בהסכם הרכישה נקבע כי על הקבלן להעביר את החנויות על שמו של המערער בטאבו תוך שנתיים ממועד הרכישה. בכתב תביעת הפיצויים טען המערער כי הקבלן הפר את התחייבותו להעביר על שמו של המערער עוד בשנת 1983 את החנויות בטאבו ובגין כך נגרמו למערער נזקים כאשר ההעברה בוצעה לבסוף רק בשנת 1988. המערער טען כי אילו הייתה הבעלות בארבעת החנויות עוברת על שמו בטאבו כנדרש עוד בשנת 1983 הוא היה יכול להגיש כבעלים בקשות לעירייה שיכשירו את חריגות הבניה. להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים בגין איחור ברישום בטאבו: פסק דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מגן אלטוביה) בו נדחתה תביעת רשלנות שהגיש המערער נגד המשיב. בטרם נעמוד על כל גלגוליה של הפרשה נאמר כי בסופו של יום תביעת המערער נדחתה מן הטעם שהמערער לא הוכיח את נזקיו. המערער שלא היה מיוצג בפנינו (אך היה מיוצג בבית המשפט המחוזי) מבקש כי נתערב בעובדות שקבע בית המשפט ולאחר שעיינו בכתבי בית הדין ושמענו השלמת טיעון על פה לא שוכנענו כי יש מקום להתערבות שכזו ויש לדחות את הערעור. נפרט. העובדות וההליכים 1. ראשית הפרשה לפני שנות דור ממש. בשנת 1981 רכש המערער וקיבל חזקה ב- 4 חנויות בנויות מקבלן, שאינו בעל דין בתיק שלפנינו. בהסכם הרכישה נקבע כי על הקבלן להעביר את החנויות על שמו של המערער בלשכת רישום המקרקעין תוך שנתיים ממועד הרכישה. רישום זה לא בוצע עד שבשנת 1988 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, באמצעות המשיב שהיה אז בא-כוחו, המרצת פתיחה בה התבקש בית המשפט, בין היתר, לצוות על הקבלן להעביר את החנויות על שם המערער. כמו כן התבקש בית המשפט ליתן למערער לפצל סעדיו (ה"פ 128/88) (להלן: התביעה להעברת בעלות). התביעה להעברת בעלות נתבררה בפני כבוד השופט ש' אלוני. בעת הדיון בפניו הודיעו באי כוח הצדדים כדלקמן "מסכימים כי ינתן פס"ד עם ארכה לביצוע עד ליום 15/9/88. מבקשים מבהמ"ש לפסוק הוצאות שלא ישולמו (למעט אגרה בסך 800 ש"ח) אם יבוצע הרישום במועד". בפסק הדין שניתן בו במקום קבע השופט אלוני "כמבוקש אני נעתר לבקשה. ניתנת ארכה לביצוע הרישום עד ליום 15.9.1988" כמו כן קבע השופט אלוני הוצאות שלא ישולמו אם יעמוד הקבלן "בחיובי פסק הדין בזמן". ואכן בסמוך לאחר מתן פסק הדין הועברו החנויות על שם המערער. לענייננו חשובה העובדה שבפסק דינו של השופט אלוני אין התייחסות (לפחות לא מפורשת) לבקשה לפיצול סעדים. לכך תהיה חשיבות בהמשך הדברים. 2 לאחר שהחנויות הועברו על שמו של המערער הגיש הוא לעיריית חולון, בשטחה נמצאות החנויות, בקשה להיתר שיכשיר, בין היתר, חריגות בניה כאלה ואחרות שהיו בחנויות. הבקשה אושרה. אחר הדברים הללו, בשנת 1989, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה בסך 240,000 ש"ח נגד הקבלן לפיצויים בגין הפרת חוזה ונזקים שנגרמו עקב ההפרה (ת"א 2127/89) (להלן: תביעת הפיצויים). בכתב תביעת הפיצויים טען המערער כי הקבלן הפר את התחייבותו להעביר על שמו של המערער עוד בשנת 1983 את החנויות ובגין כך נגרמו למערער נזקים כאשר ההעברה בוצעה לבסוף רק בשנת 1988 (בהתאם לפסק הדין שניתן בתביעה להעברת הבעלות). המערער טען כי אילו הייתה הבעלות בארבעת החנויות עוברת על שמו כנדרש עוד בשנת 1983 הוא היה יכול להגיש כבעלים בקשות לעירייה שיכשירו את חריגות הבניה (כפי שאכן עשה בשנת 1988 כאשר הבעלות הועברה על שמו). לאחר הכשרת חריגות הבניה (שהייתה מתבצעת לפי קו טיעון זה עוד בשנת 1983) היה ניתן להוציא לכל אחת מהחנויות רשיון עסק שהוצאתו נמנעה עקב חריגות הבנייה. הטענה היא כי חנות שניתן להוציא לה רשיון עסק ניתנת להשכרה בסכום גבוה מחנות שלא ניתן להוציא לה רשיון עסק והפרש זה הוא הנזק שנגרם למערער במהלך השנים 1983 עד 1988. בשנים אלו כאמור הבעלות נותרה בידי הקבלן ונמנעה מהמערער לטענתו האפשרות להכשיר את חריגות הבניה. 3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ג' קלינג) דחה "על הסף" את תביעת הפיצויים מן הטעם שהשופט אלוני בפסק הדין בתביעה להעברת הבעלות לא נעתר לבקשה לפיצול סעדים ולכן "בהעדר רשות לפיצול הסעדים, לא היה [המערער] רשאי להגיש תביעתו זו [תביעת הפיצויים - מ"נ] הנשענת על עילה זהה לזו שבה"פ 128/88 [התביעה להעברת בעלות - מ"נ]". על פסק דינו של השופט קלינג לא הוגש ערעור. 4. בשנת 1995 הגיש המערער נגד המשיב, שהיה כזכור בא כוחו בתביעה להעברת בעלות, תביעה בגין רשלנות (ת"א 575/95) (להלן: תביעת הרשלנות). בתביעת הרשלנות טען המערער כי המשיב לא מילא את חובתו כעו"ד ולא עשה את אשר היה צריך לעשות כדי להבטיח קבלת אישור בית משפט לפיצול סעדים במסגרת התביעה להעברת בעלות. המערער טען כי תביעת הפיצויים שהגיש נגד הקבלן נדחתה על הסף מן הטעם שלא ניתנה לו הרשות לפיצול סעדים. המערער טען כי מעשיו ומחדליו של המשיב הם שמנעו ממנו לקבל פיצויים להם היה זכאי מהקבלן ועל כן על המשיב לשאת בנזק זה. 5. כבוד השופט א' סטרשנוב שדן בתביעת הרשלנות החליט כי "מחמת יעילות הדיון והצורך לברר את השאלה המרכזית בעיני בתיק זה, היא שאלת האחריות (ויודגש כי המדובר בתביעה שהוגשה בשנת 1995) - יש מקום לפיצול הדיון ולבירור שאלת האחריות תחילה ולאחריה, במידת הצורך, לבדוק את שאלת הנזק". לאחר מספר דיונים נוספים ניתן פסק דין שדחה את התביעה תוך שנקבע כי לא הוכחה התרשלות של המשיב בטפולו ובייצוגו של המערער. יצויין כי בפסק הדין קבע השופט סטרשנוב כי "כל השאלות והפירכות אותן מעלה ב"כ [המשיב] כנגד התנהגותו של [המערער] או עורכי הדין שייצגו אותו בתביעה שהוגשה בשנת 1989 בת"א 2127/89 [תביעת הפיצויים - מ"נ] או בעקבות פסה"ד של השופט קלינג בתיק זה, אינן רלוונטיות בעיני, לעניין טענת הרשלנות המיוחסת [למשיב]; לכל היותר, יכולות להיות להן השלכות לעניין הקשר הסיבתי לתוצאה או להקטנת הנזק, בשלב אחר של הדיון". המשיב, כך נראה, עוד ישוב לטענות אלה של קשר סיבתי והקטנת נזק - ובצדק. 6. בכל אופן, לאחר שנדחתה תביעתו בגין היעדר הוכחת התרשלות הגיש המערער בשנת 2000 ערעור לבית משפט זה (ע"א 4166/00). בית המשפט (המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים ד' דורנר ו- א' א' לוי) קיבל את הערעור וקבע את חבותו של המשיב כלפי המערער. עוד קבע כי הענין יחזור לבית המשפט המחוזי לבירור שלבו השני של הדיון. בקשה לדיון נוסף שהגיש המשיב נדחתה (דנ"א 5306/01). 7. משהושב התיק לבית המשפט המחוזי קבע השופט סטרשנוב ביום 28.11.2001 את התיק "להוכחות לעניין הקשר הסיבתי והנזק שנגרם [למערער] לטענתו". בהמשך הועבר התיק לטיפולו של השופט מ' אלטוביה ובסופו של יום ניתן על ידי השופט אלטוביה פסק דין - הוא פסק הדין נשוא הליך הערעור שלפנינו - הדוחה את התביעה בהיעדר הוכחת נזק. בערעור מבקש כאמור המערער כי נתערב בממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט ואולם לא מצאנו כי יש מקום לכך והגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. פסק הדין והערעור - הכרעה 8. נזכיר כי מסגרת התביעה שהגיש המערער נגד המשיב היא תביעת רשלנות כאשר סכום התביעה מורכב למעשה מאותם סכומים שדרש המערער מהקבלן בתביעת הפיצויים אלא שזו נדחתה על הסף. סכומים אלו כזכור הם ההפרש הנטען בין מחירי שכירות של חנויות שניתן להוציא להן רשיון עסק לעומת מחירי שכירות של חנויות שלא ניתן להוציא להן רשיון עסק עבור תקופת השנים 1983 עד 1988. הטענה כזכור היא כי בשנים אלו הקבלן לא העביר את הבעלות בחנויות על שם המערער בניגוד לחובתו ולכן המערער לא יכול היה לבקש (ולקבל) היתר שיכשיר את חריגות הבניה שהיו בחנויות. בהיעדר הכשר לחריגות הבניה לא ניתנו רשיונות עסק. "מיקומנו" בתביעה, גם זאת יש לזכור, הוא לאחר שנקבע בבית משפט זה כי המשיב חב למערער והדיון נסוב על שאלת הנזק. 9. בראשית פסק הדין קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיב כי דיון בשאלת הנזק כולל בחובו את עניין הוכחת הנזק, הקשר הסיבתי וסוגיות של הקטנת נזק או מניעתו. המערער מקדיש חלק בלתי מבוטל מסיכומיו כדי לטעון נגד קביעה זו אך קביעה זו מקובלת עלינו. היא עולה בקנה אחד עם החלטות ביניים שניתנו בתיק ועם פסק דינו של בית משפט זה בגלגולו הקודם של ההליך ואף עם הגיונם של דברים, כך שאין מקום לשנותה. 10 מכאן עובר בית המשפט לבחון האם הוכיח המערער כי נגרם לו נזק (כפי שהוגדר על ידו) בכל אחת מארבעת החנויות ובלשון בית המשפט "האם אי קבלת היתרי הבניה לשם תיקון החריגות פגעו ביכולתו של [המערער] לממש את הפוטנציאל הכלכלי של חנויותיו". נסקור כל אחת מן החנויות כפי שעשה בית המשפט. חנות ה"מינימרקט" 11. המערער קיבל עוד בשנת 1982 הודעה בעניין חנות זו שלשונה: "הועדה לעסקים בעיתיים דנה בבקשתך [...] והחליטה לאשר את בקשתך לרשיון עסק בנוסף עליך להגיש לאישור תכנית לביטול המחיצות בחנות שבנדון". המערער טוען כי בית המשפט התייחס לעניין הסרת המחיצות וניתן להבין מפסק הדין כאילו מדובר בהסרה פיזית של מחיצות. ואולם, לטענת המערער, אין מדובר בדרישה להסרה פיזית של המחיצות אלא מדובר בדרישה להכשיר מבחינה תכנונית את הסרת המחיצות (כאשר בפועל הן כבר הוסרו או מעולם לא נבנו). דא עקא, גם אם נקבל את טענות המערער בעניין זה בית המשפט הרי הוסיף וקבע כי המערער "לא צלח [...] להוכיח כי השכרת חנות זו לא צלחה או הושפעה מחריגה זו או אחרת". מדובר בקביעה עובדתית שעומדת בעינה בלי קשר לעניין המחיצות ושאין מקום להתערב בה. ודוק: המערער אינו מכחיש כי חנות זו הופעלה כמינימרקט עוד ב- 1982 ו"לאורך זמן" ולכן אף אם צודק המערער בטענה כי לא היה בידו רשיון עסק וההודעה שצוטטה לעיל אינה אלא רשיון מותנה עדיין לא הובאה על ידו הוכחה כי היעדר הרשיון פגע בפוטנציאל הכלכלי של חנות זו שכאמור פעלה ממילא כמינימרקט. חנות ה"קוסמטיקה" 12. המערער טען בערכאה הראשונה כי חנות זו לא קיבלה רשיון עסק בגלל חריגות הבניה של הקבלן. המשיב טען כי רשיון העסק לא ניתן בגלל חריגות בניה שהוסיף המערער. בית המשפט קבע כי נותרה בעניין אי בהירות. המערער טוען כי לא יכול להיות ספק שרשיון העסק לא ניתן אלא בגלל חריגות הבניה "המקוריות" של הקבלן. הנה כי כן, גם כאן מבקש למעשה המערער כי נתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט. ואולם, אף אם היינו מחליטים לעשות כן לא היה בכך כדי לסייע למערער. שהרי, בית המשפט הוסיף וקבע לגבי חנות זו כי "מכל מקום, אותה חנות מדוברת הושכרה אף ללא רשיון לעסק משנת 1987 למטרות קוסמטיקה" וציטט מחוות דעתו של השמאי המכריע מטעם בית המשפט לפיה "העסק היחידי (מלבד המינימרקט) שמחזיק מעמד לאורך זמן הינו החנות לקוסמטיקה. השכירות של אותה חנות יכולה להראות שכירות של שוק ללא מגבלות". בית המשפט מסכם פרק זה בקביעה כי "אף לגבי חנות זו לא צלחה ידו של [המערער] להוכיח כי אי השכרת החנות בכל התקופה נבעה מאי קבלת רשיון לעסק. כמו כן לא עמד [המערער] בנטל ההוכחה להראות כי סכום השכירות החודשי ששולם לו על ידי עסק הקוסמטיקה בחנות, היה נמוך משווי השוק". הנה כי כן, השאלה אם רישיון העסק לא ניתן מטעמי חריגות הבניה "המקוריות" או אחרות אין בה כדי להכריע את הכף. אין מחלוקת ממשית כי הנכס הושכר ב- 1987 תוך מימוש הפוטנציאל הכלכלי המלא הגם שלא ניתן היה לקבל רשיון עסק. בכך נסתם הגולל על תביעת המערער בכל הקשור לחנות זו. המערער ממשיך בהקשר זה וטוען בסיכומיו כי "בכדי להקטין את הנזק השתדלתי להשכיר את החנויות ולקבל עבורן מחיר גבוה, דווקא השתדלות זו היתה בעוכרי [...]. אולם נניח לרגע שאכן קיבלתי בשנה האחרונה לתקופה הרלוונטית [1987/8 - מ"נ] עבור חנות זו מחיר שוק. הרי גם כך נימוק זה תקף רק לגבי השנה האחרונה לתקופה הרלוונטית, ולא לגבי כל התקופה [1983 ואילך - מ"נ]". אין לקבל טענה זו. נטל ההוכחה הוא על המערער. המערער מוכן להניח כי בשנת 1987, למרות שלא היה רשיון עסק, הושכרה החנות במחיר השוק אך הוא מבקש שהדבר לא יהיה בעוכריו לגבי השנים האחרות. ואולם, כאמור, הנטל הוא על המערער. עליו היה להראות כי שלא כמו ב- 1987 הרי שבשנים האחרות לא ניתן היה להשכיר את הנכס במחיר השוק בגלל היעדר הרשיון. במילים אחרות עליו היה להראות כי היעדר הרשיון אומנם לא מנע בשנת 1987 להשכיר את הנכס במחיר השוק אך הוא כן מנע השכרה במחיר השוק בשנים האחרות. בנטל זה לא עמד המערער. חנות "מסגרות לתמונות" 13. לגבי חנות זו קבע בית המשפט כי החנות הושכרה ואף נתקבל בגינה רשיון עסק ע"ש השוכר, מר אוזודותה. כמו כן נקבע כי כאשר ביקש המערער להעביר את רשיון העסק על שמו נדחתה בקשתו על רקע חריגות הבניה שהוספו על ידו. בית המשפט הוסיף וקבע כי "באם היתה מפורקת הגלריה [שהוספה על ידי המערער - מ"נ] על ידי [המערער], היה ניתן רשיון לעסק". המערער מודה כי על אף חריגות הבניה הנטענות מר אוזדותה אכן קיבל רשיון עסק אך הוא מוסיף בהקשר זה כי "איני יודע איך ואיני רוצה לנחש". כבר כאן ניצבת בפני המערער משוכה גבוהה שהרי לכאורה על אף חריגות הבניה הנטענות ניתן היה לקבל רשיון עסק ובכך נשמטת הקרקע מתביעת המערער כולה. בצדק אפוא, כפי שעוד יפורט, נסמך בית המשפט בפסק דינו גם על עניין זה. בכל אופן המערער טוען כי מר אוזדותה לא שכר חנות ספציפית זו וכי המסמך "נ/13" עליו הסתמך בית המשפט בקביעה כי חריגות הבניה של המערער הן שמנעו את העברת ומתן רשיון העסק שייך דווקא לחנות ה"קוסמטיקה" ולא לחנות "המסגרות לתמונות". גם בעניין חנות זו מבקש המערער בסופו של דבר כי נתערב בממצאים עובדתיים ולא שוכנענו כי יש מקום לכך. המערער טוען כי לא חנות ספציפית זו היא שהושכרה למר אוזדותה אך הוא לא מפרט איזו חנות אחרת הושכרה לו. נטל ההוכחה כזכור הוא על המערער. באשר למסמך נ/13. מסמך זה צורף כנספח כו לתיק המוצגים של מהערער וממנו עולה כי רשיון עסק לא ניתן, כפי שקבע בית משפט, עקב חריגות הבניה של המערער ("הגלריה"). אם אכן כטענת המערער מסמך זה נוגע לחנות ה"קוסמטיקה" ולא לחנות ה"מסגרות לתמונות" תתגלה סתירה של ממש בטענות המערער. כזכור בענין חנות ה"קוסמטיקה" טען המערער כי רשיון עסק לא ניתן בגלל חריגות הבניה המקוריות ולא בגלל חריגות הבניה שלו (הגלריה) ואולם מנספח כו עולה מפורשות כי מה שמנע מתן רשיון זוהי דווקא הגלריה. יש להניח אפוא לטובת המערער (כדי למנוע סתירה בדבריו ודחיית טענותיו עקב חוסר תום לב) כי נספח כו אכן מתייחס לחנות ה"מסגרות לתמונות" ולא לחנות "הקוסמטיקה" - וגם בעניין זה אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט. חנות "ייצור השלטים" 14. בעניין זה קובע בית המשפט כי "מחומר הראיות אין זה ברור מה פשרן של אותם שינויים ואולם ניתן להניח כי הם קשורים לאותו היתר ראשוני וחריגות בניה על ידי הקבלן". המערער טוען כי נוכח קביעה זו היה מקום לפצותו ולו לגבי חנות זו. ואולם בסופו של יום מגיע בית המשפט למסקנה כי: "לאחר בחינת תכסית הראיות הכוללת בנוגע לחנויות נשוא דיון זה עולה המסקנה כי: המדובר אומנם בחנויות אשר נתגלו בהן חריגות בניה אשר נעשו עוד על ידי הקבלן. ואולם בנקודה זו אין זה ברור מה היו חריגות הבניה ובאילו חנויות היו מצויות חריגות. כפי שנסקר לעיל, חלק מן החנויות קיבלו אישור רישיון לעסק, אשר באם היו מתגלות חריגות בניה, לא היו ניתנים. [המערער] לא עמד בנטל להראות באילו חנויות נתגלו חריגות ומה אופיין. כמו כן לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי אותן חריגות בניה שנעשו על ידי הקבלן, היו אלו שבשלן נבצר ממנו לממש את מלוא הפוטנציאל הכלכלי הטמון בחנויותיו" דברים אלו מקובלים עלינו. כאמור אין ספק נוכח נספח כו כי אכן רשיון עסק (ולו לאחת החנויות) לא ניתן מחמת בניית הגלריה ע"י המערער. אין גם ספק כי על אף חריגות בנייה נטענות למר אוזדותה דווקא ניתן רשיון עסק. בנוסף אין גם ספק כי חנויות אחדות הושכרו במחיר מלא על אף דחיית הבקשות לרשיון עסק. ועוד: בית המשפט קובע בהמשך הדברים כי המערער לא הוכיח שהיה ניתן להשכיר את החנויות בתפוסה מלאה בכל הזמן הרלבנטי לתביעה. אשר על כן מקובל עלינו כי המערער לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו ובצדק היא נדחתה. עוללות 15. בית המשפט מציין טעמים נוספים לדחיית התביעה. כך למשל מציין בית המשפט כי המערער לא פעל לקבל במועד חתימת החוזה יפוי כוח מאת הקבלן לפעול בשמו. אכן לו היה פועל המערער לקבל במועד חתימת החוזה יפוי כוח כאמור היה זה מאפשר לו (למערער) להכשיר כבר בראשית הדרך את חריגות הבניה ולמנוע את הנזק הנטען. לכך אין בידי המערער תשובה טובה. בית המשפט מוסיף וקובע כי המערער לקח סיכון שהתממש כאשר רכש את החנויות AS IS וכי מדובר בטעות בכדאיות העיסקה. המערער יוצא נגד קביעה זו אך נוכח הדברים שנאמרו לעיל אין מקום להידרש לכך. עניין נוסף שעלה בפסק הדין ואין להרחיב בו את הדיבור נוגע לטענה כי השמאי המכריע חרג מסמכותו. טענות המערער בהקשר זה מופנות נגד קביעות של השמאי שלא נדרשנו אליהם. 16. ועוד: בסוף פסק דינו קובע בית המשפט כי "משנתקבלה מסקנתי כי לא הוכיח [המערער] את נזקו, אין אני רואה צורך לדון בשאר טענותיו של [המשיב] בדבר רשלנותו התורמת ואי הקטנת נזק בהתנהגותו של [המערער]. בהקשר זה אעיר כי משך הזמן שחיכה [המערער] עד שפנה לערכאות על מנת לחייב הקבלן לבצע הרישום, כמו גם שיקול הדעת שהפעיל בקשר עם אי הגשת ערעור על פסק דינו של כב' השופט קלינג אינם בהכרח פועלים לטובתו בהקשר של חובת הקטנת הנזק". קצפו של המערער יוצא אומנם נגד הקביעה בעניין אי הגשת ערעור על פסק דינו של השופט קלינג אך אין בידו תשובה טובה לשאלה מדוע המתין 5 שנים עד שהגיש את תביעתו המקורית נגד הקבלן (התביעה להעברת בעלות) והרי בגין תקופה זו של חמש שנים הוא דורש פיצויים. במילים אחרות בצדק קבע בית המשפט כי פרק הזמן שחלף עד שהוגשה לבסוף בשנת 1988 התביעה להעברת בעלות אינו בהכרח פועל לטובת המערער במישור חובת הקטנת הנזק. בהקשר זה המשיב טען בסיכומיו לשורה של צעדים משפטיים נוספים שהמערער יכול היה לנקוט בהם אך נוכח התוצאה אליה הגענו איננו נדרשים להכריע בטענות אלו של המשיב. סוף דבר אציע לחברי לדחות את הערעור בלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. פיצוייםרישום בטאבו