מחלת נפש לפני גיוס לצה''ל

להלן החלטה בנושא מחלת נפש לפני גיוס לצה''ל: החלטה העובדות וההליכים זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 10.8.03 ולפיה אין קשר בין המחלה הנפשית ממנה סבל המערער עוד טרם גיוסו ובין תנאי שירותו הצבאי. המחלה ממנה סובל המערער היא מחלה אפקטיבית ביפולרית (להלן: "המחלה"). המערער נולד ביום 26.7.77 והתגייס לשרות חובה ביום 7.8.96. המערער התגייס בפרופיל 45 בשל ליקוי שמיעה ממנו הוא סובל מילדות. המערער התגייס לתפקיד שוטר צבאי במשטרה הצבאית. במהלך השרות המערער הופנה ביום 4.5.97 למיון פסיכיאטרי בבית החולים פוריה. בהמשך, ביום 22.12.97 הופנה לאשפוז בבית החולים תל השומר במחלקה פסיכיאטרית. ההפניה השניה לאשפוז היתה ע"י קב"ן, עקב מצב מאני פסיכוטי. בעקבות האשפוז מחודש דצמבר 97' שוחרר מן השרות בפרופיל 21. המערער טוען כי מצבו הנפשי נובע משירותו הצבאי. המשיב טוען כי גם טרם השרות סבל המערער מן המצב הנפשי ממנו הוא סובל היום וכי לא היה בתנאי שירותו של המערער כדי להוות טריגר משמעותי שיכול היה לגרום להתקף הפסיכוטי. הועדה שמעה את המערער, את פרופ' עמיחי לוי, פסיכיאטר, המומחה מטעם המערער ואת ד"ר בקר, המומחה מטעם המשיב. מצבו של המערער לפני השרות 5. המערער כתב בתצהירו כי סבל מליקוי שמיעה באוזן שמאל מלידה והתחנך לפיכך בבי"ס במסגרת של ליקוי שמיעה. עוד מסר המערער בתצהירו כי בסוף שנת 1995 נתקף חרדה רבה בשל אירוע לב שארע לאביו ומרוב דאגה לא הצליח לישון במשך שתי לילות רצופים ואף איבד את התיאבון. לדבריו, באותה תקופה, פגש פעם אחת את הפסיכיאטר, ד"ר רצוני, מביה"ח גהה, אשר את שמו קיבל ממכרים של הוריו, והוא אמר לו שאין לו שום בעיה פסיכיאטרית, אלא הוא מצוי במתח ורשם לו כדורי הרגעה. על פי האמור בתצהירו, לקח המערער כדור אחד בלבד ויומיים לאחר מכן כבר יצא לטיול סוכות של הצופים בתפקיד ראש גדוד. על פי תצהירו, למעט אותו אירוע, לא היה בכל טיפול נפשי אחר ולא סבל מכל בעיה פסיכיאטרית קודם לגיוס. 6. האירוע טרם הגיוס מוזכר גם במסמכים רפואיים. בסיכום מחלה מיום 22.12.97 מבי"ח תל השומר נכתב כי: "לדבריו, היו לו שני משברים נפשיים בעבר, האחד לפני שנתיים לאחר שאביו עבר אירוע לבבי, הוא היה במצב רוח מרומם, נבדק ע"י פסיכיאטר פרטי וטופל בתרופות... ההורים מספרים כי לפני שנתיים במהלך אירוע מאני, נבדק פעם אחת ע"י פסיכיאטר וטופל בבונדורמין בלבד." (ר' מסמך 8 לת"ר). 7. המערער לא דיווח על אירוע זה לפני גיוסו. השרות הצבאי 8. על פי תצהירו, המערער גויס למשטרה הצבאית לתפקיד שוטר צבאי. לטענת המערער, במהלך קורס השוטרים הצבאים התברר לו כי מגבלות השמיעה שלו יפריעו הפרעה של ממש לתפקודו המבצעי כשוטר. במהלך הקורס נשלח המערער עם חבריו להבטחת ישובים בביתר עלית, כאשר מפקדיו הטילו עליו בתחילה לשמור בש.ג., אולם לאחר שהסביר להם את בעיית השמיעה מפקדיו נתנו הוראה כי לא ישמור אלא ישב בחמ"ל, בחדר סגור ומוגן. 9. בהמשך, לאחר שכבר שירת כשוטר צבאי במשך תקופה, הורו לו מפקדיו להתייצב לפעילות מבצעית בגבול ירדן, בבסיס על גבול המערכת במקום שנקרא שיח חוסיין. המערער מעיד בתצהירו, כי מכשיר השמיעה שלו היה מקולקל באותה תקופה ובמצב כזה אינו מסוגל לשמוע ולהבין מה קורה סביבו ולכן אמר למפקדו, כי לא יוכל לתפקד כחיל וכי נשקפת סכנה לחייו ולחיי הסובבים אותו. אולם, מפקדו התעלם מהבקשה ושלח אותו לפעילות עם המכשיר המקולקל. 10. בתגובה לכך המערער כותב בתצהירו כך: "מאותו רגע הרגשתי לחץ עצום בתוכי שכן לא שמעתי היטב, ידעתי שאני הולך לפעילות מבצעית על גבול ירדן, חשבתי שהגזרה היא חמה באופן יחסי ושאני במצבי עומד לההרג ונמצא בסכנת חיים". המערער מתאר כי חש תסכול עצום, אולם נשמע לפקודה והתייצב בשיח חוסיין. 11. כאשר התייצב בשיח חוסיין, קיבל אותו אחד המפקדים ואמר לו שתפקידו, ביחד עם עוד חיל, לשמור על המגדל הנמצא בתוך המוצב וצופה על גדר המערכת ועל השטח שבתוך ירדן. המפקד עלה עמו למגדל, הראה לו, שבמגדל יש מקלע מאג וכן רימוני יד ואמר לו שבמקרה שיורים עליו כאשר הוא על המגדל הוא יכול להשתמש במאג וכי אם הוא מזהה דמויות מסתערות הוא יכול, לאחר קבלת פקודה מתאימה, לזרוק רימונים. המערער ביקש שלא לבצע את התפקיד הן משום שאינו חיל קרבי ולכן אינו יודע להשתמש במאג ורימונים והן משום בעיית השמיעה שלו. אולם, הדבר לא הועיל לו ובמשך כיומיים נאלץ לבצע שמירות על המגדל בשעות היום וגם בשעות הלילה. עפ"י תיאורו הוא היה מצוי כל העת בחרדה עצומה, כאשר מכשיר השמיעה שלו מקולקל והוא לא שמע היטב וכן בתסכול מאי הקשבה למצוקותיו האובייקטיביות. 12. בלילה שבין 3.5.97 ל - 4.5.97, לאחר שסיים שמירת לילה שהלחיצה אותו מאוד, חזר לחדר שהוא עייף, מותש, לחוץ ובחרדה גדולה ואז שמע את מפקדו, ששמר באותה עת על המגדל מורה לו לרוץ ולעזור לחיל אחר לסגור את השער של גדר המערכת. המערער מתאר שנעל במהירות עצומה את הנעליים, שם עליו את הנשק והחל לרוץ במהירות, כדי למלא אחר הפקודה, אולם כאשר רץ לכיוון הגדר נתקף בפחד עצום שכמוהו לא חש לפני כן עד כדי כך, שחשב שבכל רגע הוא עומד למות ואף ביקש את נפשו למות, על מנת לשים קץ לסיוט בו מצא עצמו. כשאמר את זה למפקדו הוא הורה לו להניח את הנשק על הריצפה ופינה אותו לביה"ח פוריה. 13. בביה"ח פוריה, נבדק המערער ע"י פסיכיאטר מומחה, אשר כתב כי המערער הופנה למיון עקב עייפות יתר ומחשבות אובדניות. המערער נבדק על ידו ביום 4.5.97 ובבדיקה נכתב: "בהכרה מלאה, התמצאות תקינה, זכרון שמור, אפקט תואם. מצב רוח יציב ללא הפרעות בחשיבה אין מחשבות אובדניות אין הפרעה בתפיסה. התלונן על עייפות יתר וחולשה כללית". הפסיכיאטר סיכם את מצאיו וכתב: "מדובר בחיל שסובל מליקויי שמיעה... לדבריו, קשה לו לשמור בגבול בגלל בעיית השמיעה במובן בעיית קשב במיוחד עם .... בבדיקה לא היו סימנים פסיכוטים או דכאוניים, אין מחשבות אובדניות." הפסיכיאטר המליץ להפנותו לקב"ן במיוחד לטפל בסוגיית השתלבותו של חיל עם ליקויי שמיעה. הפסיכיאטר לא מצא צורך לאשפוז או בטיפול פסיכיאטרי. כמו כן התבקש לשקול העברתו לשרות במקום אחר. הפסיכיאטר המומחה היה ד"ר אבו נסרא. כמו כן, נבדק ע"י רופאה נוספת ד"ר קבשה לודמילה. ב"כ המשיב בירר והודיע לועדה בדיון ביום 8.11.04 כי למרות שלא צוין בחותמת של ד"ר קבשה כי היא פסיכיאטרית מומחית, הרי עפ"י בירור שעשה, הרי שהיא היתה אז פסיכיאטרית מומחית. (ר' עמ' 3 שורה 34-30). בבדיקה זו מצוין כי המערער מתלונן על הרגשת מתח, עייפות יתר ונדודי שינה במשך שבוע מאז שעבר לשרות הנוכחי ששם חייב לעשות שמירות לילה. עוד מצוין שם שהמערער בבדיקותו ציין שהוא מודאג מתנאי השרות הנוכחים ומוסר כי בבסיס הקבוע הרגיש יותר טוב. ד"ר קבשה כותבת בסיכום כי המערער עבר מצב חרדה ולא מגלה סימנים פסיכוטים או דכאונים. עוד היא כותבת כי מדובר כנראה בקווים של אישיות בלתי בשלה ברקע. המערער עצמו בעדותו בפנינו ציין כי הגיע לביה"ח בערך בשעה 01:00 בלילה. והיה מבולבל מאוד הוא אף לא זכר לומר שנבדק ע"י שני רופאים ולא רק ע"י רופאה אחת. המערער גם תיאר בעדותו כי לא ישן 3 ימים ולא אכל טוב והיה לחוץ מאוד (ר' עמ' 5-4 לפרוטוקול). 14. לאחר הבדיקה בבית החולים פוריה, קיבל המערער 3 ימי חופשת מחלה וחזר לבסיס האם שלו בקסטינה שם עפ"י תצהירו, נבדק ע"י קב"ן אשר קבע שהוא יכול להמשיך לשרת במשטרה הצבאית עם כי ללא נשק. עפ"י תצהירו, סבל המערער מאותה תקופה מהיותו מקור לצחוק בשל כך שנלקח ממנו הנשק. אולם זמן קצר לאחר מכן הורו לו מפקדיו לחתום על אקדח בכך הוא חזר לשאת נשק. לטענתו, בתצהיר הוא נחרד מכך שהורו לו לשאת נשק מחדש משום שהיה בחדרה מכל הקשור בכך. עפ"י תצהירו הוא פנה למפקדיו ואמר שהוא מעדיף שלא לשאת נשק אך פניותיו נדחו. לפיכך, למרות שהפקודות היו שעליו לנוע עם נשק ומחסנית בתוכו, הרי שהחרדה שלו גרמה לו להוציא את המחסנית מהאקדח ולפעול בנגוד לפקודות. תפקידו באותה תקופה היה לאבטח אישים עם נשק והשילוב של התפקיד המבצעי עם העובדה שלא קיים את הפקודות, הלחיצה אותו עוד יותר. בעדותו בפנינו העיד המערער על תקופת הליווי והאבטחה. , כי היה זה ליווי ייצוגי בלבד ואז למעשה אסור היה להם לשאת נשק ואף אחד מהם לא היה נושא נשק. (ר' עמ' 7 שורות 35-25 ושוב בעמ' 12 שורות 27-20). 15. למרות הכל, בתחילת חודש נובמבר 97' הודיעו לו מפקדיו כי הוא מועמד למבדקים לקורס קצינים, והוא אכן פנה למבדקים, אולם, סופו של דבר שלא התקבל. עפ"י תצהירו, קיבל המערער את ההודעה על דחיתו מקורס קצינים בצורה קשה, מצבו הנפשי הדרדר והוא נשלח לבית חולים תל השומר שם אובחן כסובל מבעיות פסיכיאטריות ושוחרר מצה"ל בפרופיל 21. 16. עפ"י סיכום המחלה בבית החולים תל השומר מיום 22.12.97 הרי שהמערער הופנה לאשפוז ע"י קב"ן עקב מצב מאני פסיכוטי, שהתבטא במצב רוח מרומם, פעילות יתר, הפרעה בשינה, שהחלו כשבועיים טרם אשפוזו והתגברו בהדרגה. באותו אשפוז הוא סיפר כי היו לו שני משברים נפשיים בעבר האחד לפני שנתיים לאחר שאביו עבר ארוע לבבי ובמהלך השרות כאשר סבל מאותו מצב רוח דכאוני והופנה למיון בבית החולים פוריה. האבחון בקבלתו היה שהוא במצב מאני עם סממנים פסיכוטים קלים, כאשר האבחון היה מצב מאני עם סממנים פסיכוטים ואפשרות למחלה ביפולרית. כאמור, בעקבות אשפוז זה שוחרר המערער מן השרות וזאת לאחר כשנה ו-4 חודשים בשרות. חוות הדעת 17. חוות הדעת מטעם המערער ניתנה ע"י פרופ' עמיחי לוי, אשר אבחן אותו כסובל ממחלה אפקטיבית ביפולרית ועפ"י חוות דעתו, המערער לא היה חולה בנפשו טרם השרות הסדיר ותנאי השרות הצבאי ולחציו הם שגרמו לפריצת האפיזודה הדכאונית הראשונה של מחלתו ובהמשך גם להדרדרות הנוספת ולאפזודה מאנית ראשונה של המחלה. פרופ' עמיחי לוי מתייחס לארוע שקדם לשרות ומכנה זאת "תגובת חרדה למצבו הבריאותי הבלתי תקין של אביו" וקובע בחוות דעתו כי מדובר בתגובה "תואמת". פרופ' לוי אינו מקבל כי קיימת עדות להתקף מאני קודם לשרות, משום שאין רישום בזמן אמת לא על טיפול פסיכולוגי ובוודאי שאין רישום על אשפוז קודם. עוד מציין פרופ' לוי כי השרות הצבאי על אופנוע הינו מלחיץ לגבי אדם עם ליקוי שמיעה וכך גם לגבי אותו ארוע של שמירה בסמוך לגבול. 18. ד"ר בקר בחוות דעתו מציין כי הוא מסתמך לענין הארוע שקדם לשרות הצבאי על סיכום המחלה מתל השומר ששם כתוב כי לדברי המערער הוא היה במצב רוח מרומם לאחר שאביו עבר ארוע לבבי וכי הוא נבדק ע"י פסיכיאטר פרטי וטופל בתרופות. ד"ר בקר הפנה את תשומת הלב לכך, שגם ההתקף המאני בצבא היה קצר וחלף ללא טיפול תרופתי ולכן יתכן מאוד שזה היה הדין לגבי הארוע שקדם לשרות. כמו כן הוא אינו מקבל כי הפניה לבית החולים פוריה היתה בעקבות אפיזודה דכאונית או חרדתית, אלא אפיזודה חרדתית לכל היותר ולא ניתן לקשור אותה מבחינה מהותית או כרונולוגית עם מחלתו של המערער. ד"ר בקר ציין כי המערער לא סיפר בבדיקה לפני הגיוס או במהלכו, על הארוע שעבר ועל כך שנבדק ע"י פסיכיאטר ואין לדעת מה היה קובע פסיכיאטר שהיה בודק אותו כאשר כל המידע בפניו. יתר על כן, במהלך עדותו, כאשר נשאל מפורשות הסביר ד"ר בקר כי לפי מיטב הבנתו המערער היה חולה לפני הגיוס משום שלדעתו היה לו ארוע מאני לפני הגיוס אולם לגבי אותו ארוע, יש מעט אינפורמציה ולכן בסיכום הוא מעיד, שהוא לא יודע אם המערער היה חולה לפני הגיוס, אבל קיימת האפשרות הסבירה שהוא היה חולה ביום הגיוס (ר' עמ' 13-12 לפרוטוקול). דיון והכרעה 19. מחלה ביפולרית או מחלה אפקטיבית קרויה בלשון העם מאניה דפרסיה. זו מחלה שעיקר הביטוי שלה זה התקף של מצב רוח מרומם שנמשך תקופה מסוימת, בסביבות שבוע, והתקף של מצבי רוח דיכאוניים, שמתבטאים במצב רוח ירוד, ירידה תפקודית וסימפטומים אחרים. יש לציין שיחסית לסכיזופרניה, הרמיסיה טובה יותר (ר' עדותו של ד"ר בקר בעמ' 14-13). 20. השאלה העובדתית הראשונה עליה אנו צריכים לתת את דעתנו היא קיומו ומשמעותו של הארוע שקדם לשרות הצבאי. בתצהירו מציין המערער כי בסוף שנת 95' נתקף חרדה רבה בשל ארוע לב שארע לאביו, לא הצליח מרוב דאגה, לישון במשך 2 לילות רצופים ואף איבד את התאבון. המערער עוד ציין בתצהיר כי בהקשר לכך פגש פעם אחת את הפסיכיאטר, ד"ר רצוני מבי"ח גהה, שאת שמו קיבל ממכרים של הוריו, אשר לטענתו אמר לו שאין לו שום בעיה פסיכיאטרית וכי הוא מצוי במתח ורשם לו כדורי הרגעה, אשר השפיעו עליו מיידית והוא הצליח לחזור לתפקוד מלא. אין גם ספק שהמערער לא סיפר על הארוע בשום שלב בתהליך הגיוס או בגיוס עצמו והדבר התגלה לראשונה באשפוז בדצמבר 97', כאשר בעקבות מצב מאני ממנו סבל תוך כדי השירות, נשלח לביה"ח תל השומר ואושפז. באותו סיכום מחלה - נכתב על המצב רוח המרומם, שהיה לו לפני הגיוס כך: "לדבריו, היו לו שני משברים נפשיים בעבר, האחד לפני שנתיים לאחר שאביו עבר ארוע לבבי, הוא היה במצב רוח מרומם, נבדק ע"י פסיכיאטר פרטי וטופל בתרופות". בהמשך כתוב: "ההורים מספרים כי לפני כשנתיים במהלך ארוע מאני, נבדק פעם אחת ע"י פסיכיאטר וטופל בבונדורמין בלבד". זו האינפורמציה שקיימת לענין זה בכתובים. יחד עם זאת, ד"ר בקר מציין שהמערער סיפר גם לו כי במהלך 1995 נבדק ע"י ד"ר רצוני (רופא פסיכיאטר) בבי"ח גהה בשל מה שהמערער הגדיר מצב חרדתי. עוד יש לציין כי המערער לא הביא לעדות את הוריו כך שלא יכולנו להתרשם מתיאור מצבו באותה תקופה עליה נחלקות הדעות. הועדה לענין זה מעדיפה את עמדתו של ד"ר בקר כי על סמך הנתונים שנמסרו לרופא המטפל בזמן האשפוז ניתן היה להסיק את קיומו של מצב מאני קצר וחולף באותו ארוע טרם הגיוס. ד"ר בקר גם הסביר בחוות דעתו כי ניתן לראות בכך ארוע מאני הקשור למחלה הן משום שכך הדבר פורש ע"י הרופאים המטפלים בתל השומר והן משום שגם מן הארועים שארעו בזמן השרות התאושש המערער יחסית במהירות ועוד קודם להתחלת השפעת הכדורים (ר' עמ' 3 לחוות הדעת של ד"ר בקר וכן עמ' 18 שורות 41-37 לפרוטוקול מיום 2.1.05). פרופ' לוי ציין בחוות דעתו כי הארוע טרם הגיוס היה התקף חרדה. אולם כאמור סיכום המחלה בתל השומר המתאר את הדברים מפי המערער והוריו מדבר במפורש על "מצב רוח מרומם" וכן על "אירוע מאני" שאינו התקף חרדה. יתר על כן, בדיעבד לאחר שאנו יודעים מה היא המחלה ממנה סובל המערער וניתן להסיק מן ההתפרצויות הנוספות של המחלה שארעו בזמן השרות, כי האירוע טרם הגיוס היה חלק מן המחלה ולמעשה היה האירוע הראשון הידוע של המחלה. משקבענו כי עפ"י דעתנו ועפ"י המסמכים בתיק ופרשנותו של ד"ר בקר, אותה אנו מקבלים כאמור, המערער סבל מהתקף מאני עוד קודם לשרות, הרי שאין מקום לקבוע במקרה זה גרימה. יחד עם זאת, יש מקום לבחון האם השרות הצבאי החמיר את מצבו של המערער. לטעמנו, התשובה לשאלה זו היא בחיוב. 21. המערער התגייס, כשהוא סובל גם מבעיית ליקוי שמיעה אשר הקנתה לו פרופיל 45. למרות הפרופיל הנמוך התגייס לתפקיד שוטר צבאי, תפקיד שעמו התמודד בהצלחה יחסית, למרות הליקוי ולמרות מחלתו, כל עוד נשאר בבסיס המוכר לו בעורף. המערער מתאר מקרה אחד בתחילת שרותו כאשר נשלח לאבטחת ישובים בבית"ר עלית וכאשר מדובר היה בתקופה שבה הגזרה הזו נחשבה ל"גזרה חמה". הוא מתאר כיצד הסביר למפקדיו שבשל קשיי השמיעה הוא מעדיף לבצע פעילות מסוימת ולא לבצע פעילות אחרת ואכן מפקדיו התחשבו בו והוא הצליח לעבור תקופה זו בלא שנכנס ללחץ. 22. אולם בהמשך נשלח לפעילות מבצעית בגבול ירדן במקום שנקרא שייח חוסיין. שוב ביקש המערער שלא להשלח לפעילות זו כיוון שחשש מבעיית ליקוי השמיעה, אשר תפריע לו לשמוע ולהבין ותקשה עליו לתפקד כחיל. במקרה זה, בניגוד למקרה הקודם, לא התחשבו מפקדיו של המערער במגבלותיו ושלחו אותו לפעילות המבצעית בשייח חוסיין. כתוצאה מאותה פעילות וכל אשר התרחש בה, כפי שיתואר להלן, פונה המערער לראשונה בחייו למיון פסיכיאטרי, כשהוא סובל ממה שהוגדר ע"י הפסיכיאטרים שבדקו אותו כהתקף חרדה. במסגרת הפעילות צריך היה המערער לשמור על מגדל הנמצא בתוך המוצב והצופה על גדר המערכת ועל השטח שבתוך ירדן. במגדל היו מקלע מאג וכן רימוני יד. הוסבר למערער ע"י המפקד שאם בהמצאו על המגדל יירו עליו הוא יכול להשתמש במאג ואף לזרוק רימונים לאחר קבלת פקודה. המערער ניסה להסביר שהוא אינו חיל קרבי, שהוא אינו יודע להשתמש במאג או ברימונים וכן את בעיית השמיעה שהיתה לו, אשר נוספה עליה תקלה במכשיר השמיעה. לכן, גבר חשש של המערער שמא לא יבין היטב את ההוראות שיתנו לו אנשים מסביבו או הוראות שינתנו לו בקשר והוא יעשה טעויות שיפגעו בו או באחרים. המערער גם ציין בתצהירו כי ביקש לשבת במקום אחר ולבצע תפקיד שאיננו מבצעי, אולם המפקד עמד על כך שיבצע את התפקיד. המערער מתאר שבמשך יומיים ביצע שמירות על המגדל בשעות היום וגם בשעות הלילה תוך שהוא חש לחץ עצום ופחד. בנוסף בלילה שבין 3.5.97 ל - 4.5.97 לאחר שסיים שמירת לילה, חזר לחדרו ואז נדרש ע"י מפקדו לרוץ ולעזור לחיל אחר לסגור את השער של גדר המערכת. באותו רגע, החל לפעול במהירות גדולה ולרוץ, ותוך כדי הריצה לכיוון הגדר, נתקף בפחד עצום כ"כ שלא הצליח לתפקד יותר, קרא למפקדו וכשהלה ראה את מצבו פינה אותו לביה"ח. 23. הועדה נתנה אמון בעדותו של המערער לענין הלחץ העצום והפחד שנתקף בו בשייח חוסיין. אין מחלוקת שבאותו לילה פונה המערער למיון פסיכיאטרי בשל מה שהוגדר כהתקף חרדה, ובפירוש נכתב כי היו בעת האשפוז "מחשבות אובדניות", אשר הפסיכיאטר לא מצא עוד בבדיקה. ב"כ המשיב טען כי המערער לא תיאר בפני הפסיכיאטרים בביה"ח "פוריה" את כל החששות והפחד שהיו מנת חלקו, כפי שהוא טוען להן, היום. אולם, איננו מקבלים טענה זו. הפסיכיאטרית מזכירה הרגשת מתח, עייפות יתר ונדודי שינה "מאז שעבר לשרות הנוכחי ששם חייב לעשות שמירות לילה". דהיינו שהמערער קישר גם בפני רופאיו בביה"ח פוריה בין המעבר לשרות בבסיס הלא עורפי והתפקיד הקרבי, שנדרש לבצע, לבין מצבו הנפשי באותו זמן. פרופ' לוי קובע כי האירוע בשייח חוסיין ניתן לפרשו כאפיזודה דכאונית חרדית בעלת אספקט פסיכוטי. ד"ר בקר לא מקבל זאת ורואה בכך התקף חרדה בלבד, אשר חלף ללא כל השפעה. הועדה מקבלת לענין זה את חוות דעתו של פרופ' לוי. המערער תיאר כי כאשר חש את המתח העצום הרגיש שהוא מעדיף למות ובלבד לסיים עם הסיוט שבו הוא חש באותו זמן. מדובר בביטוי אובדני ובהתנהגות שניתן לפרש אותה היום בדיעבד, כפי שניתן היה לפרש את האירוע המאני שקדם לשרות - כחלק מן המחלה. נזכיר שוב, כי כאשר הובא בפני הפסיכיאטר בפוריה נכתב כי היו לו מחשבות אובדניות אותן השמיע לפני שהובא למיון. סביר מאוד להניח שאילולא היה המערער נשלח לבצע תפקיד שמירה על הגבול בתנאים ובלחץ כפי שהיו וכפי שחש, הרי שלא היה מתפתח ההתקף הנוסף במועד בו התפתח. יש לציין שד"ר בקר, כאשר נחקר בחקירה הנגדית על כך שקבע שהמערער לא סבל מדכאון באירוע זה, בכל זאת מסכים שכאשר הרופאים דואגים לקחת ממישהו את הנשק, הדבר נעשה, בין היתר, בשל הצהרות על כוונות אובדניות וכאשר מבקשים לברר נושא זה ולהקטין את הסיכון. מכאן, שהעובדה שמהמערער נלקח הנשק לאחר האירוע בשייח חוסיין ולתקופה של כחודשיים, מוכיחה שהיה חשש כי היו לו כוונות אובדניות באותה תקופה. 24. המערער חזר לאחר האירוע לשירות בבסיס העורפי, ואף נפגש עם קב"ן. מצבו הנפשי היה יציב והוא כנראה תפקד כשורה, אולם הלחץ מעצם התפקיד כשוטר צבאי נתן אותותיו והוא לא עמד בו וכך בלא טריגר מיוחד סבל מהתקף נוסף. הועדה אינה מקבלת את טענת המערער כי היו לחצים מיוחדים נוספים בתקופה זו, וגם אם נכון שחבריו לגלגו עליו, הרי שמפקדיו העריכו אותו וביקשו לשלוח אותו לקורס קצינים. יחד עם זאת, העובדה שתפקד היטב והיה מועמד לקורס קצינים, אינה מוכיחה שלא היה בלחץ כל אותה תקופה, אולם כנראה הצליח לתפקד למרות הלחץ עד אשר הגיע לאשפוז בשל התקף מאני, אשר עליו כבר אין מחלוקת. יתר על כן, כיום, שוב בדיעבד, ניתן לראות את כל שלושת ההתקפים כחלק מן המחלה, שהיא מחלה המתאפיינת בהתקפים ולאחריהם הפוגות. בתחילת המחלה ההפוגות הן ארוכות, אולם בהיעדר טיפול, ההפוגות הולכות ומתקצרות. יחד עם זאת, ההתקפים יכולים היו להיות עם הפסקות ארוכות יותר אלולא הלחץ של שייח חוסין והלחץ שבעצם השירות המשפיע על מי שחולה במחלה כמו זו של המערער. 25. המשיב בסיכומיו טוען כי אין לתת אמון בעדותו של המערער בשל כך שמצד אחד העיד כי היה צריך ללוות אחמי"ם ושירת בתפקיד מבצעי אשר דרש נשיאת נשק והיה בלחץ רב מן הסיטואציה הזו, ומצד שני העיד בתשובה לשאלת חבר הועדה, כי התפקיד היה ייצוגי ולכן כולם היו ללא נשק. אכן קיימת סתירה לכאורה בין הגירסאות, אולם הועדה אינה מוצאת כי היא הסתירה הזו שוללת מכל וכל את מהימנותו של המערער ובכל מקרה מדובר בשלב, שהוא לאחר האירוע בשייח חוסיין שהוא האירוע, שהועדה מצאה שהחמיר את מצבו והביאו להתקף החמור, שחייב בדיקה פסיכיאטרית ולקיחת הנשק. 26. לפיכך, הועדה מוצאת שהשרות הצבאי החמיר את מצבו של המערער. הועדה מוצאת כי שיעור ההחמרה הראוי בנסיבות אלה, הינו 50%. הועדה קובעת שיעור החמרה זה, למרות שהיא סבורה שהמערער התגייס חולה, ולצערנו טיב המחלה הזו היא שיש בה התקפים ולאחר מכן הפוגות, משום שתנאי השירות במשטרה הצבאית בכלל ובשייח חוסיין בפרט לא התאימו למצבו הנפשי של המערער ולכן החמירו את מצבו. הדבר בולט במיוחד בתקופת השירות בשייח חוסיין, שהיתה מלחיצה במיוחד עבור המערער ובה יש לתלות את מירב ההחמרה. אנו סבורים, כי ההתקף השלישי (ההתקף המאני) היה תוצאת המחלה ולא מצאנו טריגר מיוחד בשירות, למעט עצם השירות שאינו מתאים לחולה המחלה. לעניין זה נזכיר, את חוסר הבהירות בגרסת המערער בכל הנוגע לתפקידו לאחר שובו משייח חוסין, כפי שציינו לעיל. סוף דבר הערעור מתקבל ונקבע קשר של החמרה בשיעור 50% בין מחלת הנפש ממנה סובל המערער לבין תנאי השירות. המשיב ישלם למערער את הוצאות חוות הדעת (עד לסכום של 3,000 ₪) כנגד קבלה מקורית וזאת בתוך 30 יום מיום שתוגש למשיב הקבלה המקורית. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה ע"י ב"כ המשיב. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. התחום הנפשיצבארפואהלשכת גיוס / טירונותחולי נפשצה"ל