פיצוי בגין עוולה מנהלית

התובע טען בכתב התביעה, בנוגע לזכותו לקבלת פיצוי בגין עוולה מנהלית. שאלת היקף הזכות לתשלום פיצוי בגין עוולה מנהלית נידונה בפסיקה ועוררה ספקות, בשאלת מעמדה ובפרט, אם ניתן לחייב בתשלום פיצוי בגינה במקביל ובנוסף לתביעה הנזיקית המוגשת לפי הפקודה. ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל להלן פסק דין בנושא תביעת פיצוי בגין עוולה מנהלית: פסק דין 1. התביעה שבפני היא תביעה כספית שהוגשה בסדר דין מהיר, לתשלום פיצוי לתובע בגין החלטה מינהלית שהתקבלה שלא כדין ע"י הנתבעת והסבה לו נזקים. 2. המחלוקת בין בעלי הדין, היא בשאלת אחריותה בנזיקין של הנתבעת לאור החלטתה על כינון ועדת מיון לקבלת מועמדים לקורס מורי דרך (להלן - "הקורס"), לפי נוהל "קבלת תלמידים לקורס מורי דרך" שהוכן במשרד התיירות (להלן - "הנוהל"). 3. בקשת התובע ללמוד בקורס נדחתה, לאחר שנערך לו ראיון ע"י הוועדה, על פי הנוהל. התובע, עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בעת"מ 8234/08 (להלן - "העתירה") על מנת להביא לביטול החלטת הועדה. לטענתו, הוועדה פעלה בחוסר סמכות הואיל ולא היה עיגון לפועלה בתקנות שירותי תיירות (מורי דרך), תשכ"ז-1967. לפיכך, היה על הנתבעת לאפשר לו ללמוד בקורס, ללא מיון מקדים ע"י הוועדה. בנוסף טען התובע, כי הוא עתר גם כנגד אופן התנהלות הוועדה במהלך הראיון, שנערך לו על ידה. 4. בפסק הדין שניתן בעתירה הנ"ל ע"י כבוד סגן הנשיא השופט ד. חשין, בהסכמת הצדדים ולאור הודעותיהם נקבע כדלהלן: "בעקבות הערות בית המשפט, הסכימה באת כוח המשיב לקבלת העתירה. לפיכך העתירה מתקבלת ובית המשפט מורה בזה כי החלטת ועדת מבחן המיון תבוטל ותינתן לעותר האפשרות להשתתף בקורס בקורס הקרוב של מורי דרך, לכשיפתח, לפי בחירתו". כב' בית משפט הוסיף, בסיפא של פסק הדין, כי הוא: "מעריך את עמדת באת כוח המשיב שלאחר שמיעת הערות בית המשפט הביעו הסכמתם לקבלת העתירה והודיעו כי יפעלו במסלול של התקנת תקנות ע"י שר התיירות שיסדיר את העניין של מבחני המיון (השוו בג"צ 3390/05 ברבי נ' שר התיירות ואח', ניתן ביום 18.6.07)". 5. התובע טוען, כי משהסכימה הנתבעת שתתקבל העתירה, הודתה למעשה הנתבעת בכך שפעולתה היתה בחוסר סמכות או בחוסר סבירות קיצונית. לפיכך, הוא זכאי לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיה של החלטת הוועדה, שבוטלה לפי פסק הדין שניתן בעתירה. 6. מנגד טוענת הנתבעת, כי הקריטריונים לקבלת מועמדים לקורס הם ראויים והומלצו ע"י ועדה ציבורית, אשר ניתן להם אישור של שר התיירות. בכפוף לכך, קבע הממונה כהגדרתו בחוק שירותי תיירות, תשל"ו-1976 "הנחיות לקבלת אישור לפתיחת קורס מורי דרך ולהפעלתו", אשר אימצו את המלצות הוועדה הציבורית ופורסמו ע"י הנתבעת. לטענת הנתבעת, פעולתה בהתקנת הנוהל היתה לתכלית ראויה ובאופן תקין, סביר ומידתי ולא היתה כל התרשלות מצידה בנידון. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ככל שהיה פגם בהקמת הוועדה מכוח הנוהל ולא מכוח תקנות, אין בכך כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין וכן לדבריה, התובע לא נמצא ראוי להשתתף בקורס ולא היתה כל קביעה אחרת במסגרת העתירה המינהלית, שתסתור זאת. לפיכך, אין התובע זכאי לפיצוי בגין דחיית מועד השתתפותו בקורס ונזקיו, גם לא הוכחו. דיון ומסקנות: 7. עיון בפסק הדין בעתירה הנ"ל מלמד, כי העתירה התקבלה ביחס לשאלת מעמדו של הנוהל, אשר לא נקבע בתקנות, זאת בשים לב להפניית כב' בית המשפט את הנתבעת לעיין בבג"ץ 939/05 ברבי נ' שר התמ"ת, שעניינו קביעת תנאים נוספים לקבלת רישיון (לאדריכלים, אמנם) הטעון התקנת תקנות, בדומה לעניינה של העתירה של התובע (ראה: סעיף 18 לפסק הדין הנ"ל בבג"צ 939/05). מעיון בפרוטוקול הדיון בעתירה של התובע ובפסק הדין לא מצאתי, כי התקיים דיון או כי היתה הכרעה לגופה בנוגע ליתר טענות התובע, כנגד צורת ניהול הראיון וביחס להחלטת הוועדה לגבי התאמת התובע שכן, ממילא הוסכם, כי החלטתה בטלה וכי יש צורך בהתקנת תקנות לצורך כינונה. בבחינת טענות בעלי הדין בפני בשאלת אחריות הנתבעת, נתתי משקל לכך שלא היה בקבלת העתירה הנ"ל משום התערבות במדיניות של הנתבעת שביקשה לקיים ראיונות למועמדים במסגרת הוועדה, כי אם היתה רק ביקורת שיפוטית בדבר סמכות הוועדה למיון מועמדים, מבלי שהותקנו תקנות כמתחייב לפי הדין והפסיקה העניפה בנידון. לכך ניתן ביטוי, בין היתר, בהודעת הנתבעת כי היא תפעל להתקנת תקנות לפי המלצת כב' בית המשפט כמובא לעיל. 8. לפיכך, בחינת טענת התובע בדבר רשלנות של הנתבעת, תיעשה לאור פסק הדין שניתן ע"י כב' בית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר לו נתונה הסמכות להכריע בדבר חוקיות פעולת הוועדה. משהתקבלה העתירה הנ"ל, נותר לבחון אם נוצרה אחריות בנזיקין של הנתבעת בשל רשלנותה, כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, בסירובה לאפשר לתובע להשתתף בקורס לפי החלטת הוועדה שכינונה לא היה כדין ולאור ביטול החלטתה בנוגע לתובע. 9. בנסיבות שבפני, היה על הנתבעת לצפות כי יכול שייגרם נזק לתובע בדחיית בקשתו להשתתף בקורס. לא עומדת לנתבעת הגנת סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) הואיל ופעולתה, באופן בו בוצעה, לא נעשתה על פי הרשאה חוקית שניתנה לה. מתן חסינות לנתבעת מפני תביעה כדוגמת התביעה שבפני, יש בו משום שלילת חובת הזהירות של הנתבעת, ביחס לאלו המעוניינים למצות את זכותם לפעול לקבלת רישיון למורי דרך, הטעון לימוד בקורס. 10. כפי שהערתי לעיל, איני באה לבחון את מדיניותה של הנתבעת, בנוגע לקריטריונים שנקבעו על ידה לקבלת מועמד לקורס, אשר יכול שהם ראויים וסבירים וניתנו על סמך המלצותיהם של גורמים מקצועיים, כפי שטוענת הנתבעת. כך גם בפסק הדין בעתירה הנ"ל , לא ניתן ביטוי להתערבות בשאלת המדיניות של הנתבעת בנידון. עסקינן, בהכרעה שיפוטית בדבר אופן הקמת ועדת המיון, אשר מנעה מהתובע לממש את זכותו ללמוד בקורס, במטרה לקבל רישיון כמורה דרך. לפיכך, קיימת חובת זהירות מצד הנתבעת כלפי התובע מכוח הזיקה המשפטית שנוצרה ביניהם, הואיל והתובע תלוי בהחלטתה של הנתבעת לצורך קבלת רישיון כמורה דרך (ראה: ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל ניתן ביום 19.3.07 סעיפים 15 ו-30 לפסק הדין). 11. אין מדובר ב"חוכמה לאחר מעשה" כטענת הנתבעת בנוגע לסבירות החלטתה, כי אם בהחלטה שגויה בדבר הסמכת הוועדה ואופן הקמתה. בכך, יש כדי להבחין בין עניינו של התובע לבין הפסיקה אליה מפנה בין היתר הנתבעת בע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ ואח' נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב ניתן ביום 29.6.08). בע"א 1617/04 נקבע אמנם, כי אין להטיל אחריות על הנתבעת, אך זאת לאור מידע עליו למדה הנתבעת בדיעבד, שהיה בו כדי להשפיע על החלטותיה. בעניינינו, היה על הנתבעת להקפיד על חובותיה בעת כינון הוועדה ולעגן את פועלה בתקנות ולא ניסתר ממנה דבר, בדבר חובתה החוקית בנידון, במועד קבלת ההחלטה על הקמת הוועדה. 12. לפיכך אני קובעת, כי הנתבעת התרשלה במילוי חובתה, בפרט כאשר מדובר בחובה הנוגעת לעיסוקו של אדם, הדורשת ממנה הקפדה ומשנה זהירות בהתנהלותה ובעיגון סמכויותיה במעמדה כרשות מינהלית (ראה: ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ניתן ביום 25.5.06 וכן בספרו של פרופ' י. דותן, הנחיות מינהליות, עמ' 467 ). יחד עם זאת, בנוגע לאופן ניהול הראיון בוועדה, התובע לא הוכיח כי הנתבעת נהגה שלא כדין ותמך את עיקר טענותיו בנידון בהתמכו על פסק הדין בעתירה בעניינו, שלא הכריעה כלל וכלל בשאלה זו, הואיל וממילא בוטלה הסמכת הוועדה וכפועל יוצא, בוטלה החלטתה. 13. על מנת שתיווצר חבות לתשלום פיצוי בנזיקין, על התובע מוטל הנטל להוכיח את נזקיו וכן את הקשר הסיבתי בין נזקיו, ככל שיוכחו, לבין התרשלות הנתבעת. 14. התובע, ביקש להשתתף בקורס שהתקיים בחודש ינואר 2008. משנדחתה בקשתו ואף שהעתירה שלו התקבלה כבר ביום 20.5.08, נמנע התובע מלהירשם לקורסים העוקבים, החל מחודש מאי ואילך. בעדותו אמר, כי הוא לא מיהר ללמוד בקורס לאחר זכייתו בעתירה הואיל והעונה, בה התקיימו הקורסים הבאים, לא התאימה לתוכנית העבודה שלו ואילו חודש ינואר, דווקא הוא היה החודש המתאים לו. התובע הודה בעדותו, כי לא נגרמו לו נזקים בשל שינוי תוכניות העבודה שלו עם דחיית בקשתו ללמוד בקורס. לדבריו, נזקיו הם בשל דחיית מועד לימודיו בקורס אשר יביא לדחיית מועד קבלת הרישיון לעסוק כמורה דרך (עמ' 2 שורה 1). 15. על התובע להוכיח את טענתו הראשונה, כי לימודיו בקורס אחר שלא החל בחודש ינואר, גרמו לו להפסד ממון וכן עליו להוכיח את טענתו הנוספת כי החלטת הוועדה היא שגרמה לו, לדחיית תחילת עבודתו כמורה דרך ולהפסד ממון בגין זאת, אשר גם הוא טעון הוכחה. 16. התובע לא הביא כל ראיה, להוכחת נזקיו הנטענים, אילו היה לומד בקורס בחודשי האביב או הקיץ. לא הוכחו כלל הכנסותיו של התובע בכל עונה שהיא וכן לא הוכח כי הכנסותיו, גבוהות יותר בחודשי האביב והקיץ. כמו כן, לא הובאה כל ראיה בנוגע להיקף עבודתו כמלווה טיולים, או על הזמנות בתקופות הנ"ל בהן לדבריו, לא רצה ללמוד בשל הכנסות גבוהות יותר, לכאורה. בנוסף, על התובע להביא ראיות על הפרש צפוי בגובה ההכנסות כמורה דרך, לעומת הכנסתו כמלווה טיולים. יתירה מכך, הקורס נקבע לפרק זמן של שנה וחצי וממילא, היה על התובע להפסיד את עונת האביב והקיץ, גם אילו היה מתקבל לקורס שנקבע לחודש ינואר 2008. 17. לפיכך, התובע לא הוכיח את טענתו בדבר הצורך ללמוד דווקא בקורס, שהחל בחודש ינואר וכן לא הוכיח את נזקיו הכספיים בגין דחיית תחילת לימודיו בקורס לנוכח החלטת הוועדה. התובע, נמנע גם מלהקטין את נזקיו, בהימנעו מרישום לקורס, שהחל לאחר מועד קבלת עתירתו ובכך, דחה את מועד קבלת הרישיון, ככל שיצליח בלימודיו. התובע העיד, כי הוא לא נאלץ לשנות מתוכניותיו בשל סרוב הוועדה לקבלו ובדומה לכך, לא הוכיח כי רישומו לקורס העוקב, היתה גורמת לו לביטול הזמנות עבודה או לשינוי תכניותיו. 18. הוכחת נזק, היא אבן יסוד לפסיקת פיצוי בגין מעשה רשלני והיה על התובע להוכיח בנתונים עובדתיים, את נזקיו הממוניים הנטענים ולא להותיר זאת לשיקול דעתו של בית המשפט. נכונים הדברים, בפרט כאשר מדובר בנזק נטען, שניתן להוכיחו וחזקה על התובע שהיה מגיש את ראיותיו, ככל שהיו עומדות לטובתו. לכך מתווסף גם מחדלו של התובע באי הקטנת נזקיו, בדחיית רישומו לקורס עד לחורף הבא (בעניין חובת הוכחת נזק ראה: דעת הרוב בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה(2), 800, 808 וע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - נתניה ניתן ביום 21.6.09). 19. מעבר לכך, בבחינת הקשר הסיבתי בין מחדלה של הנתבעת לבין נזקי התובע הנטענים, סבורני כי התביעה הוגשה, בטרם הבשיל נזקו הנטען של התובע, בנוגע לדחיית מועד תחילת עבודתו כמורה דרך. על התובע, לעמוד בהצלחה בדרישות הקורס כדי להוכיח כי עקב החלטת הוועדה שדחתה בזמנו את קבלתו לקורס, נמנע ממנו להקדים ולשמש כמורה דרך. טענתו זו, יכול שתוכח בסיום הקורס, לכשיתפנה התובע ללמוד בו. בכך, איני באה לפגוע בכישוריו המבורכים של התובע, כי אם להעיר על הצורך בהצגת ראיותיו בנידון, כדי להוכיח את הגורם לנזקיו,הרובץ לטענתו לפיתחה של הנתבעת. 20. סופם של דברים אני קובעת, כי התובע לא הרים את נטל הראיה להוכחת נזקיו הממוניים בגין התרשלות הנתבעת בהסמכת הוועדה שלא כדין. 21. התובע טען בכתב התביעה, בנוגע לזכותו לקבלת פיצוי בגין עוולה מינהלית. התובע, לא הוכיח קיומה של עוולה מינהלית ובסיכומיו לא חזר על טענתו בנידון. בנסיבות אלו, אני דוחה את דרישתו לפיצוי בגין עוולה מינהלית, בפרט כאשר התובע לא הוכיח את נזקיו הממוניים כפי שקבעתי לעיל. מעבר לכך, שאלת היקף הזכות לתשלום פיצוי בגין עוולה מינהלית נידונה בפסיקה ועוררה ספקות, בשאלת מעמדה ובפרט, אם ניתן לחייב בתשלום פיצוי בגינה במקביל ובנוסף לתביעה הנזיקית המוגשת לפי הפקודה (ראה: י' זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים, עמ' 196-194, ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פד"י נט(1) 16, 23; וע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל ניתן ביום 17.1.05, בסעיף 23 לפסק הדין). 22. התובע דרש גם פיצוי בגין נזק לא ממוני בהדגישו, כי היה בהתנהגותה של הנתבעת משום התרשלות חמורה ופגיעה בו וכי יש ל"קנוס" את הנתבעת על כך בבחינת ל"מען יראו וייראו" כפי שמשתמע מטיעוניו. הנתבעת עמדה על טעותה במסגרת העתירה הנ"ל והסכימה, לבטל את החלטת הוועדה ולהתקין תקנות. לכך התייחס כב' סגן הנשיא השופט ד. חשין בפסק הדין בהביעו אף הביע את הערכתו על הודעת הנתבעת בנידון. 23. בנוסף, לא התרשמתי כי היה בהחלטת הנתבעת לאמץ את המלצות הגורמים המקצועיים לקביעת קריטריונים לקבלת מועמדים לקורס, משום 'כוונת מכוון' לפגוע בתובע ובשכמותו. אכן מדובר בהחלטה שגויה של הנתבעת, בעניין דרך הקמת הוועדה והסמכתה, אך אין בכך משום כדי רשלנות חמורה, היוצרת זכות לתשלום פיצוי לתובע על נזק לא ממוני. שונה עניינן של העתירה הנ"ל והתביעה שבפני, מעניינן של פסיקות קודמות, אליהן היפנה בא כוחו המלומד של התובע, בהן נפסק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני. זאת היכן שהוכח, נזק ממוני ונימצא כי היתה התרשלות חמורה של הרשות המינהלית. בין אם בסטיה פסולה מהנחיות מינהליות היכן שהגיעו הדברים לכדי הפרת חובת הגינות כלפי האזרח (כדוגמת ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל שאוזכר לעיל, בג"צ 4422/92 עפרן נ' מדינת ישראל ניתן ביום 12.8.93 וכן בספרו של פרופ' י. דותן, הנחיות מינהליות, עמ' 180-178 ). התובע, לא הוכיח כי ההחלטה על כינון הוועדה נבעה משיקולים זרים או פסולים, אף שהדבר נעשה שלא על פי המתכונת המשפטית החקיקתית הנדרשת מהנתבעת. לפיכך, אין זה המקום בו נידרש לרסן את פעילות הרשות המינהלית ואני דוחה את התביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני. 24. לאור האמור , התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. פיצוייםעוולה