פציעה בליגה למקומות עבודה

התובע נפצע במסגרת השתתפותו במשחק כדורגל כשוער בקבוצה של הנתבעת, במסגרת משחקי ליגת מקומות עבודה.

להלן פסק דין בנושא פציעה במסגרת הליגה למקומות עבודה:

פסק דין

התובע, יליד 1955, עבד אצל הנתבעת מס' 1 בין השנים 1985 ועד 2004. התביעה כאן הוגשה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, ולדעתו, הנתבעת 1
(להלן: "הנתבעת") אחראית לפצותו בגינם.

מדובר בשני אירועים נטענים, האחד ביום 30.6.93, כאשר התובע השתתף במשחק כדורגל כשוער בקבוצה של הנתבעת, במסגרת משחקי ליגת מקומות עבודה, ואילו השני ביום 4.11.93, כאשר במהלך העבודה נפלו עליו ארגזים מגובה של 2.5 מ', ופגעו בו.

בשני האירועים נפגע התובע בכתפו הימנית. לאחר האירוע הראשון שב לעבודה כעבור כשבועיים, למרות שבצילום נראה כי נגרם לו שבר ללא תזוזה באזור הגבשושית הגדולה של עצם הזרוע, הרי שלאחר האירוע השני נעדר מעבודתו במשך תקופה של כחצי שנה בעקבותיה. גם בבדיקות שונות לאחר מכן נמצא קרע חלקי בגיד הסופרא ספינטוס. התובע עבר ניתוחים, פיזיותרפיה, טיפולים ובדיקות.

בסופו של דבר, בינואר 2004 התובע הפסיק את עבודתו אצל הנתבעת מחמת מצב בריאותו. עבודתו של התובע מלכתחילה היתה עבודת מחלק, ולאחר הפציעה השנייה, למרות שניסה לחזור לעבודה, לא הצליח לעבוד יותר בעבודה זו, ועל כן עבודתו זו הופסקה, והוא עבר לעבוד כתורן לילה עד כאמור חודש ינואר 2004, אז פוטר ממנה.

פרופ' סודרי, המומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי לתובע נותרה נכות כדלקמן:
א.     10% לפי סעיף 42(1)(ד)(I), או לפי סעיף מותאם 35(1) בגין פציעתו הסופרא-ספינטוס.
ב.     5% בגין סעיף תואם לפי "פציעת שריר" הביצפס בצורה קלה, לפי מחצית מס' 42(1)(א)(2).

גלגולים רבים עברו על תיק זה עד שהגיע לכלל כתיבת פסק-דין. החלק הארי נשמע בפני כב' השופט גנון. בין השאר התבקשה פסילת מומחה ביהמ"ש, פרופ' סודרי, עניין שהגיע עד להחלטתו של ביהמ"ש העליון.

כב' השופט גנון שמע את העדים כדלקמן: מר מוטי שוייצר, שלא היה בעדותו לתרום דבר, היות ולא זכר את האירוע הראשון בו נפגע התובע; מר לזר ווגמן, שעבד שנים רבות עם התובע, ותיאר באופן מפורט בתצהירו ובחקירה נגדית את צורת העבודה, הן לגבי הכלים בהם השתמשו, והן אופן העבודה עצמו. מר ווגמן העיד, כי פעמים רבות נפלו עליו ארגזים; התובע העיד בעצמו, ונחקר, אף זאת בפני כב' השופט גנון; פרופ' סודרי העיד באופן חלקי, וד"ר שקולניק. בפניי נשמעה רק השלמת חקירתו של פרופ' סודרי.

טענותיו של התובע כלפי הנתבעת באופן כללי הן, כי היא אחראית לנזקיו בשני מישורים:
לעניין האירוע ביום 30.6.93 - היא לא דאגה לאמנו כשוער, ושלחה אותו לתפקיד זה מבלי שיהיו לו כל כישורים לכך. בכך הפרה את חובת הזהירות שלה כמעבידה, הן המושגית והן הקונקרטית, ובנוסף לא דאגה לבטח את הקבוצה, בהתאם לחובתה עפ"י חוק הספורט, תשמ"ח - 1988, בביטוח תאונות אישיות. יש כאן גם הפרת חובה חקוקה, וגם או עוולה בנזיקין - רשלנות.
לעניין האירוע השני - הנהיגה שיטת עבודה לא זהירה, לא סיפקה כלי עבודה בטוחים, וגם כאן הפרה את חובותיה כלפיו, נהגה ברשלנות, ועל כן אחראית לפצותו על נזקיו.

התאונות הוכרו ע"י המל"ל כתאונות עבודה. התובע קיבל, מקבל ויקבל בגינן תגמולים, עפ"י החוק. מצבו הפיסי של התובע אינו שפיר, הוא נזקק לטיפולים רבים, עבר 3 ניתוחים, הוא מוגבל בתנועותיו ובתפקודו, ועל כן, להערכתו, נזקיו הם גדולים ורבים.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומים, ועפ"י סיכומי ב"כ התובע, הסכום הנדרש על-ידו כפיצויים עולה על סמכותו של בימ"ש זה, והוא בסך 6,408,031 ₪.

הנתבעות סבורות, כי סכומים אלו הם דמיוניים, והתביעה האמיתית של התובע נבלעת בתגמולי המל"ל אשר קיבל ויקבל, זאת עפ"י חוות דעת האקטואר, שי ספיר, אשר הוגשה לתיק ביהמ"ש, ולפיה שווי התגמולים לשנת 2004 היה 789,883 ₪.

הנתבעות, כמובן, סבורות כי אין כל אחריות עליהן, לא לגבי האירוע הראשון ולא לגבי האירוע השני, כפי שמפורט בכתב הגנתן ובסיכומיהן.

ב"כ הצדדים השקיעו עבודה רבה בסיכומיהם, וב"כ התובע הגיש את סיכומיו המשתרעים על 93 עמודים, וערוכים כעבודה אקדמאית עם הפניות לעשרות מקורות. גם התצהיר מטעם התובע הוא קלסר עב כרס, המכיל עשרות רבות של מסמכים.

ב"כ הצדדים מתייחסים בסיכומיהם לשאלות משפטיות רבות וכבדות משקל לעניין האחריות, בין מכוח פקודת הנזיקין ובין מכוח חוק הספורט. כך גם לעניין העדויות בפני כב' השופט גנון, המומחה מטעם ביהמ"ש, חוות הדעת והמסמכים אשר צורפו לתצהיר העדות הראשית של התובע, וביניהם תלושי שכר של מחלקים שונים, אשר עבדו אצל הנתבעת 1 בתקופות החל מהתאונה ועד למועד הגשתם.

ב"כ התובע ניתח ארוכות את העדויות השונות, מתוכן ביקש כי ביהמ"ש ילמד על מידת אחריות הנתבעת, ולא "השאיר אבן על אבן". ב"כ הנתבעות השיב לטענות ב"כ התובע, וצירף לסיכומיו פסקי-דין התומכים בטענותיו. ההתייחסות דלעיל היא כללית, שכן לאור האמור לעיל, סברתי כי יהיה זה נכון לדון תחילה בשאלת הנזק. אם אמנם, כטענת הנתבעות, התביעה נבלעת, מתייתר הצורך לדון בשאלת האחריות, גם אם אקבל את טענותיו העובדתיות של התובע לעניין התרחשות התאונות ותוצאותיהן.

ב"כ התובע מונה את ראשי הנזק שנגרמו לתובע כדלקמן:
1.     כאב וסבל - 500,000 ₪.
     יש לציין כי בתחשיב הנזק נדרש סכום של 100,000 ₪ בראש נזק זה. יתכן כי ההבדל נובע מהתקופה אשר חלפה מאז הוגש התחשיב בשנת 2000 ועד לשנת 2006, בה הוגשו הסיכומים.
2.     הפסד השתכרות לעבר (הכוונה עד ליום הגשת הסיכומים) - 1,812,030 ₪.
     החישוב מבוסס על הפסד כושר מוחלט של 8.8 חודשים, אח"כ לפי הנכויות הזמניות אותן קבע המל"ל, ואח"כ אובדן השתכרות מלא, מיום שהפסיק התובע את עבודתו ועד שהגיע לגיל 67, כאשר ביום עריכת הסיכומים התובע הוא בן 50 שנה ו-9 חודשים.
     הבסיס לחישוב זה, כמו גם הבסיס לחישוב ההפסד בעתיד הוא הטענה, כי עיקר הפסדו של התובע נובע מהפסד פרמיות, שהיו חלק גדול ביותר בשכרו החודשי, ונמנעו ממנו לאחר התאונות. לצורך כך הגיש ב"כ התובע תלושי שכר שונים של מחלקים ללא זיהוי שמם, והגיע למסקנה ששכרו של התובע היה סמוך לפיטוריו ללא הפרמיות 10,500 ₪, ואילו היה זוכה לקבל את הפרמיות, הרי שכרו היה צריך לעמוד על 15,750 ₪ לפחות, ובשערוך ליום הגשת הסיכומים - 18,750 ₪.
     מכיוון שתנובה נמנעה מלהביא ראיות כלשהן, סבור התובע, כי נכון להעמיד את שכרו הכולל, לצורך חישוב אובדן ההשתכרות, על סך 18,750 ₪ לחודש, כאשר הפרמיה היא 9,000 ₪ לחודש בערכים של ינואר 2004.
     ב"כ התובע מדגיש, כי הנתבעת 1 פיטרה את התובע מטעמי בריאות בשנת 2004, למרות שבמכתבה איננה מציינת זאת.
3.     אובדן השתכרות לעתיד -כאמור, בסיס החישוב של התובע הוא שכר של 18,750 ₪ לחודש. טענתו של התובע היא, כי הנתבעת 1, כאשר פיטרה את התובע, ידעה כי לא יוכל למצוא כל עבודה אחרת, והיא נטלה על עצמה את הסיכון שהיא תחויב בפיצוי מלא של התובע על אובדן כל הכנסתו, ועל כן עפ"י חישוביו, הפיצוי המגיע הוא 3,936,001 ₪.
4.     עזרת הזולת ונסיעות - התובע סבור כי סכום של 150,000 ₪ הוא הסכום המינימאלי שיש לפסוק בעניין זה.
5.     הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - סכום של 26,791 ₪.
פרופ' סודרי מייחס את כל הנכות לתוצאות האירוע הראשון. לדעתו, סביר כי הקרע בגיד נגרם בזמן התאונה. אמנם כב' השופט גנון לא התיר את עדותם של המומחים מטעם הצדדים, ד"ר מוזס וד"ר וייס, אך לצורך דיון זה אזקק לחוות-דעתם.

ד"ר מוזס מטעם התובע, אף הוא קבע כי הנכות הרפואית, אשר נותרה לתובע, היא בשיעור של 14.5%, לפי אותם סעיפים שקבע פרופ' סודרי, אך מצא כי יש להעלותה ל-20%, עפ"י תקנה 15 של תקנות המל"ל, בגלל הפגיעה בעבודתו של התובע. ד"ר מוזס סבור, כי עיקר הנזק נגרם דווקא בתאונה הראשונה ולא השנייה.

ד"ר וייס מטעם הנתבעת סבור כי נכותו של התובע מסתכמת ב-10% בלבד, והיא נגרמה בתאונה הראשונה.

ב"כ הנתבעות ביקש שלא לקבל את קביעתו של ד"ר סודרי לעניין שיעור הנכות הרפואית, ולקבוע כי נותרו לתובע 5% בלבד.

הנתבעות סבורות, כאמור, כי הסכומים בהם נקב ב"כ התובע הם דמיוניים. נכותו הרפואית של התובע היא 14.5%. אין כל קשר בין הסכום של 500,000 ₪ למציאות העובדתית והמשפטית. לכל היותר, לפי דעתה, יש לקבוע כי לתובע נגרמה נכות בשיעור של 5% בלבד, וכי הפיצוי המגיע לתובע בעניין זה הוא 15,000 ₪ בלבד.

לעניין הפסד ההשתכרות בעבר, סבורות הנתבעות, כי בסיס החישוב צריך להיות כפי שהתובע בעצמו אמר - 10,000 ₪ ברוטו לחודש. אין שחר לטענה, שיש לחשב את הפרמיות כהפסד, שכן במקום הפרמיות ניתנו לתובע הטבות אחרות בגין עבודתו כתורן לילה, כאשר עבודתו הופחתה ל-6 עד 7 שעות ובעבודה שאינה פיסית.

יתר על כן, התובע ממילא לא יכול היה להמשיך ולעבוד כמחלק, בגלל בעיותיו הרפואיות האחרות, אשר אינן קשורות לתאונות, לרבות בעיות בצוואר, בגינן המליץ הרופא התעסוקתי לעבוד רק 4 שעות וללא הרמת משקל. התובע בעצמו, כבר בשנת 1988, רצה להפסיק את עבודתו כמחלק, משום שסבר שאין בזה כל קידום, ולכן אין שחר לטענה, כי יש לחשב את ההפסד על בסיס שכרם של מחלקים אחרים, שאף לא נחקרו ואין יודע מיהם.
לנתבעת טענות לעצם הגשת התלושים, שאינם רצופים ואין ללמוד מהם דבר. לא ידועים שמותיהם ושאר הנתונים של כל אחד מאותם עובדים לצורך השוואה עם הנתונים של התובע.

הנתבעת סבורה, כי בסיס השכר אותו יש לחשב הוא 9,936 ₪. לשיטתה, הפסד ההשתכרות של התובע בעבר הוא 86,443 ₪, בגין התקופה של אי כושר מלא, ואח"כ יש להוסיף לכל היותר 35,770 ₪, על בסיס של 10% נכות (כדעת ד"ר וייס).

הפסד שכר בגין אי כושר מלא מתייחס רק לתקופה זו, כאשר התובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת, ואין כל הצדקה לפסוק הפסד שכר מלא מאז שהפסיק את עבודתו שם. לכל היותר יש לחשב את הפסד השתכרותו מינואר 2004 בגין 5% בלבד. גם אם יחושב הפסד השכר לפי נכות של 15%, הרי מדובר ב-225,000 ₪ בלבד, ולא כפי שטוען התובע.

לשיטתן של הנתבעות, התובע לא טען להפסדי פנסיה בכתב התביעה, והיות והיתה התנגדות להרחבת חזית, יש לדחות את הטענה להפסדי פנסיה. מעבר לכך, לא הוכח כלל שהתובע זכאי לתנאי פנסיה כלשהם. כך גם לעזרת צד ג', התובע לא הביא כל אסמכתא שהוא נזקק לה, ואף לא כל עד. פרט לכך, היות ומדובר בתאונת עבודה, התובע היה זכאי לסיוע במסגרת זכויותיו מהמל"ל.

לעניין ההוצאות, גם כאן התובע זכאי להוצאות, נסיעות לטיפולים והוצאות רפואיות, גם כאלו החורגות מסל הבריאות, במסגרת זכויותיו מהמל"ל. לא ברור לנתבעות, מדוע בחר התובע להיבדק אצל רופאים פרטיים, בשעה שהוא מבוטח בקופת-החולים. לדעתן, ההוצאות ברות הפיצוי מסתכמות ב-3,000 ₪ בלבד, ואין הן צריכות לשאת בהוצאות חוות הדעת של ד"ר אנגל וד"ר פלדבורין.

סיכום הסכומים האלו זה מביא לכך, כי אמנם התביעה נבלעת בתגמולי המל"ל, אשר יש לאמוד אותם ב-837,321 ₪.

דיון

1.     כאב וסבל -
א.     באילו מקרים הכירה הפסיקה בסכום פיצוי של 500,000 ₪ בגין כאב וסבל? להלן מספר דוגמאות:
הסכום של 500,000 ₪ נקבע בגין כאב וסבל, כאשר לתובע נקבעו 50% שיעורי נכות רפואית לאחר קטיעת שוק רגלו, וזאת בע"א 3398/05, מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ. חיים מריומה והערעור שכנגד.
ב.     סכום זה גם נפסק בגין כאב וסבל בת"א 1056/00, יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל נ. עיריית ת"א ואח' בגין הכאב והסבל, והייסורים הקשים שסבלו שתי מנוחות, אשר נספו בשריפה, מאז שפרצה האש ועד אשר נספו. פסק הדין אושר בבית-המשפט העליון בע"א 10932/03.
ג.     בת"א 1571/95, כבהה אברהם נ. אלירו בניין והשקעות בע"מ ואח' פועל בניין, שנפל על גבו, נשאר משותק ברגליו, מרותק לכסא גלגלים, ונכותו 100% - מפי כב' השופט ברלינר.
מכאן, כי הסכום הנדרש ע"י התובע בגין כאב וסבל, כאשר נכותו הרפואית היא בשיעור של 14.5% בלבד, כאשר מגבלותיו הם בתנועות הכתף הימנית בלבד, הוא מוגזם לאין שיעור, ואין לו כל הצדקה.
מאידך, גם הנתבעת מגזימה בהמעיטה עד לכדי אין ואפס כמעט את נכותו של התובע. 14.5% אינם אחוזים גבוהים, אך גם לא מעטים מאוד, ובהתחשב בטיפולים, ניתוחים וכו', שהתובע עבר, נכון בעיני לפסוק כמקובל בין פי 2 לפי 3 מהסכום הקבוע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אני ערה לכך, כי בתיק 1056/00 הנ"ל, בעקבות ע"א 398/94, קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ. לאה דין פ"ד נב (4) 765, הובעה דעה, כי יש צורך להעלות את רף הפיצוי בגין כאב וסבל, כדי שיהלום את חומרת הפגיעה, אך אינני רואה סיבה מוצדקת בנסיבות העניין לחרוג מן הנוהג המקובל עד כה.
אי לכך, בראש נזק זה, הסכום הנכון בעיניי לפסוק הוא 75,000 ₪.
2.     הפסד השתכרות לעבר -
     בהתחשב בתקופת אי הכושר המלא, הנכויות הזמניות עד ליום 21.1.02, כפי שנקבעו ע"י המל"ל, ובהתחשב בנכות של 20%, עפ"י קביעתו של ד"ר מוזס, לפי שכר של 10,000 ₪, הסכום המגיע הוא 248,249 ₪.

3.     הפסד השתכרות לעתיד -
     גם כאן הנכות הקובעת היא 20%. אינני מוצאת הצדקה לקבוע הפסד שכר מלא, כדרישת התובע. התובע פוטר מעבודתו בהיותו בן 49 שנים בגיל זה עדיין ניתן למצוא עבודה אחרת, או לערוך הסבה מקצועית למקצוע אחר. מכל מקום, לא הובאה כל ראיה לפיה אין לתובע כל יכולת לעשות כן בגלל הפגיעה בכתף. אין שחר לטענה כי הנתבעת ידעה, כאשר פיטרה אותו, שהיא תהיה צפויה לפצותו בגין הפסד שכר מלא, ועל כן יש לחייבה בהפסד זה.
כאמור, אני מקבלת את קביעתו של ד"ר מוזס, כי יש להעלות את שיעור הנכות מבחינה תפקודית ל-20%, ובהתאם לכך יחושב הפסד השכר גם בעתיד.
כך גם אינני מקבלת את הטענה לעניין "הפרמיות האבודות". אין בפניי כל תשתית ראייתית המצדיקה הנחה, כי התובע היה מקבל שכר אחר מאשר 10,000 ₪, כפי שקיבל עד שפוטר.
     אי לכך, עפ"י אותם פרמטרים, הפסד ההשתכרות לעתיד הוא 293,420 ₪.

4.     עזרת הזולת ונסיעות לעבר ולעתיד -
     באופן גלובלי, נראה לי נכון להעריך ראש נזק זה ב-20,000 ₪.
     הוצאות רפואיות -
     לתובע היו הוצאות רפואיות שונות, ואין להקפיד עמו, כי בחר גם להיעזר ברפואה הפרטית, וכידוע לא כל ההוצאות מכוסות, לא ע"י קופת-החולים ולא ע"י הביטוח הלאומי. זכאי אדם שנפגע לסייע לעצמו כמידת האפשר.
     באופן כולל אני מעריכה את ההוצאות הללו ב-15,000 ₪.

סיכומו של דבר
לו הייתי פוסקת בשאלת הנזק פיצויים בתביעה זו, הסכום המגיע לתובע היה 650,669 ₪. גם ללא שערוך חוות הדעת להיום, ברור על פניו, כי סכום זה נבלע בתגמולי המל"ל, כפי שמופיעים בחוות הדעת של האקטואר שי ספיר, אשר התובע הסכים כי יהווה ראייה.     
לב"כ התובע היו אמנם שתי הסתייגויות, אך הוא לא פירט את התוצאה החשבונאית של הסתייגויות אלו, ומכל מקום, גם אם אפחית את הסכום של 47,438 ₪, אשר כביכול נלקח בחשבון פעמיים (הנתבעת סבורה כי יש להוסיף סכום זה), עדיין סכום הפיצויים נבלע.

כאמור בפתיח הדברים, בחרתי לבדוק את שאלת הנזק, שכן אם התביעה נבלעת, מתייתר הצורך לדון בשאלות המשפטיות הרבות כבדות המשקל, אותן העלה ב"כ התובע בסיכומיו וב"כ הנתבעות השיב עליהן, והנובעות מסוגיית האחריות המוטלת על הנתבעות ביחס לנזקיו של התובע.

אומר בקצרה:
א.     לשאלת אחריות הנתבעת בעניין האירוע מיום 30.6.03: אין מדובר באדם שלא היה לו שום קשר למשחק הכדורגל, כגרסתו הוא. לא הובאו ראיות בפני ביהמ"ש, כי אסור לאנשים בכלל, אשר אינם שחקנים מקצועיים, להשתתף במשחקי כדורגל. לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה, אף לא לכאורה, כי יש צורך במשחקי חובבים בהכשרה מיוחדת להיות שוער, וכי העדר ניסיונו של התובע כשוער, בהנחה שאמנם מעולם לא שיחק כשוער, היא שגרמה לפגיעה. ההלכה בדבר היות השתתפות משחקי ספורט סיכון שאדם לוקח על עצמו מרצונו ידועה. לא נטען כי התובע חויב ע"י הנתבעת להשתתף במשחק. שאלה אחרת היא עניין הביטוח, עפ"י חוק הספורט תשמ"ח - 1988. חוק הספורט מתייחס לאגודות ספורט או לארגון ספורט, כהגדרותיהם בחוק. יהיה זה מלאכותי ולא נכון לקבוע, כי הנתבעת 1, בארגנה קבוצות ספורט של עובדיה, הפכה להיות לצורך כך אגודת ספורט. אי לכך, מכוח החוק עצמו, הנתבעת 1 לא הפרה כל חובה שהיתה מוטלת עליה לבטח את התובע או את שאר חבריו. אמנם, כפי שנאמר בע"א 4493/05, אייל ירושלמי ואח' נ. פולריס ואח', דנ"א 2674/07, הרי מוטב כי אירועי ספורט, ובמיוחד אירועים בהם יש סיכונים, יהיו מבוטחים:

"נראה כי לא ניתן להפריז בחשיבותו של ביטוח המיועד להטבת נזקי
גוף העלולים להיגרם בעטיה של פעילות ספורטיבית מסוכנת." (פסקה 17)
     ספק אם משחק כדורגל כמוהו כמרוץ אופנועים לעניין הסיכון.

     יחד עם זאת, עוד נאמר באותו פסק-דין, כי יש צורך בחקיקה על מנת לקדם את האינטרס החברתי והפרטי בקיומו של ביטוח מעין זה. כך, למשל, על מרוץ האופנועים חל חוק הנהיגה הספורטיבית, המסדיר תחום זה, וקובע חובת ביטוח ספציפית על "כל אדם...".
     
     ב"כ התובע מבקש לקבוע, כי גם אם לא תוכר חובת הביטוח מכוח חוק הספורט, לפי סעיף 7 שבו, הרי יש לחייב את הנתבעת 1 מכוח עוולת הרשלנות, דהיינו, בכך שלא דאגה לביטוח, עוולה כלפי התובע. הפסיקה איננה מקבלת דעה זו באופן עקרוני. כמפורט בפסק-הדין 4493/05 הנ"ל בפסקה 18, אמנם נאמר ע"י כב' השופטת פרוקצ'ה שם, כי יש לבדוק כל מקרה לגופו, ואין מקום לשלול אפשרות של הקמת חבות עפ"י דיני הנזיקין במקרים של אי-עריכת ביטוח בכל מקרה לפי נסיבותיו. השיקולים שיש לקחת בחשבון הם שיקולים של סבירות ההתנהגות, ציפיוּת הנזק, יחסי קרבה והסתמכות בין המזיק לניזוק. אחת הנסיבות, אשר יכולה להביא להכרה בחובה מסוג זה היא מקום שבו קיימת חובה חקוקה לערוך ביטוח, מקום שבו היתה הבטחה מפורשת לערוך ביטוח, או מקום ששם הדבר היה מתחייב מנוהג שבין הצדדים. רב הפרמטרים הללו לא מתקיימים במקרה שבפנינו, ועל כן אין מקום לקבוע, כי הנתבעת 1 עוולה ברשלנות כלפי התובע בכך שלא ביטחה אותו בביטוח תאונות אישיות, לקראת השתתפותו במשחק הכדורגל.

גם אם הייתי מגיעה למסקנה אחרת, וקובעת כי התנהגות הנתבעת לקתה ברשלנות בגינה ניזוק התובע, הרי לכל היותר הייתי מחייבת אותה בשיעור של 30% מהנזק.

ב.     לעניין התאונה השנייה מיום 4.11.93: התובע לא הביא כל חוות דעת מטעמו או עדות אחרת, המצביעה על כך כי ניתן היה להשתמש בשיטות עבודה זהירות יותר. עם זאת, מאופן תיאור העבודה עצמה, דהיינו עירום הארגזים זה על גבי זה, והזזתם בעזרת מוט ברזל - כפשוטו השיטה נראית לא בטוחה, והעובדה כי פעמים רבות נפלו ארגזים, הן על התובע והן על מר וגמן, מעידה על כך. עניין זה נמצא אמנם בתחום אחריותה של הנתבעת, ויש מקום לקבוע כי הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כמעבידתו של התובע, והפרת חובה זו גרמה לפגיעה בו.

פרופ' סודרי, מומחה מטעם ביהמ"ש, קבע, כי עיקר הנזק נגרם לתובע כבר בתאונה הראשונה, וכי היתה זו טעות להשיבו לעבודה כעבור שבועיים בלבד. היחלשות הכתף לאחר התאונה הראשונה, דהיינו השבר, אם כי ללא תזוזה, וקריעת הגידים, אשר לדעת פרופ' סודרי, נגרמה בתאונה הראשונה, הם שהביאו לקושי העיקרי כאשר נחבל התובע פעם שנייה. אני מוכנה להניח, לטובת התובע, כדעתו של ד"ר מוזס, למרות שלא נחקר בביהמ"ש, כי לתאונה השנייה היה חלק לא מבוטל בנזקיו של התובע, הצורך בניתוחים, וכל שאר הטיפולים, ולא רק לתאונה הראשונה.

עם זאת, אין בכך להועיל, משמצאתי כי סך כל הפיצויים המגיעים לתובע בגין פגיעותיו בשירותו אצל הנתבעת, בין במשחק הכדורגל בין בזמן עבודתו השגרתית, נופלים מהתגמולים שאותם הוא מקבל ויקבל מהמל"ל.

לאור כל האמור לעיל, משנזקיו של התובע נבלעים בתגמולי המל"ל, הנני דוחה את התביעה.

לתובע נגרמו הוצאות רבות עקב ניהול התיק. לאור אחריותה של הנתבעת לתאונה השנייה, יש מקום לחייבה בהוצאות התובע באופן חלקי ובשכ"ט עו"ד. בעת הגשת התביעה לא יכול היה התובע עדיין לדעת מה יהיה שיעור התגמולים שיקבל מן המל"ל, עפ"י חוות הדעת האקטוארית של מר ספיר.

אי לכך הנני מחייבת את הנתבעת בהחזר האגרות, המוטלות על התובע, בהוצאות ושכ"ט עו"ד באופן כולל בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פציעה בטירונות

  2. פציעה של נהג טנק

  3. פציעה מקליע פלסטיק

  4. פציעה במשחק באולינג

  5. פציעה מהתפוצצות חזיז

  6. החמרת פציעה לפני גיוס

  7. פציעה בנסיבות מחמירות

  8. פציעה מהתפוצצות מנורה

  9. פציעה כשהעבריין מזויין

  10. פציעה של מדריכת אירובי

  11. פציעת שוטר במהלך אימון

  12. פציעה של ילד באתר בניה

  13. עורך דין מומחה לפציעות

  14. פציעת ילד בחוג במתנ''ס

  15. ביטוח פציעה במהלך אימון

  16. פציעה קשה של עובד אחזקה

  17. פציעה של ילד ע''י מכונה

  18. פציעה בחוג אומנויות לחימה

  19. פציעה בקפיצה על טרמפולינה

  20. פציעה בליגה למקומות עבודה

  21. פציעה בדרך חזרה מהצבא לבית

  22. פציעה קשה של עובד באתר בניה

  23. פיצוי בגין פציעה בחוג ג'ודו

  24. פציעה בעקבות התנפצות זכוכית

  25. ניסיון לפציעה בנסיבות מחמירות

  26. לטענת התובע הפסיק עבודתו לאחר פציעה

  27. חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות של בן משפחה

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון