מוות חייל בזמן חופשה

ועדת ערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום התש"י - 1950 יצאה מנקודת הנחה כי המנוח נהרג בעת חופשה משירות מילואים ולכן אין קשר בין נסיבות פטירתו לבין תנאי שירותו במילואים.

להלן פסק דין בנושא מוות חייל בזמן חופשה:

פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת ועדת ערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום התש"י - 1950 (להלן: "החוק") בבית משפט השלום בראשון לציון בראשות כב' השופטת יעקובוביץ מיום 29.8.06, שדחתה ערעור המערערים על דחיית תביעתם להכרה על פי החוק מחמת העדר קשר בין נסיבות פטירתו לבין תנאי שירותו במילואים של בנם של המערערים, ז"ל (להלן: "המנוח").

1.     רקע

(א)     המנוח רווק, יליד 1968, שהתגורר עם הוריו בנתניה, שירת שירות מילואים בצה"ל מדי פעם בגדוד תותחנים מאז השתחרר מהשירות הסדיר. המנוח גוייס לשירות מילואים פעיל ביום 5.11.01 לתקופה שהייתה אמורה להסתיים ביום 17.12.01 (להלן: "השירות"), והוצב באיזור מכבים ליד מודיעין.

(ב)     ביום 22.11.01 שהיה יום חמישי בשבוע יצא המנוח לחופשה משירות המילואים; הוא היה אמור לשוב מן החופשה להמשך השירות ביום שלישי - 27.11.01. ביום ראשון ה - 25.11.01 עזב המנוח את ביתו כשהוא לובש את מדיו ונושא את נשקו האישי רובה גליל. המנוח נסע באוטובוס שהגיע למדרשת בן גוריון שבשדה בוקר שם ירד מן האוטובוס. המנוח לא הגיע ליחידתו. ביום 29.12.01 נמצאה גופתו בנחל צין. המנוח נהרג מירי מהרובה שנשא עמו. הרובה עצמו נמצא לידו כשלצידו מחסנית שבה 30 כדורים, וכן נמצא עמו ארנקו ובו בין היתר סכום של כ - 70 ₪. מסמכיו האישיים (תעודת זהות, תעודת חוגר, כרטיס אשראי) נשארו בבית הוריו.

(ג)     המערערים שגרסו שהמנוח התכוון להגיע ליחידתו ונהרג כתוצאה מפגיעה שפגע בו אחר, או מתקלה ברובהו, ביקשו להכיר בו כמי שנפגע בזמן השירות ולפיכך גם עקב השירות. המשיב, על פי ממצאי חקירת המשטרה הצבאית החוקרת, הגיע למסקנה שהמנוח נטל את חייו במו ידיו, ושלא התכוון לחזור ליחידתו אלא יצא את ביתו בכוונה להתאבד. הואיל והמנוח היה בחופשה משירות המילואים ולא היה בדרכו ליחידתו דחה המשיב את בקשת המערערים (בהחלטה מיום 2.12.2002 - מש/10).

(ד)     המערערים ערערו על החלטת המשיב לפני הוועדה שדחתה את הערר שהגישו.

2.     החלטת הוועדה

(א)     הוועדה יצאה מנקודת הנחה שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת, בראש ובראשונה, לשאלת נטל ההוכחה, וקבעה שבנסיבות העניין, בהן המנוח נהרג בעת חופשה משירות מילואים, הנטל מוטל על כתפי המערערים.

(ב)     הוועדה סקרה בפרוטרוט את הראיות שבאו לפניה והגיעה למסקנה שהמערערים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין מותו של המנוח. יתר על כן, הוועדה הגיעה למסקנה כי המשקל המצטבר של הראיות בוקע "בקיעים של ממש בקשר הסיבתי המונח בבסיס החזקה" (עמ' 8) שבחוק (סעיף 2ב) שאדם שנפגע בזמן השירות הצבאי רואים אותו כמי שנפגע עקב השירות.

(ג)     בין היתר עמדה הוועדה על נסיבות יציאתו של המנוח את ביתו לפני סיומה של החופשה, כשהשאיר בבית את החפצים האישיים הדרושים לו בשירות הצבאי, ושבשיחתו האחרונה עם אחותו, טרם שיצא את הבית, מסר לה שהוא נוסע ליחידתו וכי חפציו האישיים נמצאים ביחידה. הוועדה ציינה את המצוקה הנפשית שאליה נקלע ושבה חשה אימו שפנתה לקצין העיר והביעה חשש לחייו עקב הדיכאון שבו היה שרוי, הוא הדין בדברים שאמרה כאשר התגלתה הגופה; כך גם אמירות שאמר המנוח בזמן חופשתו לאחותו ולחברו, שבמבט לאחור אפשר לראותן כאמירות אובדניות. הוועדה בחנה ודחתה חוות דעת של מומחה שערך מר אלכס פלג, שאותה הגישו המערערים במגמה להוכיח שהמערער נפגע מירי בידי אחר. הממצאים שליד הגופה הוכיחו לדעת הוועדה שאיש לא היה מעורב במותו של המנוח שירה בעצמו.

(ד)     לפיכך קבעה הוועדה כי בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 2א בחוק: "באנו לכלל מסקנה כי המערערים לא השכילו להוכיח תביעתם, זאת משלא עלה בידם להוכיח כדבעי, ברמת הוודאות הנדרשת ("מידה סבירה של הסתברות") קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השירות הצבאי ובין הפטירה" (סעיף 5 בפסק הדין), וכי בכל הנוגע לסעיף 2ב בחוק: "אף אם הנטל לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 2 ב' לחוק משפחות חיילים היה מוטל על שכם המשיב, הרי שעל בסיס הראיות שבאו בפנינו מתחייבת, להבנתו, הקביעה כי המשיב עמד בנטל זה" (סעיף 6 בפסק הדין). על כן דחתה הוועדה את הערעור, והותירה את החלטת המשיב על כנה.

3.     טענות הצדדים

אלו עיקרי טענות המערערים:

(א)     הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 2ב בחוק המעביר את הנטל למשיב להוכיח אי קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין החבלה, והוא לא הרים את הנטל. על כן יש להכיר במנוח כמי שנפגע בעת השירות.

(ב)     גם אם סעיף 2א בחוק הוא שחל בענייננו, הרי שהוכח שהמנוח שהה בחופשה משירות מילואים והיה בדרכו חזרה לבסיס שבו שירת, ועל כן זכאית משפחתו לתגמולים מכוח החוק.

(ג)     הוכח כי אי אפשר לקבוע מה היו הנסיבות שבהן מצא המנוח את מותו. הסבירות שהמנוח נהרג מירי שירה אלמוני או כתוצאה מפליטת כדור מנשקו בתאונה, זהה לסבירות ששלח ידו בנפשו, ולפיכך אין להעדיף דווקא את האפשרות האחרונה.

(ד)     חקירת המשיב את מותו של המנוח הייתה רשלנית; לפיכך אי אפשר להסתמך עליה בקביעת מסקנות באשר לנסיבות מותו של המנוח.

(ה)     הוועדה קבעה נתון עובדתי שהוכח כשגוי - מקום הימצאו של תיקו האישי של המנוח. בעוד שהוועדה קבעה כי תיקו האישי של המנוח לא היה בבסיס, הרי נמצא במפורש בחומר החקירה כי התיק היה ביחידתו הצבאית ונמסר לאימו לאחר מותו. נתון זה חיוני לקביעת נסיבות מותו של המנוח, שכן הוא מלמד שכוונת המנוח הייתה לשוב לבסיס.

ואלו עיקרי טענות המשיב:

המשיב תומך במסקנות הוועדה מנימוקיה. הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 2א בחוק, שבו הנטל על כתפי המערערים להוכיח שהחוק חל על עניינם. משנקבע כי מותו של המנוח נגרם במעשה אובדני, על המערערים הנטל להוכיח כי השירות או תנאיו הם שהביאו אותו למעשה זה והמערערים לא הרימו את הנטל. גם אם יש מקום לתחולתו של סעיף 2ב בחוק, הרי שהמשיב עמד בנטל להוכיח שמותו של המנוח אינו תוצאה מהשירות, אלא תוצאה של פגיעה עצמית שלא הוכח שתנאי השירות הם שהובילו לה.

4.     דיון והכרעהמיום 1.4.1974
תיקון מס' 11
ס"ח תשל"ו מס' 799 מיום 27.2.1976 עמ' 118 (ה"ח 1196)
הוספת סעיף 2ב
(א)     הוועדה קבעה כאמור כי בין אם חל סעיף 2א בין אם חל סעיף 2ב, אין המערערים זכאים לתגמולים מכוח החוק, מאחר שלא נמצא קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות (סעיף 2א) ונסתרה החזקה שמותו אירע עקב השירות (סעיף 2ב). לא מצאנו עילה לשנות מהחלטתה.
(ב)     נקדים ונאמר כי אמנם המחלוקת נסובה, בין היתר, בשאלה איזה הוא סעיף החוק הרלוונטי לענייננו. בעוד שהמערערים סבורים כי הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 2ב, המטיל את נטל ההוכחה על כתפי המשיב, סבור המשיב כי הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 2א, המטיל את נטל ההוכחה על כתפי המערערים. לא מצאנו נפקות לסוגייה זו בענייננו, שכן, כפי שנראה להלן, המסקנה לדינא בשני המקרים היא שלא הוכח במידה הראויה שהמנוח נפטר תוך כדי השירות הצבאי ועקב השירות, והמסקנה המסתברת יותר היא שלא היה קשר בין השירות לבין פטירתו.
תחולת סעיף 2א בחוק
(ג)     סעיף 2א בחוק קובע:

"2א. (א)     רואים חבלה שגרמה למותו של חייל או של חייל משוחרר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרכו אל המחנה או ממנו, ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו; לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה כחבלה שגרמה למותו בתקופת שירותו עקב שירותו רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו;
     (ב)     לענין סעיף זה -
'מחנה' - המקום שבו שוהה החייל תוך שירותו הצבאי, ולגבי איש מילואים - לרבות מקום התייצבותו;
'חייל השוהה בחופשה' - חייל השוהה כדין מחוץ למחנה שלא במילוי תפקיד בשירות, ולרבות חייל משוחרר בדרכו חזרה מן השירות.
     (ג)     לענין סעיף זה, הטוען שהחייל שהה מחוץ למחנה שלא כדין - עליו הראיה."
(ההדגשה שלנו)
          
(ד)     הוכח כי בזמן הרלוונטי שהה המנוח בחופשה מהשירות, אך לא הוכח כי בזמן ובמקום שנהרג היה בדרכו חזרה מהחופשה אל הבסיס שבו שירת. אומנם המנוח יצא את הבית כשהוא מודיע לאחותו ענת שהוא בדרכו חזרה לבסיס, אך הדבר אירע יומיים לפני המועד שבו היה עליו לשוב לשירות, והמקום שאליו נסע ושבו בסופו של דבר נהרג היה בכיוון אחר מבסיסו ואף במרחק רב ממנו. יש בדברים אלו כדי להביא למסקנה שהמנוח לא התכוון לחזור באותה עת לבסיס, ובדיעבד אכן הוכח שהוא לא שם את פעמיו לבסיסו.
אולם, אפילו היינו גורסים שיצא את ביתו בדרכו לבסיס שבו שירת, עדיין לא היה בכך כדי להועיל למערערים, שהרי המקום שאליו נסע והגיע היה מרוחק מבסיסו כדי סטייה של ממש כלשון סעיף 2א הנ"ל.

(ה)     לא מצאנו שיש לייחס נפקות כלשהי למקום הימצאות תיקו האישי של המנוח, שכן בין אם זה נשאר בביתו ובין אם הושאר בבסיס, אין בכך כדי להוסיף או לגרוע מהמסקנה שהמנוח לא התכוון לקצר את חופשתו ולא נסע לבסיסו.

תחולת סעיף 2ב בחוק

     וזו לשונו של סעיף 2ב בחוק:
"2ב.     לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר."
(ההדגשה שלנו)

(ו)     לא מצאנו מקום להתערב בקביעת הוועדה כי בענייננו ישנן די ראיות לסתור את החזקה שבסעיף זה. בית המשפט העליון (כב' הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר) קבע שכדי לסתור את החזקה, אין צורך בשלילה מוחלטת של קשר לשירות, אלא די להראות שהשירות אינו הגורם העיקרי למותו של החייל. וכבר נקבע כי:

"כדי לסתור את החזקה לפי סעיף 2ב' הנ"ל אין צורך בהבאת מערכת ראיות השוללת לחלוטין כל קשר, ויהיה הוא זוטר ומשני, אל השירות הצבאי. אישיותו של אדם היא מכלול, בו משובצות תחושות והתרשמויות לרוב, אך במצב כמתואר במקרה שלפנינו יש לבחון את הגורם הדומינאנטי ולא להעניק משקל יתר לנתון שהוא בעל משמעות מועטת על רקע אישיותו ומצבו הנפשי והרגשי של המנוח. עניין השמירה היה בעליל בגדר אפיזודה חולפת, מאחר שלא הייתה כל ראיה על התמשכות הבעיות בשירות, אלא היפוכו של דבר. מאידך גיסא, נבע מן הראיות כי היו למנוח בעיות אישיות ותחושות אובדניות (כפי שנלמד מן הפתק שהשאיר), אשר אותן הביא עמו לשירות הצבאי מבלי שהוחמרו בשירות הצבאי.
אין להסיק מדברים אלה, כי רובץ אשם כלשהו לפתחה של המשפחה, כי ברור מן הראיות, כפי שהדבר עולה גם מן הפתק אותו השאיר המנוח, שהמדובר בהחלטה אישית שנבעה ממבנה האישיות, מתחושותיו ומרגשותיו הכלליים של המנוח כלפי החיים.
הסקת המסקנה, כי המוות, בנסיבות אלה, נגרם עקב השירות, היא מעבר למה שעולה מן הראיות".
(רע"א 1008/91 קצין התגמולים נ' עזבון המנוח זמיר בן - ציון ז"ל, פ"ד מה(3) 431, 435 (1991), וראו ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, 658 (1990)).

(ז)     לא נרחיב את היריעה בדבר נסיבות מותו של המנוח אך נצביע על דו"ח החקירה שערכה מצ"ח שבו נמצא שבגרימת מותו של המנוח לא היה מעורב גורם זר, ושלא נמצאה תקלה ברובה שנשא. מאידך גיסא, בחוות דעת המומחה מטעם המערערים הוצגו שתי אפשרויות בלבד כאפשרויות רלוונטיות וסבירות לנסיבות מותו של המנוח, ירי בידי אחר או פגיעה עצמית, ואין כל התייחסות לאפשרות של תקלה ברובה. גם בשל כך אין אנו מוצאים מקום להתערב בקביעת הוועדה שלא קיבלה את חוות דעת המומחה מטעם המערערים בסוגייה זו.

(ח)     המנוח לא התלונן על תנאי השירות ולא שידר מצוקה במהלכו. אמנם הראיות שהובאו לבית משפט מלמדות על מצוקה שהמנוח היה נתון בה, אלא שמקורה אינו בשירות הצבאי.

(ט)     נמצא שמחד גיסא, המשיב סתר את החזקה כי מותו של המנוח נגרם עקב השירות, ומאידך גיסא, המערערים לא הביאו ראיות המעידות כי מותו של המנוח נגרם בשל נסיבות הקשורות לשירות הצבאי. לפיכך אין מקום להתערב בקביעת הוועדה שאין קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות.

(י)     נסכם ונאמר שהראיות שהיו לפני הוועדה הספיקו כדי לסתור את החזקות שבחוק, והלכה למעשה הוכיח המשיב כי מותו של המנוח נגרם בנסיבות שאינן נחשבות כקשורות לשירות הצבאי.

(יא)     לפני סיום - צר לנו מאוד על מותו של בחור צעיר, וכואבים אנו את כאב המשפחה, אולם כבולים אנו בהוראות החוק והפסיקה אשר אינם מאפשרים במקרה דנן להכיר בתביעת המערערים להכרה בזכות.

6.     סוף דבר

     הערעור נדחה.

     אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עונש על דריסה למוות

  2. מוות חייל בזמן חופשה

  3. מוות כתוצאה מהתייבשות

  4. מוות במהלך טיול בחו''ל

  5. דריסה למוות במעבר חציה

  6. מוות בגלל תנור גז ביתי

  7. מוות מחנק בגלל אש גחלים

  8. גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  9. מוות אחרי שחרור מחדר מיון

  10. חוק הצהרות מוות, תשל"ח-1978

  11. מוות ממחלה במהלך נסיעה לחו"ל

  12. ביטוח מוות במהלך חופשה בחו''ל

  13. פוסט טראומה בגלל מוות חבר בצבא

  14. עונש על גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  15. חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958

  16. מוות מחום בגלל שהייה ממושכת ברכב

  17. חוות דעת הלכתית בחקירת סיבות מוות

  18. חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008

  19. פיצויים בגין מוות במהלך שייט אבובים

  20. תקנות הצהרות-מוות (סדרי הדין), תשי''ג-1952

  21. תקנות חקירת סיבות-מוות (שכר-בטלה), תשכ''ו-1966

  22. האם מוות מיידי שולל עבירת הפקרה אחרי תאונת דרכים

  23. תקנות סדרי הדין הפלילי (חקירת סיבות מוות), תשי''ח-1958

  24. תקנות הפיקוח על מעונות (הודעה על מקרי מוות), תשל''א-1970

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון