האם מכתב התראה מהווה לשון הרע ? בית המשפט דן בשאלה האם מכתב ההתראה מהווה אכן פרסום לשון הרע, כמשמעה בס' 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 שכן הקורא אותו נמצא למד כי עו"ד טוקר לא קיים פסק דין שלפיו הוטל עליו להרים תרומה לבית החולים שניידר. פרסום כזה בהחלט עלול היה להשפילו בעיני גב' ענת גולדברג-שאול, שהעתק ממכתב ההתראה נשלח אליה. הנתבעים טוענים כי אין בפרסום משום לשון הרע, משום שהפרסום כוון, מלבד לעו"ד טוקר, רק לגב' גולדברג- שאול, אלא שהיא עצמה היתה זו שמסרה להם את המידע בדבר אי ביצוע התרומה, ועל כן לא חידשו בפניה דבר בגדרו של מכתב ההתראה. להלן פסק דין בנושא לשון הרע במכתב התראה: פסק דין מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 80,000 ₪. עילת התביעה המרכזית היא לשון הרע שפורסמה נגד התובע על ידי הנתבעים. בנוסף נטען בתביעה כי הנתבעים התרשלו כלפי התובע, הפרו חובות חקוקות ופגעו בפרטיותו של התובע. 2. ראשיתה של הפרשה בתביעה כספית לתשלום סך של 1,180 ₪, שהגישה הנתבעת 2, חברת איזוטופ בע"מ (להלן: "איזוטופ") נגד התובע, עורך-דין מאיר טוקר (להלן: "עו"ד טוקר"), בטענה שזה האחרון לא שילם לה עבור בדיקות התאמה לתקן שהזמין ממנה. התביעה הוגשה לבית משפט השלום באשדוד אך הועברה לאחר מכן לבית משפט השלום בתל אביב, ונקבעה לדיון ליום 13.9.2005 בפני כב' השופטת עידית ברקוביץ (ת.א. 28235/05). את איזוטופ ייצג באותו דיון הנתבע 1 בהליך שבפניי, עורך-דין ארז גלעד (להלן: "עו"ד גלעד"), שהוא גם עובד שכיר של איזוטופ. במהלך הדיון שנערך ביום 13.9.2005 המליץ בית המשפט לצדדים להגיע להסדר פשרה, ולפיו, לסילוק תביעתה של איזוטופ נגד עו"ד טוקר, ירים האחרון תרומה למוסד כלשהו, בסכום שיקבע בית המשפט. הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט. לעו"ד טוקר לא היתה עמדה בשאלת זהותו של המוסד אליו תועבר התרומה. מנגד, הנתבעים ביקשו כי התרומה תועבר לבית החולים שניידר. בעקבות כך ניתן פסק דין, בזו הלשון: "יפה עשו הצדדים אשר השכילו לסיים את המחלוקת בהסכמה. על יסוד הסכמת הצדדים, הריני קובעת כי לסילוק התביעה יתרום הנתבע [עו"ד טוקר - ח.ב.] סך של 500 ₪ לבית חולים שניידר. התרומה תיחשב כמי שניתנה הן ע"י הנתבע, עו"ד טוקר, והן ע"י התובעת, חברת איזוטופ בע"מ. חזקה על עו"ד טוקר כי יעמוד בהתחייבותו, וככל שיחפוץ ישלח לתובעת העתק הקבלה בדבר התרומה. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו." יש לציין כי בית המשפט הוסיף את האמירה בענין משלוח הקבלה על ידי עו"ד טוקר, אם יחפוץ בכך, רק לאחר שנציגת איזוטופ בדיון, גב' רחל ברנס, ביקשה שתומצא לאיזוטופ קבלה בגין ביצוע התרומה. 3. עו"ד טוקר כעס מאוד על עו"ד גלעד. על כן, כאשר הדיון הסתיים, הוא סירב ללחוץ את ידו המושטת לשלום של עו"ד גלעד והתעלם ממנו כאשר זה האחרון בירך אותו בברכת חג שמח (ראה ס' 15 לתצהירו של עו"ד גלעד). לדברי עו"ד גלעד "אני עורך דין כמעט 10 שנים, אני בן 38 ומעולם, מעולם לא קרה מצב שאיחלתי לאדם חג שמח והושטתי לו יד, והוא לא הושיט לי יד והסתכל עליי בזלזול" (ע' 45 לפרוטוקול). 4. ביום 10.10.2005 שלח עו"ד טוקר שיק ע"ס 500 ₪ לעמותה בשם "נאמני מרכז שניידר" (להלן: "העמותה"), לאחר שהבין מתוך גלישה באתר האינטרנט של בית החולים שניידר, כי זו הדרך הנאותה להעברת התרומה לבית החולים. השיק נפרע ביום 24.10.2005 ולעו"ד טוקר נשלחה קבלה מתאימה. מתוך עיון בצידו האחורי של השיק, ניתן ללמוד כי השיק הופקד לחשבון העמותה שמספרו 285904, בסניף 041 של בנק דיסקונט. כאשר שלח את השיק, לא ציין עו"ד טוקר בפני העמותה כי התרומה צריכה להחשב כאילו ניתנה גם על ידי איזוטופ. בהתאם לכך, הקבלה נרשמה על שמו ושם רעייתו בלבד. עו"ד טוקר לא עדכן את הנתבעים בדבר ביצוע התרומה ולא שלח אליהם העתק של הקבלה. 5. הנתבעים, שככל הנראה לא נתנו אמון בעו"ד טוקר וחשדו שמא לא ירים את התרומה, פנו ביום 21.11.2005 במכתב אל בית החולים שניידר, שכותרתו "בירור אודות תרומה". במכתב זה הם ציינו כי בהתאם לפסק הדין, היה על עו"ד טוקר לתרום סך של 500 ₪ לבית חולים שניידר, בשמו ובשמה של איזוטופ. הם ביקשו לדעת האם התרומה אכן נתקבלה, ומתי, וכן ביקשו לקבל אסמכתא לכך. ביום 29.11.2005 נשלח אליהם מכתב תשובה מאת גב' ענת גולדברג -שאול, מנהלת החשבונות של בית החולים שניידר, וזו לשונו: "מבדיקה שבוצעה ב 29.11.05 נמצא כי טרם נתקבלה תרומה ע"ס 500 ₪ מעו"ד מאיר טוקר". 6. בעקבות קבלת תשובתו של בית החולים שניידר, שלח עו"ד גלעד, ביום 30.11.2005, בשמה של איזוטופ, מכתב התראה אל עו"ד טוקר, שהעתק הימנו נשלח לגב' ענת גולדברג- שאול מבית החולים שניידר (להלן: "מכתב ההתראה"). מכתב ההתראה הוא הבסיס להגשת התביעה שבפניי. וזה נוסח המכתב: "1. בהתאם לפסק הדין מיום 13.9.05 בתיק שבנדון, היה עליך לתרום סך של 500 ₪ לבית חולים "שניידר", כאשר התרומה תיחשב כמי שניתנה הן על ידך והן ע"י איזוטופ בע"מ. 2. מבירור שנערך עם בית חולים "שניידר" עולה כי נכון ליום 29.11.05 לא התקבלה ממך התרומה הנ"ל! 3. לפיכך, אבקשך ליתן את התרומה הנ"ל ללא דיחוי נוסף ולהמציא לי עותק מן הקבלה, על מנת לייתר את הצורך בפנייה לערכאות. 4. אודה לטיפולך." 7. מכתב ההתראה עורר את זעמו של עו"ד טוקר. במכתב תקיף מיום 4.12.2005 נדרשו עו"ד גלעד ואיזוטופ, על ידי בא כוחו של עו"ד טוקר, לבצע שלוש פעולות במצטבר: לפצות את עו"ד טוקר בסכום של 20,000 ₪; לכתוב מכתב התנצלות המופנה לבית החולים שניידר ובו ייאמר בין השאר כי משלוח מכתב ההתראה היה "מעשה אסור, חמור, מוטעה ומזיק", וכי מדובר במכתב "מוטעה נמהר וחסר תום לב" וחסר שחר; להרים תרומה בסך 10,000 ₪ לטובת בית החולים שניידר. הנתבעים סרבו להענות לדרישות אלה של עו"ד טוקר, ומכאן התביעה שבפניי. דיון בעילת פרסום לשון הרע 8. ראשית לכל יש לקבוע כי מכתב ההתראה מהווה אכן פרסום לשון הרע, כמשמעה בס' 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שכן הקורא אותו נמצא למד כי עו"ד טוקר לא קיים פסק דין שלפיו הוטל עליו להרים תרומה לבית החולים שניידר. פרסום כזה בהחלט עלול היה להשפילו בעיני גב' ענת גולדברג-שאול, שהעתק ממכתב ההתראה נשלח אליה. 9. הנתבעים טוענים כי אין בפרסום משום לשון הרע, משום שהפרסום כוון, מלבד לעו"ד טוקר, רק לגב' גולדברג- שאול, אלא שהיא עצמה היתה זו שמסרה להם את המידע בדבר אי ביצוע התרומה, ועל כן לא חידשו בפניה דבר בגדרו של מכתב ההתראה. טענה זו יש לדחות, שכן הגם שגב' גולדברג-שאול היא שמסרה לנתבעים את המידע, ברי כי מכתב ההתראה עלול היה להשפיל את עו"ד טוקר בעיניה של גב' גולדברג-שאול. כאשר עסקינן בשאלה האם פורסמה לשון הרע, אין כל חשיבות לשאלה האם הפרסום כוון אל מי שממילא היה המקור למידע. כל פרסום עומד בפני עצמו ויש לבחון האם הוא כשלעצמו, עלול להשפיל את הנפגע בעיני הבריות. עם זאת, העובדה שהפרסום הופנה רק אל מי שמסר את המידע הפוגע, עשוייה להיות רלבנטית בנושא הנזק שנגרם לנפגע, כאשר ברור כי במקרה כזה, הנזק הוא נמוך ביותר, אם ישנו בכלל. 10. השאלה המרכזית, אותה נבחן להלן, היא האם עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע. לשם עמידה בהגנה זו, על הנתבעים להוכיח שניים אלה: כי הדבר שפורסם במכתב ההתראה היה אמת, וכי היה בפרסום ענין ציבורי. 11. עו"ד טוקר טוען כי אכן תרם לבית החולים שניידר סך של 500 ₪, שכן הדרך היחידה להרים תרומה לבית החולים שניידר היא באמצעות העמותה. הדבר עולה מתוך אתר האינטרנט של בית החולים, המפנה את התורמים לאותה עמותה. לדבריו, אין למצוא באתר האינטרנט כל דרך אחרת להרים תרומה לטובת בית החולים. טוען עו"ד טוקר כי אין ספק שהרמת התרומה לעמותה משרתת את בית החולים, ועל כן ברור שהוא קיים את פסק דינה של כב' השופטת ברקוביץ ככתבו וכלשונו. אין בידי לקבל טענות אלה. אכן, אתר האינטרנט של בית החולים מפנה את התורמים הפוטנציאלים לעמותה, ואליה בלבד. דא עקא, מתברר כי אין זו הדרך היחידה להרים תרומה לבית החולים. בית החולים שניידר הודיע לעו"ד גלעד, במכתב מיום 27.2.2006 (נספח ח' לתצהירו), כי קיים חשבון בנק מיוחד שנועד לשם קבלת תרומות לבית החולים. החשבון מתנהל בבנק הפועלים סניף 552, מספרו 313254 ושמו "תרומות לשניידר". מי שמבקש לתרום באמצעות משלוח שיק, מתבקש לשלוח המחאה לפקודת מרכז שניידר ולציין לאיזו מחלקה יש לשייך את התרומה. עו"ד טוקר התנגד לקבילותו של מסמך זה, משום שלא אומת בידי נציג בית החולים, אך יש לדחות טענה זו. המכתב נספח ח' הוא ראיה לכך שזוהי עמדתו של בית החולים כפי שהוצגה בפני עו"ד גלעד, אליו נשלח המכתב, ובתור שכזה, ניתן היה לצרפו לתצהירו של עו"ד גלעד. לצורך הוכחת עמדתו של בית החולים שניידר בענין אופן ביצוע התרומות, המסמך קביל באותה מידה ממש כמו אתר האינטרנט של בית החולים, הנזכר בתצהירו של עו"ד טוקר. מדוע שהאמור באתר האינטרנט של בית החולים יהיה ראיה קבילה לעמדתו של בית החולים, ואילו מכתב ספציפי של בית החולים, בענין זה ממש, לא יהיה ראיה קבילה באשר לעמדתו של בית החולים? זאת ועוד, גב' ענת גולדברג- שאול, שזומנה לעדות מטעמם של הנתבעים, אישרה כי לבית החולים שניידר היה חשבון בנק, לשם הופקדו כספי התרומות. הבעלות בחשבון הבנק היתה של בית החולים שניידר (ע' 25 לפרוטוקול), ולא של העמותה. ואכן, כפי שראינו קודם, חשבונו של בית החולים לצורך הפקדת תרומות התנהל בסניף 552 של בנק הפועלים, ואילו חשבונה של העמותה התנהל בסניף 041 של בנק דיסקונט. מכאן שבהחלט ניתן היה להרים תרומה במישרין לבית החולים שניידר, ולא היה הכרח לבצע זאת דווקא באמצעות העמותה, גם אם מתוך אתר האינטרנט של בית החולים נוצר הרושם המוטעה כי אין דרך אחרת להרים תרומה לבית החולים אלא באמצעות העמותה. בנוסף, אין חולק כי אישיותה המשפטית של העמותה, שונה מאישיותו המשפטית של בית החולים, שהוא מוסד רפואי המצוי בבעלותה של שרותי בריאות כללית ואין לו אישיות משפטית משל עצמו. בענין זה העיד עו"ד מרדכי כהן, העובד במחלקה המשפטית של שירותי בריאות כללית, כי "מתדפקות על הדלת המון עמותות, וכל העמותות האלה הם גופים נפרדים ולא חלק מבית החולים" (ע' 36 לפרוטוקול). על כן, מבחינה משפטית צרה, תרומה לעמותה אינה תרומה לבית החולים שניידר, גם אם יש להניח כי העמותה, על פי שמה, משתמשת בכסף לצרכיו של בית החולים שניידר. על כן, כאשר כתבו הנתבעים בגדרו של מכתב ההתראה כי "מבירור שנערך עם בית חולים "שניידר" עולה כי נכון ליום 29.11.05 לא התקבלה ממך התרומה הנ"ל!", הם כתבו דבר אמת. בית החולים שניידר לא קיבל תרומה מעו"ד טוקר. העמותה היא שקיבלה את התרומה. ודוק: אין עסקינן בשאלה האם עו"ד טוקר קיים את פסק הדין אם לאו. סביר מאוד להניח שאם היו הנתבעים מעלים טרוניה בפני בית המשפט על כך שהתרומה הועברה לעמותה ולא לבית החולים, בית המשפט היה דוחה את הטרוניה, שכן הרמת התרומה לעמותה עולה בקנה אחד עם רוחו של פסק הדין, גם אם לא עם לשונו. דא עקא, השאלה שעל הפרק במסגרת תביעת לשון הרע היא שונה בתכלית. השאלה היא האם כאשר כתבו הנתבעים כי מברור שנערך עם בית החולים עולה כי לא התקבלה תרומתו של עו"ד טוקר, הם כתבו דבר אמת. התשובה לשאלה זו היא כאמור לעיל, תשובה חיובית. 12. זאת ועוד, עיון במכתב ההתראה מלמד כי הנתבעים לא התיימרו לקבוע באופן פוזיטיבי שעו"ד טוקר לא הרים את התרומה שהיה עליו להרים, אלא רק הביאו דברים בשם אומרם: הם ציינו כי זוהי תוצאת הבירור שערכו עם בית החולים. ואכן, איש לא יחלוק כי כך בדיוק נמסר להם במכתבו של בית החולים, שנכתב בידי גב' גולדברג- שאול. נזכיר כי במכתב זה הודיע בית החולים לנתבעים כי "מבדיקה שבוצעה ב 29.11.05 נמצא כי טרם נתקבלה תרומה ע"ס 500 ₪ מעו"ד מאיר טוקר". על כן, כאשר כתבו הנתבעים לעו"ד טוקר כי "מבירור שנערך עם בית חולים "שניידר" עולה כי נכון ליום 29.11.05 לא התקבלה ממך התרומה הנ"ל!", הם פשוט הביאו דברים בשם אומרם. מקובלים עליי בהקשר זה דבריו של המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (התשנ"ז- 1997) בע' 218: "אולם, כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים, עשוי בית המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו." סיכומו של דבר, תוכנו של מכתב ההתראה היה אמת. 13. השאלה הבאה המצריכה הכרעה היא האם היה בפרסום מכתב ההתראה ענין ציבורי. כידוע, "שאלת קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום מוכרעת גם לאור השאלה, האם היתה הצדקה למסירת המידע למי שאליו הוא הועבר" (א' שנהר, ספרו הנ"ל, ע' 231). מכתב ההתראה נשלח לעו"ד טוקר, והעתק הימנו הועבר לבית החולים. המסמך לא הופנה אל צדדים נוספים כלשהם. לבית החולים היה ענין בהבאת הפניה לידיעתו, שכן בית החולים היה המוטב על פי פסק הדין, והוא היה זה שאמור לקבל את התרומה. בנסיבות אלה יש לקבוע כי היה ענין ציבורי בהעברת העתק ממכתב ההתראה אל בית החולים. נזכיר בהקשר זה כי הקשר בין הנתבעים לבין בית החולים נוצר עוד קודם לכן, כאשר הנתבעים פנו לבית החולים על מנת לברר האם עו"ד טוקר אכן הרים את התרומה. בית החולים השיב על פניה זו ומסר לנתבעים את המידע עליו היה מבוסס מכתב ההתראה. על כן, אך טבעי היה שבית החולים יקבל העתק ממכתב ההתראה שנשלח לעו"ד טוקר, מכתב שכל כולו התבסס על המידע שבית החולים עצמו מסר לנתבעים. לפיכך, יש לקבוע כי היה ענין ציבורי בפרסומו של מכתב ההתראה. מכאן שעומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום. 14. לנוכח העובדה שעומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום, יש לדחות את התביעה בגין פרסום לשון הרע, ואין צורך לדון בשאר טענות הגנתם לפי חוק איסור לשון הרע. עם זאת, ולמעלה מהצורך, נתייחס בקצרה גם לטענות ההגנה הנוספות של הנתבעים. 15. הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, קרי, ההגנה בגין פרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי. יש לדחות טענה זו. הגם שקיימת מגמה של הרחבת הגנה זו והחלתה גם על פרסומים הנעשים מחוץ לכתלי בית המשפט, ובלבד שהם חלק בלתי נפרד מן המשפט עצמו, אין ספק כי לא ניתן להרחיב את ההגנה ולהחילה על פרסום שנעשה כחודשיים וחצי לאחר שהמשפט הסתיים. 16. הנתבעים טוענים להגנת תום הלב לפי ס' 15 (3) לחוק איסור לשון הרע. טענה זו בדין יסודה. סעיף 15(3) מקנה הגנה לפרסום שנעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבעים ושל האדם שאליו הופנה הפרסום. אין ספק כי לאיזוטופ היה ענין אישי כשר שעו"ד טוקר יקיים אחר פסק הדין וירים את התרומה שנקבעה בפסק הדין, שהרי היא היתה התובעת באותו הליך. בנוסף, הנתבעים פעלו בתום לב בפרסום מכתב ההתראה, במיוחד לנוכח העובדה שהתבססו על מידע שבית החולים עצמו העביר להם. על כן, לא ניתן לייחס להם חוסר תום לב בכך שהעבירו לבית החולים עותק של מכתב ההתראה. 17. סיכומו של דבר, דינה של התביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע- להידחות. 18. לנוכח המסקנה האמורה לעיל, ממילא אין צורך לדון בשאלת הנזק הנטען על ידי עו"ד טוקר. עם זאת, אציין כי לא התרשמתי שבפועל נגרם לעו"ד טוקר נזק ממשי כלשהו, חוץ מתחושת הכעס שהתעוררה בו בעקבות קבלת מכתב ההתראה. להוכחת הנזק העיד עו"ד טוקר את ידידו, עו"ד נועם לוי, על מנת להראות כי מכתב ההתראה פגע באפשרותו לשיתוף פעולה עסקי עם עו"ד לוי בקשר לתיקי גבייה של בתי חולים השייכים לשרותי בריאות כללית. ראש נזק זה הוא מופרך על פניו, שכן עו"ד טוקר הוא שבמו פיו סיפר לעו"ד לוי על הפרשה, כך שאם אכן נגרם לו נזק תדמיתי בעיני ידידו, דבר שאני מטיל בו ספק רב, הוא עצמו היה זה שגרם לנזק בכך שהפיץ את הפרסום הפוגע, שלא לצורך. החשש שמא בגלל אותו מכתב ההתראה, שמוען לגב' גולדברג-שאול לבדה, תימנע שרותי בריאות כללית מלהעסיק את עו"ד טוקר, הוא כל כך דחוק ותלוש מן המציאות, עד שאין צורך להכביר על כך מילים. אין כל סיכוי שבגין אותו מכתב הוכנס שמו של עו"ד טוקר למין "רשימה שחורה" של עורכי דין, שלא יועסקו לעולם בשרותיה של שרותי בריאות כללית. אפילו עו"ד גולדברג- שאול, שהיא היחידה שהמכתב נשלח אליה (זולת עו"ד טוקר), כלל לא זכרה שקיבלה את המכתב (ע' 25 לפרוטוקול). ברור גם כי לא היא שמוסמכת לקבוע איזה עורך דין יועסק על ידי שרותי בריאות כללית, ועל כן גם אם היתה נוצרת אצלה דעה שלילית לגבי עו"ד טוקר, דבר שלא אירע בפועל, לא היה בכך כדי לפגוע כהוא זה בסיכוייו של עו"ד טוקר להיות מועסק בידי שרותי בריאות כללית. עו"ד מרדכי כהן, העובד במחלקה המשפטית של שרותי בריאות כללית, הבהיר בתצהירו כי גם אם היה מובא לידיעתה של המחלקה המשפטית קיומו של מכתב משמיץ נגד עורך דין המבקש לעבוד בשרותה של שרותי בריאות כללית, היה נערך ברור מקדים וההחלטה האם להעסיקו היתה מתקבלת על יסוד שיקולים עניינים, כגון, נסיון בהליכי גבייה ורקע מקצועי. אכן, עו"ד כהן הוא ידידו של עו"ד גלעד, אך גרסתו בענין זה הגיונית על פניה, ולכן יש לקבלה. בנסיבות אלה, אני מתרשם כי הטענה בדבר נזק ממון שנגרם לעו"ד טוקר, אינה אלא נסיון מלאכותי להציג נזק שהלכה למעשה כלל לא התרחש, וגם זאת, בגין ענין של מה בכך. דיון בעילות התביעה הנוספות 19. עו"ד טוקר טוען בסיכומיו כי עומדות לו עילות תביעה נזיקיות כלפי הנתבעים. הוא טוען כי הנתבעים נהגו כלפיו בחוסר תום לב בניגוד לחובה הקבועה בס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, הפרו את חובת הזהירות כלפיו ובכך התרשלו, וכן הפרו כלפיו חובות חקוקות לפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 (להלן: "כללי האתיקה"). לבסוף טוען עו"ד טוקר כי הנתבעים פגעו בפרטיותו. 20. אקדים ואומר כי גם אם היה עולה בידיו של עו"ד טוקר להוכיח קיומה של עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין, לא היה הדבר מזכה אותו בפיצוי, מן הטעם הפשוט שלא נגרם לו כל נזק מוכח בגין פרסומו של מכתב ההתראה. באשר לעגמת הנפש שנגרמה לו מחמת הפרסום, הרי שזו באה לו בראש ובראשונה בשל מעשיו שלו, כפי שפורט קודם וכפי שנראה להלן, ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי בגינה. 21. לגופו של ענין, עו"ד טוקר טוען כי אסור היה לנתבעים לנסות ולברר האם אכן הרים את התרומה, וזאת בהתבסס על האמירה בפסק הדין ולפיה "חזקה על עו"ד טוקר כי יעמוד בהתחייבותו, וככל שיחפוץ ישלח לתובעת העתק הקבלה בדבר התרומה". אינני מקבל טיעון זה. אכן, בית המשפט ביקש להפגין את האמון שהוא רוחש לעו"ד טוקר (אמון שאכן נמצא מוצדק, לנוכח העובדה שעו"ד טוקר הרים את התרומה), ועל כן קבע מה שקבע, אך לא היה בדברים אלה משום שלילת זכותה המלאה של איזוטופ לברר ישירות מול בית החולים האם אכן עו"ד טוקר הרים את התרומה שנצטווה להרים. ודוק: הרמת התרומה לא היתה מעשה התנדבות אלטרואיסטי מצידו של עו"ד טוקר, אלא תוצאה של הליך משפטי שכוון נגדו. רק בגין הרמת התרומה, הסכימה איזוטופ להסתלק מתביעתה נגדו. על כן, היה לה אינטרס ראוי להגנה שהתרומה אכן תבוצע. ניתן היה לצפות מעו"ד טוקר כי יעביר לאיזוטופ העתק מן הקבלה בגין התרומה שהרים, מיד לאחר שנתקבלה אצלו, למרות שמבחינה פורמלית, בית המשפט הותיר בידיו את ההחלטה אם לנהוג כך. אין ספק כי כך היה נוהג האדם הסביר. אם עו"ד טוקר היה נוהג כך, מן הסתם לא היתה באה לעולם פנייתם של הנתבעים לבית החולים שניידר, וממילא גם לא היה בא לעולם מכתב ההתראה. למרבה הצער, עו"ד טוקר נהג בדרך אחרת, ניצל את זכותו שלא לשלוח לנתבעים את הקבלה בגין ביצוע התרומה, ובכך הביא על עצמו במו ידיו את הדברים שהתרחשו לאחר מכן. 22. עו"ד טוקר טוען כי הנתבעים חטאו כלפיו בכך שלא הקדימו ופנו אליו על מנת לברר האם הרים את התרומה, אלא העדיפו לפנות במישרין לבית החולים. העיד בקשר לכך עו"ד גלעד: "כאשר טוקר התנהג במשך 3 שעות כפי שהתנהג, וכאשר בסוף הדיון הוא הסיט את עיניו בזלזול ולא הושיט את ידו לחג שמח, ואחרי חודשיים הוא לא טורח לציין ולו ברמז מה עלה בגורל אותו פסק דין, לא מצאתי לנכון לפנות אליו, ידעתי מה תהיה תשובתו שככל שיחפוץ ימציא וככל שלא יחפוץ לא ימציא ... הבנו שלפנות לטוקר ולבקש ממנו מה שהוא לא חייב לעשות, זה לא יהיה רציני" (ע' 48 לפרוטוקול). אכן, התנהגותם של הנתבעים בענין זה היתה בלתי מנומסת, שכן הדרך הנאותה היתה להקדים פניה לעו"ד טוקר, בטרם יפנו אל בית החולים. דא עקא, גם כאן, מי שהביא על עצמו את גישתם זו של הנתבעים היה עו"ד טוקר עצמו. בתום הדיון המשפטי שהסתיים בהסדר הפשרה, הוא נהג כלפי עו"ד גלעד בחוסר נימוס משווע, לשון המעטה, בכך שסירב ללחוץ את ידו המושטת לשלום והתעלם מהברכה שבירכו. בנסיבות אלה, יכול היה עו"ד גלעד להניח לפי תומו, כי אם יפנה במכתב לעו"ד טוקר, יזכה מן הסתם לייחס דומה מצידו, ועל כן אין טעם בפניה כזו. 23. עו"ד טוקר טוען כי אין כל פגם בעובדה שהתרומה ניתנה בשמו בלבד, ולא גם בשמה של איזוטופ. תימוכין לכך הוא מוצא בעובדה שפסק הדין קובע רק כי "התרומה תיחשב כמי שניתנה הן ע"י הנתבע, עו"ד טוקר, והן ע"י התובעת, חברת איזוטופ בע"מ" (ההדגשה אינה במקור), ואין בפסק הדין קביעה שהתרומה תינתן גם בשם איזוטופ. אינני מקבל הבחנה זו, שלטעמי היא הבחנה סמנטית ובלתי הגיונית. פשיטא שהתרומה היתה אמורה להעשות גם בשמה של איזוטופ, ולא רק בשמו של עו"ד טוקר, שכן התרומה היא תולדה של תביעה משפטית שהגישה איזוטופ, ורק בשל התרומה, הסכימה איזוטופ להסתלק מן התביעה. הדיבור "התמורה תיחשב כמי שניתנה" נועד להבטיח שעו"ד טוקר לבדו הוא שיממן את התרומה, ואיזוטופ לא תידרש לשלם מכיסה דבר. אין לי ספק כי לא היתה לבית המשפט כל כוונה לשלול מאיזוטופ את הזכות להיות מוצגת בפני מקבל התרומה כתורמת, יחד עם עו"ד טוקר. נזכיר בהקשר זה כי איזוטופ היא שביקשה כי התרומה תועבר לבית החולים שניידר דווקא, בעוד שלעו"ד טוקר לא היתה כל עמדה בענין זה. מכאן שמבחינת איזוטופ היתה חשיבות הן לזהותו של מקבל התרומה, והן לאיזכורה כתורמת. מקובלים עליי בהקשר זה דבריו של עו"ד גלעד בעדותו: "זאת היתה מהות הפשרה, מדובר על תרומה שצד אחד תורם אבל היא תרומה משותפת לשני הצדדים, אלמלא כן לא היה שום הגיון להסכים להצעה כזאת, שהוא יתרום תרומה כנדיב לב וכאדם שלא חוייב במסגרת פסק דין. הוא היה יכול לתרום בשמו ובשם רעייתו גם בלי פסק הדין וגם בלי שהוא מסכים לסילוק התביעה. הרעיון של פסק הדין היה שהתרומה היא משותפת, אחרת אין בסיס להסכמה הזאת. למה שאסכים לסלק תביעה בתרומה שצד אחד רק נותן והיא לא קשורה אליי?" (ע' 44 לפרוטוקול). על כן, ישנו טעם לפגם בכך שעו"ד טוקר שלח את התרומה בשמו ובשם רעייתו, ולא הביא לידיעתו של מקבל התרומה, כי גם איזוטופ נמנית על התורמים. 24. הנתבעים לא הפרו את חובת הזהירות כלפי עו"ד טוקר, ככל שהיתה מוטלת עליהם חובה כזו. בנסיבות שנוצרו, ולנוכח האופן הבלתי ראוי שבו התייחס עו"ד טוקר לעו"ד גלעד בתום ישיבת ההוכחות, לאחר שכבר הושג הסדר הפשרה, ניתן בהחלט להבין מדוע העדיפו הנתבעים לקיים את הברור מול בית החולים ולא מול עו"ד טוקר. מכל מקום, לו העביר עו"ד טוקר את התרומה ישירות לבית החולים שניידר, ולא לעמותה, מכתב ההתראה כלל לא היה בא לעולם. מסיבות אלה ממש אין גם מקום לקבוע כי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב כלפי עו"ד טוקר. 25. אינני סבור כי עו"ד גלעד הפר את כללי האתיקה. ס' 31 לכללי האתיקה מחייב עורך דין לנסות וליישב בדרכי שלום סכסוך שמעורב בו עורך דין אחר, בטרם הגשת תביעה. מכתב ההתראה הוא בדיוק נסיון כזה, ועל כן כתיבתו דווקא מתחייבת מהוראת ס' 31 לכללי האתיקה, ואינה עומדת בניגוד להוראה זו. מכתב ההתראה גם אינו עומד בניגוד לחובה לנהוג בצד שכנגד בדרך ארץ. מדובר במכתב שנוסח בלשון עניינית ובלתי מתלהמת, וכל כולו מבוסס על מידע שנמסר לנתבעים מבית החולים. אין מקום לקבוע כי משלוח מכתב כזה הוא מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. לפיכך, אין בסיס לתביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה. 26. עו"ד טוקר טוען כי הנתבעים פגעו בפרטיותו בכך שהפרו את הוראות ס' 2(6), 2(8) ו- 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). אין ממש בטענות אלה. נקדים ונציין כי לפי ס' 6 לחוק הגנת הפרטיות, לא תהיה זכות לתביעה אזרחית בשל פגיעה שאין בה ממש. המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לפגיעה שאין בה כל ממש. לגופו של ענין, לא ברור לי כיצד ניתן לטעון כי הנתבעים הפרו כלפי עו"ד טוקר חובת סודיות שיסודה בהסכם, בניגוד לס' 2(8) לחוק הגנת הפרטיות. לא היתה כל התחייבות של הנתבעים לשמור בסוד את פרטי הסדר הפשרה, לא מפורשת וגם לא מכללא. גם לא ברור לי כיצד ניתן לטעון שהנתבעים השתמשו בידיעה אודות עניינו הפרטי של עו"ד טוקר, בניגוד להוראת ס' 2(9) לחוק, שהרי ביצועו של פסק הדין לא היה רק עניינו הפרטי של עו"ד טוקר, אלא גם עניינם של הנתבעים: ענינה של איזוטופ, בהיותה בעלת דין באותו משפט בו הוטלה על עו"ד טוקר החובה להרים תרומה, ועניינו של עו"ד גלעד, בתוקף תפקידו כבא כוחה של איזוטופ. אין גם כל ממש בטענה כאילו הנתבעים עשו שימוש בשמו של עו"ד טוקר לשם עשיית רווח, כאמור בס' 2(6) לחוק הגנת הפרטיות. 27. בשולי הדברים אציין כי יש לתמוה על דרישותיו של עו"ד טוקר במכתב הדרישה שהפנה אל הנתבעים קודם להגשת התביעה הנוכחית. מכתב זה כלל דרישות בלתי סבירות בעליל, ועל כן, לא ניתן היה לצפות כי הנתבעים באמת ובתמים ייעתרו לאיזו מהן. האם באמת ובתמים רשאי היה עו"ד טוקר לצפות, בנסיבות שתוארו לעיל, כי הנתבעים ישלמו לו פיצוי בסך 20,000 ₪, ירימו תרומה בסך 10,000 ₪ ויאשרו בכתב כי מכתב ההתראה היה "מעשה אסור, חמור, מוטעה ומזיק", וכי מדובר במכתב "מוטעה נמהר וחסר תום לב"? 28. אשר על כן, התביעה נדחית. עו"ד טוקר ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה