובדו, וכאן גם בעניין חובת הנתבעת 1, ללא קשר להיותה מעביד, בהיותה המחזיק במקרקעין. בעניינים אלה נקבעה הלכה זה מכבר, וזו תומצתה, רק לאחרונה, בפסק דינה של כבוד השופטת י. הניג, בת.א 61033/05 (בימ"ש השלום ת"א - יפו) פרחי ברכה נ' קשת האגודה למען הקשיש בת"א יפו (מיום 15/10/07), וכך נאמר שם, ואומר כאן בקצרה, כי מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדו ועליו לנהוג כלפיו כ"מעביד סביר", על מעביד סביר לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה, לפי היותו מפקח ובעל שליטה על אלה, מטעמים אלה גם מייחסים למעביד צפיות טכנית ונורמטיבית גבי נזק העתיד להיגרם לעובד, כשעל המעביד הושתה גם החובה המפורשת לדאוג לבטיחות אמצעי גישה ומקום עבודה לעובד - מכוח סעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה. נאמר עוד כי בכל אלה אין כדי להשית אחריות מוחלטת, אוטומטית, על מעביד, בכל מקרה בו ניזוק העובד במהלך עבודתו, שכן חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת, כי המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, ובמיוחד, כך נקבע, חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים להרחיק סכנות אותן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה, שמאידך - יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. כך נאמר גם, ולא פעם, כי סיכון החלקה, וכאן סיכון נפילתה של התובעת כמוהו כאותו סיכון - קיים תמיד ומסיכוני החיים הוא - ולא בגין כל החלקה במהלך עבודה יש לראות מעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו, ועל בית המשפט להשתכנע כי נפילה שעובד תובע את מעבידו בגינה - באה בשל כך שהמעביד הפר חובתו כלפיו. כמו שם, גם כאן, וללא קשר להיותו מעביד, קמה לאדם בהיותו מחזיק מקרקעין, חובת זהירות מושגית נפרדת כלפי המבקר במקרקעין - בין אם הוא עובדו ובין אם אינו כזה, וכך - בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם, כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין, וכך גם מקום בו הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים. כמו שם, גם כאן, אין חולק כי על הנתבעת 1, בהיותה המעבידה, חלה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, ויחד עימה - חובת זהירות קונקרטית, ונותר לבחון אם מעסיק סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה הספציפיות, את התרחשות הנזק, ואם כן, האם יכול היה לצפות את התרחשות אותו נזק שאירע בפועל, כשיש לזכור כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי, ואין במחוזותינו דין כי כל יצירת סיכון יש בה להטיל על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה - אפילו אפשר לחזות תוצאה כזו מראש. בענייננו כאן - הצליחה התובעת להוכיח הפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית, וגם הוכיחה, לטעמי, ומתוך עדותה של עדת ההגנה - כי הנתבעת 1 יכולה וצריכה הייתה לצפות התרחשות התאונה, אחר שעדת ההגנה העידה אודות ליקוי הקיים במדרכה, ליקוי הנראה היטב בתמונות שהוצגו, כשהנתבעת 1 גם לא מצאה לתקנו אחר האירוע, כשלא הוברר כי הנפילה אירעה בשל סיבה אחרת שמקורה בתובעת, ומתוך שהיא כמעט תוצאה טבעית של הליכה בשטח מדרכה שכזו. העובדה שנטען לה, כי לא זכור לעדה גלעד מקרה נוסף של נפילה - אינה מעלה או מורידה גבי קביעת מסגרת חבותה של הנתבעת 1. 16. סוף דבר - אני מוצאת הנתבעות חבות, ולפי טענות התובעת. אחריות תורמת 17. אחר עיון ושיקול טענות בעלי הדין, גם ההלכה, ומתוך שאכן נאמר, לא אחת, כי אין לצפות כי עוברי דרך יילכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר - הנה מתוך מיקומו של המפגע, בשטח הנתבעת 1, אותו הייתה אמורה להכיר התובעת, שהילכה בו רבות, שלפי עדותה: - "יכול להיות שבמקום שנפלתי הלכתי עשרות פעמים לפני אותו יום..." כשעוד העידה:- "זה נכון שבמהלך כל התקופה שעבדתי בישיבה ביקרתי בכל המבנים, לא היה מבנה שלא הכרתי... זה נכון שבישיבה לא היה שביל או מדרכה שלא הייתי בה אף פעם. הכרתי את כל השבילים והמדרכות בישיבה..." כשלאחר מכן השיבה כי:- "לשאלתך אם זה נכון שלפני שנפלתי לא ראיתי שמשהו לא בסדר במדרכה אני אומרת שלא שיחקתי בגמד קטן לראות את המדרכה. העבודה שלנו היא עבודה כמו אחות, צריך לרוץ כל הזמן...לשאלתך אם ראיתי בפעמים האחרות שהייתי שם שמשהו לא בסדר עם המדרכה אני משיבה שאף פעם לא שמתי לב. כל הישיבה על הפנים, אני לא צריכה לצלם כל מקום ומקום. האם את חושבת שאם הייתי יודעת שמשהו לא בסדר שם הייתי עובדת דווקא שם?..." גם מתוך שנקבע זה מכבר כי - "...מעביד המעמיד בסכנה את עובדיו על ידי יצירת סיכונים במקום העבודה, וסומך אם אפשר לומר כך על ה"נס" שהעובדים יתגברו עליהם בכוחות עצמם - אינו יוצא ידי חובת הזהירות שהוא חב להם וגם אינו יכול להאשימם בחוסר זהירות אם ה"נס" אינו מתרחש והם אינם מצליחים בדרך הרגילה להציל את עצמם מתוצאתם הרגילה" (וראה בע"א 417/75, שלום בן דוד נ' מפעלי טכסטיל כרדאנה בע"מ, פ"ד לא (1) 827, בעמ' 829 ואילך), הנה מקיבוץ כל אלה, ויחד איתם, מתוך שנפילתה של התובעת הייתה במקום אותו הכירה, בו הילכה פעמים רבות, מתוך שאין עניינה דומה לעניינם של עובדים שנפגעו בתוך תהליך ייצור, עבודה או בשל מתקן, שנמצא כי לא היו בטוחים, וכיוצא באלה מקרים בהם הוכחה אחריות מלאה של מעביד, כשלעובד לא הייתה שליטה, למעשה, על אותו תהליך עבודה או מקום, משכאן מדובר במי ההולכת במדרכה שאת המפגע בה היה עליה להכיר זה מכבר, וחזקה כי עיניה בראשה, כשבאלה, כאמור לעיל, אין לייתר אחריות הנתבעת 1 שהיא העיקרית - אני מוצאת להכיר בתרומת אחריות מסויימת גם מצד התובעת, ובשוקלי כל האמור לעיל - אני רואה להעמידה על 15%. הנכות הרפואית 18. בהעדר טענה - אני מקבלת חוות דעתו של פרופ' ניסקה, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 23% - 10% בגין קשיון נוח של פרקי הטרסוס, 10% בגין צלקת כואבת בשל הפגיעה העצבית בעצם סוראלי, ו - 5% בגין הגבלה של תנועות הקרסול. הנכות התפקודית והפגיעה בכושר להשתכר 19. פרופ' ניסקה מצא בבדיקתו כי התובעת סבלה משבר מרוסק תוך פרקי עם תזוזה של עצם עקב ימין, טופלה שמרנית, כי בשל הכאבים העזים וחוסר יכולת הליכה והתפתחות שינויים ניווניים סובטלריים - עברה איחוי סוב טלרי, נותרה עם כאבים בהליכה, הגבלה בתנועות קרסול - שמקורה בשקיעת הטאלוס לעצם העקב, תוך סיבוב קדמי של הטאלוס, וכי מקור הכאב הוא הפגיעה העצבית בעצב הסולארי העובר סמוך לצלקת הניתוחית. התובעת הייתה בת 61 בעת התאונה, ועד אירועה עבדה, כאמור לעיל, כאם בית בישיבה - עבודה שהיא בעיקרה פיזית, הדורשת גם הליכה ממקום למקום, גם עמידה. הגב' גלעד, עדת ההגנה, העידה כי בשל מצבה אחר התאונה - לא ניתן היה להמשיך ולהעסיק התובעת בעבודתה, ומתוך כך - פוטרה. בניגוד לטענות הנתבעות - שביקשו לקחת בחשבון ובשיקול את מצבה הרפואי העשיר, לפי שיטתן, של התובעת עובר לתאונה, שיש בו, לטענתן, להשליך על אופן תפקודה - כך טענותיהן כי התובעת סבלה מסחרחורות, חוסר שיווי משקל, כאבי גב וכיוצ"ב - הנה הוברר, בעדותה של עדת ההגנה הנ"ל, כי התובעת הייתה עובדת טובה, חרוצה, צייתנית, ואין היא זוכרת העדרויות יוצאות דופן או מחלות יוצאות דופן. כאמור לעיל, העידה אותה עדה כי התובעת לא שבה לעבודתה כתוצאת התאונה, ועוד הוסיפה כי אילולא התאונה - הייתה התובעת מועסקת עד הגיעה לגיל 65, שמעבר לגיל זה - אין מעסיקים אם בית - כפי היות התובעת. מתוך אלה, הנה יש לקבוע כי מצבה הרפואי של התובעת הקודם לתאונה - לא מנע ממנה לבצע עבודתה באופן מלא ולשביעות רצון הממונים עליה - ולכן אין לקחתו בשיקול נכותה התפקודית, ומתוך שהוברר כי התאונה היא זו שהוציאה אותה ממעגל העבודה, ומאידך מתוך המגבלות שנותרו בה בהן מצאה להכביר במעט (כך אחר שצפיתי בסרט שנעשה על ידי חוקר מטעם הנתבעות ובו מתוארת התנהלותה) - אני מוצאת לקבוע כי נכותה התפקודית עולה כדי 30%, אך לא כך הוא שיעור הפגיעה בכושרה להשתכר, אותו אני מעמידה על 75% - מתוך אופי תפקידה קודם התאונה, אופי פגיעתה, גילה, פרישתה הכפוייה מתוך מצבה הרפואי, ומתוך שגם בעבודות פיזיות לא יכולה הייתה להשתלב - מתוך מצבה. יחד עם זאת, יש להדגיש כאן כי תפקידה של התובעת היה אם בית, ולא עובדת נקיון כפי זו שעניינה נדון בת.א 8153/00 (שלום ב"ש) , פירס רחל נ' מ"י, אליו מצאו ב"כ התובעת להפנות, ואף כי "נפלטה" מעבודתה, בשל מצבה אחר התאונה - לא מצאתי כי לא הייתה יכולה להשתלב, בעבודה כלשהי, אולי קלה ונוחה יותר, בשנים המעטות שנותרו לה עד פרישה - ומתוך כל אלה מצאתי, כאמור, לקבוע כי כושרה להשתכר נפגע בשיעור של 75%. 20. בסיס השכר לחישוב הפסדי התובעת יעמוד על זה הנקוב בסיכומי הנתבעות - סך של 4,105 ₪ (משוערך למחצית ספטמבר 2007). אינני מקבלת טענת התובעת כי יש להעמיד שכרה על סכום גבוה יותר, גם בשל תוספת כלשהי שהייתה עתידה לקבל - כשלטענתה זו לא ניתן שום תימוך, כשגם אין בעצם קבלת תעודת מחנך פנימייה מוסמך (ת/3) להוכיח עליה אפשרית בשכר - משלא הובאה שום ראיה כאן, ובטענה בלבד - אין די. גם אינני מקבלת הטענה, שבאה רק בסיכומים, בלא שניתנה ראיה, גבי הטבות שוות כסף נוספות שקיבלה התובעת, ועוד אינני מקבלת טענותיה באשר להפסד תנאים סוציאליים, וכפי שיטת הנתבעות - טענה זו לא הובררה וגם לא הוכחה כפי הראוי. לפי עדות הגב' גלעד, והתובעת מסכימה כאן, הייתה צפויה התובעת לעבוד עד גיל 65, דהיינו - מיום התאונה עוד 4 שנים. חישוב הפסדה כאן ייעשה, אם כן, רק לעבר - לתקופת אי הכושר - באופן מלא, ומאז ועד גיל 65 - לפי 75%. עזרת צד ג' - עבר ועתיד 21. התובעת טענה כי טרם התאונה הייתה אישה חרוצה ופעלתנית, עבדה עבודה מאומצת וגם ניהלה משק בית, אלא שכתוצאה מהתאונה - היא מוגבלת בפעולות משק הבית, כי נעזרה במשך היותה מרותקת לכיסא גלגלים - במטפלת ובהיקף של 4 שעות ליום, תחילה נעזרה במטפלת שנשלחה ע"י המל"ל, ואחר תום זכאותה ובמשך כחצי שנה - נעזרה בעוזרת בשכר לה שילמה 30 ₪ לשעה. אותה עוזרת לא הובאה להעיד, מטעמים שעם התובעת, ולא אכביר כאן בפירוט טענות הנתבעות לעניין זה - שיש בהן טעם, אך יחד עם אלה הנה ברי מתוך אופי פגיעתה של התובעת והנזק שנותר בה, גם גילה, כי היא נדרשה לעזרה מסויימת, גם אחר תום התקופה שאושרה ע"י המל"ל - לפחות לתקופה מסויימת. התובעת מבקשת לחייב הנתבעות כאן לפצותה גם בגין העבר וגם עד תום תוחלת החיים - אלא שכאן הוברר, לצער הכל, ואין לי אלא לתמוה על כי באי-כח התובעת מצאו להעיר בעניין זה רק באימרת אגב כמעט בסיום סיכומי טענותיהם - כי התובעת חלתה במחלת הסרטן במהלך שנת 2006, ובגין מגבלותיה כתוצאה מהמחלה - העסיקה עזרה בהיקף של 19 שעות בשבוע, שהרי נזקקה לעזרה שכזו, וזאת על פי הערכת תלות שנערכה לה על ידי המל"ל, שקבע כי היא זכאית לעזרה של 10 שעות שבועיות החל מ - 9/06. מכאן, ומתוך שהתובעת היא בת 68 היום, מתוך שברגיל הייתה נזקקת לעזרה, וודאי בשל חולייה, אלה שקדמו לתאונה, והמחלה שפרצה בה אחר התאונה - הנה אין לחייב הנתבעות בפיצוי תחת ראש זה - כפי שיטתה, ואחר שאני לוקחת בשיקול שווי העזרה שניתנה על ידי המל"ל, ומתוך שלא הובאה ראיה גבי העזרה לה נזקקה מעבר, ובפניי עדותה היא בלבד, ומתוך כל השיקול האמור לעיל - אני מוצאת כי ראוי לפסוק לה כאן פיצוי גלובלי בסך של 50,000 ₪. הוצאות נסיעה ורפואיות 22. אחר עיון בטענות ב"כ בעלי הדין, הראיות שניתנו, קשייה המוכחים של התובעת בעבר, אלה שבהווה ובעתיד, תוך שיקול מחלתה, מאחר ולחלק המכביר זכאית התובעת לפי חוק הבריאות הממלכתי, התשנ"ד - 1994, ועוד היא זכאית לקבל מתוך היות התאונה תאונת עבודה, ומתוך שהתובעת גם לא הציגה שום ראיה גבי ההוצאות, האלה והאלה, שיהא בה לתמוך, ואין בפניי אלא טענותיה היא - אני מוצאת לפסוק לה גם כאן פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪. פיצוי לא ממוני (כאב וסבל) 23. מתוך שיקול שיעור נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה, גילה, מגבלותיה, העובדה כי נותחה פעמיים, הייתה מרותקת תקופה לכיסא גלגלים והשפעת נכותה על התנהלותה, אני מוצאת לפסוק לה כאן פיצוי בסך של 100,000 ₪ (ואם דרוש - יצויין שוב כי נוסחת הפיצוי המצויה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 - אין בה להוות קנה מידה לקביעת פיצוי בתביעות נזיקין שאינן בשל תאונות דרכים, וכפי שנפסק לא אחת - הפיצוי כאן ניתן על פי נסיבותיו של כל נפגע - כפי המוכח). 24. סך כל נזקי התובעת הם כדלקמן: ‏24.1 הפסדי השתכרות (לפי סעיף 20 לעיל - 6 חודשי אי כושר לפי הפסד מלא, ועוד 41 חודשים עד גיל פרישה - לפי 75%, ובצירוף ריבית, ממחצית התקופה) סך של -.150,859 ש"ח 24.2 עזרת צד ג' (לפי סעיף 21 לעיל) סך של -.50,000 ש"ח 24.3 הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות עבר ועתיד (לפי סעיף 22 לעיל) סך של -.10,000 ש"ח 24.4 פיצוי לא ממוני - כאב וסבל (לפי סעיף 23 לעיל) סך של -.100,000 ש"ח סך הכל -.310,859 ש"ח 25. ניכויים מסך הפיצוי יש לנכות אחריות תורמת בשיעור 15%, ואחר ניכוי זה עומד סך הנזק על -.264,230₪. מסך זה יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבלה התובעת, העומדים כפי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, משוערך לאוגוסט 2007 - על סך של 137,704 ₪ (כפי סיכומי התובעת), ועוד קיצבת סיעוד ששולמה לתובעת כתוצאה מהתאונה - בסך של 26,928 ש"ח. 26. סך הכל אני מחייבת הנתבעות לפצות התובעת סך של -.99,958 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ כחוק, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מ - 15/9/07 ועד התשלום המלא בפועל. 27. מזכירות ביהמ"ש תשגר עותק פסק הדין בדואר רשום לב"כ בעלי הדין. זכות ערעור תוך 45 יום. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבוריקרסולנפילהשבר