נטען כי בעת שהילדה קפצה קפיצת גובה היא נפלה נחתה על רצפת האולם במקום בו לא היה מזרן ועקב כך היא נפגעה קשות בעיקר ברגל ימין. להלן פסק דין בנושא פציעה בשיעור ספורט בבית הספר: רקע התביעה היא לפי פקודת הנזיקין ובשל אירוע שאירע לתובעת בהיותה תלמידה באולפנית בטבריה וזאת ביום 4.11.00 במהלך שיעור ספורט. הנתבעת 1 הינה רשות מקומית ונטען כי היא המחזיקה או בעלת הזכויות או בעלת השליטה והאחראית לתקינות והחזקת המקום בו אירע האירוע הנ"ל. הנתבעת 2 היא מדינת ישראל ונטען כי היא היתה מעביד או מעסיק של המורים שצריכים היו לפקח על התובעת ולדאוג לבטחונה ולשלומה בעת האירוע הנ"ל. התביעה נטען כי ביום 4.11.00 השתתפה התובעת בפעילות ספורט לקראת תחרות. הפעילות התקיימה באולם הספורט באולפנית הנ"ל. נטען כי "בעת שהתובעת קפצה קפיצת גובה היא נפלה-נחתה על רצפת האולם במקום בו לא היה מזרן ועקב כך היא נפגעה קשות בעיקר ברגל ימין". התובעת צירפה לתביעתה חוות דעת ולפיה נגרמה לה נכות משוכללת בשיעור של 14.5% לצמיתות כתוצאה מאותו אירוע. התובעת טענה לנזקי גוף שונים וביניהם נזק מיוחד בסכום של כ- 40,000 ₪ וכן נזק כללי. התובעת אף טענה כי מדובר באירוע המדבר "בעד עצמו" ועל כן יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעות. כן טענה, כי מעשי או מחדלי הנתבעות הן בגדר מטרד. כן טענה כי הנזק שנגרם לה נגרם עקב דבר מסוכן וגם בשל כך יש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעות. לחלופין טענה, אירעה התאונה בשל רשלנות שנתקיימה מצד הנתבעות. התובעת פירטה פרטי רשלנות רבים (34 פרטים) אשר בתמצית נוגעים להעדר פיקוח נאות, העדר הדרכה נאותה והעדר ציוד מתאים בעת האימון. הגנת הנתבעת 1 הנתבעת 1 הכחישה את כל טענות התובעת. כן טענה כי לא קמה חבות מצידה לשלומה ובטחונה של התובעת ואף לא חובת זהירות. היא הוסיפה וטענה כי אם בכלל נפגעה התובעת הרי הפגיעה היא כתוצאה מסיכוני חיים רגילים ובנסיבות שאין להטיל בגינם אחריות כלשהיא. היא גם הכחישה את כל פרטי הנזק הנטענים. הגנת הנתבעת 2 הנתבעת 2 הכחישה את כל טענות התובעת. היא טענה להעדר יריבות בינה לבין התובעת. היא אף טענה שאיננה מעסיקתם ומשלמת שכרם של מנהלי האולפנית מוריו וכן המורה לספורט גופני. לטענתה, המעסיקה הינה הנתבעת 1 בלבד. גם את פרטי הנזק הנטענים הכחישה הנתבעת 2. התיק נקבע לשמיעת ראיות בשאלת האחריות והנזק יחדיו וזאת לאחר שמונה מומחה בהסכמה ואף קבע את נכותה של התובעת בשיעור 5% ובשל כך שמאמצי הצדדים להגיע לנסיון של פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט לא צלח. ראיות התובעת לתובעת העידו : מר ידידיה אורי ששימש כמנהלן האולפנית. הגב' דינה זטלר שהיתה תלמידה ונכחה באירוע. התובעת בעצמה (עדותה הראשית הוגשה בתצהיר). כן הוצגו מטעם התובעת : מוצג ת/1 - תמונות של אולם הספורט וחדרון המצוי בו. מוצג ת/2 - מכתב מר ידידיה אורי לגברת רותי אזולאי. מוצג ת/3 - צילום של דו"ח על תאונה. מוצג ת/4 - תצהיר התובעת. מוצג ת/5 - טופס תביעה המופנה לחברת כלל ביטוח. מוצג ת/6 - תמונות התובעת עם רגלה המגובסת. מוצג ת/7 - מסמכים רפואיים. מוצג ת/8 - קובץ חשבוניות וקבלות. ראיות הנתבעים מטעם הנתבעת 1 לא העידו עדים. מטעם הנתבעת 2 העידו הגב' מיכל שרווצזון שהשתתפה באימון הנ"ל (עדותה הראשית הוגשה בתצהיר) וכן הגב' אביבה חצור ששימשה כמורה לחינוך גופני במהלך האימון הנ"ל (עדותה הוגשה בתצהיר). כן הוצגו מטעם הנתבעות: מוצג נ/1 - דו"ח על תאונה אליו צורף כמוצג נ/1א', תיאור התאונה כפי שנרשם מפיה של הגב' אביבה חצור בשעתו. מוצג נ/2 - תיאור התאונה כפי שנרשם בשעתו על ידי הגב' דינה זלטר. מוצג נ/3 - תצהיר הגב' מיכל שרווצזון. מוצג נ/4 - תעודת בגרות של התובעת. מוצג נ/5 - מכתב של איילת הנדלמן בנוגע לנסיבות התאונה. מוצג נ/6 - חוזר מנכ"ל משרד החינוך הנוגע לבטיחות בשיעורי חינוך גופני. מוצג נ/7 - כללי בטיחות בשיעורי חינוך גופני (מאפריל 97'). מוצג נ/8 - תצהיר הגב' אביבה חצור. כן הוצגו חוות דעתו של המומחה המוסכם דר' רופמן ותשובות שנתן לשאות הבהרה (מוצגים במש/1 ו- במש/2). אדון להלן במחלוקות שבין הצדדים ותחילה לעניין נסיבות התאונה. נסיבות התאונה בסעיף 4 ב' לכתב התביעה נטען : ”בעת שהתובעת קפצה קפיצת גובה היא נפלה ונחתה על רצפת האולם במקום בו לא היה מזרן ועקב כך היא נפגעה קשות בעיקר ברגל ימין” בהמשך כתב התביעה נטען כי האירוע אירע שעה שלא היה פיקוח מתאים במקום. בתצהיר עדותה הראשית של התובעת (מוצג ת/4) היא טענה כי השתתפה בשיעור ספורט - הכנה לקראת תחרות ספורט והיה זה אימון ראשון לקראת התחרות הנ"ל בין בתי ספר. היא הסתדרה בטור יחד עם יתר חברותיה והם קפצו אחת אחרי השניה ברצף. את התאונה תיארה כך : ”בעת שקפצתי לגובה, נפלתי-נחתתי על רצפת האולם במקום בו לא היה מזרון ועקב כך נפגעתי קשות ברגל ימין” כן טענה כי רצפת האולם חלקה ועשויה מציפוי פי.וי.סי ובעת הקפיצות המזרון היה זז ממקומו וכן הוא לא היה מחוזק. כן טענה למיטב זכרונה כי בעת שקפצה המורה לספורט לא היתה נוכחת באזור הקפיצה אלא במחסן ציוד הנמצא באולם הסמוך. עוד טענה כי לא ניתן לה ולחברותיה הסבר הדרכה ולימוד תאורטי או תרגולים או אזהרות בקשר לאופן ביצוע הקפיצה בצורה נכונה. כפי שניתן לראות התצהיר מפרט עובדות אשר לא נטענו במפורש בכתב התביעה. וביניהן כי בעת הקפיצות המזרון היה זז ממקומו, לא היה מחוזק וכי היא נפלה על רצפת פי.וי.סי שהיתה חלקה. חלק מהעובדות הנוספות שנטענו כגון שהמורה לספורט לא היתה נוכחת בעת הקפיצה נטענו על פי מיטב זכרונה (סעיף 6 לתצהיר). אמנם, בעת הגשת הראיות לא באה התנגדות להרחבת חזית מעבר לנטען בתביעה אך העובדה כי בעת מתן תצהירה של העדה שהיה מאוחר להגשת התביעה הוספו עובדות אלה אותן היתה צריכה לזכור טוב יותר בעת הגשת התביעה מחייבת התייחסות זהירה להצהרותיה אלה שבאו מאוחר יותר. אבחן את טענותיה העובדתיות של התובעת (העולות מן התביעה ומתצהירה) להלן ותחילה לעניין היעדר נוכחותה של המורה. נוכחות/אי נוכחות מורה בעת האירוע בחקירתה הנגדית של העדה בנוגע לנוכחות המורה לספורט בחדר/מחסן סמוך, העידה תחילה (עמוד 25 שורות 23-24) כי בעת שקפצה לא היתה מורה לידה, אולם מאוחר יותר בהמשך עדותה (שם, שורות 27-28) העידה שכלל לא הסתכלה אם היתה מורה או לא, ונשאלת השאלה אם היא כלל לא הסתכלה כיצד היא יכולה להעיד שהמורה לא היתה. המורה עצמה העידה בתצהירה בסעיף 8 כי היתה ליד התובעת בשעה שביצעה את התרגיל ואף תיארה בדיוק כיצד ביצעה את הקפיצה. לפי עדות המורה בתצהירה הריצה והקפיצה היו ללא בעיות ורגלה של התובעת התעקמה לאחר הקפיצה מעל הגומי תוך כדי הנחיתה. נסיגתה של התובעת בעדותה מן הטענה הקודמת שלה, הנחרצת, כי המורה לא היתה לידה בצירוף לעדות נגדית של המורה שהעידה שהיתה במקום ובצירוף לעובדה שבתצהיר של התובעת (ת/4) הצהירה על העדרות המורה על פי מיטב זכרונה מחייבים את המסקנה שלא הוכחה הטענה כי המורה אכן נעדרה מהמקום עת קפצה התובעת מעל החבל. מסקנה זו אף נתמכת בעדות עדה מטעם התובעת הגב' דינה זטלר שהעידה (עמוד 15 ש' 25-28) כי המורה היתה בתוך האולם תמיד ונכחה תמיד בכל שיעורי החינוך הגופני. כך גם העידה העדה מיכל שוורצזון בסעיף 5 לתצהירה (מוצג נ/3). על כן, נדחית הטענה כי בעת האירוע לא נכחה המורה לחינוך גופני במקום. הדרכה מוקדמת גם את הטענה לאי מתן הדרכה מוקדמת יש לטעמי לדחות. אזכיר תחילה כי מדובר בתרגיל פשוט של קפיצה מעל חוט גומי המתוח בין שני עמודים. לפי כל העדויות מפלס גובה הגומי בעת הקפיצה לא עלה על 50 ס"מ. (ראה בעניין זה אף עדות התובעת עמ' 21 ש' 22 : "זה היה נמוך"). התובעת העידה כי מדובר בקפיצת מספרת וכי כך תודרכה לקפוץ (עמ' 21 ש' 11) ברם, טרונייתה היתה, בהמשך אותה עדות, שלא תודרכה כיצד לקפוץ "שלא תיפול". בחקירתה הנגדית הודתה כי לא מדובר היה בקפיצה חדשה לה וכי "קפצתי לפני כן" (עמ' 23 ש' 31). בהמשך (שם, ש' 32 ואילך) נשאלה והשיבה: ”ש: זאת אומרת שידעת בעצם כמה מדובר, זה לא משהוא שעשית בפעם הראשונה. ת. נכון". הודאתה זו בכך שביצעה תרגיל מוכר שכבר תירגלה בעבר, יש בה כדי לסתור את הטענה להעדר הדרכה מתאימה. הטענה גם נסתרת בבירור מתוך עדות עדת התביעה דינה זטלר שהעידה (בעמוד 14 ש' 23 - 27) כדלקמן : "ש: את זוכרת האם לפני שהתחלתם לקפוץ ניתנו לכם איזה הוראות או שעשיתם איזה פעולות. ת: תמיד התחלנו בריצה של כמה דקות, חימום, קצת מתיחות, הסברים איך קופצים. ש: איזה הסברים נתנו לכם. ת: הסברים של איך עושים את זה , לא סתם קופצים, תמיד היו הסברים איך קופצים, על איזה חלקים של הגוף זה משפיע, איך זה מתבצע בפועל, הוראות מדויקות. זו היתה קפיצה לגובה. " למותר לציין שגם לפי עדות המורה אביבה חצור בחקירתה בבית המשפט (ראה עמוד 33) מדובר היה בקפיצה שנערכה בתרגיל שתורגל כבר קודם לכן על ידי הבנות המתאמנות וביניהן התובעת. על כן, אני דוחה גם טענה זו להעדר הדרכה נאותה בטרם ביצוע הקפיצה. קיומו/העדרו של מזרון במקום נחיתת התובעת בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי במקום בו נחתה התובעת בעקבות הקפיצה לא היה מזרן. (כך גם נטען בתביעה) טענה זו נתמכה בעדות התובעת בתצהירה. בחקירתה בבית המשפט התובעת העידה (בעמוד 20 ש' 6 ואילך) כי בעת שקפצה מעל הגומי היו במקום שני מזרונים "אחד מתחת לגומי של הקופצים והשני מעבר לגומי". ההסבר שנתנה התובעת לכך שרגלה פגעה בריצפה על אף קיומם של שני מזרונים במקום היה שבעת הקפיצות המזרון זז ממקומו ולא היה מחוזק לריצפה (העשויה מחומר חלק - פי.וי.סי). על הסבר זה חזרה גם בעדותה (עמ' 20 ש' 19). לאחר שעיינתי בחומר העדויות בכללותו שוכנעתי כי מדובר בהסבר נכון ומהימן ואבהיר מדוע. עדות התובעת בעניין היות הרצפה עשויה מפי.וי.סי נתמכה גם בעדות עדת הנתבעת 2, המורה אביבה חצור בתצהירה (סעיף 6 לתצהירה). עדותה של אביבה בסעיף 7 לתצהירה מחזקת את עדות התובעת לגבי העובדה שהיתה תזוזת מזרונים. כך העידה אביבה בסעיף 7 לתצהירה : ”אחרי כל קפיצה וידאתי שהמזרונים סביב אזור הקפיצה במקומם ולא זזו, ואם זזו לאחר כל קפיצה החזרתי אותם למקום". ניתן אם כן לקבוע וכך אני קובע כי במקום בו בוצעו אימוני הקפיצה הונחו מזרונים אולם מדי פעם ועקב הקפיצות זזו אלה ממקומם והיה צורך לסדרם בחזרה כפי שהעידה אביבה. נחיתה על מזרון או נחיתה על הריצפה דומני, שחומר הראיות והעדויות תומך במסקנה כי רגלה של התובעת נחתה על הריצפה. העדויות נשמעו קרוב ל- 6 שנים לאחר הארוע. רבים מהפרטים נשכחו עקב חלוף הזמן והדבר בולט בפרוטוקולי העדויות. בנסיבות שכאלה על בית המשפט ליתן משקל מיוחד לתעוד עובדתי שנערך לאחר הארוע. הוצג בפני "דו"ח על תאונה" שמולא בבית הספר/אולפנית הנ"ל ביום 26.11.00 וחתום על ידי מנהל האולפנית מוצג ת/3. בתיאור התאונה בדו"ח הנ"ל נרשם כך (כל המפורט להלן הינו ציטוט מתוך ת/3) : "(ציטוט מפי מעיין) זה קרה באימונים לקראת תחרות מטעם בית הספר. קפצתי קפיצה לגובה וכשנחתתי על הריצפה התעקמה לי הקרסול (כך במקור - י.א.) ולא יכולתי לזוז...". (ההדגשה בצבע שלי - י.א.). כפי שעולה מן הדו"ח הנ"ל צוטטו הדברים מפי התובעת זמן קצר לאחר התאונה (כ - 12 יום). באותו דו"ח ממש נרשם כי התאונה דווחה ע"י "המורה אביבה חצור". יחד עם ת/3 הוגש דו"ח נוסף מוצג נ/1 אולם בדו"ח זה במקום המיועד לפרטי הארוע לא מולא דבר. מן העדויות עולה כי לדו"ח זה (נ/1) צורפו הצהרות בכתב יד שנרשמו מפי עדות לארוע וביניהן המורה אביבה הנ"ל, (ראה מוצג נ/1 - א), דינה זטלר (מוצג נ/2) ושרית הנדלמן (מוצג נ/5). מנ/5 עולה כי שרית הנדלמן לא ראתה את הקפיצה עצמה אך צויין בו כי לאחר הקפיצה "היא שכבה בריצפה והיה קשה לה לזוז". בנ/2 שהינה ההצהרה שמסרה דינה זטלר אין תאור של הקפיצה וגם בעדותה לא זכרה היא את פרטי הקפיצה. גם בנ/1א' הצהרה של אביבה חצור לא נרשם על מה נחתה התובעת. נרשם שם רק כי "בזמן הנחיתה סובבה את קרסולה". בתצהירה של אביבה בסעיף 8 היא הצהירה כי התובעת : ”רצה לעבר הגומי, קפצה מעליו ונחתה על המזרון בצד השני. גם הריצה וגם הקפיצה היו ללא בעיות והיא עיקמה את רגלה לאחר הקפיצה מעל הגומי ותוך כדי הנחיתה". לכאורה, מתקיימת סתירה בין עדותה של התובעת כי נחתה על ריצפה לעדות המורה אביבה ולפיה התובעת נחתה על מזרון. ברם, נוכח העובדה אותה קבעתי לעיל (בהתבסס על עדותה של אביבה עצמה) שקיימת היתה תזוזה של המזרונים וכן נוכח עובדה נוספת העולה מעדויות כל העדים ולפיה היה יותר ממזרון אחד ולפחות שניים שהונחו זה בצד זה, לדעתי אין מדובר בסתירה אלא מדובר בנחיתה של התובעת במרווח שבין שני מזרונים שהונחו סמוכים זה לזה ורגלה חדרה בין שניהם ופגעה בריצפה. עדות התובעת כי היא נחתה על ריצפה מהימנה בעיני שכן זו נרשמה סמוך לאחר האירוע ושעה שהתובעת היתה נערה בת 15 (שנת לידתה לפי המצויין בתעודת חדר מיון הינה 1985) ובגילה הנ"ל אין לייחס לה מחשבות ותכנונים "לתמרן" את הנסיבות כדי שיתאימו לצרכיה לתביעה עתידית, שהוגשה שנים לאחר מכן. אני קובע על יסוד האמור לעיל כי בעת הנחיתה אכן פגעה רגלה של התובעת בריצפה בשל כך שמקום הנחיתה של רגלה היה בתווך בין שני מזרונים. אין גם חולק והדבר עולה מתוך התעוד הרפואי וחוות הדעת, שבשל הנחיתה נשברו אצבעות רגלה. גם עובדה זו יש בה כדי לתמוך במסקנה הנ"ל שרגלה פגעה במצע קשיח (הריצפה) ולא במצע רך (המזרון). עובדה נוספת שניתן לקבוע הן מתוך עדותה של התובעת והן מתוך עדותה של אביבה (סעיף 8 לתצהירה) היא כי בעת אותה נחיתה התעקמה רגלה/קרסולה של התובעת, מה שהביא לאותה נכות שנקבעה לבסוף. מכאן לעניין האחריות במקרה דנן, יש לדעתי להטיל אחריות על הנתבעת מס' 2 (משרד החינוך) בשל העדר פיקוח נאות על התובעת בעת קפיצתה והעדר תנאי בטיחות מתאימים. אבהיר תחילה כי ב"כ הצדדים הסכימו דיונית (ראה עמוד 11 ש' 8) שהמורה אביבה חצור הינה עובדת של משרד החינוך וממשרד החינוך גם קיבלה את משכורתה. אביבה, לטעמי, לא מילאה אחר חובת הפיקוח הנדרשת. אין מחלוקת כי חובת הפיקוח על הקפיצה חלה על אביבה וכך גם החובה לוודא שמתקיימים תנאי בטיחות נאותים. הצורך בפיקוח ובסידור תנאי אימון בטיחותיים עולה מעדותה של אביבה לגבי סידור המזרונים (עמ' 29) והוא עולה גם מהנחיות הבטיחות שבחוזרי המנכ"ל (ראה ת/6 סעיף 7.8.6 וכן ת/7 בעמ' 51 שבו, סעיף 5). הצורך במצע רך בגין הקפיצה לגובה עולה בבירור מההנחיות שבחוזרי המנכ"ל הנ"ל ועיון בסעיפים הרלוונטיים מלמד שלצורך קפיצה לגובה בסגנון מספרת (הסגנון בו קפצה התובעת לפי עדותה) נדרש לפחות מצע חולי או לחלופין מזרון. חוזרי המנכ"ל מכילים הנחיות מפורטות למיקום המזרון ומתייחסים אף במפורש לסכנה הכרוכה בשימוש בשני מזרונים, בשל רווח שביניהם. כך נאמר בהם : ”אם משתמשים בשני מזרונים יש לוודא שהם יהיו צמודים וללא רווחים” במקרה דנן נשתכללה חובת זהירות קונקרטית, מעבר לחובה המושגית שכן הנזק שייגרם כתוצאה מחדירת רגלו של הקופץ לרווח בין שני מזרונים, היה צפוי. הא ראיה, שחוזרי המנכ"ל התייחסו מפורשות לאפשרות זו והזהירו מפניה. חובת זהירות זו הופרה. אביבה אמנם העידה כי עמדה בצד המזרונים והצמידה אותם אולם עדותה אינה מתיישבת עם העובדה (אותה קבעתי על יסוד ראיות שפורטו לעיל) כי רגלה של התובעת פגעה בכל זאת בריצפה, ולא במזרון . מעדותה של אביבה עולה כי במקום היו לפחות מזרון אחד עבה ומזרונים נוספים דקים יותר וניתן היה לסדר אותם באופן שתיווצר חפיפה שתמנע הגעת הרגל לריצפה (היא אף העידה שכך עשתה בפועל (ראה עמוד 30 ש' 26 ואילך), אולם כפי שקבעתי לעיל, עדותה אינה מתיישבת עם יתר הראיות המלמדות שרגל התובעת פגעה בריצפה. בנסיבות אלה, לא מצאתי שיש להטיל אחריות לתאונה על הנתבעת 1 האחראית לציוד בבית הספר. כמו כן, משקבעתי כי מדובר היה בסיכון צפוי ששיכלל חובת זהירות קונקרטית, נדחית טענת הנתבעת 2 (וטענת אביבה בעדותה) לפיה מדובר בארוע בלתי צפוי ובלתי נמנע. לא מצאתי כמו כן ראיות כלשהן המלמדות על צורך בהטלת אחריות על התובעת בגין רשלנות תורמת. אזכיר כי מדובר בתובעת שהיתה קטינה בת 15 בעת האירוע ונתונה לפיקוחה של מורה לספורט. מכאן לשאלת הנזק. הנזק חוות הדעת היחידה שהוצגה במהלך שמיעת הראיות הינה של המומחה מטעם בית המשפט פרופ' רופמן. הצדדים לא ביקשו להציג את חוות הדעת מטעמם כראיה וגם לא ביקשו לחקור את המומחה הנ"ל. הוצגו גם שאלות הבהרה למומחה ותשובות להן אולם באלה אין כדי לשנות מקביעותיו בחוות הדעת ולפיהן הפגיעה בקרסולה של התובעת הותירה נכות קלה בשיעור של 5%. התובעת ילידת 1985, בת 21 כיום, סיימה שירות לאומי בסוף אוגוסט, עבדה במספר עבודות מזדמנות וכיום עובדת באופן קבוע בראשון לציון בשירות לקוחות טלפוני. היא נרשמה ללימודי תקשורת ציבורית באוניברסיטת בר אילן ומתעתדת ללמוד תחום זה (ראה עדותה עמ' 24). אדון להלן בראשי הנזק הנטענים על ידה. עזרת צד ג' לעבר מעדותה בעניין זה (עמ' 22) עולה כי נזקקה לעזרת הוריה להסעות לבית הספר בתקופת היות רגלה מגובסת. בגין עזרה זו שלפי עדותה חרגה מעזרה רגילה (שכן קודם לכן הגיעה לבית הספר בעצמה) אני פוסק לתובעת סך של 1,000 ₪ להיום על דרך האומדנה. לא הובאו ראיות נוספות לעזרת הזולת, או לצורך בעזרת הזולת בעתיד. הוצאות בעבר התובעת הציגה קבלות עבור תשלומים למומחים לצורך מתן חוו"ד. הוצאות אלה הינן הוצאות משפט, ואינן נכללות בגדר ראש הנזק הנוכחי. כן הוצגו 5 כרטיסיות נסיעה באוטובוס בסכום כולל של 205 ₪, תעודה לניפוק כרטיסיות נוער ע"ס 176 ₪, קבלה ליד שרה ע"ס 20 ₪ וקבלות נוספות עבור תשלומים לשירותי בריאות כללית בסכום כולל של 146 ₪. סך כל אלה יחדיו, 547 ₪. בשערוך להיום 656 ₪. לא הוצגו ראיות נוספות והוצאות בעבר. אני פוסק על כן לתובעת בגין הוצאות בעבר 656 ₪. הוצאות לעתיד מגבלתה של התובעת קלה . את הטיפולים הרפואיים ככל שתיזקק להם היא זכאית לקבל בקופת חולים בה היא מבוטחת אם כי מדי פעם יש לשלם תשלום סימלי עבור טיפולים מסויימים (כפי שעולה מן הקבלות שצירפה). נוכח האמור לעיל ותשובת המומחה לשאלה מס' 7 (של עו"ד כהן - ראה מוצג במש/2) לפיה ייתכן צורך בטיפולים עתידיים, במסגרתם ידרש אותו תשלום סימלי, אני פוסק לתובעת בגין הוצאות לעתיד על דרך האומדנה סך של 1,500 ₪. כאב וסבל בהתחשב בפגיעה שסבלה התובעת, בתקופת ההחלמה ממנה, בנכות שנותרה לה ובאפשרות לקיומן של דלקות חוזרות לתקופה קצרה בעתיד, אני פוסק לתובעת בגין כאב וסבל סך של 20,000 ₪ להיום. אובדן כושר השתכרות לעתיד נכותה של התובעת קלה ומתבטאת באי יציבות קלה שאינה אמורה להפריע אף להליכת עקבים או קצות אצבעות (ראה תשובה ח' לשאלות ההבהרה של עו"ד כץ - במש/2). בהתחשב בעובדה כי מדובר בתובעת המתחילה את חייה העצמאיים וניתבה עצמה ללימוד מקצוע שאינו כרוך בהכרח במגבלה הנ"ל, יש להעדיף הערכת פיצוי גלובלית ולא אקטוארית או כזו הנסמכת יחסית על אחוזי הנכות. בהתחשב בגילה הצעיר של התובעת, נכותה הקלה, כושר הסתגלותה והאפשרות לנתב את מקצועה בהתאם למגבלותיה, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות הנ"ל לעתיד סכום גלובלי של 30,000 ₪. סיכום נזקי התובעת הוצאות לעבר 656 ₪. לעתיד 1,500 ₪. עזרת צד ג' 1,000 ₪. כאב וסבל 20,000 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד 30,000 ₪. סה"כ 53,156 ₪. סיכומו של דבר התביעה כנגד נתבעת מס' 1, עירית טבריה, נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 1 שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ ומע"מ. אני מחייב את נתבעת 2 (מדינת ישראל) לשלם לתובעת תוך 30 יום פיצויים בסך של 53,156 ₪. בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ מסכום הפיצוי הנ"ל. כן תשלם הנתבעת 2 לתובעת את הוצאות המשפט שלהלן : - בגין האגרה ששולמה 600 ₪. - שכ"ט דר' פיינסוד לפי 4 הקבלות (חלק ממוצג ת/8) בסכומי קרן בסך של 3,000 ₪ ועליהם ריבית והצמדה מיום 2.9.03. - שכ"ט פרופ' רופמן בסך של 1,950 ₪. - שכר עדים מטעם התובעת כפי שנפסק בפרוטוקול. דיני חינוךתאונות בבית ספרדיני ספורטבית ספר