פוסט טראומה עקב שירות במשטרה

להלן החלטה בנושא פוסט טראומה עקב שירות במשטרה:

החלטה

  1.      זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 2.1.05 ולפיה אין קשר בין מצבה הנפשי של המערערת ובין תנאי שירותה במשטרה. עוד צוין בהחלטה כי על פי ממצאי הבדיקות לא קיימת אצל המערערת עדות ל - PTSD (להלן: "תסמונת בתר חבלתית" או "התסמונת").
  2.      המערערת נולדה ביום 25.5.59 ועבדה במשך 20 שנה במשטרת ישראל, מרבית הזמן כמוקדנית במוקד 100. לטענת המערערת, התסמונת החלה עקב אירוע מיום 13.12.00 בו קיבלה במהלך עבודתה כמוקדנית שיחת טלפון בה הודיעו, כי חברתה הטובה נרצחה, ולאחר מכן ביקרה בזירת הרצח, כאשר הגופה כבר הוצאה משם, אך סימני הדם עוד נראו.
  3.      מטעם המערערת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ריצ'רד שיפר מיום 3.7.05, אשר קבע כי התסמונת החלה עקב האירוע אותו יש לייחס לשירותה של המערערת, והועצמה ב- 50% על רקע אישיותה הבסיסית. מטעם המשיב הוגשו שתי חוות דעת של ד"ר בקר. האחת, מיום 5.1.05 והשנייה, מיום 25.1.06, אשר בשתיהן קובע ד"ר בקר כי אין קשר סיבתי בין השרות למחלתה הנוכחית של המערערת. כמו כן הוא אינו מקבל את אבחנתו של ד"ר שיפר כי המערערת סובלת מן התסמונת הבתר חבלתית. המערערת והמומחים נחקרו.


המסמכים הרפואיים
4.     השאלה הראשונה העומדת במחלוקת בין הצדדים היא מה היא ההפרעה הנפשית ממנה סובלת המערערת.
5.     אין מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 1994 סבלה המערערת מדיכאון. הדיכאון אובחן ולא נקשר לשרותה של המערערת במשטרה. המשיב טוען כי מחלתה הנוכחית של המערערת היא דיכאון ולפיכך זהו המשך של המחלה שהחלה בשנת 1994 ללא כל קשר לשרות. המערערת טוענת כי נרפאה מן הדיכאון שממנו סבלה בשנת 1994 ולכן מצבה הנוכחי אינו נובע ממחלת העבר, אלא מהאירוע שחוותה ביום 13.12.00 אשר לאחריו החלה לסבול מתסמינים המשויכים לתסמונת הבתר חבלתית.
6.     על מנת לבחון את מצבה הנפשי של המערערת נסקור את המסמכים הרפואיים בתיק המערערת אשר מעידים על מצבה הרפואי החל משנת 1994 ועד להגשת התביעה.
7.     דו"ח סיכום ועדה רפואית מיום 20.7.94 (מסמך 3 לת"ר). בדו"ח זה הצהירה המערערת כי איננה מתפקדת בבית ובעבודה וכי היא נמצאת בחופשת מחלה ממושכת. יחד עם זאת, ציינה כי היא לא מקבלת טיפול תרופתי. במועד ועדה זו המערערת נעדרה מהעבודה כ-6 חודשים, כאשר 3 חודשים קודם לכן החלה לקבל טיפול במכון לבריאות הנפש. הטיפול שקיבלה היה טיפול פסיכותרפויטי תמיכתי בלבד, באשר המערערת התנגדה לקבלת טיפול תרופתי.
8.     דו"ח סיכום ועדה רפואית מיום 7.12.94 (מסמך 4 לת"ר) בו מציינת המערערת כי היא מרגישה הרבה יותר טוב ושהיא מוכנה לחזור ללא שום תנאים לעבודה רגילה. כל התקופה שבין שתי הועדות המערערת לא חזרה לעבודה והיתה בחופשת מחלה רצופה של כשנה בלבד כתוצאה ממחלת הדיכאון. הועדה אמורה היתה לבחון גם אפשרות של המלצה על פרישה של המערערת. שניים מן הרופאים סברו שאין חומר רפואי חד משמעי שיכול להצביע על הצורך בפרישה ואילו הרופא השלישי סבר כי על סמך הממצאים יש להביא לפרישתה של המערערת מהמשטרה. על פי המלצת הרופאים המטפלים שהובאה בפני הועדה היה מקום לנסות לשבץ את המערערת במקום העבודה במסגרת המשטרה קרוב לביתה ובתפקיד מנהלי. האבחנה שנקבעה לה היא דיכאון מג'ורי. הועדה קבעה, כאמור בדעת רוב, כי המערערת תחזור לעבודה.
9.     ביום 11.5.99 נערך למערערת ראיון עם מפקדה (מסמך 39 לת"ר) מן המסמך עולה כי המערערת נעדרה מהעבודה ללא הודעה למפקדים או יצירת קשר במשך כחודשיים. בסיכום הראיון נכתב כי המערערת העלתה את בעיותיה האישיות, השתלשלות הארועים הקשים שעברו עליה ומצבה הנפשי. לאחר אותה שיחה הומלץ למערערת ללכת לטיפול רפואי והובהר לה כי אינה יכולה להעדר מהעבודה ללא הודעה וללא יצירת קשר עם מפקדיה.
10.     ביום 10.11.99 ניתנה חוות דעת של ד"ר אליהו גוטין, פסיכיאטר ממרכז רפואי "שיבא" (מסמך 98 לת"ר), אשר קבע כי המערערת אכן התנגדה לטיפול תרופתי וניתן לה טיפול תמיכתי. ד"ר גוטין כותב: "בעיון בתיק רפואי... ולפי אינפורמציה שנמסרת על ידיה ועל ידי בעלה, נוצר רושם שעברה מצב דיכאוני (דיכאון מג'ורי) שחלף. כעת לא זקוקה לטיפול תרופתי... בנוסף להמשיך טיפול פסיכותרפויטי תמיכתי בהתחשב ברקע אישיות פגיעה עם קווים נרקסיסטים, אי יציבות אמוציונלית. יש מקום לנסות לשבץ אותה במקום עבודה במסגרת משטרה קרוב לבית, בתפקיד לא מבצעי, פקידותי".
11.     ביום 19.11.01 (מסמך 133 לת"ר) מפורטות בתלונותיה של המערערת שנה לאחר קרות האירוע. בתלונותיה היא מתארת עייפות קשה, למרות שהיא ישנה טוב בלילה וכי לאחרונה איבדה כל חשק, לא מתפקדת כלל, לא מרגישה צורך להתרחץ. "עד מאי החזיקה מעמד ומאז לא מתפקדת כלל. בעיות סביבתיות רבות: בעלה חולה לב ועבר ארועים מוחיים, אחיה אובחן כחולה סרטן לאחרונה, חברה טובה נרצחה לפני כשנה. בנוסף תחושת חום, לחץ תמידי בגרון, בחילה, לא מסוגלת לקרוא או לצפות בטלויזיה. כאבי ראש, לעיתים כאבי בטן, כאבי שרירים מפוזרים... קוצר נשימה. בחצי שנה האחרונה עלתה קילוגרמים רבים במשקל". כתוצאה מן התלונות הופנתה לפסיכיאטר.
12.     ביום 26.12.01 נבדקה המערערת על ידי הפסיכיאטרית ד"ר קלרה מורדל (מסמך 17 לת"ר) אשר קבעה כי המערערת סובלת מדיכאון מג'ורי וזקוקה לטיפול תרופתי על ידי סרוקסט וכדור נוסף וכי איננה מסוגלת לתפקד בשלב זה וזקוקה לחופשת מחלה.
13.     המערערת נבדקה שוב על ידי פסיכיאטר ד"ר איתן הבר ביום 31.1.02 (מסמך 32 לת"ר) ובו קבע הפסיכיאטר כי המערערת סובלת מ - AFFECTIVE DISORDER PSYCHOTIC FEATURES. בהמשך הוא מתאר כי היא סובלת ממצב רוח ירוד, מתח, רגרסיה תלותית הימנעות מחברה, מחשבות אובדניות ללא כוונת מימוש. הפסיכיאטר המליץ כי לא תחזור לעבודה במהלך שלושת החודשים הקרובים וכי היא זקוקה לטיפול אינטנסיבי.
14.     המערערת נבדקה על ידי הפסיכיאטרית ד"ר גונופולסקי ביום 3.2.02 (צורף לתצהיר המערערת, נספח "ו") ובו נכתב כך: "לאחר טיפול במרפאתנו חזרה לתפקוד מלא. בדצמבר 2000 נהרגה חברה טובה שלה ע"י בעלה. חנה קיבלה את הדיווח בהיותה בתפקיד במשטרה. מאז מצבה הנפשי ירד אך עדיין הצליחה לתפקד. ירידה נוספת ממאי 2001 לאחר שחלתה ב- EBV." בהמשך נכתב: "אפקט דכאוני, הרבה בוכה, בתוכן- הרגשות אשם סביב רצח של חברה."
15.     המערערת הועמדה שוב בפני ועדה רפואית של המשטרה ביום 27.2.02 (מסמך 2 לת"ר) והועדה קבעה כי היא סובלת מדיכאון מג'ורי ומ -AFFECTIVE DISORDER כאשר לנוכח הטיפול הממושך שהיא זקוקה לו ומשום שהבעיה רק מחריפה עם חלוף הזמן, הועדה מצאה שיש לשחרר את המערערת משירותה במשטרה.
16.     ממכתב שנשלח ביום 1.11.01 (מסמך 15 לת"ר) על ידי קצינת משאבי אנוש במשטרת ישראל עולה כי המערערת נעדרה משנת 1984 כ- 872 ימים מטעמי מחלה כאשר בשנת 94 נעדרה 283 ימים. ממכתב של ד"ר בכר, רופא במשטרת ישראל, מיום 27.12.01 (מסמך 25 לת"ר) עולה כי המערערת נעדרה מעבודתה 400 ימים בשנתיים האחרונות.
17.     ביום 23.5.04 פנתה המערערת למיון פסיכיאטרי ושם נבדקה על ידי ד"ר חיים שם דוד. ד"ר שם דוד קיבל אנמנזה מן המערערת ובו היא מספרת לראשונה לרופא כי לפני 3 שנים קיבלה הודעה כחלק מעבודתה כשוטרת על רצח חברתה. עוד היא סיפרה כי הלכה לזירת הרצח וראתה את הדם. ד"ר שם דוד מאבחן אותה כסובלת מדיכאון מגו'רי במצב קשה וכן מעלה את האפשרות כי היא סובלת מתסמונת בתר חבלתית.
18.     להשלמת התמונה יש לציין כי המערערת הגישה את תביעתה לקצין התגמולים ביום 13.6.04, כשלושה שבועות לאחר פנייתה למיון הפסיכיאטרי ובתביעה טענה כי המחלה פרצה עקב היותה עובדת במוקד חרום 100 בו קיבלה טלפון מעו"ד המודיע כי לקוחו רצח את אשתו, כאשר לאחר קבלת הפרטים התברר כי הנרצחת היא חברתה הטובה ביותר.
עדות המערערת
19.     המערערת מעידה בתצהירה מיום 30.8.05 כי במסגרת עבודתה כמוקדנית קיבלה ביום 13.12.00 שיחת טלפון מאדם שהזדהה כעורך דין ומסר כי לקוחו פגע באשתו. אותו אדם מסר למערערת כתובת ולפי הכתובת הבינה מייד כי מדובר בחברתה הטובה ביותר, צהלה גלפנד. ואכן עורך הדין זיהה את קולה ואמר לה מייד: "רוני רצח את צהלה". המערערת מתארת בסעיף 5 לתצהירה כך: "ברגע ששמעתי זאת חרב עלי עולמי, איבדתי את הכרתי והתעלפתי. מייד לאחר שהתאוששתי הגיעה אחותי למקום עבודתי ולקחה אותי לזירת הארוע - ביתה של חברתי הטובה, שנרצחה על ידי בעלה. מתוקף תפקידי כשוטרת, נכנסתי לתוך בית הנרצחת על מנת להוציא חפצים לילדי חברתי ושם נחשפתי לסימני המאבק שהתנהל בדירה, סימני הדם של חברתי הטובה".
20.     המערערת ממשיכה ומעידה בתצהירה כי מאותו היום נכנסה לדיכאון עמוק וסבלה מנדודי שינה, מהתקפי בכי וחרדה ארוכים, כאבי בטן, כאבי ראש, חום ושלשולים.
21.     מעדותה בתצהיר ומעדותה בפנינו עולה כי המערערת נכנסה לזירת הרצח מיוזמתה שלה בלבד, על מנת להוציא חפצים לילדי חברתה וללא קשר לתפקידה כמוקדנית במשטרה (עמוד 1 שורות 25-23 לפרוטוקול).
חוות דעת המומחים וחקירותיהם
22.     המומחה מטעם המערערת הוא ד"ר שיפר. ד"ר שיפר בחוות דעתו כתב כי המערערת סבלה בשנת 1994 מתסמונת דיכאונית קלה, אשר טופלה במסגרת אמבולטורית במרפאות חוץ בתל השומר רק על ידי פסיכותרפיה במשך כ-3 חודשים עם רמיסיה מלאה. ד"ר שיפר כותב בחוות דעתו כי המערערת הייתה אישה בריאה עד לפני כ-4 שנים כאשר האירוע הטראומטי שבר את רצף בריאותה וגרם להופעתה של תסמונת המאופיינת על ידי נדודי שינה, סיוטים, רגשות אשם, מחשבות רומינטיביות סביב המתרחש, מצב רוח ירוד וירידה דרסטית בתפקוד התעסוקתי, משפחתי וחברתי. ד"ר שיפר מסיק כי המערערת סובלת מתסמונת בתר חבלתית שנגרמה על ידי אירוע טראומטי שארע בזמן עבודתה ועקב סוג עבודתה ומציין כי אישיותה הבסיסית אפשרה עוצמה גבוהה של המחלה ולכן האירוע הטראומטי מצדיק הכרה של קשר סיבתי של 50% למצבה הנפשי היום.
23.     כאשר נשאל בחקירה נגדית ד"ר שיפר על כך שכתב בחוות דעתו כי המערערת סבלה מדכאון קל בשנת 1994 הסתבר כי לא היו בפניו תעודות וכי לא ידע שהיא נעדרה מהעבודה עקב מחלתה כשנה שלמה. לאחר שראה את המסמכים החדשים הסכים כי יתכן שהיה משנה את אבחנתו (עמודים 4-3 לפרוטוקול).
24.     כאשר נשאל ד"ר שיפר כיצד רוב הרופאים שבדקו אותה גם אחרי האירוע לא מצאו שהיא סובלת מן התסמונת אלא מדיכאון מג'ורי הוא משיב כי אבחנה איננה אבחנה קלה ובוודאי כאשר קיים רקע קודם של בעיות נפשיות. הוא הזכיר כי בגלל הרקע הנפשי הוא קבע לה קשר של החמרה בשיעור 50% ולא גרימה.
25.     עוד נשאל ד"ר שיפר האם הוא רואה את האירוע של קבלת שיחת הטלפון המודיעה על רצח החברה הטובה כאירוע שעל פי הקריטריונים של ה- DSM-4 (ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי) זהו אירוע שהוא טראומטי כהגדרתו בקריטריונים והוא ענה:
"ש. ... בוא נגיד, אתה לא תאמר למשל שמתקשרים למישהו ומודיעים לו שמישהו יקר לו נמצא בבית חולים אחרי תאונת דרכים,
ת : על פי היכרותי של המקרה זה היה צלצול וביקור בזירת הרצח ומראות של ה,
ש : עזוב רגע .
ת : לא זה לא ככה זה לא רק צלצול . זה לא רק צלצול וזהו."
(עמוד 8 שורות 31 עד 35 לפרוטוקול)
כלומר מתשובתו של ד"ר שיפר וכן מהמשך עדותו עולה כי הוא שם דגש על הביקור בזירת הרצח ואילו הטלפון לכשעצמו אינו מספיק לעמידה בקריטריון הראשון (A) של התסמונת.
26.     המומחה מטעם המערערת הסכים שאין במהלך השנים מאז האירוע (דצמבר 2000) ועד הפנייה למיון (במאי 2004) תיעוד רפואי של תלונות שנמסרו לרופאים ומתאימות לתסמונת (עמוד 9 שורה 41 עד עמוד 10 שורה 5).
27.     המומחה מטעם המשיב, ד"ר בקר, קבע בחוות דעתו כי אין קשר בין האירוע של רצח חברתה לבין מצבה הנפשי של המערערת. הוא מציין כי שלושה מומחים שבדקו אותה לאחר האירוע מצאו כי היא לוקה בדיכאון ולא היה באבחנתם אזכור לתסמונת. עוד הוא מציין כי האירוע נושא הטראומה הוא גבולי מאד מבחינת הקריטריונים של הטראומה על פי ה- DSM-4 ובנוסף הוא לא מצא בבדיקתו תמונה קלינית מתאימה. לפיכך הוא קובע כי היא "סובלת ממצבים דכאוניים על רקע מחלתה הבסיסית."
28.     ד"ר בקר גם מזכיר כי שבועיים טרם הגשת התביעה לקצין תגמולים פנתה המערערת לראשונה לפסיכיאטר ותיארה בפניו את האירוע כגורם שהשפיע עליה נפשית.
דיון והכרעה
29.     הועדה מוצאת כי דין הערעור להידחות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
30.     נטל ההוכחה לקיום קשר סיבתי בין השירות לבין הנכות הנטענת מוטל על המערער (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט פ"ד מה(5) 203. "אין די בכך שהמערער יוכיח כי קיימת אפשרות לקיום קשר סיבתי בין מחתו והשרות, שומה עליו להראות כי זו האפשרות המסתברת יותר וכי הקשר מתקבל מאד על הדעת." (ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט פ"ד מד(3) 646, בעמוד 654).
31.     על המערערת מוטל, איפוא, הנטל להוכיח כי יש לה הפרעה נפשית מסוג PTSD וכי הפרעה זו היא תוצאה של חשיפתה לאירוע רצח חברתה וכי הדבר קשור לשרותה במשטרה.
32.     ראשית נבהיר כי מחלתה העיקרית והבסיסית של המערערת היא מחלת הדיכאון אשר תקפה אותה באורח קשה בשנת 1994. המחלה ככל הנראה שוב הקשתה על תפקודה גם בשנת 1999 כאשר ישנו מסמך לפיו היא נעדרה מעבודתה חודשיים ללא אישור. יתר על כן קיים מסמך הקובע כי במשך השנתיים האחרונות לשרותה במשטרה נעדרה 400 יום. המסמך נושא תאריך מדצמבר 2001 מכאן שבמהלך שנת 2000 ושנת 2001 נעדרה המערערת יותר משנה. הואיל ועל פי המסמכים הרפואיים מצבה החל להדרדר שוב במאי 2001, עולה שגם קודם לארוע שהיה בדצמבר 2000 נעדרה רבות מעבודתה. איננו מתעלמים מן המסמך שנושא תאריך נובמבר 2000 (חדש טרם האירוע) אשר מזכיר את בעיותיה האישיות ואת הקשיים שלה , אך מציין כי "כיום יודעת יפה להתמודד עימם ומשגיחה על כך שהעבודה תעשה. מעולה בהספק קבלת שיחות 100." ובהמשך: "בתקופה האחרונה ידעה להקפיד לשמור על הספק עבודה אדיר.". ממסמך זה עולה שהיו בעיות לא רק בעבר הרחוק (1994) אלא גם בעבר הקרוב יותר לכתיבת המסמך, אולם המערערת הצליחה "לאחרונה", בסמוך לכתיבת המסמך, להתגבר עליהם ולתפקד מצוין בתקופת כתיבת המסמך.
33.     המערערת טוענת כטענה ראשונה ובהסתמך על חוות דעתו של ד"ר שיפר כי היא חולה בתסמונת בתר חבלתית, אשר התעצמה על רקע אישיותה. המשיב קבע בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר בקר כי המערערת סובלת ממצבים דיכאוניים על רקע מחלתה הבסיסית שהיא דיכאון.
34.     הוועדה מעדיפה לעניין האבחנה ממנה היא סובלת את חוות דעתו של ד"ר שיפר ואבחנתו כי מדובר בתסמונת בתר חבלתית, אשר התעצמה על רקע אישיותה ומחלתה הבסיסית. המומחה מטעם המערערת מצא כי היא סובלת מ"נדודי שינה, סיוטים, רגשות אשם, מחשבות רומינטיביות סביב המתרחש, מצב רוח ירוד וירידה דרסטית בתפקוד התעסוקתי, משפחתי וחברתי." עוד הוא מציין כי היא החלה להימנע מחשיפה לאמצעי התקשורת, כדי לא לשמוע על מקרי רצח. יש לציין שד"ר שם דוד כתב במסמך רפואי ב -2004 כי היא נמנעת מלענות לטלפון וכי יש לה זכרונות חודרניים. גם במסמך מיום 2.2.02 כותבת ד"ר גונופולסקי, כי מצבה הדרדר בעקבות רצח חברתה וכי יש לה רגשות אשם סביב הרצח. מסמך זה של ד"ר גונופולסקי סותר את הטענה של המשיב כי אין מסמכים רפואיים המתארים קשר בין הרצח למצבה הנפשי קודם למועד הגשת התביעה.
35.     ספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM-4) קובע ארבעה קריטריונים אבחנתיים עיקריים לתסמונת.
קריטריון A קובע:
“1. The person experienced witnessed or was confronted with an event or events that involved actual or threaten death or serious injury or a threat to the physical integrity of self or others.
2.The person's response involved intense fear, helplessness or horror.”
קריטריון B קובע:
“The traumatic event persistently re-experienced in one or more of the following ways:

  1. Recurrent and intrusive distressing recollections of the event, including imaging, thoughts or perceptions.
  2. Recurrent distressing dreams of the event.

קריטריון C קובע:
“Persistent avoidance of stimuli associated with the trauma and numbing of general responsiveness not present before the trauma as indicated by at least three of the following,

2.Efforts to avoid activities places or people that arouse recollection of the trauma.

4. Markedly diminished interest of participation in significant activities.
קריטריון D קובע:
“Persistent symptoms of increased arousal as indicated at least by two of the following:
1. Difficulty falling or staying asleep…
36.     ד"ר בקר התייחס לקריטריונים בחקירתו הנגדית ובחוות דעתו. לדעתו גם כאשר מביאים בחשבון את הביקור בזירת הרצח ולא רק קבלת שיחת טלפון, הרי שהאירוע כולו עונה על קריטריון A, באופן גבולי בלבד. זיכרונות חודרניים (קריטריון B) מוזכרים אך ורק במסמך השני של ד"ר שם דוד (מאוגוסט 2004). אשר לקריטריון C קשה למצוא סימוכין של ממש בדבריה ל"הימנעות", אולם במסמכיו של ד"ר שם דוד ניתן למצוא תימוכין להתנהגות הימנעותית וכך גם בחוות דעתו של ד"ר שיפר. אשר לבעיות בשינה (קריטריון D) יש על כך דיווחים סותרים (כאשר מחד נאמר כי היא ישנה היטב אך מרגישה עייפה, ואילו בפני ד"ר שיפר ציינה נדודי שינה), לכן שוב ניתן לומר כי באופן גבולי היא עונה על הקריטריונים.
37.     לפיכך בהתחשב במסמכים השונים וגם בדבריו של ד"ר בקר שאינו חד משמעי בסוגייה זו, כאשר הוא מציין שהאירוע הוא "גבולי" מבחינת התאמתו לקריטריון A של PTSD אך אינו שולל לחלוטין את ההתאמה, וכן הוא מציין שקריטריון B ו- C קיימים ברישומים הרפואיים, אך יחד עם זאת אינו מסתמך עליהם, באשר הם נערכו בסמוך להגשת התביעה, נראה כי הוועדה בעניין זה יכולה ללכת לקראת המערערת ולקבוע, כי אכן מדובר במקרה גבולי וכי המערערת סובלת בנוסף למחלת הדיכאון הבסיסית שלה גם מתסמינים של תסמונת בתר חבלתית בעקבות רצח חברתה. אך בכך אין כדי לסייע למערערת, שכן לדעתנו אין קשר בין שרותה במשטרה להיחשפותה לאירוע.
38.     אין מחלוקת כמובן שאין קשר בין שירותה במשטרה לעצם הרצח, שבוצע על ידי בעלה של הנרצחת. אולם המערערת טוענת, כאמור, בהסתמך על חוות דעת ד"ר שיפר, כי הטריגר למחלתה הוא קבלת שיחת הטלפון המודיעה על הרצח במסגרת תפקידה כמוקדנית ומייד לאחר מכן הביקור בזירת הרצח, אמנם לאחר שהגופה כבר הוצאה משם, אולם כאשר סימני דם נראו עדיין בבית, ואשר נטען על ידי ד"ר שיפר, כי שניהם (גם השיחה וגם הביקור) נעשו במסגרת תפקידה כשוטרת. גם אם נקבל את עמדת המערערת כי מדובר במקרה טראומטי העומד בקריטריונים לתסמונת, ואנו סבורים כד"ר בקר שמדובר לכל היותר במקרה גבולי, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי רק שיחת הטלפון הייתה במסגרת תפקידה ולא הביקור בזירת הרצח.
לפי העדות של המערערת עצמה, הביקור בזירת הרצח היה ביוזמת אחותה, שבאה לטפל במערערת לאחר שהתעלפה בעקבות קבלת ההודעה. כאשר באו לבית הנרצחת הייתה הכניסה לבית אסורה לכולם, משום שהבית הוכרז כ"זירת רצח". בני משפחת הנרצחת כבר היו שם והם ביקשו מהמערערת לנצל את עובדת היותה שוטרת על מנת להיכנס לבית ולהוציא בגדים לילדים. מכאן שהסיבה לכניסתה לזירת הרצח לא הייתה כלל קשורה לתפקידה, אלא על מנת לסייע כחברה טובה למשפחת הנרצחת. בהינתן שגם לדעת ד"ר שיפר שיחת טלפון בלבד מהווה "גורם סביר פחות" להופעת התסמונת, הרי שאנו קובעים כי האירוע של הביקור בזירת הרצח, שהוא נדבך חשוב לדעת ד"ר שיפר בטראומה, לא היה במסגרת תפקידה.
39.     מכאן ששיחת הטלפון, שאינה מספקת כגורם לטראומה, היא האירוע היחיד, שהיה במסגרת תפקידה והוא אינו מספיק על פי קריטריון A, אפילו לדעת המומחה מטעמה של המערערת. לפיכך אין לקשור בין שירותה במשטרה לאותם תסמינים שמהם סובלת המערערת שחלקם נובעים ממחלת הדיכאון הבסיסית שלה וחלקם ניתן לקשר באופן גבולי לתסמונת הבתר חבלתית.
40.     לפיכך הועדה קובעת כי אין קשר בין מצבה הנפשי של המערערת לבין שרותה במשטרה.
סיכום
הערעור נדחה.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
המזכירות תחזיר למשיב את התיק הרפואי.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה.


משפט מסחרי
דיני מקרקעין
דיני נזיקין
דיני ביטוח
דיני עבודה
דיני מיסים
פשיטת רגל
דיני בנקאות
קניין רוחני
דיני תעבורה
משפט פלילי
דיני משפחה
משפט מנהלי
הגנת הצרכן
סדרי דין









רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון