חיילת אושפזה במצב פסיכוטי בבית החולים תל השומר ואובחנה כסובלת מסכיזופרניה. החיילת הגישה תביעה להכרה בזכות על פי חוק הנכים. בתצהיר שהגישה המערערת במסגרת בירור תביעתה אצל היא קשרה את פרוץ מחלתה להשפלתה על-ידי הסרס"פית שלה בטירונות, אכזבה מתפקידה כפקידה ולחץ מתחקיר בטחוני שעברה. בית המשפט קיבל את הטענה לקשר של גרימה בין השירות למחלה. להלן פסק דין בנושא מחלת נפש עקב השפלות בצבא: פסק-דין זהו ערעור על החלטת ועדת הערעורים (להלן:- "ועדת הערעורים" או "הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (להלן:- "חוק הנכים"), מיום 15.9.03, שדחתה את ערעור המערערת על החלטת המשיב. 1. הרקע: (א) המערערת, ילידת התגייסה לשירות צבאי בצה"ל, בפרופיל 65 עקב אסטמה. המערערת עברה טירונות במשך 3 שבועות במחנה 80, לאחריה הוחלט להציבה בתפקיד קרוב לבית כפקידה בלהק חיל אוויר והיא נשלחה לחודש לביתה עד לסיום התחקיר הבטחוני. בתום חודש הוצבה המערערת בקריה. (ב) ביום 6.2.99 אושפזה המערערת במצב פסיכוטי בבית החולים תל השומר ואובחנה כסובלת מסכיזופרניה. (ג) המערערת הגישה תביעה להכרה בזכות על-פי חוק הנכים. בתצהיר שהגישה המערערת במסגרת בירור תביעתה אצל המשיב היא קשרה את פרוץ מחלתה להשפלתה על-ידי הסרס"פית שלה בטירונות, אכזבה מתפקידה כפקידה ולחץ מתחקיר בטחוני שעברה. ביום 3.8.00 נדחתה תביעתה על-ידי המשיב בנימוק שאין קשר בין מחלת הנפש ממנה סובלת המערערת ובין תנאי שירותה הצבאי (להלן:- "החלטת המשיב"). (ד) המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב, והערעור נדון לפני ועדת הערעורים. כל צד הגיש חוות דעת רפואית מטעמו והמומחים נחקרו. (ה) ביום 15.9.03 דחתה ועדת הערעורים את הערעור. 2. החלטת הוועדה החלטת הועדה ניתנה בדעת רוב (השופטת רביד וד"ר חנינא קכל) ועיקריה הם כדלקמן: (א) הוועדה העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב (להלן:- "פרופ' קוטלר") על חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת (להלן:- "פרופ' לוי") וקבעה שלא היה בתנאי השירות של המערערת כל מתח חריג שהביא לפרוץ המחלה. (ב) עוד קבעה הוועדה, שטענתה של המערערת באשר ליחס הקשה שקיבלה בטירונות, לא הועלתה בעת אישפוזה, אין לה זכר בתיעוד מתקופת האשפוז, ומדובר בניסיון מאוחר לתאר ארועים כ"מלחיצים" כדי לקבל הכרה לפי חוק הנכים, ולא בארועים שגרמו לה ללחץ של ממש. (ג) לבסוף קבעה הוועדה, שאין בארועים המתוארים כדי להוות ארועי לחץ אובייקטיבים וכן שגם מבחינת קשר הזמנים אין למצוא קשר בין המחלה לבין הטירונות ולשירות, שכן, המחלה פרצה במהלך חד של מספר ימים כ- 5 שבועות אחרי הטירונות, כשמתוך תקופה זו שהתה המערערת בבית כחודש. עו"ד נילי רמון, חברת הועדה, סברה שיש לקבל את הערעור מטעמים אחדים: המחלה פרצה בעת שירותה הצבאי של המערערת, היא תיפקדה טוב לפני כן והתגברה על הקשיים שנקרו בדרכה. עו"ד רמון גם העדיפה את חוות דעתו של ד"ר לוי. 3. הערעור (א) המערערת טוענת שהוועדה התעלמה בהחלטתה מהלכת השירות הקצר שנקבעה בע"א 472/89 קצין תגמולים נ' רוט, פד"י מה(5) 203, 214 (להלן:- "הלכת רוט"), שמעבירה את הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי לשירות לקצין התגמולים. כן היא טוענת, שהוועדה התעלמה מגיליון הבדיקה מיום 6.2.99, שלפיו הגיוס לצבא והתפקיד החדש היו גורמי דחק בפרוץ מחלתה של המערערת. (ד) המערערת מוסיפה וטוענת שהוועדה טעתה כשנתנה משקל יתר לתיק האשפוז, תוך ניסיון לחפש בו איזכור לתנאי השירות, מפני שבמועד שבו נערכו סיכומי המחלה הייתה המערערת במצב פסיכוטי פעיל ומצב זכרונה לטווח קצר היה ירוד. (ה) המערערת טוענת עוד שהוועדה התעלמה מהודאת פרופ' קוטלר בחקירתו שיש בתנאי שירות המערערת כדי להביא לפרוץ מחלתה; וכן התעלמה מחקירות המומחים הרפואיים לפניה, ומכך שגרסתה של המערערת הייתה אחידה ועקבית ואף הוכרזה כאמינה על-ידי שני המומחים הרפואיים. (ו) לבסוף טוענת המערערת שנקודת המוצא שהנחתה את הוועדה שעל המערערת היה להוכיח מתח חריג, לצורך הכרת נכותה, היא טעות משפטית המנוגדת הן להלכת השירות הקצר הן להלכה שכל שעל התובע להוכיח הוא קשר סיבתי בעל עוצמה מינימלית לשירות בצבא. 4. טענות המשיב (א) המשיב טוען שהוועדה צדקה כאשר בחנה את עוצמת המתח ששרר בתנאי השירות של המערערת וכן בקביעתה שלא היה בתנאי השירות של המערערת כל מתח חריג שהביא לפרוץ המחלה. (ב) המשיב מוסיף וטוען שבצדק קבעה הוועדה, מחד גיסא, שאין בתיק האשפוז אזכורים ליחס בלתי נאות מצד הצבא כלפי המערערת, ומאידך גיסא נזכרו בעיות רבות אחרות של המערערת עם משפחתה, הפרעות אכילה קשות ועוד. (ג) המשיב טוען עוד שצדקה הוועדה בקביעתה שאין בארועים המתוארים כדי להוות אירועי לחץ אובייקטיבים, אשר הוועדה על-פי הנחית הפסיקה, רשאית לקבוע כי הם גורמים לפרוץ מחלת הסכיזופרניה, וכן שהמערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שתנאי השירות הם שגרמו לפרוץ מחלת הסכיזופרניה. (ד) לבסוף טוען המשיב שנסיבות שירותה של המערערת אינן מכוננות קשר סיבתי משפטי לנכות של המערערת וכן שמחוות דעתו של פרופ' לוי עולה שמה שגרם לפרוץ המחלה הוא התחקיר הבטחוני ותחושת התסכול והאכזבה על שהוצבה כפקידה בקריה, לענין זה נקבע בעבר שאכזבה משיבוץ בתפקיד אין בה די כדי לשמש בסיס להכרה בזכות המערער על-פי החוק. 5. דיון והכרעה לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק המוצגים, הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל. (א) עמדת המוצא ממנה יצאה הוועדה הנכבדה הייתה שעליה להכריע בשאלה האם היה בעוצמת המתח ששרר בתנאי שירותה של המערערת כדי להוות מתח חריג, אשר יש בו כדי להביא לפרוץ מחלת הסכיזופרניה. על המערערת היה להוכיח שני אלה: ראשית, כי הפגיעה היתה בתקופת שירותה של המערערת בצבא, ושנית, כי נכותה באה עליה "עקב שירותה". הנטל להוכחת קיומם של שני אלה מוטל על כתפה של המערערת (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פד"י נו(5) 732, 740; להלן:- "הלכת אביאן"). מאחר שאין מחלוקת באשר להתקיימות התנאי הראשון, נבחן את ההלכה לעניין התנאי השני, דהיינו "עקב השירות", ונבדוק האם אפשר לקשר קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה. (ב) קשר סיבתי עובדתי - האם התקיים קשר סיבתי עובדתי בין ארוע פלוני לבין פרוץ המחלה. המערערת בתצהירה מתארת השפלות ואיומים על-ידי הסרס"פית בטירונות, בדגש על ארוע ספציפי במטווח שהגדירה אותו כטראומה; בנוסף, היא מתארת אכזבה רבה מהשיבוץ לתפקיד החדש, ומחשבות רדיפה כתוצאה מהתחקיר הבטחוני שעברה. גרסתה של המערערת לא נסתרה ואף נקבעה כאמינה על-ידי שני המומחים הרפואיים. בנוסף, בקטע הבא מחקירתו של פרופ' קוטלר נאמר:- "ש. אילו היית מגיע למסקנה שכל מה שכתוב בתצהיר שלה באמת קרה. האם אז היית מכיר בה? ת. ...אם כל הנתונים שאכן אמרו היו מופיעים, והייתי משתכנע, ואני אומר במלוא ליבי, למרות שהארוע האובייקטיבי בעיני מינורי. אבל אם הייתי מבין שהסיקואלה, כלומר, התוצאות הפסיכולוגיות שלה היו כל כך ארוכות טווח, וכל כך עינו אותה, הייתי מכיר.... ש. לחצים של טירונות וקושי להסתגל במסגרת. האם לדעתך זה גורמי דחק? ת. זה גורמי דחק שצריך לשכלל אותם מול האדם, צריך לראות אותם, לשמוע אותם, לראות את האימפקט שלהם על האדם. ש. למה לא שכללת אותם לגבי המערערת? ת. כיוון שלא מצאתי שום אימות לאותה גרסה..." (שורות 8-27 בעמ' 15 לפרוטוקול מישיבת 8.7.02, מוצג "ג" במוצגי המערערת). לעניין זה אנו מקבלים את דעת המיעוט של עו"ד רמון וקובעים שאין לייחס משקל לכך שהמערערת לא ידעה לזהות את הגורמים להתפרצות המחלה ואף אין לתת עודף משקל להעדר אזכורים לשירות הצבאי בתיק האשפוז; יש בכך משום התעלמות ממצבה הנפשי של המערערת בזמן אשפוזה שמטבע הדברים לא איפשר קבלת אנמנזה ראויה. יתר על כן. ממסמך רפואי אובייקטיבי שנערך על-ידי הרופא המטפל ביום הראשון לאשפוזה של המערערת, עולה באופן מפורש, כי הגיוס לצבא והתפקיד החדש היו גורמי דחק בפרוץ מחלתה. לפיכך, טעתה הוועדה בקביעתה שאין בתיעוד הרפואי כל אזכור לשירות הצבאי. (ג) קשר סיבתי משפטי - גישת בתי המשפט לגבי חוק הנכים בכלל ולנושא של מחלות קונסטיטוציונליות בפרט, היא שיש לפרש את החוק ברוחב לב מתוך רצון להטיב עם הנכה:- "...הקו המנחה שיש לאמצו..., הוא, כי אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי - בין אם היא הייתה ידועה ובין אם הייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה." [הדגשה שלנו] (הלכת רוט, בעמ' 213; הלכת אביאן, בעמ' 748). לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי קבעה ההלכה מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. לצד היסוד הסובייקטיבי - רגישותו המיוחדת של הניזוק - יש לבחון גם יסוד אובייקטיבי בענייננו בכך שהאירוע האמור לא יהיה אירוע טריויאלי, שולי או שגרתי, אלא אירוע הקשור ליחודיות ומיוחדות של הצבא. (רע"א 4748/02 קצין התגמולים נ' בירתי, פ"די נז(4) 346, 348; להלן:- "עניין בירתי"). לגבי המבחן האובייקטיבי, נקבע כדלקמן:- "...על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא - באשר חיי צבא הם - או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של המחלה...אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא נכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. הקשר הסיבתי לשירות בצבא - באשר שירות בצבא הוא - חייב שיהא בעל עוצמה מינימלית עד שנכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית... לסיכום הדברים נאמר כך: ההלכה מביאה במניין שיקוליה - לטובתו של החייל הנפגע - את חולשותיו האינדיווידואליות של החייל, ואולם בה-בעת מקפידה היא לבחון אם אכן השירות בצבא - אם תרצו: ייחודיות השירות בצבא ומיוחדותו - הוא שהביא בפועל לפריצתה של המחלה. בייחוד כך...שעה שהמחלה לא פרצה בעקבות מקרה טראומטי או בשל "צבאיות" השירות בצבא...המבחן לקיומו של קשר סיבתי-משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות תולה עצמה במבחן משולב סובייקטיבי-אובייקטיבי. לא אך גולגולתו הדקה - שמא נאמר: הדקה-מכל-דקה - של החייל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המבחן הסובייקטיבי מבחן אובייקטיבי אף-הוא, דהיינו: מבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או 'במצב' חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית." (הלכת אביאן, 763-765). המחלוקת נסבה על קיומו של היסוד האובייקטיבי. ביישום דברים אלו על נסיבות המקרה דנן הגענו למסקנה, שאכן התקיים ארוע הקשור לייחודיות ומיוחדות של השירות בצבא. המערערת בתצהירה תיארה את יחסה המשפיל של הסרס"פית כלפיה, הן באופן כללי במטלות היומיום, הן בארוע שקרה במטווח. המערערת תיארה את הטראומה שפקדה אותה בשל אותו ארוע ואת תחושותיה הנפשיות בעקבותיו. בחקירתה של המערערת תיארה היא דברים נוספים כדוגמת הלילה הלבן שבו הסרס"פית לא נתנה לה לישון וכן שחשה מאויימת מפניה. אנו סבורים שארועים אלו הם אירועים ממשיים אשר יש בהם כדי לבסס קיומו של יסוד אוביקטיבי. כאמור, גרסת המערערת לא נסתרה ואף נקבעה כאמינה, הן על-ידי פרופ' לוי (סעיף 3 בעמ' 6 לחוות דעתו, מוצג "ה" במוצגי המערערת), הן על-ידי פרופ' קוטלר:- "ש. היא עשתה עליך רושם אמין? ת. היא בכלל נראית בחורה נחמדה ואמינה. ש. זה לא שאלתי. ת. לא. אני אומר, היא בחורה נחמדה ואמינה. ש. בחורה נחמדה ואמינה? ת. כן." (שורות 16-21 בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 8.7.02, מוצג "ג" במוצגי המערערת). ובמקום אחר:- "ש. נכון, שאם היית משתכנע, אתה, שהתקיים אצל המערערת גורם של דחק מספק בעינייך, בסמוך לפרוץ מחלתה, נכון שהיית מכיר כאן בקשר של גרימה? ת. אמת. לא רק שהייתי מכיר, אני חושב שעשיתי גם חיפוש מאוד אקטיבי לחפש אימות לגרסה הזאת...אני חיפשתי צדיק אחד בסדום שיאמת את הגרסה... לא מצאתי שום דבר. המערערת הביאה את הגרסה שלה. והגרסה שלה, אמרתי לך, היא לא נראית אישה שדוברת שקר היא נראית אמינה." (שורות 9-21 בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 8.7.02, מוצג "ג" למוצגי המערערת). כאמור, לדעתנו אין לתת יתר משקל להעדר אזכורים לגבי הצבא בתיק הרפואי, מה גם שאף לדברי פרופ' קוטלר המערערת אמינה. מן הראוי גם להוסיף ולציין, שאין אנו מקבלים את מסקנת הוועדה הנכבדה שאמירתה של המערערת בדבר רצונה לחזור ולשרת בצבא אינה מתיישבת עם טענותיה, כי אם היפוכו של דבר. המערערת ציינה רצונה זה ביום 9.3.99. אם נתבונן בסיכום המחלה שמופיע בתיק הרפואי נגלה, כי בזה הזמן בדיוק חלה החמרה במצבה של המערערת. מכאן מתבקשת המסקנה, כי אמירתה זו נאמרה במועד שבו היתה המערערת חולה בנפשה ולא ידעה לזהות מה טוב לה. מסקנה זו אף משתלבת עם המסקנה שלא ידעה לזהות את הגורמים להתפרצות המחלה, ולכן אין התייחסות לשירותה הצבאי בתיק האשפוז, מעבר למסמך עליו עמדנו. (ד) באשר לשיבוץ בתפקיד, נציין כי אכן לא כל החלטה על שיבוץ לתפקיד בצבא היא אופיינית לשירות הצבאי ככזה ולייחודיות ולמיוחדות שבו (רע"א 7737/01 ורובל נ' משרד הבטחון (לא פורסם)). אולם - "...החלטה בעת הגיוס, שמשמעותה שיבוץ בתפקיד מסוג מסוים (עורפי ולא קרבי, לדוגמה) היא ייחודית ומיוחדת לשירות הצבאי, ויש בה הממשות הנדרשת לשם הכרה באירוע הנגרם (או מוחמר) עקב השירות הצבאי." (עניין בירתי, בעמ' 349). אף אם היינו מניחים שלא היה די בשיבוץ המערערת לתפקיד החדש כדי לגרום לפריצת המחלה, הרי שבוודאי שהשיבוץ היתוסף לתחושות הנפשיות הקשות שחשה בעקבות הטירונות, וגרם להחמרת מצבה. באשר לפריצת המחלה - מקום בו פרצה המחלה לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, חזקה היא כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידו (ר' עניין רוט, בעמ' 214). (ה) למעלה מן הצורך נעיר, שלנוכח העובדה שהמחלה פרצה חודשיים בלבד לאחר גיוסה של המערערת לצבא, היה מקום להעביר את הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי אל המשיב (שם, שם). זה האחרון לא עמד בנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כאמור. עצם המתנתה של המערערת בביתה חודש ימים, אינה גורעת מן האמור. לכך נוסיף כי המערערת מתארת בתצהירה שהחלו לפקוד אותה מחשבות רדיפה כאשר הוברר לה שעתידים לערוך עליה בירור מקיף (סעיף 6 לתצהיר, מוצג "ד" למוצגי המערערת) ושישנה ואכלה ללא הפסקה. כלומר, אמנם פיזית הייתה בביתה, אך נפשה הייתה גם הייתה בצבא. (ו) לסיום, יפים דבריה של עו"ד רמון בדעת המיעוט כי:- "המערערת הצליחה להתגבר על הכל, להשתלב בחברה ולהיות תלמידה טובה, לצאת עם בחורים, לעבוד עבודה זמנית, לנסוע לטיול לחו"ל, כל זאת עד לשירותה הצבאי...בעבר כאשר נתקלה המערערת בקשיים היא התמודדה ויכלה להם ורק עתה במסגרת הלחץ הצבאי אשר היה שונה לגמרי מכל מה שהכירה - הוכרעה ושקעה במחלה." (עמ' 8 שורה 14 ואילך ועמ' 9 שורה 10 ואילך). משאין מחלוקת שהמערערת היתה בריאה בנפשה ערב גיוסה, משהוכר קשר סיבתי בין דחק לסכיזופרניה והוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בנסיבות העניין, הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל. 6. סוף דבר מכל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור וקובעים קשר של גרימה בין השירות למחלה. המשיב ישא בהוצאות המערערת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התחום הנפשיצבארפואההשפלהחולי נפששירות צבאי