קשר סיבתי בין סוכרת לבין שירות צבאי

להלן פסק דין בנושא קשר סיבתי בין סוכרת לבין שירות צבאי: פסק דין לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") שליד בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת שלומית יעקובוביץ, ד"ר קכל ועו"ד ארבל) מיום 1.5.05 (וע' 253/02), שדחתה את ערעורו של המערער על החלטת המשיב מיום 5.6.02 שקבע שלא הוכח קשר בין מחלת הסוכרת בה לקה המערער לבין תנאי שירותו הצבאי. 1. רקע (א) המערער, שלמרבה הצער נפטר לאחר הגשת הערעור ביום 23.7.07, יליד 1956, שירת בחיל האוויר שירות חובה וקבע בשנים 1975 - 2003. המערער החל את שירותו הצבאי כפקיד ובמהלך שירות החובה התקדם לתפקיד של פקיד ראשי (פק"ר), תפקיד אותו ביצע במשך כל שירות הקבע בבסיסים שונים. בשנת 1981 התגלתה אצל המערער מחלת סוכרת מטיפוס 2. (ב) ביום 26.8.01, במהלך שירותו בקבע, הגיש המערער למשיב תביעה להכרה במחלת הסוכרת ככזו שנגרמה תוך ועקב שירותו הצבאי (להלן: "התביעה"). (ג) המשיב דחה את התביעה (בהחלטה מיום 5.6.02) מן הטעם שאין לקשור בין מחלת הסוכרת לבין השירות הצבאי, דהיינו שהמחלה לא נגרמה עקב השירות הצבאי. (ד) המערער ערער על החלטת המשיב לפני ועדת הערעור. שלוש חוות דעת רפואיות היו לפני הוועדה: האחת, מטעם המערער - של ד"ר רפפורט מיום 15.4.03. והשתיים האחרות, מטעם המשיב - של ד"ר גפל: מיום 8.1.02 שהייתה גם לפני המשיב ומיום 3.7.03. (ה) משנדחה ערעורו על ידי הוועדה, הוגש הערעור דנן. 2. החלטת הוועדה (א) הוועדה קבעה שהמערער אמנם היה נתון בעומס עבודה, אולם, התיאור דהיום בדבר הלחצים הנפשיים אותם חווה אינו מה שהמערער חווה בזמן אמת, והא ראיה - המערער מעולם לא התלונן על מצב זה בפני מפקדיו ולא ביקש עזרה, מחד גיסא, ומאידך גיסא, האריך מפעם לפעם את שירותו הצבאי למרות שהיה זכאי להשתחרר. (ב) לאחר שבחנה את חוות הדעת הרפואיות, לרבות הספרות המקצועית והמאמרים עליהם נסמכו המומחים, קבעה הוועדה כי אין אסכולה התומכת בעמדת המומחה מטעם המערער שלפיה, "קיימת הסתברות גבוהה וברורה שהדחק הנפשי הקשה" אותו חווה המערער במהלך שירותו הצבאי "גרם לפריצת מחלת הסוכרת אצלו" (עמ' 8 לחוות דעתו של ד"ר רפפורט). ומכל מקום, אין בסיס עובדתי במקרה דנן לקשר כזה. הוועדה ציינה כי הגם שהמומחה מטעם המערער, ד"ר רפפורט, סמך את מסקנותיו על כך שהדחק הנפשי המתמשך בא לידי ביטוי ב"מצבי חרדה, נדודי שינה, עייפות כרונית... תחושת משבר מתמשכת עקב חוסר יכולתו להתמודד עם ריבוי המטלות בעבודה והקשיים שנגרמו לו עקב כך", הרי שהוועדה לא מצאה לכך תימוכין בעדותו של המערער כמו גם במסמכים הרפואיים. הוועדה מצאה לנכון להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גפל מטעם המשיב. (ג) באשר לטענת המערער בדבר השמנה ועודף משקל במהלך ועקב שירותו הצבאי, קבעה הוועדה, כי הואיל ולא הובאו ראיות בדבר משקל המערער בעת גיוסו לשירות חובה (בשנת 1975), בעת גיוסו לשירות קבע (בשנת 1978) ובעת איבחון המחלה (בשנת 1981), הרי שלא הונחה התשתית העובדתית להוכחת הטענה. הוועדה הוסיפה וציינה כי אף אם הייתה קובעת שהמערער עלה במשקל במהלך שירותו הצבאי, הרי לנוכח עדותו כי לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לאכול ארוחות מסודרות בבסיסים בהם שירת, אין לקבוע כי ההשמנה נגרמה עקב השירות הצבאי. (ד) לבסוף קבעה הוועדה כי לא היו בתנאי השירות של המערער משום "יחודיות ומיוחדות" וכן כי לא שוכנעה בקיומו של "דחק נפשי אובייקטיבי האופייני לסיכונים של השירות הצבאי". מדובר בתנאי שירות הדומים לאלו הכרוכים בתעסוקה אזרחית בעבודה מנהלתית - פקידותית הקשורה בכוח אדם ואלו אינם ייחודים למערכת הצבאית ככזו - "מה גם שהוכח כי המדובר היה בשגרת עבודה לאורך שנים" (עמ' 13, שורה 13 בהחלטה). נוסף על כך, הואיל ומדובר בשירות ארוך, על המערער היה להוכיח התרחשותו של אירוע או שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה - דבר שלא הוכח. 3. עיקר טענות המערער (א) ועדת הערעור טעתה בקביעתה שלא הוכחה אסכולה רפואית התומכת בקשר שבין סוכרת לתנאי דחק והשמנה. גם בהעדרה של אסכולה רפואית המכירה בכך, ניתן לקבוע כי במקרה הספציפי נגרמה או הוחמרה המחלה עקב תנאי השירות. (ב) "בחירתו" של המערער שלא לאכול בחדר האוכל נבעה מכך שהעדיף למלא את תפקידו ואין לקבוע כי ה"אשם" הוא במערער ומכך להסיק כי אין קשר סיבתי בין ההשמנה לבין השירות. על המשיב להראות את התיעוד בדבר משקל המנוח כיוון שזה נמצא בידיו ואת העדר התיעוד יש לזקוף לחובת המשיב. (ג) המחלה פרצה בשנת 1981, שש שנים בלבד לאחר גיוסו של המערער לצה"ל ולכן אין רלוונטיות ל"שירות הארוך" ששירת לאחר שפרצה המחלה בהקשר לנטל ההוכחה לקיומם של אירוע או שרשרת אירועים חריגים ומיוחדים "בסמיכות זמנים" לפרוץ המחלה. מה גם, שקיומם של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה הוכחו (בעדות המערער ובמכתבים ממפקדיו) - עומס עבודה רב ולחץ נפשי קשה כתוצאה מכך. כמו כן, אין זהות בין התפקיד שמילא המערער לבין תפקיד פקידותי באזרחות. עדותו של המערער בעניין זה לא נסתרה. (ד) העובדה שהמערער לא התלונן, אין בה כדי לקבוע כי המערער לא חווה בזמן אמת את תנאי הלחץ והעומס בעבודה. בניגוד לקביעת הוועדה, הרי שעדותו של המערער ביססה עייפות, לחצים וקשיים בעבודה וכן בקשה להעברה, עליהם התבססה חוות דעתו של ד"ר רפפורט. 4. עיקר טענות המשיב (א) קביעות הוועדה מושתתות על ממצאים עובדתיים, שערכאת הערעור לא מתערבת בהם אלא במקרים חריגים. קל וחומר כאשר מדובר בערעור לפי חוק הנכים שקובע בסעיף 34(א) כי ניתן לערער על ועדת הערעור רק בשאלה משפטית. הוועדה קבעה, כקביעה עובדתית, כי המערער לא היה שרוי במצב דחק נפשי, כי לא חווה בזמן אמת את שירותו כעבודה בתנאי לחץ או דחק נפשי (אין לכך תיעוד רפואי או אחר) וכן כי לא הייתה מניעה שיאכל ארוחות סדירות. אף קביעת הוועדה בדבר חוות דעת המומחה מטעם המשיב היא הכרעה עובדתית שלא ניתן לערער עליה. (ב) מסקנתו של המומחה מטעם המערער אינה אלא העלאת אפשרות תיאורטית שטרם הוכחה כראוי ואין בה כדי להרים את נטל השכנוע. גם הפסיקה לא הכירה במתח שמקורו בעומס עבודה כמתח חריג שעלול לגרום או להחמיר מחלות. (ג) המערער לא הצביע על אירוע קונקרטי חריף וקשה במיוחד שארע בסמיכות זמנים לגילוי מחלתו. הפסיקה הכירה בלחץ נפשי כגורם לסוכרת בנסיבות חריגות ומיוחדות אובייקטיבית כאשר אירע אירוע חריף וקשה במיוחד ובסמוך לפרוץ המחלה. לעניין הקשר הסיבתי יש להוכיח כי עומס העבודה הוא אירוע הקשור ליחודיות השירות הצבאי ותנאיו שונים מאלו שבעבודה באזרחות. שירות של שש שנים וחצי עד לפרוץ המחלה הוא שירות ארוך וכמוהו ככל מסגרת עבודה. דווקא שירות קצר, כגון: שירות חובה, יכול להקים קשר סיבתי בין השירות למחלה. יש לציין, כי המומחה מטעם המערער העיד כי סמיכות הזמנים הנדרשת היא של ימים ושבועות ובמקום אחר נפסק פרק זמן של שלושה חודשים. 5. דיון והכרעה (א) ככלל, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאים בדבר מהימנות שקבע בית משפט קמא, אלא במקרים חריגים. קל וחומר כאשר במקרה הקונקרטי חלה הוראת סעיף 34 (א) בחוק הנכים הקובעת כך: "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". ללמדנו, כי בית המשפט המחוזי לא מוסמך להיזקק לטיעון אלא במישור המשפטי. בשל כך לא מצאנו להתערב בקביעתה של ועדת הערעור שלפיה, לא הייתה מניעה שהמערער יאכל ארוחותיו באופן סדיר בחדר האוכל בבסיסים בהם שירת. זאת ועוד. לכל אורך שנות שירותו המערער התגורר בבסיסי חיל האוויר או במרחק נסיעה קצר מהם. מכאן שאין רלוונטיות לשאלה על מי מוטל הנטל להביא ראיות בדבר משקלו של המערער, כיוון שגם אם היה מוכח שהעלייה במשקל התרחשה במהלך השירות הצבאי, אין ספק שלנוכח האמור לעיל לא היה בתנאי השירות הצבאי כדי למנוע מהמערער לאכול בצורה מסודרת ובריאה ולא ניתן לומר שהעלייה במשקל נגרמה עקב תנאי השירות. בנוסף, גם לא מצאנו להתערב בקביעות הוועדה שהתרשמה כי המערער לא חווה "בזמן אמת" את תנאי השירות כפי שאלו תוארו על ידו לפניה וכי המערער לא סבל מדחק נפשי אמיתי אובייקטיבי. (ב) באשר לטענות המערער בדבר העדפת חוות הדעת מטעם המשיב, נשאלת השאלה, האם עניין לנו בקביעה עובדתית שבית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בה או שמדובר בקביעה משפטית הנתונה לביקורתו של בית משפט של ערעור ? מחד גיסא, נקבע בפסיקה, כי העדפתה של חוות דעת רפואית אחת על פני אחרת המנוגדת לה אינה קביעה משפטית הניתנת לערעור, אלא בקביעה עובדתית מובהקת בשאלה רפואית שאין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בה (ראו: ע"א 395/73 רפאל ביהם נ' קצין התגמולים, פ"ד כח(2) 408, 411-410 (1978); ע"א 2964/98 אורן אלקן נ' בית החולים "קפלן" בפסקה 6 (לא פורסם, ניתן ביום 27.3.00); ע"א 550/70 יצחק זלץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כה(1) 533, 538-537 (1971)). מאידך גיסא, נפסק כי "השאלה אם דעה של מלומד פלוני בתוספת מאמר פלמוני יוצרים אסכולה, או מה נדרש כדי ליצור אסכולה, איננה שאלה של עובדה. בין שנאמר כי זוהי מסקנה מעובדות, ובין שנאמר כי זוהי שאלה מעורבת של עובדה ומשפט, אין היא מצויה מחוץ לטווח הביקורת של בית המשפט לערעורים" (רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 535-534 (1995) (להלן: "עניין קליג'"). אם נפעל על פי הגישה השנייה בפסיקה, שלפיה מדובר בקביעה מעורבת של עובדה ומשפט, הרי שעלינו לבחון האם היה יסוד מספיק לוועדת הערעור לקבוע כי לא הוכחה אסכולה רפואית המבססת קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת למצבי דחק נפשי. כך נפסק בעניין קליג' הנ"ל (בעמ' 536) מפי כבוד השופט זמיר באשר לשאלה "מתי דעה נעשית אסכולה": "כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים". עוד קבע כבוד השופט זמיר (שם, בעמ' 537-538) כי: "כדי שאסכולה תוכל לזכות... חייל... בתגמולים לפי החוק... צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון, בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות; השני, בנוגע לעוצמת הקשר... צריך שהאסכולה תקבע כי 'מתקבל מאד על הדעת' שנסיבות כאלה יגרמו או יחמירו את המחלה". בהתאם להלכה המשפטית האמורה יתכן שהיה עלינו לבחון האם הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו של המערער, אלא שאנו פטורים מכך. בין אם הוכח קיומה של אסכולה רפואית כאמור, ובין אם לאו, לא עמד המערער בדרישות ההוכחה לתחולתה של האסכולה במקרה דנן וכן לא עמד בדרישות ההוכחה במקרה שלא קיימת אסכולה רפואית כאמור. נעיר בנקודה זו שגם אם לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית מבוססת הקובעת קשר סיבתי, עדיין פתוחה הדרך בפני התובע להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב השירות הצבאי (עניין קליג', בעמ' 539). וכפי שציין כבוד השופט זמיר "כך או כך, נטל ההוכחה שמחלת התובע נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות נשאר רובץ על התובע" (שם, בעמ' 539). במקרה שלפנינו, כפי שקבעה הוועדה, המערער לא הרים את נטל ההוכחה כי הדחק הנפשי בעבודתו גרם למחלת הסוכרת, ונפרט: המערער לא הוכיח כי אופיו המיוחד של שירותו הצבאי היה מלווה בדחק נפשי אובייקטיבי השונה, לצורך העניין, ממתח נפשי הקיים בעבודה דומה באזרחות. כפי שציינה הוועדה, תפקידו לא היה שונה למשל, מתפקיד של מנהל (או פקיד בכיר אחר) כוח אדם באחד מהמפעלים (או החברות) הגדולים בארץ. המתחים בהם היה שרוי המערער במסגרת עבודתו כמוהם כ"מתחים אזרחיים", ואין בהם דבר שונה וייחודי ההופך אותם ל"מתחים צבאיים" ייחודיים, והשפעתם על מצבו של המערער הייתה שווה (ראו: דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5) 732, 765-764 (2002); רע"א 6270/98 צבי פושטניק ז"ל נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, 725 (2003); רע"א 3103/00 עינת אקהוז נ' קצין התגמולים (לא פורסם, ניתן ביום 27.4.03)) וזאת, בהתחשב בהלכה שיש לקבל את הנכה כמות שהוא על מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביים (ראו: דנ"א 5343/00 הנ"ל בעמ' 758). עצם העובדה שהתפקיד בוצע כאשר המעסיק הוא צה"ל, בשונה ממעסיק אחר באזרחות, אין בה כדי להעלות או להוריד לשאלת השפעת המתח הנפשי ועומס העבודה הכרוכים בכך על פרוץ המחלה. מכאן שהמערער גם לא עמד בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי המשפטי בין המחלה לבין שירותו הצבאי. המערער לא טען לקיומו של אירוע קונקרטי, חריף ומיוחד בשירותו שגרם להתפרצות המחלה. המערער אמנם טען לקיומם של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים להתפרצות המחלה, אולם לא הוכיח מהם אותם אירועים מיוחדים, לא כל שכן שמדובר באירועים שיש בהם "ממשות" (דנ"א 5343/00 הנ"ל בעמ' 765-764). כל שנטען הוא בדבר עומס עבודה רב ולחץ נפשי קשה כתוצאה מכך. דהיינו, מדובר במתח מתמשך במהלך השירות הצבאי עד לפרוץ המחלה, כאשר פרק הזמן של כשש שנים וחצי הוא ארוך, בשונה למשל משירות חובה או מילואים. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה (5) 203 (1991): "כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". משלא הוכיח המערער קיומם של שרשרת אירועים חריגים ומיוחדים שהתרחשו בסמוך לפני התפרצות המחלה, בהתחשב בפרק הזמן של השירות, לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לתנאי שירותו הצבאי. (ג) לא נעלמה מאיתנו ההלכה בדבר הנטייה להקל עם הנכה ולהיטיב עמו. אולם עדיין מוטלת על הטוען, חובה לעמוד בדרישות הוכחה מינימליות והמערער לא עמד בהן. (ד) לפני סיום - צר לנו מאד על פטירתו של המערער שעבד במסירות במהלך שירותו הממושך בצה"ל, אולם כבולים אנו בהוראות החוק והפסיקה שאינם מאפשרים במקרה שבנדון להכיר בתביעת המערער. אכן, כפי שציינה הוועדה ראוי לנהוג עם המערער בדרך של "לפנים משורת הדין" ויש לשבח את המשיב שכך נהג כאשר שילם את הוצאותיו הרפואיות של המערער לפי ועדת למ"ד עד לפטירתו. 6. סוף דבר לנוכח האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין המצערות, אין צו להוצאות. קשר סיבתיסוכרתצבאשירות צבאי