סעיף 54 ל [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע כי אם פסק בית משפט במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. בית המשפט ציין כי טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה. לצורך התנאי שבסעיף 54 ל ניתן להסתפק במתן אמון מלא בעדותו של בעל-הדין. אמנם על בית-המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל-דין, וברוב המקרים יידרש סיוע חיצוני לעדות. עם זאת, מתן אמון מלא בגירסת בעל-הדין, לעצמו, יכול אף הוא להוות הנמקה מספקת לצורך סעיף 54. מתן אמון מלא בעדותו של בעל-הדין משמע כי בסופו של דבר, לאחר שבית-המשפט צירף דבר לדבר ומצא כי מבחינת הגיונם של דברים, סבירותם והשתלבותה של העדות במכלול הראיות והנסיבות אין בה מתום, עדיין מוטלת עליו חובה לפרט ולנמק מסקנתו זו. הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה אכן אירעה בנסיבות הנטענות על ידי התובע. להלן פסק דין בנושא עדות יחידה של בעל דין: פסק דין מבוא 1. בפני, תביעת התובע יליד 12.6.1960 בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה שאירעה ביום 29.6.03 בשעה 10:00 עת נהג לטענתו בקטנועו (להלן: "התאונה"). 2. לטענת התובע, התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 3. המחלוקת שבין הצדדים הינה בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק, ולחילופין בשאלה האם התאונה הינה "תאונת עבודה". 4. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי בישיבת יום 15.6.08 את חקירתו הנגדית של התובע ואת טיעוניהם בעל פה של ב"כ בעלי הדין. כן קראתי בעיון את המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, לרבות חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש ד"ר נחום הלפרין האורטופד אשר קבע כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10%. 5. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. ממצאים ומסקנות שאלת החבות 6. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה אכן אירעה בנסיבות הנטענות על ידי התובע. 7. עדותו של התובע בתיק זה, בכל הנוגע לשאלות השנויות במחלוקת שבין הצדדים, הינה עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך. 8. התובע ושניים מאחיו הינם בעלים של עסק למכירת שטיחים ופרקטים הנמצא ברח' העליה בתל אביב. עסקינן בעסק משפחתי המפרנס את משפחותיהם של שלושת האחים. עסק זה מתנהל מזה כמה עשרות שנים. 9. לטענת התובע, ביום 29.6.03 בשעה 10:00 נהג בקטנוע שבבעלותו בעיר חולון במטרה לקנות עוגה בקונדיטוריה "עיני", משם התכוון לסור לבקר ידידה. תוך כדי נסיעה בכיכר סטרומה החליק האופנוע, והתובע נפגע בברכו הימנית וברגליו. 10. לדברי התובע, אותה עת היו יחסיו עם אשתו מעורערים מאוד וכדבריו בחקירתו הנגדית הוא נהג "להתהולל". התובע נשאל בעניין זה על ידי ביהמ"ש: "... ש. כמה פעמים בשבוע היית יוצא מהעבודה לענייניים "פרטיים". ת. יכל להיות פעמים שלוש בשבוע, זה לא לצאת שעות, זה לצאת לשעה לתת גיחה לתת סטוץ קטן ולחזור". (עמ' 11 לפרוטוקול ישיבת יום 15.6.08). 11. כן הוסיף וטען התובע כי נהג בדרך זאת במשך מספר שנים בתקופה שקדמה לתאונה. 12. בעקבות התאונה חזר בו התובע מכוונתו לנסוע לאותה ידידה. בחקירתו הנגדית התובע לא זכר את פרטי ומען מגוריה של אותה ידידה. התובע שב לעסק מתוך הנחה שהכאבים יחלפו. לדברי התובע, כל אותו יום נח בבית העסק ולא עבד בשל הכאבים בברכו, אך נמנע מלספר לאחיו על דבר אירוע התאונה שכן לא רצה "להבהילם". 13. ביום התאונה בשעה 22:17 פנה התובע לחדר המיון בבית החולים "וולפסון" שם דיווח כי החליק מקטנועו ונחבל בברכו הימנית. התובע טופל, ברכו צולמה והוא שוחרר עם הוראות להמשך מעקב רפואי ומנוחה בביתו למשך 5 ימים. 14. יאמר כי בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית נטען כי ממקום התאונה פונה התובע לביה"ח. 15. התובע המתגורר בראשל"צ נסע, לטענתו, למחרת היום לבית העסק ודיווח לאחיו על קרות אירוע התאונה ועל החבלה שנחבל. לדברי התובע, חשש להבהיל את אחיו ועל כן נסע מביתו לבית העסק על מנת לדווח לאחיו, פנים אל פנים, על קרות התאונה ועל פציעתו בה. 16. כאשר נשאל התובע מתי דיווח לראשונה לאחיו על דבר אירוע התאונה השיב בתחילה "בדיעבד אחרי כמה שבועות, שבוע אמרתי להם שהיתה לי תאונה וקרה לי כך וכך. לא בזמן אמת שיבהלו". (עמ' 8 לפרוטוקול). 17. בהמשך תיקן התובע את דבריו וטען כי דיווח לאחיו על אירוע התאונה למחרת ביקורו בבית החולים וולפסון. יובהר כי במהלך העדות עקבתי אחר רישום הפרוטוקול בסוגיה זו - תשובתו הראשונה של התובע נרשמה כדבעי ואין עסקינן בהקלדה שגויה. 18. התובע הציג מצג לפיו מערכת היחסים בין האחים הינה קרובה מאוד וכי תרומתו לעסק של כל אחד מהם ומשיכת כספים מרווחי העסק מתבצעת כדרך החיים הנהוגה בקיבוץ, דהיינו כדבריו כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו. 19. התאונה אירעה במהלך יום העבודה. התובע הינו עצמאי. מחד הציג התובע את עצמו כאדם אחראי מסור וחרוץ וכמי שהיה היחיד בעסק שעסק בהתקנות פרקטים, ומאידך הציג עצמו כמי שנהג ל"התהולל" על חשבון שעות העבודה. 20. התובע נמנע מליתן כל פרט באשר לזהות אותה ידידה לרבות מקום מגוריה; מערכת יחסיו עמה; האם עסקינן בפגישה ראשונה וחד פעמית; האם עסקינן במערכת יחסים מתמשכת; הכיצד מחד זכר כי היה בדרכו לקונדיטוריה על מנת לרכוש עוגה לאותה ידידה, אך מאידך אינו זוכר כל פרט אודותיה. 21. אין זה סביר כי התובע לא זכר דבר ביחס לזהות אותה ידידה. מקובל עליי כי התובע נמנע מלזמן את אותה ידידה על מנת שתתמוך בגירסתו. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כי התובע לא טען שאשתו לא ידעה כי הוא נוהג ל"התהולל" ועל כן לא היתה מניעה מטעמו למסור פרטים נוספים, ולו גם כלליים, באשר לאותה ידידה, גם אם ביקש להימנע מלחשוף את זהותה. 22. חזקה על אחיו של התובע כי אם אכן נהג "להתהולל" במשך מספר שנים, תוך שהוא עושה זאת על חשבון העבודה - הם היו מודעים להעדרויותיו אלו. לדברי התובע, הוא היה המתקין היחידי של פרקטים בבית העסק וכי עשה זאת, מעת לעת, בהתאם לצורך. על כן, חזקה על אחיו של התובע כי יכלו לדעת, נוכח "פעילותו" המתמשכת, כי הוא "מתהולל" מפעם לפעם, ואינו עוסק בהתקנות ועל כן יכלו לתמוך בטענתו זו. 23. התובע נמנע מלזמן לעדות את מי מאחיו על מנת שיתמוך בגירסתו וכן לא זימן לעדות את אשתו אשר יחסיהם השתפרו מאז התאונה. יאמר כי התובע הינו כיום אב לארבעה ילדים כאשר שלושה מתוכם נולדו לאחר התאונה, דבר שיש בו להעיד על השיפור במערכת היחסים שבין התובע לאשתו. 24. בתצהירו, הצהיר התובע כי "בעקבות התאונה ובשל פציעתי נעדרתי מעבודתי למשך 216 יום (10/3/04 - 30/6/03) ונגרם לי הפסד השתכרות מלא". (סעיף 20 לתצהיר). 25. בחקירתו הנגדית נשאל התובע אודות העדרותו בתקופת אי הכושר המוחלט שנקבעה לו על ידי רופאיו ואושרה לו על ידי המומחה הרפואי: "ש. יכול להיות שהגעת לחנות ולא עשית שום דבר או שישבת 7 חודשים בבית ולא נכנסת לחנות. ת. אני יכול לקפוץ ולשים עין, אבל להגיד שבאתי לעבודה - אי אפשר להגיד שבאתי לעבודה. להגיד שהתעלמתי מהחנות כי נפצעתי ברגל - זו בדיחה אבל לא יכולתי לעבוד . לא עשיתי התקנות וגם לא מכרתי. ש. אם היו מביאים לך את האחים שלך שניהם היו יכולים להעיד שאתה 7 חודשים לא נקפת אצבע בשותפות וכל השכר שקיבלת היה שכר למרות שלא היית. ת. את מקצינה ואת אומרת שלא היית בכלל ולא נכנסתי בכלל וזה לא נכון. כבעלים באתי ושמתי מדי פעם עין אבל לא עבדתי. (שורות 6-14 בעמ' 14 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. האם זה נכון שהתייצבת בחנות בחודש יולי 2003. ת. לא זוכר בדיוק ביולי 2003, אם זה שבוע אחר כך או חודש. אני בעצמי אמרתי שהגעתי לחנות אבל לא לשם עבודה. אני לא קורא לזה מבחינתי עבודה. אם אחי יבקש ממני לטפל בזה או להתקשר לזה אני אעשה את זה, ומבחינתי זה לא עבודה" (עמ' 17 לפרוטוקול). 26. בהמשך הוברר כי כל תקופת העדרותו, המשיך התובע לקבל את מלוא חלקו מהעסק כ"מתנה" מאחיו, מבלי שנדרש להחזירו, שכן, כאמור, עסקינן במעין "קיבוץ". 27. בתצהיר הבריאות הצהיר התובע על שתי תאונות דרכים בלבד שאירעו לו עובר לתאונה נשוא התביעה. ברם, הוכח כי התובע נפגע ב-5 תאונות דרכים נוספות. בתשובה לשאלה מדוע לא הצהיר על כל התאונות השיב התובע "לא זוכר איזה תאונות היו לי...אני חתמתי לכם על מסמך וויתור סודיות בריאות של כל מה שחסר, כל דבר שרציתם לדעת חתמתי לה על הטופס וויתור סודיות". (עמ' 23 לפרוטוקול). 28. תביעת התובע הוגשה ביום 27.12.04, דהיינו כשנה ומחצה לאחר אירוע התאונה. בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת ביום 1.9.05 הוכחשו עצם קרות התאונה ונסיבותיה והנתבעת אף עתרה לפיצול הדיון כך שתידון תחילה שאלת החבות. 29. בהחלטתי מיום 28.9.05 הוריתי על מינויו של פרופ' הלפרין כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, אולם קבעתי כי "...משמדובר בתאונת עבודה, לטענת הנתבעת, יישא התובע בשכר טרחת המומחה בשלב זה. תובע/ת החולק/ת על הטענה כי בתאונת עבודה עסקינן, רשאי/ת להגיש לבית המשפט תצהיר ובו תפורטנה נסיבות אירוע התאונה". (סעיף 3 להחלטה). 30. כ-4 חודשים לאחר מכן הגיש התובע תצהיר בדבר נסיבות אירוע התאונה ובו הצהיר כי זו אירעה בעת שנהג על קטנועו ב"...במטרה לקנות עוגה בקונדיטוריה 'עיני' ... אלמלא התאונה, הייתי ממשיך לביקור אצל ידידה שלי. לתאונה לא היה כל קשר לעבודתי...." 31. הנתבעת התנגדה לבקשת התובע לחייבה לשאת בשכ"ט המומחה, אולם בהחלטתי מיום 26.2.06 נעתרתי לבקשת התובע. 32. לטענת התובע, הוא לא סיפר לאחיו ביום התאונה, אודות אירועה, כמו גם באשר לנסיבותיה - שכן אינו נוהג לשתף אחרים בענייניו. טענה זו אינה מתיישבת עם האידיליה הקיבוצית שהציג התובע. 33. סעיף 54 ל [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים...". 34. בע"א (מרכז) (2708-08-07) נאות ארז והשקעות בע"מ ואח' נ' בראון מימון סקר ביהמ"ש את ההלכה בעניין עדות יחידה של בעל דין: "ב" 761/79 ' ' "" ", " (2) 48, 56 (1986) פורש הטעם להוראת סעיף 54 הנ"ל מפי כבוד מ"מ הנשיא ח' כהן: "טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה". ב" 295/89 ' , " (1) 733, 738 (1992) נאמר: "... בעניננו נתן השופט המלמד 'אמון מלא' באמיתותה של עדות המשיבה והסתייג לחלוטין מגירסת המערער. די בכך כדי לאפשר לבית המשפט להתבסס על עדות זו." בנוסף: ראו " 33/07 בני רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ - ניתן ביום 05.07.2007). דין הוא אפוא שלצורך התנאי שבסעיף 54 ל ניתן להסתפק במתן אמון מלא בעדותו של בעל-הדין. אמנם על בית-המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל-דין, וברוב המקרים יידרש סיוע חיצוני לעדות. עם זאת, מתן אמון מלא בגירסת בעל-הדין, לעצמו, יכול אף הוא להוות הנמקה מספקת לצורך סעיף 54. מתן אמון מלא בעדותו של בעל-הדין משמע כי בסופו של דבר, לאחר שבית-המשפט צירף דבר לדבר ומצא כי מבחינת הגיונם של דברים, סבירותם והשתלבותה של העדות במכלול הראיות והנסיבות אין בה מתום, עדיין מוטלת עליו חובה לפרט ולנמק מסקנתו זו. מן הכלל אל הפרט: בענייננו נתן בית משפט קמא אמון בעדותו של המשיב, תוך שהוא מפרט בפסק דינו מה הניע אותו לעשות כן וכמפורט לעיל. אנו סבורים שבכך מילא בית המשפט כהלכה אחר מצוות סעיף 54 הנ"ל". 35. נשאלת השאלה, האם בנסיבות דנן הנני יכול לפרט בפסק דיני מה הניעני לעשות כן. 36. להערכתי, בכל הנוגע לנסיבות אירוע התאונה, כמו גם באשר לאותה ידידה - התובע מגלה טפח ומסתיר טפחיים. התובע יכול וצריך היה לדעת כי הנתבעת חולקת על טענתו כי פגיעתו לא ארעה בנסיבות המקימות עילה עפ"י החוק וכן ידע כי הנתבעת חולקת על טענתו כי אין עסקינן בתאונת עבודה. למרות זאת, התובע לא ניסה לבסס טענתו מעבר לעדותו, כאמור לעיל. 37. התובע לא הצהיר בתצהיר הבריאות על 5 תאונות דרכים נוספות שארעו לו. 38. התובע הציג מצג לפיו נעדר מבית העסק במשך 7 חודשים תמימים בעוד שבחקירתו הנגדית, לאחר שהוצגה בפניו גרסה שמסר לחוקר ולפיה הגיע לבית העסק עוד בחודש יולי, - חזר בו, אך טען שאין זו עבודה. עסקינן בהודאה חלקית. 39. התובע הציג מצג לפיו לא קיבל כל שכר בתקופת העדרותו מבית העסק - עובדה שהוברר כי אינה מדויקת. 40. לא שוכנעתי כי התובע לא היה מסוגל, בתקופת אי הכושר, לסייע לאחיו בהשגחה בחנות העסק וליתן שירות בישיבה בסמוך לקופה. ספק בעיניי אם אכן לא עשה זאת בחלק ניכר מאותה תקופה, וכי בשל כך שולם לו חלקו בעסק. 41. התובע נמנע מלזמן את מי מאחיו לתמיכה בטענותיו, לרבות בטענתו כי נחבל בבוקר התאונה וכי לאחר ששב לבית העסק, ישב בחוסר מעש כשהוא סובל מכאבים ולמרות זאת לא סיפר על כך לאחיו. 42. נתתי דעתי כי הנתבעת חזרה בה מהעדתם של החוקר, אחד מאחייניו של התובע ואחד מהקבלנים להתקנת פרקטים העובד עם העסק - ברם, אין די בכך על מנת לסייע בידי התובע. סוף דבר 43. לאור האמור לעיל איני יכול לקבוע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קרות התאונה וזאת אף מבלי שהבאתי בחשבון את ההלכה בדבר הימנעות מהבאת ראיה. 44. בנסיבות אלו, איני מוצא מקום לדון בשאלת גובה הנזק. 45. אשר על כן, הנני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. עדותדיוןעדות יחידה