השאלות אשר בית המשפט בחן הן, האם אכן צילומה של הנתבעת עולה כדי צילומה ברשות היחיד ופגיעה בפרטיותה, האם אכן הופצו תמונותיה ברבים כטענתה, ואם כן, האם עומדות לתובעים ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. חלופה (3) בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, מגדירה כפגיעה בפרטיות "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". השאלה מהי רשות היחיד נדונה בבג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה שם קבע בית המשפט את הדברים הבאים : הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית". הוא מצביע על "יחידה אוטונומית". הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. הוא נקבע על פי דיני הפרט. הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. הזכות לפרטיות מעוגנת בחוק הגנת הפרטיות ואף מעוגנת כזכות יסוד בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו הקובע כדלקמן: 7. פרטיות וצנעת הפרט (א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. (ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו. (ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. (ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו." להלן פסק דין בנושא צילום ברשות היחיד: פסק דין בפני שתי תביעות, תביעתם של התובעים כי הנתבעת תשלם להם סך של 38,749 ₪ בגין תווי קנייה אשר גנבה מהם לטענתם, וכן לפיצוי כספי בסך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני של עוגמת נפש אשר נגרם לתובע 2, ותביעה שכנגד של הנתבעת, בסך של 100,000 ₪, בגין פגיעה בפרטיותה על ידי צילומה ללא ידיעתה בצורה חושפנית רקע עובדתי וטענות הצדדים התובעת 1 (להלן: "התובעת") הנה בעלים של חנות בגדים בקניון רננים ברעננה (להלן: "החנות") והיא זכיינית מקומית של אופנת "רנואר". התובע 2 (להלן: "התובע" או "רון") הנו מנהל ובעל שליטה בתובעת. הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת" או "נטלי") הייתה בת זוגו של התובע במשך כשנה וחצי, בין השנים 2003 ועד למאי 2004, ואף התגוררה עמו יחד בדירה ברח' דבורה הנביאה ברמת גן (להלן: "הדירה"). במהלך תקופה זאת נהגה הנתבעת לסייע לתובע בעבודתו בחנות. לטענת התובעים, לאחר שהחלו לגלות כי תווי קניה, אשר התקבלו בחנות כתשלום עבור רכישת בגדים, החלו להיעלם, ולאחר שהתעורר בלבו של רון החשד כי ידה של הנתבעת במעל, הוא התקין בחדר עבודתו בדירה מצלמת וידאו נסתרת אשר תיעדה את הנעשה בחדר וזו קלטה לטענתם בבירור את הנתבעת ביום 27.05.04, בשתי הזדמנויות שונות, מחטטת במגירותיו ובתיקו של רון ושולפת מתוכם את התכולה. לטענת התובעים גנבה מהם הנתבעת תווי קניה בסך של 38,749 ₪, רון אף תובע את הנתבעת בסך נוסף של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני של עוגמת נפש שגרמה לו הנתבעת, הן בשל מעשה הגניבה והן בשל כך שלטענתו העלילה עליו עלילות שווא במשטרה בגין תקיפה, איומים והטרדה. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו הכחישה את כל טענות התובעים וטענה כי במהלך התקופה בה התגוררה יחד עם רון נמסר לה על ידו כי הוא בן 33 ורווק, וכי בחודש מאי 2004 עת גונבה שמועה לאוזניה כי המידע אשר נמסר לה על ידי רון אינו נכון, עשתה חיפוש בדירה, בה התגוררו יחד, ואז נודע לה כי רון בן 38 וכי הוא גרוש. לאחר שלטענתה הוברר לה כי רון לא גילה לה את האמת הודיעה לו הנתבעת על סיום הקשר ביניהם, ואז לטענתה החל זה לאיים עליה ולהטרידה, ואף פנה לאביה והציג בפניו את הקלטות בהן היא נראית בלבוש לא הולם, ודרש לקבל תמורתם תשלום, דרישה אשר לא נענתה. לאחר שלטענתה איומיו לא פסקו, הגישו היא ואביה תלונות נגדו במשטרה, אשר הסתיימו בהוצאת צו הרחקה נגדו. הנתבעת הגישה נגד התובעים תביעה שכנגד על סך של 100,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיותה עקב צילומה ללא ידיעתה, ובגין הפצת תמונותיה ברבים באופן העלול להשפילה ולבזותה, וזאת בניגוד לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") ובניגוד לסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בכתב ההגנה אשר הוגש לתביעה שכנגד טענו התובעים כי הצילומים נעשו בדירתו הפרטית של רון בעת שהוא התגורר בה, וכי אין בידיהם תמונות עירום של הנתבעת וכי תמונות אלו לא הופצו לאיש, אלא הוצעו לעיון משטרת ישראל לאחר הגשת תלונות הסרק על ידי הנתבעת. עוד טענו התובעים כי אף אם יסבור בית המשפט כי צילום הקלטת יש בו פגיעה בפרטיות אזי יש להם הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. דיון והכרעה 7. בטרם הכרעה בתיק לגופו אציין, כי אף שסכומי התביעה בתיק זה היו נמוכים יחסית, הרי שכמות הראיות אשר הוגשו במסגרתו, הייתה מרובה. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהירי עדות ראשית של רואה חשבון יורם מר, חוות דעת מומחה של החוקר הפרטי אייל אסף, ותצהיר של הגב' דורית שמואלי. בשלב מאוחר יותר הגיש התובע תצהירי עדות ראשית של הוריו אגנס ושנדור ורבלי. הנתבעת, אף היא לא טמנה ידה בצלחת, והגישה 6 תצהירי עדות ראשית, תצהיר שלה וכן תצהירים של הוריה דניאל ואביבה רווח, הגב' יפעת טל, הגב' סמדר שוסטר, מר ליאור ברזנדה וכן חוות עדת גרפולוגית של הגב' קרן רווה. במהלך דיוני ההוכחות נעתר בית המשפט לבקשת הצדדים והזמין לעדות את מר עופר צופן, סמנכ"ל תפעול בחברת ח. מר בה עבדה הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה, והגב' שרה פיבקו, חשבת במלון שרתון סיטי טאוור . 8. הגורם העיקרי אשר הביא לכך כי הוגשו בתיק זה ראיות רבות, כמו לכך כי התקיימו בתיק שני דיוני הוכחות, נבעה מכך כי אין המדובר בסכסוך עסקי רגיל אלא בסכסוך בין בני זוג לשעבר אשר יחסיהם הסתיימו באקורדים צורמים, אשר לוו בהגשות תלונות ההדיות במשטרה, ואשר בגינו הקדישו הצדדים חשיבות מרובה לשאלות כגון הגורם אשר הביא לסיום מערכת היחסים בין הצדדים, האם אלו הסתיימו עקב גילויו הנטען של התובע כי הנתבעת גונבת ממנו כספים, או עקב גילויה הנטען של הנתבעת כי התובע הסתיר ממנה עובדות מהותיות באשר לגילו ולהיותו גרוש. 9. הנני סבורה, כפי שהבעתי את עמדתי אף בסיום דיון ההוכחות בתיק, כי ראוי היה כי הצדדים היו מסיימים ביניהם את המחלוקת, הטעונה מאוד מבחינה רגשית, מחוץ לכתלי בית המשפט, ולא היו נדרשים להליך מסוג זה בו נאלצו לדון בעניינים אישיים אשר ראוי כי יידונו בחדרי חדרים ולא באופן פומבי. לצערי, ועל אף המלצות בית המשפט, החליטו הצדדים כי ההחלטה בתיק תהיה על ידי קבלת פסק דינו של בית המשפט, ועל כן אתייחס להלן לתיק גופו ולטענות הצדדים. 10. השאלות העומדות בבסיס התביעות בתיק זה הן : האם הצליח התובע להוכיח את טענתו בדבר גניבת תווי הקנייה על ידי הנתבעת, ואם הוכיח את תביעתו לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש, והשאלה השנייה היא האם הוכיחה הנתבעת, במסגרת התביעה שכנגד, כי הצילומים אותם ביצע התובע עולים כדי פגיעתה בפרטיותה ואם כן, האם עומדות לתובעים ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. גניבת תווי הקנייה 11. התובעים טענו כאמור כי הנתבעת גנבה מהם תלושים בסך של 38,749 ₪, כאשר הגיעו לסכום זה על ידי חישוב סך כל תווי הקנייה אשר התקבלו בשנת 2004 בסך של 88,724 ₪, תוך הפחתת הסכומים אשר הופקדו על ידי התובע ברנואר וכן הסכומים אשר נותרו בקופת התובעת. לתמיכה בטענתם צירפו התובעים את תצהירו של רו"ח יורם מר, בו ציין כי סך כל התווים שהתקבלו היה 88,724 ₪, אך הוסיף כי האינפורמציה המפורטת בסעיף 6 לתצהירו, בדבר הסכומים אשר הופקדו בקופת רנואר והסכומים שנותרו בקופת התובעת כמו גם סכום התלושים החסרים בסך של 38,749 ₪, נמסרה לו על ידי התובע. לטענת התובע מעבר לכך כי בצילומה של הנתבעת מיום 27.05.04 רואים אותה מחטטת בתיקו ומוציאה מתוכו חלק מהתכולה, הרי שחיזוק לכך כי הנתבעת גנבה ממנו תווי קנייה עולה אף מכך כי ליום הולדת אשר חגגה לו הנתבעת במלון שרתון סיטי טאוור שילמה הנתבעת בתווי קנייה, כן צירף התובע קבלה מחנות לי קופר ממנה עולה כי הפריטים נרכשו על ידי תווי קנייה, התובע אף צירף צילום של פריטים אשר נרכשו לטענתו על ידי הנתבעת בחנות זו. 12. הנתבעת טענה מנגד כי לאחר שביום 26.05.04 גילתה כי התובע שיקר לה וכי בניגוד למה שמסר לה, הוא בן 38 וגרוש, והודיעה לו כי היא עוזבת אותו, החליט התובע לטפול עליה שקרים כי היא גונבת והלך לאביה והראה לו תמונות שלה וטען כי היא חייבת לו המון כסף. 13. אציין כי הנני מעדיפה את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת לפיה אכן חשד בנתבעת כי היא גונבת ממנו תווי קנייה, גרסה המתיישבת עם התנהגותו בפועל. בעקבות חשדותיו החל התובע לצלם את הנתבעת במצלמה נסתרת כבר מיום 20.05.04, וכי בניגוד לטענתה הדבר לא נעשה כיוון שנפרדה ממנו וכנקמה אישית בה, אלא כי באמת ובתמים חשד בה התובע כי היא גונבת ממנו תווים. הנתבעת לא נתנה כל הסבר הגיוני מדוע החל התובע לצלמה כשבוע טרם הודיעה לו, לטענתה, כי היא נפרדת ממנו, ואף מכאן אני למדה כי צילומה נעשה עקב חששות קיימים ולא כמסע נקמה אישית. 14. הנתבעת טענה עוד כי ביום 26.05.04 גילתה את האמת על גילו ועל הסטטוס המשפחתי של התובע. לשם ביסוס טענתה העידה מספר עדים ואף צירפה חוות דעת גרפולוגית אשר קבעה כי כרטיס הברכה אשר הוצג על ידי התובע לא נכתב בכתב ידה של הנתבעת. אף אם אקבל את טענתה של הנתבעת כי אכן גילתה מידע זה רק ב- 26.05.04 ובעקבותיו החליטה לעזוב את התובע, עדיין סבורה אני כי אין בכך כדי להשליך על קביעותיי לפיהן אכן חשד התובע בנתבעת כי גנבה ממנו תווי קנייה. 15. על אף שהעדפתי את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת, השאלה אותה יש לבחון במקרה זה היא האם הצליח התובע להוכיח כי הנתבעת גנבה ממנו תווי קנייה ומהו הסכום אשר נגנב ממנו. באשר לנטל ההוכחה של עבירה פלילית הליך אזרחי קבע ביהמ"ש בע"א 78/04 המגן נ' שלום גרשון (לא פורסם, 05.10.06) כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר, וכי עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, גם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו. ראו לעניין זה גם ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589. 16. לאור האמור, הרי שעל התובע היה להוכיח לבית המשפט ברמה מוגברת של ראיות כי אכן נגנבו ממנו תווי קנייה, וכי הנתבעת היא אשר עמדה מאחורי מעשי הגניבה. 17. בתצהירו ציין התובע כי בסוף חודש אפריל 2004 ערך ספירה של תווי הקנייה ואז גילה כי בידיו רק 40,000 ₪ בעוד שלפי בדיקה שערך בעזרת רואה החשבון שלו היו אמורים להיות בידיו באותו מועד תווים בסכום העולה על 60,000 ₪. עניין זה בדבר ביצוע הבדיקה בסוף חודש אפריל לא הופיע בתצהירו של רו"ח מר (אשר הנתבעת ויתרה על חקירתו) בו נעשתה התייחסות רק לבדיקה אשר נערכה בסוף חודש מאי 2004, ולא נאמר דבר על כך כי בסוף חודש אפריל נערכה עימו בדיקה ואז התגלה כי חסרים תווים בשווי של 20,000 ₪. עוד אוסיף, כי בתצהירו התובע אינו מציין סכומים מדויקים, אף כי במועד הכנת תצהירו כבר יכול היה התובע לעשות חישוב מדויק ולדעת כמה תווים היו בידיו בכל שלב, אך הוא מציין למשל בסעיף 11 לתצהירו כי בבדיקה שנעשתה על ידו ביום 08.05.04 היו בידיו כ- 40,000 ₪, וכי עד למועד זה התקבלו כ- 8,000 ₪. מן הראוי כי כאשר המדובר בטענות קשות של גניבה, היה על התובע לדייק בסכומים אשר ננקטו בתצהירו, ואף לתמוך אותם בתצהירו של רו"ח מר, ולא לציין סכומים משוערים, אשר תימוכין להם לא נמצאו בתצהירו של רו"ח מר. 18. לא זו בלבד שהסכומים הנתבעים על ידי התובע לא גובו כנדרש בתצהירו של רו"ח מר, אשר ציין כאמור כי המידע בדבר סכום התווים החסרים נמסר לו על ידי התובע, ואשר נעדרה ממנו התייחסות לבדיקה הנטענת אשר נערכה בסוף חודש אפריל, הרי שהנתבעת כמו גם הוריה ציינו בתצהיריהם כי התובע נהג לעשות שימוש אישי בתווי הקנייה אשר התקבלו בחנות, טענה אשר ב"כ התובעים נמנע מלחקור לגביה את מצהירים אלו. לגבי אי חקירת עד על נקודות השנויות במחלוקת מציין יעקב קדמי בספרו על ראיות, חלק שלישי, בעמ' 1699 כי "היריב חייב במסגרת חקירה שכנגד לחקור את העד במישריון ובמפורש בקשר לכל נושא יש לגביו מחלוקת........אשר על כן כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא- בהעדר הסבר סביר אחר- כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא, ואפילו מסוברת אי ההתייחסות- יש לה משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות "להגן על עמדתו". לאור האמור, הרי שאי חקירה על נושא זה יש בה כדי לחזק את טענת הנתבעת כי התובע עשה שימוש אישי בתווי הקנייה ואף בכך יש כדי להסביר את החוסר בתווים לו טוען התובע. 19. באשר לטענת התובע כי הנתבעת שילמה עבור השהות במלון שרתון סיטי טאוור על ידי תווי קנייה, הרי שבעדותה ציינה הנתבעת כי היא אינה זוכרת כיצד נעשה התשלום וכי למיטב זיכרונה עצרו בכספומט לפני הגעתם למלון. בהתאם לבקשת התובעים הוצא צו למלון שרתון להגיש את ההזמנה המקורית של הנתבעת לשהות במלון בתאריכים 06-07 לפברואר 04. מלון שרתון המציא לבית המשפט חשבונית של מלון שרתון, ולא הזמנה, בגין השהות הנ"ל, כאשר חשבונית זהה הוגשה לבית המשפט על ידי התובע כאשר עליה נוספו המילים "התקבל 800 ₪ בתווי קנייה" בצירוף חותמת של מלון שרתון. בשלב מאוחר יותר הגיש ב"כ התובעים בקשה לזימון הגב' שרה פיבקו חשבת מלון שרתון, אשר הוציאה מכתב מיום 25.09.06 בו פירטה כי הסך של 800 ₪ שולמו על ידי תווי קנייה מסוג "ישראכרט" ו"רב תו". בעדותה אישרה הגב' פיבקו כי אומנם על גבי החשבונית נרשם כי הסך של 800 ₪ שולמו בשיק, אך זאת נעשה מאחר ואין במערכת הקבלה אופציה לרישום תווי קנייה, יחד עם זאת כאשר החומר מגיע למערכת הנהלת החשבונות הרישום מזוהה מול התווים הפיזים שהקופאית רושמת, ועל כן ניתן לדעת כיצד שולמה השהות, וכי במקרה הנדון הדבר נעשה על ידי התווים אותם ציינה במכתבה. 20. אף כי מקובלת עלי עדותה של הגב' פיבקו, אשר אינה צד לדיון, כי אכן השהות במלון שולמה באמצעות תווי קנייה, הרי שלאור עדות הנתבעת לפיה אינה זוכרת מחד כיצד שילמה את השהות, הרי שאין בעובדה כי השהות שולמה בתווי קנייה, אשר לא ברור מקורם והאם אכן שייכים בוודאות לתובע, כדי לקבוע כי הללו נגנבו על ידי הנתבעת 21. באשר לקבלה אשר הוצגה על ידי התובע כהוכחה לרכישת בגדים על ידי הנתבעת בחנות לי קופר באמצעות תווי קניה, הרי שמעבר לעובדה כי לא ניתן לזהות מי הגורם אשר רכש את הבגדים והאם אכן הייתה זאת הנתבעת, הרי שמקובלת עלי הטענה כי התובע, אשר עליו מוטל נטל ההוכחה כאמור, אשר טוען כי קיבל מהחנות את מספרי תווי הקנייה להצביע על כך כי התווים בהם נעשה השימוש הנטען על ידי הנתבעת היו תווים השייכים לחנות, אך הוא נמנע מעשות כן. 22. באשר לטענת התובע כי בקלטת מיום 27.05.04 רואים את הנתבעת כאשר היא מחטטת בתיקו ומוציאה ממנו מסמכים, הרי שאינני נדרשת לטענות הרבות אשר הועלו על ידי ב"כ הנתבעת בדבר חוסר משקלן וקבילותן של הקלטות, משום שגם לאחר שהתבוננתי בקלטות לא מצאתי, כי ניתן להבחין בבירור במה הוצא מן התיק וממילא אין בהן כדי להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בטענת הגניבה כי אכן בהוצאת המסמכים מתיקו של התובע היה גניבת תווי הקנייה, ולא כטענת הנתבעת כי הוציאה מסמכים בהתאם לבקשתו של התובע. 23. לאור האמור, ובשל רמת ההוכחה הגבוה הנדרשת במקרה הנדון, הנני סבורה כי התובע לא הצליח להוכיח לבית המשפט כי הנתבעת אכן גנבה ממנו תווי קנייה, ומהו הסכום המדויק אותו גנבה. 24. באשר לתביעתו של רון לפיצוי בגין עוגמת נפש וכן לפיצוי התובעים בגין הוצאות החוקר הפרטי, הרי משדחיתי את תביעתם של התובעים לפיה גנבה מהם הנתבעת תווי קנייה, הרי שאין מקום להיעתר לבקשתם לפסיקת הוצאות החוקר הפרטי, כמו גם קבלת פיצוי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לרון לטענתו בגין מעשיה של הנתבעת. פגיעה בפרטיות הנתבעת 25. השאלות אשר ייבחנו להלן הן, האם אכן צילומה של הנתבעת עולה כדי צילומה ברשות היחיד ופגיעה בפרטיותה, האם אכן הופצו תמונותיה ברבים כטענתה, ואם כן, האם עומדות לתובעים ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות. 26. פגיעה בפרטיות מוגדרת בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, המפרט מספר חלופות המהוות פגיעה בפרטיות, כאשר הנתבעת טוענת לתחולתם של סעיפים 2(4), 2(4), 2(10) ו-2(11) לחוק הגנת הפרטיות. 27. הזכות לפרטיות מעוגנת בחוק הגנת הפרטיות ואף מעוגנת כזכות יסוד בסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו הקובע כדלקמן: "7. פרטיות וצנעת הפרט (א)כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. (ב)אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו. (ג)אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. (ד)אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו." 28. חלופה (3) בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, מגדירה כפגיעה בפרטיות "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". השאלה מהי רשות היחיד נדונה בבג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, תק-על 2006(2), 1736 ,עמ' 1746 (להלן: "פסק דין פולנית"), שם קבע בית המשפט את הדברים הבאים : "המשיב טען בפנינו, כי הצילום לא נעשה "ברשות היחיד". זאת, שכן הצילום נעשה בבית המגורים של העותרת שהוא גם ביתו שלו. טענה זו אין לקבל. לדיבור "רשות היחיד" משמעות שונה על פי הקשרה ....בהקשר שלנו, שעניינו צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית". הוא מצביע על "יחידה אוטונומית". הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. הוא נקבע על פי דיני הפרט. אכן, "הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום" ......אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו". 29. ראו לעניין זה אף את פסק דינו של ביהמ"ש השלום בירושלים בעניין ת.א 20010/99 מרדכי נ' אביטל (לא פורסם, 15.10.01) (להלן: "פסק דין מרדכי"), שם טענו התובעים כי צילומה של התובעת בחצר בית חבריה מהווה צילומה ברשות היחיד ועל כן עולה כדי פגיעה בפרטיותה, בית המשפט קיבל את טענת התובעים וקבע, תוך שהוא מצטט את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, תק' עליון 97(2)421, כי ביתו של אדם הוא לכל הדעות רשות היחיד, וכי ביתו הוא מבצרו, ואולם ראוי להרחיב לעניינים מסוימים את רשות היחיד גם מעבר לארבעה הכתלים והחצר. 30. לאור האמור לעיל, הרי שבמקרה הנדון, צילומה של הנתבעת נעשה בביתה המשותף עם התובע, בו הם התגוררו יחד למעלה משנה, ועל כן צילומה בדירה, אשר עד לאותה עת היה ביתה, מהווה פגיעה בפרטיותה. יתרה מהאמור, בהתאם לפסיקה לעיל, אף אם לא היה בדירה ביתם המשותף, עדיין צילומה ללא הסכמתה וידיעתה מהווה פגיעה ב"יחידה האוטונומית שלה" ועל כן מהווה פגיעה בפרטיותה. 31. לאור קבלת טענת הנתבעת לפיה צילומה נעשה תוך כדי פגיעה בפרטיותה אינני נדרשת לבחון את טענת הנתבעת בדבר תחולתם של החלופות הנוספות המנויות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. 32. לאור האמור, נבחן האם עומדות לתובעים ההגנות המנויות בחוק. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי במקרים מסוימים תינתן הגנה לאדם אשר ביצע פעולה אשר פגעה בפרטיותו של אחר, ומונה בין היתר את ההגנות הבאות: (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה : (א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות ; (ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה ; (ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע ; 33. על מנת לזכות בהגנות המנויות בסעיף 18(2) לחוק יש לפעול בתום לב, כקבוע בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות. המבחן אותו יש להחיל לשם בדיקת תום ליבו של הפוגע הינו מבחן סובייקטיבי הבודק האם הפוגע בפרטיות סבר בתום לב כי הוא פועל כדין בעשותו את הפעולה הפוגעת וכדברי ביהמ"ש בעניין פלונית ,עמ' 1747: "תום הלב, בהקשרו של חוק הגנת הפרטיות אינו תום לב אובייקטיבי (כמשמעותו בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). זהו תום לב סובייקטיבי .....משמעותו של תום הלב (הסובייקטיבי) בהקשר של סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות הוא פעולה מתוך אמונה כי הפגיעה הינה במסגרת ההגנה אותה מעלה הפוגע. ...שאלת קיומו של תום לב יש לבחון על פי אמת מידה סובייקטיבית. הווי אומר, שכדי להיחלץ מאחריות (פלילית או אזרחית) למעשה הפגיעה בפרטיות, על הפוגע (הנאשם או הנתבע) לשכנע את בית המשפט, כי בעשותו את המעשה, באחת הנסיבות המתוארות בסעיף 18(2), סבר בתום לב שהוא רשאי (או אף חייב) לעשותו, .....לעניין סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, המבחן הוא סובייקטיבי. השאלה הינה, אם הפוגע סבר, מבחינתו האישית שלו, שהוא פועל כדין להשגת היעדים הקבועים בהוראה זו. לעניין זה, אין נפקא מינה, מה היה סובר האדם הסביר בנסיבות העניין, או מה יכול היה הפוגע לסבור, אילו לא התרשל". 34. על פי הפסיקה על הפגיעה בפרטיות להיעשות במידה שאינה עולה על הנדרש, כאשר משמעה איסוף מידע רלוונטי, אמצעים פחות פוגעניים וכן תום ליבו של מבצע הפגיעה, ראו לעניין זה פסק דין פלונית וכן פסק דין מרדכי. במקרה הנדון מקובלת עלי טענת התובעים כי צילומה של הנתבעת נתחם אך ורק לחדר העבודה בדירה, ולא הותקנו מצלמות בחדרים אחרים בדירה כגון חדר שינה, אמבטיה וכד', שם ישנו חשש גדול כי הנתבעת תיחשף במצבים אינטימיים, וכי הצבת המצלמה בחדר העבודה בלבד לא נעשתה לשם "תפיסתה" של הנתבעת כשהיא חשופה, אלא לשם בירור חששות התובעים בדבר גניבת הנתבעת את תווי הקנייה, שאז המדובר באינטרס של גילוי האמת והגנה על אינטרס אישי כשר של התובעים בשמירה על רכושם. 35. עוד אציין, כי בניגוד לטענותיה של הנתבעת ואביה לפיהן היא מופיעה בקלטות בעירום, הרי שלאחר שצפיתי בכל הקלטות אשר הוגשו לבית המשפט עולה, כי בפעם אחת מופיעה הנתבעת כשהיא לבושה בחלוק מגבת סגור, ואשר אינו חושף כל חלק מגופה כטענתם, בפעם אחרת היא נראית עם חולצה ומכנסיים רגילים, ואילו בפעם אחת נצפית הנתבעת כשהיא לבושה בחולצה ובתחתוני חוטיני, כאשר ביתר הקלטות לא נצפתה הנתבעת כשהיא בלבוש חושפני, דבר המחזק את קביעתי כי הגבלת הצילום לחדר העבודה הייתה אמצעי פחות פוגעני בו השתמשו התובעים על מנת לברר את חששותיהם בדבר גנבותיה של הנתבעת. 36. באשר לטענת הנתבעת לפיה הופצו תמונותיה ברבים, הרי שטענה זאת נטענה באופן כללי על ידי הנתבעת ולא הוכחה על ידה, כאשר טענות הנתבעת בעילה זאת התמקדו בכך כי אביה ראה את הקלטות, וכי חוקר משטרה משטרה העיר לה שצפה בה בלבוש לא הולם. באשר להצגת הצילומים לאביה של הנתבעת, הרי שמקובלת עלי טענות התובעים כי הצגת הקלטות לאבי הנתבעת נועדה להוכיח את טענתם כי הנתבעת גונבת מהם, ולשם סיום המחלוקת, וכי היא לא נועדה לשם הצגת הנתבעת במצבים חושפניים, אשר היוו חלק שולי ביותר בקלטות. באשר לטענת הנתבעת בסעיף 17 לתצהירה לפיה בעת הגיעה להיחקר בתחנת המשטרה בענין התלונה אשר הוגשה נגדה בגין גניבת התלושים זיהה אותה החוקר בחניה אשר טען בפניה כי ראה אותה "בלבוש לא כל כך הולם" וכי ישבה מולו והתמונות היו לפניו אך הוא לא נתן לה לראותן. הרי שטענה זאת לא הוכחה על ידי הנתבעת, הנתבעת לא טרחה לזמן את השוטר לעדות, ואף לא מסרה את שמו, אף כי לטענתה הוא אשר חקר אותה. עוד אוסיף, כי לאחר שצפיתי בכל הקלטות, הנתבעת מצולמת שם בחטף, איכות הצילום אינה כ"כ גבוהה, ועל כן ספק אם אדם אשר אינו מכיר את הנתבעת וראה אותה לראשונה באותו יום, יוכל לזהותה באופן ודאי מהקלטות, כפי שטוענת הנתבעת. 37. לאור האמור, ובשל ההגנות העומדות לתובעים, הנני דוחה את תביעת הנתבעת בגין פגיעה בפרטיותה. לסיכום דין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להדחות. אין צו להוצאות. לעניין הסכומים שנשארו בפיקדון במזכירות בית המשפט בסך 500 ₪: יוחזרו 250 ₪ לב"כ התובע ו- 250 ₪ לב"כ הנתבעת. רשות היחידהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות