צילום אסירים בכלא

המערערים טוענים, כי פניו של המערער בתמונה האמורה היו גלויות לחלוטין, מבלי שנעשה אפילו ניסיון להסוותן ו/או לטשטשן, באופן שימנע את זיהויו.

התמונה צולמה על ידי צלם עיתון, כאשר האחרון הגיע לגדר הכלא.

נטען, כי צילום התמונה לא תואם עם שלטונות הכלא וכן לא עם האנשים המצולמים בה.

המערער מעולם לא נתן הסכמתו לצילומו בחצר הכלא ו/או לפרסום התמונה ברבים ומעולם לא ניתנה לו הזדמנות להביע את התנגדותו להצגתו לראווה, כשהוא מאחורי סורג ובריח.

להלן פסק דין בנושא תביעת פיצוי בגין צילום אסירים בכלא:

פסק דין

השופטת מיכל רובינשטיין:
1.     בבית משפט השלום בתל-אביב - יפו הוגשה תביעה בת"א 159607/02, על ידי המערערים כנגד המשיבים, שעניינה תשלום פיצוי בסך של 750,000 ₪, בגין הוצאת לשון הרע.
המערערים שבפנינו טענו כי המשיבים בענייננו פרסמו ביום 7.9.00, בעמודו הראשון של עיתון "ידיעות אחרונות", את תמונתו של המערער, כשהוא מסב לשולחן בחצר כלא מעשיהו, יחד עם עשרה אסירים נוספים וביניהם האסיר אריה דרעי.
במהלך שנת 2000 ריצה המערער עונש מאסר של כ-5 חודשים, באגף התורני בכלא מעשיהו ובמהלך תקופה זו נעשה הפרסום האמור.
המערער (להלן: "המערער") טען שהינו אדם חולה, שלקה במחלת לב קשה והוכר כנכה בשיעור של 100%. בתאריך 10.1.02 לקה באירוע מוחי וגם המערערת סובלת מבעיות בריאות רבות.
מאסרו של המערער וכליאתו הסבה להם, לטענתם, בושה רבה והם הקפידו לשמור את הפרשה בסוד כמוס מפני כל מכריהם ואכן, במשך מרבית תקופת המאסר עלה בידם להסתיר את הדבר. אולם, כאמור, מאמצים אלו נגדעו באחת עקב הפרסום הרשלני של המשיבים, שתואר לעיל.

המערערים טוענים, כי פניו של המערער בתמונה האמורה היו גלויות לחלוטין, מבלי שנעשה אפילו ניסיון להסוותן ו/או לטשטשן, באופן שימנע את זיהויו.
התמונה צולמה על ידי צלם העיתון, מר דני סולומון, בדרך לא דרך, כאשר האחרון הגיע לגדר הכלא ומשם קרא בשמו של דרעי, וכאשר דרעי ויתר האסירים, שישבו לידו, הפנו את ראשיהם לעבר הקול הקורא - לכדם הצלם בעדשת מצלמתו.
עוד נטען, כי צילום התמונה לא תואם עם שלטונות הכלא וכן לא עם האנשים המצולמים בה. המערער מעולם לא נתן הסכמתו לצילומו בחצר הכלא ו/או לפרסום התמונה ברבים ומעולם לא ניתנה לו הזדמנות להביע את התנגדותו להצגתו לראווה, כשהוא מאחורי סורג ובריח.
הפרסום האמור גרם לנזק חמור בכך שנגרמה הפרעת פרטיותו של המערער ובגין זאת הוגשה על ידו תביעת הפיצויים האמורה.

2.     בד בבד עם הגשת התביעה האמורה, הוגשה על ידי המערערים ביום 14.02.02 בקשה להטיל צו איסור פרסום שמם ופרטיהם המזהים בתביעה וכן, להטיל צו איסור פרסום של התמונה נשוא התובענה, וזאת לפחות עד למתן פסק דין בתביעה (בש"א 105894/02).
הדיון בבקשה התקיים לפני כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה והחלטתה מיום 20.2.02 הינה נשוא הערעור שלפנינו.
בהחלטה האמורה החליטה השופטת המלומדת, כי התובענה מעלה עניין ציבורי חשוב, שעניינו קביעת גדר זכות הפרטיות של אסירים השוהים בכלא, והצורך בקביעת האיזון שבין זכות הציבור לדעת לעומת פרטיותם וכבודם של אסירים כלואים. שכן, טענת המערערים בבקשה הייתה כי בכדי לאפשר להם לממש את זכותם לתבוע את המשיבים בגין הפגיעה בפרטיותם ובכבודם - וזאת מבלי להחמיר עוד יותר את הנזק שנגרם להם עד כה מעצם הפרסום האסור - התבקשה מניעת פרסום פרטיהם האישיים וכן מניעת פרסומה הנוסף של התמונה נשוא התובענה וכל תמונה אחרת של המערערים ובני משפחתם.
השאלה שנבחנה על ידי בית המשפט הייתה, האם מותר לפרסם שמו של אדם או פרטים מזהים שלו או את תמונתו שעה שהוא מרצה עונש מאסר שהושת עליו, בשל הרשעתו; ובאופן אחר, האם כבודו ופרטיותו אינם ראויים להגנה מפני עיקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת.

עיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון חוקתי, הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה, שם נקבע כי:
     "בית המשפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק, או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק".

סעיף 68 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 קובע לאמור:

     "בית משפט ידון בפומבי".

בעניין האמור קובעת השופטת, כי המערערים לא הראו עילה מן הדין לאיסור פרסום שמם מכוח הוראת חוק ספציפי - בהוראות סעיפים 68 (ב) או 70 לחוק בתי המשפט.
מנגד, ועל פי עיקרון הגנת הפרטיות, קובע סעיף 7 (א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כי:

     "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".

השאלה היא איזהו חוק היסוד הגובר. האם עיקרון הפומביות, או שמא עיקרון ההגנה על הפרטיות.


השופטת ניתחה שאלה נכבדה זו בפסק דין מנומק וממצה והגיעה למסקנה כי, הכלל הפרשני שנקבע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו מתווה את הדרך, שכן הוא קובע את פסקת ההגבלה, מה שאין הדבר כך בחוק יסוד השפיטה, בו אין כלל פרשנות של פסקת ההגבלה. על כן, יש לבחון את עיקרון פומביות הדיון, היינו האם הוא בא ב"פסקת ההגבלה" שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ובמילים אחרות; השופטת קובעת כי עיקרון פומביות הדיון בא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כלשון סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ועל כן: "עיקרון פומביות הדיון" שבחוק יסוד: השפיטה, גובר על עיקרון ההגנה על הפרטיות, שנקבע בסעיף 7 (א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

זאת ועוד. לבית המשפט הסמכות מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"ו-1981, וסעיף- 21 לחוק איסור לשון הרע התשכ"א - 1965 לאסור ולעכב זמנית פרסום ברבים של הליכי בית המשפט, אולם כפי שנקבע על ידי כב' השופט אור בעניין רע"א 3614/97, עו"ד לביא יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ פ"ד נג(1) עמ' 26:

     "סגירת דלתיים נעשית במשורה"

בעניין הנדון קובע בית המשפט כי הפרסום כבר בוצע בעמודו הראשון של העיתון הנפוץ במדינה, כאשר הנזק הנטען כבר נגרם למעשה, ובשלב זה, אין שום דבר שהציבור אינו יודע, ובית המשפט צריך לעצור את פרסומו.

זאת ועוד; הצו המבוקש איננו מעשי שכן אפילו ינתן צו איסור הפרסום המבוקש, אין כל מניעה שכלי תקשורת אחרים יפרסמו את פרטיו המזהים של המבקש, אשר הורשע ונידון למאסר, בלא כל קשר להליך המתנהל בפני בית המשפט.

המקום הנכון היה, אם בכלל, להגיש בקשה לאיסור פרסום בהליך הפלילי אשר התנהל בבית המשפט ואשר בעקבותיו נאסר המערער, ובעניין זה ידוע הוא כי בית המשפט לא היה עושה כן, שכן המדיניות השיפוטית הראויה היא, שיש להקפיד על עיקרון פומביות הדיון.

גם להרשעה יש בה כשלעצמה עניין לציבור. המאסר הוא חלק מן ההליך הפלילי, זוהי למעשה אכיפת ביצועה של הוראת החוק אשר הופרה על ידי מי שעשה מעשה אסור והורשע, ויש לכאורה באכיפת הביצוע, כמו גם בהרשעה, עניין לציבור. מכאן המסקנה שיש לראות בבית הכלא כרשות הרבים ולא רשות היחיד ועל כן, לא ניתן לקבוע כי צילום אסיר, השוהה בבית האסורים, מהווה פגיעה בפרטיותו של האסיר מעבר למתחייב בשלילת חירותו.
גם לעניין ההחמרה במצב הרפואי של המערער, כפי שנטען על ידו, נדחתה הבקשה.

השופטת המלומדת, לאחר שניתחה את השאלה המהותית, הגיעה למסקנה כי אין מקום להעתר לה, והיא נדחתה.

3.     הבר"ע הנדונה הובאה בפני כב' השופטת גרסטל ובאותו מעמד ניתנה על ידה החלטה למתן צו ארעי במעמד צד אחד, האוסר פרסום פרטים מזהים עד לדיון במעמד הצדדים, מן הנימוק - "כדי למנוע נזק בלתי הפיך". על החלטה זו הוגשה בקשה לביטול ונקבע דיון במעמד הצדדים. במהלך הדיון, ולאור העובדה שלא ניתן היה להגיע להסכמה, הורתה כב' השופטת גרסטל על העברת הבר"ע לדיון בפני הרכב, ומכאן הדיון שלפנינו.

     לפנינו חזר וטען עו"ד ריש, ב"כ של המערערים, כי הסוגיה היחידה והעיקרית הטעונה לדיון היא שאלת זכותו של אסיר לפרטיות, והאם מותר להפר זכות זו.

אין חולק, לדעתו, כי מותר וניתן היה לפרסם את ההליכים המשפטיים נגדו, אולם השאלה האם מותר לצלמו בכלא ללא ידיעתו והסכמתו בעמוד הראשון של העיתון, בפומבי וכלפי כולי עלמא, היא השאלה בה יש לדון.

האם הכלא בו כלוא האסיר הוא בגדר "רשות הרבים" או בגדר "רשות היחיד". עו"ד ריש טען כי כל מה שנתבקש היה סעד זמני, בו ביקשו לכסות את פניו של המערער ורק את שלו ועל ידי כך היה נגרם, לדעתו, איזון ראוי שכן: מחד- זכויות הציבור לדעת, לרבות את דרעי, בכלא לא נפגעה ומאידך - זכויות המערערים לא נפגעות גם הן.

     המערערים טוענים, כי בית המשפט שגה בכך שחלק ניכר מהחלטתו ייחד לשאלה הכללית והבלתי רלבנטית, האם עיקרון פומביות הדיון המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה ובסעיף 68 ו- 70 לחוק בתי המשפט, גובר על עיקרון הפרטיות המעוגן בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בעשותו כן, התעלם בית המשפט מהוראות סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, המפנה לסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, אשר קובעות יחדיו כללים מיוחדים בכל הנוגע לפרסום פרטים אודות תביעות, שעניינן הגנת הפרטיות. לעניין זה הם הפנו לסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה ו- 21 לחוק איסור לשון הרע, המאפשר מניעה של פרסום. הוראת חוק מיוחדת זו, המסייגת את עיקרון פומביות הדיון וקובעת דין מיוחד בהקשר לתובענות שעניינן הגנת הפרטיות, דין זה מתווסף להוראות הכלליות בדבר הסייגים לפומביות הדיון הקבועים בסעיף 68(ב) ו- 70 לחוק בתי המשפט ומקימים למבקשים עילה מיוחדת לחסות את זהותם. בעניין, זה הפנו המערערים, לע"א 5185/93, היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318. בפרשה זו ביטל בית המשפט העליון צו איסור פרסום פרטים אישיים של משיבה, שניתנה במסגרת תובענה בענייני ירושה.

     המערערים טוענים כי מעולם הם לא חלקו על חשיבותו ומרכזיותו של עיקרון פומביות הדיון, אלא שהם מבקשים להפעיל עיקרון זה במידתיות הראויה.

     זאת ועוד; הם מבקשים לעשות אבחנה בין "עניין ציבורי" לבין "עניין לציבור". הרשעתו של אדם אינה יוצרת, לטעמם, בהכרח עניין ציבורי המתיר פרסום.

     אשר לקביעה לפיה אין טעם באיסור הפרסום, מאחר שממילא תמונתו של המערער כבר פורסמה בעיתון, טוען בא כוחו כי הנזק נגרם אולם, אם לא תעתר בקשתם הוא יוחמר עוד יותר, זאת על ידי חזרה על הפרסום האסור נשוא התביעה.

     אשר למסקנתו של בית המשפט בדבר אי סיכון בריאותו של המערער כתוצאה מפרסום פרטיו המזהים פעם נוספת, גם זו שגויה לחלוטין שכן לאור התעודות הרפואיות שהוגשו אין חולק בדבר מצבו הרפואי הרעוע של המערער ולא היה כל בסיס לקביעה לפיה אין ודאות קרובה לפגיעה רפואית ממנה חוששים המערערים, עקב פרסום פרטיהם המזהים במסגרת התביעה.

4.     שמענו את טענות ב"כ הצדדים והגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות וכי פסק דינה של כב' השופטת מארק-הורנצ'יק היה נכון ואין להתערב בו.

בית המשפט העליון הכריע באיזון בין פומביות הדיון והזכות לפרטיות באופן ברור. כבר בבר"ע 3007/02 יואב יצחק נ' ארנון מוזס, פ"ד נו(6) 592, 598 קבעה כב' השופטת דורנר כי:

     "אמנם פומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים ולעיתים קרובות בפרטיות העדים. אך ככלל, הזכות לפרטיות - הגם שהיא זכות יסוד - נסוגה מלפני עיקרון הפומביות (ראה לעניין זה גם 1368/04 מרדכי אפרתי נ' לשכת עורכי הדין, תקדין עליון 2004(4) 290)".

פומביות הדיון הוא עיקרון יסוד חוקתי בדין הישראלי הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. כדלקמן: "בית המשפט ידון בפומבי זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". עיקרון זה קבוע גם בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

מעמדו של עיקרון הפומביות נדון פעמים רבות בפסקי הדין של בית המשפט העליון. כך, לדוגמא, כב' השופט חשין בבש"פ 5759/04 גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2004(3), 1032; דברי כב' השופט אור בע"א 2907/90 מירלמן נ' שלמה זיו, פ"ד מו(4) 725:

     "עיקרון פומביות הדיון הינו עיקרון יסוד בשיטת משפטנו. בשמירתו טמונה, כידוע, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך המשפטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה...".

על כן מצווה בית המשפט לסטות מזכות יסוד זו של עיקרון הפומביות רק לאחר שקילה זהירה ועל דרך הצמצום, ולעולם תטה הכף לעבר פומביות הדיון (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 341).

עיקרון פומביות הדיון קשור קשר הדוק לעיקרון חופש הביטוי שכן הוא מהווה אמצעי להזרמת מידע וזכות זו מקבלת משנה תוקף בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. הליך פלילי במדינה דמוקרטית מתנהל באופן פומבי והרשעתו בדין של אדם אינה חסויה ומהווה חלק ממה שזכותו של הציבור לדעת. במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד המערער לא הוטל צו איסור פרסום ולא היתה כל מניעה חוקית לדווח על כל פרט מפרטיו של ההליך. מכאן, גם הרשעתו הפלילית אינה יכולה להיחשב כעניינו הפרטי. מהותו של המשפט הפלילי הוא עיקרון הפומביות, כך הדבר בישראל ובמדינות העולם הנאור ולא יכולה להתגבש כל עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות כאשר עיתון מפרסם מידע שהוא מעצם הגדרתו ומהותו בגדר "זכות הציבור לדעת" ("PUBLIC DOMAIN").

כל עיתונאי זכאי לדווח על הרשעתו של אדם (והמערער בתוכם) ועל המאסר שנגזר עליו ועל פי סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות המפנה לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע פרסום שכזה "לא ישמש עילה לתביעה". לו רצה המערער למנוע פרסומים שכאלה היה עליו לבקש צו איסור פרסום מבית המשפט שבפניו הועמד לדין וקרוב לוודאי שבקשתו, אם היתה מוגשת, היתה נדחית בשל עיקרון פומביות הדיון. לכן, השאלה האם העובדה שעבריין המורשע החל לרצות את עונש המאסר בבית הכלא הופכת את הדיווח המותר לאסור? תשובה לכך לא מצינו.

בהלכה הפסוקה נקבע כי עיקרון הפומביות הוא בעל משקל רב יותר מאשר הזכות לפרטיות (ראה לעניין זה דברי השופט חשין בע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' מרום, פ"ד מט(1), 318). ברוח דברים אלו, פסקה גם השופטת המלומדת בערכאה הדיונית. כבר נאמר מפיה של השופטת דורנר בבר"ע 3007/02 יואב יצחק הנ"ל והדבר אף ישים לענייננו, שכן גם במקרה זה פומביות הדיון, זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי גוברים על זכות המערערים לפרטיות: עצם ההרשעה יש בה עניין לציבור. בית הסוהר אינו בגדר רשות היחיד, אלא רשות הרבים, שלא לדבר על חצר בית הכלא שם צולמה התמונה. לא ניתן לקבוע שצילום אסיר השוהה בבית האסורים מהווה פגיעה בפרטיותו מעבר למתחייב משלילת חירותו. עצם הטלת העונש, כמו גם פרסומו ברבים, מטרתו לשרת את הציבור כחלק מההליך של אכיפת החוק.

בדומה לזכויות יסוד אחרות, הזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת והיא זכות יחסית (ראה לעניין זה בפסק דינו של כב' השופט גולדברג ברע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5), 764, עמ' 773; וכן דברי כב' הנשיא ברק בבג"צ 3815/90 גילת נ' שר המשטרה, פ"ד מה(3) 414, עמ' 423).
     "כאשר באים לפרש הוראת דין יש להביא בחשבון שהזכות לפרטיות היא זכות חשובה, יש לבחון את מכלול הגורמים והערכים הנוגעים לעניין, שרק שיקלולם במסגרת הוראת הדין עשוי להביא לתוצאה המתחייבת לפי הדין".

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על זכות העבריין לפרטיות, שם על פי ההלכה הפסוקה זכות זו הינה מצומצת ביותר (ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט רון שפירא (מחוזי חיפה) בב"ש 5075/01 פיכמן נ' מדינת ישראל, תקדין מח 2002(1) 279; ודברי כב' השופט ד"ר בנימיני בת"פ 2242/01 מדינת ישראל נ' אור עמר, דינים שלום ל"ב(9), 365).

גם סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות המחיל את הוראות סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע על הליכים משפטיים ומקנה לבית המשפט את האפשרות לאסור ולעכב זמנית פרסום הליכים מיוזמתו או לבקשת בעל דין, זאת במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על אדם הנוגע במשפט, אולם בית המשפט לא יעשה כן אלא במשורה, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה בעניין רע"א 3614/97 עו"ד דן אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), עמ' 26 וכפי שקבע שם השופט אור כי "סגירת דלתיים תעשה במשורה". בבר"ע 6711/04 אריק איינשטיין נ' מיכאל תפוח ואח' (לא פורסם) דחתה כב' השופטת עדנה ארבל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להוציא צו איסור פרסום על תביעה בשל לשון הרע ופגיעה בפרטיות. וכך היא קובעת:

     "גם אם אין ספק בפגיעה שחשים המבקשים בפרטיותם ובחשש שלהם מפרסומים - אם יהיו - שיוסיפו לתחושתם, חטא על פשע... הרי שלא מצאתי הצדקה בנסיבות שלפנינו בפגיעה בחופש הפרסום ובעיקרון פומביות הדיון - הקשור והשלוב עם זכות הציבור לדעת ועם חופש הביטוי. לא שוכנעתי כי המקרה מצדיק את הפעלתו של סעיף 21 הנ"ל. זאת מאחר והוראת הסעיף הינה חריג לעיקרון שהוא בעל מעמד חוקתי ועל כן יש ליישמו בצמצום ובנסיבות מיוחדות ביותר - נסיבות אשר אינן מתקיימות במקרה שבפנינו".

בפסק הדין בעניין אבי-יצחק הנ"ל הוסיף וקבע כב' השופט אור כי ככל שקיים איסור פרסום גם זה הקבוע בסעיף 21 לחוק הגנת הפרטיות, הדבר גורם לפגיעה בזכות לחופש הביטוי וזוהי פגיעה מן הסוג החמור ביותר. חופש הביטוי הינו עיקרון יסוד לשיטתנו והוא שזור ביחד עם עיקרון פומביות הדיון. בעניין זה כבר מצינו את ההלכה הפסוקה העולה מפסק דינו של כב' הנשיא ברק בע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 240. הלכה זו, העומדת בעינה, קובעת כי שמו הטוב של אדם וחופש הביטוי הן ערכי יסוד בשיטתנו. לעיתים קיים ביניהם מתח בלתי פוסק, אולם כאשר עולה השאלה ידו של מי על העליונה יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא תנאי חיוני למשטר דמוקרטי.

גם בנושא של איזון בין הערכים, בציווי לפני קביעת אחריות לשון הרע, כפי שהדבר התבקש בפסק דין שפירא הנ"ל, שם התבקש בית המשפט למנוע פרסומו של ספר אשר טרם פורסם, נשאלה השאלה האם יש מקום להעמיק את הציווי לשעה. על כך משיב כב' הנשיא ברק כי הזכות לחופש הביטוי משקלה ניכר כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע ובמצב כזה ידה על העליונה כנגד הזכות לשם הטוב;

"כל עוד הפרסום אינו אסור יש ליתן לו את מלוא החופש, מכאן שאין להגביל את זכות חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום. אכן, קיים הבדל מהותי בין השלב בו הוכרעה אחריות של המפרסם, בין השלב בטרם הוכחה אחריותו. כאשר הוכרעה שאלת האחריות, נחלש משקלו של האינטרס בדבר חופש הביטוי לאור הפגיעה המוכחת לשם הטוב. משנקבעה אחריות, נקבעה אמת ונקבע שקר - במסגרת היחסיות המאפיין את כל ההליך השיפוטי (ראה השופט אלון בבג"צ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4), 449, 465) גובר האינטרס הציבורי להגן על השם הטוב בפני דברי שקר, על פני האינטרס של חופש הביטוי".

חוק הגנת הפרטיות מבחין בין צילום אדם ברשות היחיד לבין צילום אדם ברשות הרבים. הצילום ברשות היחיד מהווה פגיעה בפרטיות. לעומת זאת ברשות הרבים הצילום אינו אסור לכשעצמו. בית הכלא הוא בגדר רשות הרבים, כפי שהדבר הוכר בהלכה הפסוקה וגם המחוקק הכיר בכך. כך, לדוגמא, ראה סעיף 8(1)(ג) לחוק האזנת סתר התשל"ט-1979 "... רשות הרבים מקום שאדם סביר יכול לצפות ששיחותיו ישמעו... וכן מקום שמוחזק אותה שעה עצור או אסיר". גם לעניין חוק הגנת הפרטיות נקבע זה לא מכבר כי הכלא הוא רשות הרבים (ראה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 7499/04 יגאל עמיר נ' ערוץ 10, תקדין מח 2004(4), 1145).

5.     לסיכום; הסטיה מעיקרון הפומביות תעשה במשורה ועל דרך הצמצום. בהתנגשות בין הזכות לפרטיות לבין עיקרון הפומביות נוטה הכף לטובת עיקרון הפומביות. הרשעתו הפלילית של אדם אינה יכולה להיחשב כעניינו הפרטי, והמידע שפורסם הוא נחלת הכלל ועניינו של הציבור לדעת. הזכות לפרטיות נסוגה מפני עיקרון הפומביות, שכן היא זכות יחסית שאינה מוחלטת וההגנה לפרטיות העבריין הינה מצומצמת מההגנה על פרטיות אדם נורמטיבי. התצלום בוצע בבית הסוהר שהוא ברשות הרבים, וממילא אין למערערים עילה לפי חוק הגנת הפרטיות. לא מצאנו במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מעיקרון פומביות הדיון, על אחת כמה וכמה מחופש הביטוי.

אשר על כן, יש מקום לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ מיום מתן פסק הדין. הערבון יועבר למשיבים על חשבון ההוצאות האמורות.



השופטת מיכל רובינשטיין

השופטת אסתר קובו:
אני מסכימה לאמור בחוות דעתה של השופטת רובינשטיין.

     

השופטת אסתר קובו

השופט עוזי פוגלמן:
אני מסכים לדחיית הבקשה לרשות ערעור, כמוצע על ידי חברתי, כב' השופטת רובינשטיין. המחלוקת הטעונה הכרעה בהליך שלפנינו הינה האם טעה בית משפט השלום שדחה את בקשת המערערים לאסור על פרסום שמם. זאת בגדר סמכותו לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, שחלה בענייננו מכוח הוראת סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, מהווה חריג לעיקרון הבסיסי בדבר פומביות הדיון בבתי המשפט, והשימוש בה ייעשה במידה זהירה ועל דרך הצמצום, בהתאם לאמות המידה שנקבעו ברע"א 3614/97 עו"ד אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26.
כדברי כב' השופטת ע' ארבל: "הוראת סעיף 21 לחוק הנה חריג לעקרון שהוא בעל מעמד חוקתי ועל כן יש ליישמו בצמצום ובנסיבות מיוחדות ביותר". רע"א 6711/04 אריק אינשטיין נ' מיכל תפוח (לא פורסם).
לא שוכנעתי כי בענייננו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את איסור הפרסום המבוקש.


     

השופט עוזי פוגלמן



לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת רובינשטיין





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צילום אסירים בכלא

  2. מחשב לאסירים בכלא

  3. ביקור התייחדות בכלא

  4. זכויות אסירים ערבים

  5. ביקור עצור באבו כביר

  6. שחרור אסיר נכה מהכלא

  7. עתירה נגד שחרור אסיר

  8. העברת אסיר לאגף שיקום

  9. הצעת חוק צילום אסירים

  10. פגיעה נפשית בכלא צבאי

  11. בקשת אסיר לצאת לחופשה

  12. הצעת חוק צילום אסירים

  13. ביקור אנשי דת אצל אסיר

  14. תקיפת סוהר על ידי אסיר

  15. ערעור על חופשה של אסיר

  16. עתירת אסיר לצאת לחופשה

  17. ביטול שחרור אסיר מהכלא

  18. עונש על דקירת אסיר בכלא

  19. תביעה של אסיר נגד המשטרה

  20. פיטורים משירות בתי הסוהר

  21. ביטול שחרור אסיר על תנאי

  22. דיון בעתירות אסירים בכלא

  23. זכויות אסיר להשתמש בטלפון

  24. חופשת אסיר - ערעור לעליון

  25. שחרור אסיר מטעמים רפואיים

  26. שחרור על תנאי של אסיר עולם

  27. בקשת אסירים לעבור לכלא אחר

  28. דחיית עתירה לשחרור על תנאי

  29. סירוב לקיים ועדת שליש לאסיר

  30. סייג לחנינה ע"י נשיא המדינה

  31. מניעת שחרור אסירים פלסטינים

  32. ניכוי שליש לאסיר שעונשו הוקל

  33. אישור ביקור ילדים לאסיר בכלא

  34. הצעת חוק ביקור בני משפחה בכלא

  35. ערעור על נכות שירות בתי הסוהר

  36. בקשת אסיר לשחרור על תנאי ממאסר

  37. שחרור מוקדם מהכלא - דחיית בקשה

  38. ביטול חוק שחרור מוקדם של אסירים

  39. תביעת אסיר נגד שב''ס בתביעות קטנות

  40. שיקולים במתן חנינה ע"י נשיא המדינה

  41. הצעת ביטול חוק שחרור מוקדם של אסירים

  42. הצעת חוק שחרור אסירים עם דם על הידיים

  43. בקשת חייבת נשואה לאסיר להכריזה פושטת רגל

  44. ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת השחרורים

  45. תקנות סדרי דין (עתירות אסירים) תש''ם-1980

  46. תקנות העברת אסירים לארצותיהם, התשנ''ח-1997

  47. שחרור מנהלי מהכלא אסיר שתקופת מאסרו עולה על 4 שנים

  48. חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996

  49. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון