מוות אחרי שחרור מחדר מיון

המערערים בתביעת רשלנות רפואית סברו בבית משפט השלום כי הממצאים שעלו בחדר המיון חייבו את אשפוזו של המנוח ולא את שחרורו.

להלן פסק דין בנושא מוות אחרי שחרור מחדר מיון:

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט אליהו בכר) מתאריך 06.06.06 בת.א. 188932/02 אשר דחה תביעת המערערים שעניינה רשלנות רפואית.

1.     העובדות:
המדובר במנוח אשר בסביבות יום 27.05.01 החל סובל מחום שלווה בסיפטומים של כאבי גרון ושיעול.
הוא פנה לרופא קופת חולים אשר אבחן אצלו זיהום בדרכי הנשימה העליונות. משהמשיך לחוש ברע וסבל מעליית חום קיצונית פנה לחדר המיון במרכז הרפואי "בני ציון", לשם התקבל ביום 30.05.01 בשעה 23:31. בנוסף לחום ולכאבי הגרון והשיעול התווספו גם שלשולים.

בחדר המיון בוצעו בדיקות דם, שתן, צילום רנטגן של הסינוסים ובית החזה וכן בדיקת א.ק.ג. ממצאי הבדיקות העלו ספירה מוגברת של כדוריות לבנות במידה מתונה (12,600), קצב הלב היה מואץ. פענוח בדיקת הא.ק.ג לא העלתה דבר לטענת הנתבעים. לטענת התובעים, הבדיקה העידה דווקא על ממצא פתולוגי.

לאחר שבוצעו הבדיקות האמורות, שוחרר המנוח לביתו בהמלצה למנוחה ולטיפול תרופתי. כ-36 שעות לאחר שחרורו מבית החולים, ביום 01.06.01 בשעה 12:00, נמצא המנוח ללא רוח חיים במיטתו. בוצעה נתיחה שלאחר המוות ובדו"ח נקבע כי: "מותו נגרם מכשל לב בעקבות דלקת חריפה בשריר הלב". המחלה הופיעה כ"מאיו קרדיטיס". לא היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר סיבת הפטירה.

המערערים סברו בבית משפט השלום כי הממצאים שעלו בחדר המיון חייבו את אשפוזו של המנוח ולא את שחרורו. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של פרופ' אליעזר קפלינסקי, מומחה לקרדיולוגיה. (בחוות דעתו ציין המומחה האמור כי בין הבדיקות רשומה גם תוצאת בדיקת CPK (אנזים המופיע בדם ברמה מוגברת שיש נזק בשריר, כולל שריר הלב), אם כי התוצאה המדוייקת רשומה בכתב לא קריא ויש לבררה (בדיעבד התברר שבדיקה כזו כלל לא בוצעה למנוח). כן ציין המומחה כי תרשים הא.ק.ג הראה ממצא פתולוגי והוא הורה על קצב לב של 148 ושינויים בסיגמנט ST). במסגרת חוות הדעת התייחס המומחה לשלוש סוגיות: מחלתו של המנוח; פעולתה של המערכת הרפואית והאם היה ניתן למנוע את מותו של המנוח.

באשר למחלתו של המנוח, ציין המומחה כי תחילתה כשפעת טיפוסית, ולפיכך תגובתו של רופא קופת החולים היתה סבירה. פנייתו לחדר המיון בבית החולים והבדיקות שבוצעו הבהירו כי מדובר במחלה קשה מעבר לשפעת רגילה. וכלשונו:
"קצב הלב המהיר הינו תגובה פיסיולוגית לחום הגבוה ולמחלתו החריפה. הרמז כי מדובר בסיבוך קשה יותר הינו בתרשים הא.ק.ג. ויתכן ברמת CPK בדם באם הייתה גבוהה... תרשים הא.ק.ג., מראה עליות סיגמנט ST בחיבורים רבים. שינוי זה מופיע כאשר יש דלקת בשריר הלב הפוגעת בשכבות השריר השטחיות לפחות. שינויים דומים ניצפים גם בהתקף לב חריף אלא שהתמונה בכללותה וגילו הצעיר של מיכאל ז"ל שוללים למעשה אבחנה זו... ללא כל ספק, מיכאל ז"ל נפטר מהפרעת קצב קטלנית פתאומית. ברוב המוחלט של המקרים מדובר בפרפור חדרים".
עוד הוסיף המומחה כי לא התפתחה תמונה קלינית של אי ספיקת לב.

אשר להתנהלות הצוות הרפואי קובע המומחה כי המנוח לקה במחלת חום חריפה שהתפתחה לדלקת זיהומית בשריר הלב ונתנה אותותיה באופן ברור בתרשים הא.ק.ג בחדר המיון. לאור זאת שחרורו לביתו היתה פעולה בלתי סבירה לחלוטין, ולו אושפז היה סיכוי סביר שמותו היה נמנע.

בהסתמכות על חוות דעת זו הוגשה התביעה כאמור, בה עתר העיזבון לפיצויים בגין הנזק שנגרם להורי המנוח. התביעה הופנתה כנגד בית החולים, כנגד הרופא המטפל בחדר המיון, כלפי האחראי על חדר המיון וכן כלפי המדינה, שר הבריאות ועיריית חיפה (התביעה כנגד שר הבריאות נמחקה).

המשיבים טענו כי התמונה הקלינית על פיה התקבל המנוח (חום של 40 מעלות, כאבי גרון ושלשולים) אופיינית מאוד לזיהום ויראלי וגם לאפוציטוזיס קלה (ספירת דם). דופק מהיר ניתן היה לייחס לחום הגבוה בצירוף ההשמנה ממנה סבל המנוח. כן צויין כי המנוח נבדק על ידי מומחה ברפואה פנימית אשר ביצע את כל בדיקות המעבדה השגרתיות (צילום סינוסים, צילום חזה וא.ק.ג). תרשים הא.ק.ג הראה, כאמור, דופק מהיר אולם לא הראה תמונה קלאסית של מעורבות השכבות החיצוניות של הלב, המציינת עליות ST במרבית החיבורים.

הרופא שבדק את המנוח התייחס גם למצבו הקרדיאלי של המנוח שהיה תקין, לא הודגמה הגדלת לב, גודש בריאות וכן הפרעות בקצב הלב.
לפיכך, הסיקו המשיבים כי בחדר המיון לא היתה תמונה של זיהום מאיו-קרדיטיס והממצאים התאימו יותר למחלה ויראלית, שלא העידו על מחלת המנוח. בהתייחסם לחוות דעת המערערים נטען כי היא בגדר "חוכמה לאחר מעשה", כאשר בזמן אמת לטעמם בוצעו הפעולות הנדרשות. מדובר במחלה שקשה לאבחון, במיוחד כשנתוני הבדיקות לא הצביעו עליה כלל. לא התעורר חשד שיצביע על הצורך באשפוז, ולכן לא היתה סטיה מסטנדרט רפואי סביר. לא כל אי אבחון בזמן אמת הינו בגדר התרשלות, כך המשיבים.

מטעם המשיבים צורפה חוות דעת רפואית מטעם הקרדיולוג ד"ר אבינועם שירן, אשר בחוות דעתו מחזק את טענות המשיבים. ד"ר שירן הוסיף וציין כי לו היה עולה חשש למאיו-קרדיטיס במיון ניתן היה לבצע בדיקות ספציפיות יותר, אולם בנסיבות המקרה לא ניתן היה לצפות מרופא סביר במיון שיורה על הזמנת הבדיקות הללו. עוד ציין כי מאיו-קרדיטיס הינה מחלה העלולה להביא למוות פתאומי ובלתי צפוי, אשר עלול להופיע גם ללא סימני אי ספיקת לב מקדימים, גם במקרה שהחולה מאובחן נכון.
המומחה ציין כי פגימות המנוח, היינו: חום, כאבי גרון, שיעול, נזלת ושלשול, אינן ספציפיות למאיו-קרדיטיס והן מתאימות למחלה ויראלית חריפה אותה רואים לעיתים שכיחות בחדרי המיון. לא היו סיפטומים קרדיאליים המופיעים לעיתים במאיו-קרדיטיס, כגון: כאבים בחזה, קוצר נשימה, דפיקות לב או עלפון. לא היה בסיפטומים כל רמז למחלה חמורה, בוודאי לא למאיו-קרדיטיס. לא היו סימני אי ספיקת לב, לא היה גודש בורידי הצוואר, הריאות היו נקיות ולא היתה בצקת היקפית. ממצאי אי ספיקת לב המופיעים בחלק מהחולים שיכלו לרמוז על מעורבות קרדיאלית - לא היו. הסימן היחיד שיכול היה לרמוז על מאיו-קרדיטיס היה טכיקארדיה (האצה בקצב דפיקות הלב), כפי שנמצאו. עם זאת, אין מדובר בסימן ספציפי וניתן היה לשייך אותו גם לחום הגבוה, חוסר בנוזלים (בשל החום והשלשול) וההתרגשות של הבדיקה.

לאור המחלוקת בין הצדדים מינה בית המשפט את פרופ' קישון, מומחה לרפואה פנימית ומחלות לב, אשר הגיש חוות דעת כמומחה בית המשפט.
פרופ' קישון התמקד בנתון שהיה שנוי במחלוקת במיוחד, והוא: בדיקת הא.ק.ג. לטעמו, תרשים הא.ק.ג היה לקוי קמעה כאשר רופא חדר המיון לא כתב פענוח של הא.ק.ג במיון, בין שלא ראה אותו או, ביתר סבירות, ראה אותו, פענחו כתקין ועל בסיס זה והממצאים האחרים שלח את המנוח לביתו. באשר לבדיקת הא.ק.ג קבע המומחה כי התרשים אינו תקין, אולם הוא קבע באופן ברור שהוא לא מגלה סימנים למאיו-קרדיטיס. הוא גם הציג את תרשים הא.ק.ג לרופאים מומחים לקרדיולוגיה, המייעצים לרופאי חדר המיון, ורובם של המומחים השיבו כי היו מסווגים את התרשים כתקין ומשלחים את החולה לביתו בהוראות דומות. איש מהמומחים לא סבר כי מדובר במאיו-קרדיטיס.

לסיכום חוות דעתו קבע המומחה כדלקמן:
"זהו אחד המקרים הטרגיים שבהם צעיר נתקף ב=ACUTE MYOCARDITIS או זיהום ויראלי קשה המעכב את ה-MYOCARD כאשר התמונה הקלינית אינה טיפוסית (ההדגשה במקור) ולמעט תרשים הא.ק.ג (אשר לא ברור מדוע נלקח), היה מקום לשלחו לביתו באותן ההרואות שניתנו לו.
אם דרש הרופא ביצוע א.ק.ג או שזהו תהליך שגרה בחדר המיון, היה על הרופא לעיין בו, לפענח אותו ולכתוב את מסקנתו בגיליון חדר המיון (יש לזכור כי מדובר בשעת חצות).
אם ראה את התרשים, טוב היה עושה הרופא לו ביקש שיתבצע גם רישום V1. עם זאת, ייתכן כי לא ביקש זאת משום שסבר (וייתכן בצדק), כי רישום זה לא ישנה את מסקנותיו.
אם הסיק כי לתרשים אין משמעות דיאגנוסטית לגבי מחלתו החריפה, אין בכך, לדעתי, משום התרשלות בעבודתו, כרופא חדר מיון, ואף לא טעות בשיקול (אלא בדיעבד) מאחר ומוסכם כי כמחצית רופאי חדר המיון היו משלחים החולה עם נתונים זהים לביתו (מבחן 'הרופא הסביר')".

2.     פסק הדין של בית משפט השלום
בית משפט השלום קבע כי הסוגיות שעמדו במחלוקת היו שלוש:

  1.      האם רופא סביר היה מאבחן כי המנוח מפתח מאיו-קרדיטיס;
  2.      ככל שלא אבחן, האם מצבו של המנוח בעת שהגיע לחדר המיון חייב אשפוז בבית

החולים לצורך בירור נרחב יותר;
3)     באיזה מסגרת היה מתאשפז במידה והיה מאושפז, ומה היו הסיכויים, לאחר
בירור מצבו, להצלת חייו?

הפסיקה הכירה בכך כי אי אבחון של מחלה אינו מהווה תמיד סטיה מרמת הזהירות הסבירה, וגם אם סטיה זו גרמה לנזק - עולה השאלה האם קמה עילת תביעה במסגרת עוולת הרשלנות. במלים אחרות: האם בנסיבות כפי שהובאו לפני בית המשפט סטה המשיב 2 (הרופא המטפל) מרמת הזהירות הסבירה, עת לא אבחן את מחלת המנוח בחדר המיון.

על הרופא המטפל לא מוטלת חובת אחריות מוחלטת ולא כל מקרה מזכה בפיצויים. הרופא אינו נוטל אחריות לתוצאת הטיפול והחובה החלה עליו היא לבצע את עבודתו ברמה סבירה ונאותה בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה עת במקצועו. המבחן ככלל הוא "מבחן הרופא הסביר" (ראה לעניין זה ע"א 789/89 עמר קטינה נ' קופת חולים, פ"ד מו(1) 712). ועוד: "מעשה או מחדל של רופא פלוני, תוך כדי טיפול רפואי, האם יש בו או אין בו רשלנות. אין זה מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. רופא בשר ודם עלול לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות" (ע"א 13/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142). על פי מבחנים אלה בחן בית המשפט האם היה כאן מעשה של רשלנות או האם פעל הרופא על פי הנתונים והבדיקות שביצע כרופא סביר כאשר הוא מפעיל שיקול דעת ברמה המקובלת ומקבל החלטותיו על בסיס של ידע עדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם ובהתאם לנורמות מקובלות באותה עת בעולם הרפואה, כאמור.

בית המשפט בדק את מכלול הראיות בהרחבה רבה ובצורה דקדקנית והגיע למסקנה כי אין ממצא שמחייב את המשיב 2 או את המשיב 3 או את המדינה כמי שהתרשלו בעוולת רשלנות כלפי המערערים, ועל כן נדחתה התביעה.

שניים מהמומחים הגיעו למסקנה כי המשיב 2 לא חרג מנורמת ההתנהגות המצופה מ"הרופא הסביר", וצויין שחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט היתה חוות דעת אוביקטיבית ועדותו בבית המשפט השאירה רושם של עדות אמינה ומהימנה.

בדיעבד קובע בית המשפט עסקינן באבחנה רפואית שהתבררה כלא נכונה. כאשר לא היו בפני המשיב 2 סימני אזהרה למאיו-קרדיטיס, למעט בדיקת הא.ק.ג, אשר לא החשידה בהכרח במחלה זו, ולא היתה תמונה אפשרית למאיו-קרדיטיס.

זאת ועוד, קובע בית המשפט כי גם אם היו מחליטים להשאיר את המנוח להשגחה בחדר מיון הסבירות הגבוהה ביותר היתה כי היו מאשפזים אותו במחלקה פנימית והוא היה נשלח למחרת לביתו עם הוראות דומות לאלו שקיבל. בית המשפט מציין כקביעה עובדתית כי יום למחרת השחרור חש המנוח בטוב ואף יצא לטיול.

גם אם המנוח היה נשאר בבית החולים נשאלה השאלה מה היו הסיכויים להצלת חייו. גם כאן נחלקו הדעות בין המומחים השונים. בנקודה זו לא הוכחה וודאות, שכן אם היה מאושפז המנוח במחלקה פנימית סיכויי הצלתו היו קטנים ויש להניח שהוא היה גם משוחרר, כאמור, ואילו אם היה מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, דבר שאינו מקובל בדרך כלל בנסיבות כאלה, יתכן שהסיכויים להצילו היו גבוהים יותר.

בכל מקרה, סיכומו של דבר, נקבע כי לא הוכחה רשלנות.

3.     הערעור
הערעור מתמקד בשאלת האחריות, כאשר העיזבון מפנה טענות כנגד אופן ודרך הטיפול במנוח בבית החולים ומציין כי היה על בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם העיזבון, ד"ר קפלינסקי, ולקבוע כי קיימת רשלנות ואחריות בכל האמור לטיפול ולתוצאה הרת הגורל שאירעה למנוח.

נטען כנגד בדיקת הא.ק.ג ועל כך: שאין פענוח של הבדיקה על ידי המשיב 2 בגיליון חדר המיון על כל המשתמע מכך. קיים חסר רישומים בגיליון חדר המיון, כאמור. חסר זה אינו תואם את הדין כנדרש ויש לרשום בחדר המיון את כל הפעולות שנעשו, גם אם התבצעה פעולה אשר לטענת המשיב 2 היתה תקינה. ב"כ המערערים חזר והדגיש נקודה זו והפנה לפסיקה בנושא זה לפיה אי רישום דבר הצריך להחליט מקים מעין חזקת שכחה (ע"א 2506/95 ליאור קליין (קטין) נ' ד"ר אלינה פנר ואח', פ"ד נא(1) 505). לחילופין, המערערים מערערים על כך שהיה על המשיב 2 לגלות ולבצע הכנה ראויה על סמך הנתונים שהיו בפניו, דבר שלא נעשה. לאור התרשים היה על המשיב 2 להמשיך בבירור כדי לשלול קיומה של מחלה המסכנת חיים, ובכלל זה מאיו-קרדיטיס. בדיקת הא.ק.ג של המנוח לא היתה תקינה והמשיב 2 התעלם התעלמות מוחלטת מסימני האזהרה.

כן קובלים המערערים על כך: שחוות דעתו של מומחה בית המשפט אומצה על ידי בית המשפט. הליקוי העיקרי בחוות הדעת, טוענים המערערים, הוא בכך שהיא מבוססת ברובה על מסקנות של "ועידת מומחים ערטילאית" בתחום הקרדיולוגיה. סיכומו של דבר נטען כי הוכח שהמומחה מטעם בית המשפט לא ביסס חוות דעתו על שיקול דעת עצמאי, אלא הסתמך על מסקנות של אחרים, אשר לא ברור אם, מתי, על ידי מי ובאלו נסיבות וכיצד הן ניתנו, אם בכלל. הסתמכות על מבחן "הרופא הסביר" באופן שביצע המומחה מטעם בית המשפט אין בה כדי להוות את המבחן הראוי, בכך גם נגרם למערערים עיוות דין. עוד נטען כי בית המשפט שגה בכך שהתעלם ולא התייחס לעובדה על פיה הוכחה כי קיימת קורלציה מובהקת בין עליות ST מרובות למחלה לבבית. וכן נטען, כאמור, כי תרשים הא.ק.ג לא היה תקין ועל כן קיימת התרשלות עם שליחת המנוח לביתו.

המערערים הוסיפו וטענו כי בית המשפט התעלם מן העובדה על פיה הוכח על ידי הצוות הרפואי קיבלו מן המשיב 3 הנחיות לא תקינות המצדדות בשחרור חולים מבלי לבצע בדיקות כימיות, וזאת בניגוד למצב החולים הרפואי המצריך אשפוז ובדיקות. לטעמם הוכח על פי מסכת הראיות כי קיים קשר סיבתי בין רשלנות המשיב 2 למות המנוח וכפועל יוצא מכך קמה אחריות שילוחית של יתר המשיבים.
עוד עולה כי המשיב 2 הפר את חובת הזהירות אותה חב כלפי המנוח והיה עליו לצפות כי התנהגותו הרשלנית, אשר הוכחה באופן ברור ממסכת הראיות, תביא להתדרדרות מצבו של המנוח ללא קבלת טיפול.

אשר לסיכויי ההצלה, נטען כמובן כי במידה והיה המנוח מאושפז היה סיכוי גבוה להצלתו.




5.     דיון:
שמענו את טענות באי כוח הצדדים ועיינו בעיקרי טיעוניהם ובכל החומר שבתיק והגענו למסקנה כי עם כל הצער ונסיבותיו הטרגיות של המקרה לא נוכל להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, ולפיכך דין הערעור להידחות.

בית המשפט שמע עדויות, ובמיוחד את עדויותיהם המפורטות של שלושת המומחים הרפואיים, עיין בחוות דעתם, שמע את עדותו של המשיב מס' 3 ושל הרופא שבדק וטיפל במנוח המשיב מס' 2 ובפסק דין מנומק קבע כי: "בגדול המסקנה המתבקשת מחוות דעתו ומחקירתו של מומחה בית המשפט כי הנתבע מס' 2 נהג כרופא סביר עת שיחרר את המנוח לביתו בנתונים שהיו בידיו".

השופט המלומד בחן את שלל הטענות שהועלו בפניו והוציא תחת ידיו פסק דין מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, "סוגיות בסדר הדין האזרחי", מהדורה שמינית מעודכנת תשס"ה, עמ' 618-619).

זאת ועוד - ההלכה היא שהביקורת של בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/02 חבי אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407).

כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו.
     
המערערים טענו כנגד העדר ציון של תוצאות בדיקת הא.ק.ג בחדר המיון. לפיכך, נטען כי הדבר מהווה ראיה שהמשיב 2 לא ראה את תרשים הא.ק.ג. עובר לשחרורו של המנוח מבית החולים. יש להדגיש כי התרשים המלא והמקורי של הא.ק.ג נמצא ולא נגרם כל נזק ראייתי כטענת המערערים. אמנם תוצאת הא.ק.ג לא נרשמה בגיליון חדר המיון, ועל כך כנאמר יש להקפיד על הנהלים הקיימים בבית החולים ויש לרשום את הטעון רישום כדי שלא יתעורר הספק, אלא שבעניננו ד"ר קרן הסביר כי אין מצב שהוא לא ראה את תוצאת הא.ק.ג בזמן אמת. בעדותו הוא ציין בבירור כי הוא ראה את הא.ק.ג ופענח אותו כתקין (שורה 5 עמ' 44 לפרוטוקול). גם פרופ' קישון ז"ל, המומחה מטעם בית המשפט, בחוות דעתו קבע כי אם תרשים הא.ק.ג שנעשה למנוח בחדר המיון היה תקין הרי שליחת המנוח לביתו לא היה בגדר טעות או התרשלות.

זאת ועוד: המומחה הרפואי האובייקטיבי מטעם בית המשפט קבע באופן חד משמעי שעם כל הצער על פטירתו של המנוח, ועל כך גם אנו מביעות את צערנו, אין מדובר כאן לא בהתרשלות ולא בטעות בשיקול הדעת. בית המשפט בחן את עדויות המומחים; באשר לפרופ' קפלינסקי קבע כי הוא התרשם ממגמה קיצונית ומגמתית בהתייחסותו לטעות שבחוות דעתו ביחס לפרשנות הסיגמנט. עדותו של המומחה הרפואי פרופ' קישון, מטעם בית המשפט, היתה אובייקטיבית, אמינה, איתנה ועמידה גם בחקירות הנגדיות, והיא אומצה על ידי בית המשפט, ואנו כערכאת הערעור לא נוכל להתערב בה. פרופ' קישון קבע כי אם רופא חדר המיון הסיק כי לתרשים אין משמעות דיאגנוסטית לגבי מחלתו החריפה, לא היה בכך משום התרשלות בעבודתו כרופא חדר מיון ואף לא טעות בשיקול הדעת. על פי מבחן ה"רופא הסביר" מחצית מרופאי חדר המיון היו משלחים חולה עם נתונים רפואיים דומים לביתו. גם ד"ר שירן הסכים כי בזמן בדיקת הא.ק.ג ירד הדופק אצל המנוח ל-136 ולכן לא היה כל סימן או רמז למאיו-קרדיטיס. גם פרופ' קפלינסקי הסכים כי בהנחה שהא.ק.ג היה תקין ניתן היה לשחרר את המנוח לביתו.

ייתכן כי מקסימום הביטחון הרפואי מושג על ידי כך שכל מי שחש ברע ישאר לבית החולים למעקב, אולם כדברי כב' נשיא בית המשפט המחוזי מירושלים השופט ורדי זיילר (כתוארו אז) בת.א. (ירושלים) 889/91 עזבון אגבריה ז"ל נ' ד"ר להב ואח' (לא פורסם) נאמר כי:
"... ברור שמכסימום הבטחון הרפואי יושג ושכל מי שחש ברע יישאר בבית החולים במעקב עד שיתברר בבטחון מלא, ממה הוא סובל, והאם הפגיעה בו מצריכה אשפוז או שמא ניתן לשחררו לביתו. דא עקא, שהשלטת מדיניות כזו אינה אפשרית, משום שברוב המקרים אין הרפואה יודעת לתתתשובה חד משמעית לסיבת תחושות הלא טובה של אדם, אם בכאבים... נוכח מציאות זו ברור שאי אפשר לנקוט מדיניות של אשפוז טוטאלי של כל מי שמצבו הרפואי אינו כשורה".

למעלה מן הנדרש נוסיף כי על פי חוות דעת המומחים ספק הוא אם השארת המנוח בבית החולים היתה מונעת את פטירתו הפתאומית, ולכן לא ניתן גם לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין שחרורו של המנוח למותו.

עם כל הצער הכרוך בכך, אנו מחליטות לדחות את הערעור. מאחר והגענו לתוצאה האמורה, מייתר הדבר דיון ביתר השאלות שעלו בערעור, לרבות שאלת הפיצוי הכספי.

בהתחשב בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עונש על דריסה למוות

  2. מוות חייל בזמן חופשה

  3. מוות כתוצאה מהתייבשות

  4. מוות במהלך טיול בחו''ל

  5. דריסה למוות במעבר חציה

  6. מוות בגלל תנור גז ביתי

  7. מוות מחנק בגלל אש גחלים

  8. גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  9. מוות אחרי שחרור מחדר מיון

  10. חוק הצהרות מוות, תשל"ח-1978

  11. מוות ממחלה במהלך נסיעה לחו"ל

  12. ביטוח מוות במהלך חופשה בחו''ל

  13. פוסט טראומה בגלל מוות חבר בצבא

  14. עונש על גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  15. חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958

  16. מוות מחום בגלל שהייה ממושכת ברכב

  17. חוות דעת הלכתית בחקירת סיבות מוות

  18. חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008

  19. פיצויים בגין מוות במהלך שייט אבובים

  20. תקנות הצהרות-מוות (סדרי הדין), תשי''ג-1952

  21. תקנות חקירת סיבות-מוות (שכר-בטלה), תשכ''ו-1966

  22. האם מוות מיידי שולל עבירת הפקרה אחרי תאונת דרכים

  23. תקנות סדרי הדין הפלילי (חקירת סיבות מוות), תשי''ח-1958

  24. תקנות הפיקוח על מעונות (הודעה על מקרי מוות), תשל''א-1970

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון