פריקת כתף חוזרת - אחוזי נכות

להלן פסק דין בנושא פריקת כתף חוזרת - אחוזי נכות: פסק דין 1. לפני ערעור, שלישי במספר, שהגיש המערער על החלטותיהן של וועדות רפואיות עליונות הפועלות מכח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1958 [נוסח משולב] והכל סביב אותו עניין. המערער טוען כי הוא סובל מפריקות תדירות של הכתף. מצב זה החל בעת היותו בחופשה במהלך שירותו הצבאי ובשלב מסוים המערער אף עבר ניתוח לשחזור רצועות. א. וועדה רפואית עליונה שהתכנסה ביום 10.2.04, ושעל חבריה נמנו האורטופד ד"ר יוסף לאו, הכירורג ד"ר צבי גימון והאורטופד ד"ר אהוד שרצר, קבעה למערער דרגת נכות בגין "הפרעה בכתף שמאל, מצב אחרי ניתוח לתיקון יציבות הכתף, קיים ממצא אובייקטיבי" בשיעור 10% לפי המבחן שבסעיף 35(4)(ג) של התוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן: "התוספת"). יצויין, כי תחילה קבעה הוועדה הנ"ל נכות בשיעור 20% לפי המבחן שבסעיף 41(1)(א) לתוספת, מבחן המתייחס למצב של "נקיעות חוזרות של הכתף... נקיעות שכיחות והכרח להזהר מתנועות מעל גובה השכם". ואולם, לאחר הערה של הממונה על הוועדות הרפואיות, שינתה את החלטתה. ב. על החלטת הוועדה הנ"ל, הגיש המערער ערעור לבית משפט זה (ע"א 5509/04). במהלך הדיון בערעור קיבלו ב"כ הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית עליונה כדי לאפשר לו לטעון לפניה את מלוא טענותיו. ג. בהמשך, הובא עניינו של המערער בפני וועדה רפואית עליונה חוזרת שהתכנסה בתאריכים 17.5.05 ו-1.9.05, בהרכב האורטופד ד"ר דן עדי פרידמן, האורטופד ד"ר אהוד שרצר והפלסטיקאי ד"ר אורי זגהר. וועדה זו שבה ואישרה את קביעת הוועדה הרפואית הראשונה. הוועדה קבעה, כי "לאחר בדיקה חוזרת של שתי הכתפיים ושמיעת עדותו של התובע, נראה שמדובר בתת נקעים של הכתף השמאלית ולא בנקעים חוזרים ממש. תפקוד הכתף כי שעולה מטווחי התנועה וממסת השרירים המפותחת הינו סה"כ טוב". יצוין, כי במהלך בירור עניינו של המערער לפני הוועדה הנ"ל, הופנה המערער לבדיקת MRI והחלטתה הסופית של הוועדה התקבלה לאחר שעיינה בתוצאות בדיקה זו. במהלך בדיקת המערער ע"י חברי הוועדה, צוין כי "מדובר בתלונות סובייקטיביות בלבד ביחס לנקיעות חוזרות, גם העדות של החברה לא מוסיפה. בדיקתו כיום ללא ממצא אובייקטיבי המסוגל לתמוך בתלונותיו". ד. גם על החלטת הוועדה הנ"ל הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 6562/05). גם הפעם הסכים המשיב כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית עליונה. בפסק הדין שניתן בהמשך להסכמה זו, נאמר, כי היה מקום שהוועדה תנמק מדוע בחרה להחיל על המערער את המבחן שבסעיף 35(4)(ג) לתוספת ולא את המבחן שבסעיף 41(1)(א) לתוספת, על אף שמבחן אחרון זה נראה על פניו כמבחן ספציפי המתייחס לפגימה ממנה סובל המערער, בעוד שהמבחן לפי סעיף 35(4)(ג) הוא מבחן כללי המתייחס ל"מחלה או חבלה בפרק גדול בגף, הפרעה בצורה קלה, קיים ממצא אובייקטיבי". כך הגיע עניינו של המערער בפעם השלישית לוועדה רפואית עליונה. ה. הוועדה השלישית, שהרכבה היה זהה לקודמתה, התכנסה ביום 11.6.06. לאחר שהוועדה שמעה את טענות המערער ובא-כוחו, ועיינה גם בחומר רפואי שהוצג לה ע"י המערער, נבדק המערער, והוועדה קבעה כי בבדיקה לא התרשמה מאי יציבות קדמית של הכתף. ניתן להתרשם מהאמור בפרוטוקול הדיון בוועדה ומהחלטתה, שהוועדה לא קיבלה את טענותיו העובדתיות של המערער בדבר קיומן של פריקות חוזרות ונשנות של הכתף. בהחלטתה, דחתה הוועדה את הערעור והתייחסה לפסק הדין בע"א 6562/05 באמרה, כי לדעתה סעיף 41(1)(4) לתוספת "אינו מתאים למצבו של התובע שכן לא מוכחות נקיעות שכיחות (אלא נקיעה אחת בלבד לאחר הניתוח) ו[הוועדה] גם לא התרשמה מהכרח להיזהר בתנועות של גפה שמאלית עליונה מעל גובה השכם". הוועדה הוסיפה, כי במבחנים המפורטים בסעיף 41 לתוספת לא מצוי מבחן ספציפי אשר מטיב לתאר את מצבו של המערער. לדעת הוועדה, אכן קיימת הפרעה קלה בתפקוד הכתף השמאלית, עם ממצא אובייקטיבי בבדיקה ובבדיקות הדמיה, ולפיכך הסעיף המטיב לתאר את מצבו הוא סעיף 35(4)(ג) לתוספת, "למרות היותו בלתי ספציפי למפרק הכתף". הערעור דנן מתייחס להחלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 11.6.06. 2. בערעורו מצביע המערער על מספר עניינים שלשיטתו מצדיקים את קבלת הערעור. ראשית נטען, כי קיימות סתירות פנימיות בהחלטותיהן של הוועדות השונות. הוועדה הראשונה סברה תחילה, בטרם התערבות הממונה על הוועדות, כי למערער נקיעות חוזרות ונשנות, שהרי קבעה את נכותו על-פי המבחן שבסעיף 41(1)(ד) לתוספת. הוועדה השניה קבעה כי מדובר ב"תת נקעים", ואילו הוועדה השלישית, שהתכנסה בהרכב זהה להרכב הוועדה השניה, התרשמה כי לא מדובר בנקיעות שכיחות והוכחה לפניה רק נקיעה אחת. שנית נטען בערעור, כי הוועדה העליונה לא התייחסה כלל להצעת ד"ר לבני מטעם המערער, לפיה תיערך למערער בדיקה בהרדמה כדי שניתן יהיה לבסס את תלונותיו של המערער בדבר פריקות חוזרות ונשנות. המערער הצהיר בעת הדיון בערעור, כי הוא מוכן שבדיקה זו תיערך על חשבונו ובאחריותו וביקש כי עניינו יוחזר לוועדה אשר תתייחס גם לתוצאותיה של בדיקה זו. עוד נטען על-ידי המערער, כי מתקבל הרושם שהוועדה סברה שעליו לעמוד במבחן הקבוע בסעיף 41(1)(ג), העוסק ב"נקיעות שכיחות הניתנות להחזרה רק בעזרה רפואית", שכן ממסקנתה עולה כי סברה שכדי להכיר בתלונותיו של המערער עליו להביא תיעוד רפואי שיצביע על עזרה רפואית בהשבת הכתף למקומה. המערער מדגיש, כי על-פי המבחן שבסעיף 41(1)(א) לתוספת לא מוזכר כלל הצורך בעזרה רפואית להשבת הכתף למקומה וכי הציג לוועדה רישומים רפואיים לא מעטים שמצביעים על כך שמסר לרופאיו על פריקת כתף שהוחזרה למקומה ללא התערבות חיצונית. המערער גם מציין, כי לפני הוועדה היו נתונים על יותר מפריקה אחת, לרבות פריקה שאירעה בעת בדיקת המערער בוועדה הרפואית העליונה הראשונה. 3. המשיב טוען, כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה, אשר נימקה באופן מספק את מסקנתה וכי הערעור אינו אלא ניסיון לשנות קביעות רפואיות מבוססות. לטענת המשיב, הבדיקות הקליניות שנערכו למערער במהלך הדרך הארוכה אותה עבר הביאו את כל הוועדות הרפואיות למסקנה ברורה לפיה המבחן שבסעיף 41(1)(א) לתוספת אינו מתאים למצבו של המערער וכי בדיקות אלה הצביעו על כך שלא מדובר במצב של "נקיעות שכיחות". אילו היה מתקיים מצב זה, יש להניח כי הדבר היה מוצא ביטוי באותן בדיקות, מה שלא נמצא. בא כוח המשיב הדגיש, כי הוועדה לא התעלמה ממצב כתפו של המערער, אשר אף בא לידי ביטוי בממצאים אובייקטיביים, אך בחרה במבחן המתאר לדעתה בצורה הטובה ביותר את מצבו, הוא המבחן שבסעיף 35(4)(ג) לתוספת. עו"ד קפשוק הפנה את תשומת הלב לכך שהמבחן שבסעיף 41(1)(א) כולל שני תנאים מצטברים: קיומן של נקיעות שכיחות ו"הכרח להיזהר מתנועות מעל גובה השכם". לטענתו, גם אם נקבל את גירסת המערער בדבר תדירותן של הנקיעות, לא נמצא כי קיים הכרח להיזהר בביצוע תנועות מעל לגובה השכם. די בכך, לשיטתו, כדי להביא לדחיית הערעור. 4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הערעור להידחות. אכן, הוועדה הרפואית העליונה שעל החלטתה הוגש הערעור ציינה במפורש כי "במהלך הבדיקה [המערער] משתמש בקלות בהרמת יד שמאל מעל גובה השכמה באופן אקטיבי ופסיבי ולא נראה שנזהר בתנועות של הרמת היד מעל גובה השכמה". נראה, כי לנוכח ניסוחו של המבחן בסעיף 41(1)(א) לתוספת, די בממצא זה כדי שלא ניתן יהיה להחיל על עניינו של המערער את המבחן האמור. אכן, למקרא החלטותיהן של שלושת הוועדות הרפואיות העליונות אשר עסקו בעניינו של המערער, ניתן להתרשם מכך שהוועדות הגיעו לממצאים שונים במשהו בכל פעם, ואולם אין מקום להתייחס בדקדקנות לכל מילה ומילה. כאשר מתייחסים לתמונה הכוללת, נראה כי לא מדובר בסתירות משמעותיות שיש בכוחן להוליך למסקנה שהחלטת הוועדה העליונה נשוא הערעור דנן אינה יכולה לעמוד. ניתן להבין ללבו של המערער, אשר חווה ככל הנראה פריקות תדירות של הכתף, לנוכח המשתמע מהחלטת הוועדה לפיה לא ניתן אמון מלא בגירסה שמסר. אין גם לשלול את האפשרות שהמערער ניצב לפני קושי לשכנע את הוועדה בטענותיו מאחר והוא עצמו מתגבר על אותן פריקות כתף, כך שלא נמצא תיעוד רפואי אובייקטיבי מזמן אמת שבכוחו להציגו לוועדה. ואולם, התרשמתי כי הוועדה ביססה את מסקנתה על שורה של בדיקות, כולל בדיקה קלינית שבמהלכה ניתן היה לעמוד על מצב הכתף, ולא רק על דחיית גירסת המערער. גם אינני רואה לנכון להורות לוועדה אלו בדיקות יש לערוך. מדובר בשאלה רפואית מובהקת ולא ניתן לקבוע כי נפל פגם באופן הפעלת שיקול הדעת כאשר הוועדה הסתפקה בממצאי הבדיקות שהיו לפניה ולא הורתה על בדיקת המערער בהרדמה. כאמור, בעקרו של דבר דין הערעור להידחות ולו מהטעם שעל פני הדברים לא מתקיימים אצל המערער כל התנאים הנדרשים להחלתו של המבחן שבסעיף 41(1)(א). הערעור נדחה. אין צו להוצאות. אחוזי נכותכתפייםנכות