לשון הרע בגין תלונה ללשכת עורכי הדין

בית המשפט ציין כי העו"ד לא הוכיח כי תוכן תלונתו של הנתבע ללשכת עורכי הדין ודבר הגשתה פורסמו על ידי הנתבע בתפוצה נרחבת.

ועדת האתיקה שבדקה את התלונה לא מצאה בה כל ממש ולכן החליטה על גניזתה, מבלי שהתבקשה אפילו תגובתו של התובע. לפרסום לשון הרע במכתבי התלונה לא היתה משמעות רבה כלפי הציבור וקהל לקוחותיו של התובע, שכן יש להניח שוועדת האתיקה לא היתה נוהגת למסור פרטים אודותן.

להלן פסק דין בנושא לשון הרע בגין תלונה ללשכת עורכי הדין:

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

1. זוהי תביעה כספית על סך של 79,739 ש"ח בגין לשון הרע שפרסם הנתבע כנגד התובע, עו"ד במקצועו, במסגרת תלונה שהגיש ללשכת עורכי הדין בישראל נגדו, וכן בגין שכר טרחה עבור השירותים המקצועיים שהעניק התובע לנתבע.

2. ביום 16/7/02 פנה הנתבע לקבלת ייעוץ וייצוג משפטי של התובע בכל הקשור להליך קיום הצוואה של אביו המנוח בעקבות התנגדות שהגישה אחותו של הנתבע לקיום הצוואה. הנתבע נאות לשלם לתובע שכר טרחה, כפי שזה דרש על סך של 35,000 ש"ח.
ביום 25/7/02 הגיש התובע בשם הנתבע תגובה להתנגדות לקיום הצוואה, וכתוצאה מכך הועבר התיק לשמיעה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. לאחר שתי ישיבות גישור בתיק שלא צלחו, התקיים ביום 15/1/03 קדם משפט בפני כב' השופט אלבז. במהלך קדם המשפט הגיעו הצדדים להסדר פשרה, על-פיו ישלם הנתבע לאחותו סך של 45,000 ₪, ובתמורה הצדדים יבטלו את טענותיהם ההדדיות, כך שההתנגדות תידחה וינתן צו לקיום הצוואה. לאחר שהנתבע נתן את הסכמתו להסדר הפשרה, ניתן לו תוקף של פסק הדין וניתן צו לקיום צוואת המנוח.

3. כחודש לאחר מכן, פנה הנתבע לתובע בבקשה לייצגו בהליך השגה מול מנהל מס שבח מקרקעין בירושלים באשר לחיוב במס רכישה על סך 21,265 ₪ בגין עסקת העברת הזכויות במשק מס' 69 במושב ישעי, שירש הנתבע מאביו המנוח. לטענת התובע, סוכם עם הנתבע בעל-פה שתמורת הטיפול בהשגה ישלם הנתבע לתובע סך של 20% מסכום ההשגה בתוספת מע"מ, ובסה"כ 4,739 ₪. לפי הנטען, התובע נתן את הסכמתו לבקשת הנתבע להשהות את תשלום שכר הטרחה הנ"ל עד לפירעון מלוא התשלומים על חשבון שכר הטרחה של התובע בהליך הקודם. בינתיים הגיש התובע השגה למנהל מס שבח מקרקעין בירושלים לביטול החיוב של הנתבע במס רכישה, מאמציו נשאו פרי, והשגתו התקבלה בהחלטת מנהל מס שבח מיום 28/4/03. ביום 28/7/03 הוגשה על ידי התובע השגה נוספת למנהל מס שבח מקרקעין בירושלים לביטול קנס מינהלי בסך 3,666 ₪ שהוטל על הנתבע, וגם זה בוטל. על-פי הטענה, הנתבע לא שילם לתובע את שכר טרחתו בסך 4,739 ש"ח, למרות פניותיו הרבות בעל-פה של התובע אל הנתבע.

4. ביום 25/9/04 הגיש הנתבע תלונה ללשכת עורכי הדין בישראל, במסגרתו האשים את התובע ב"מרמה, קבלת דבר במרמה והפרת אמונים". ביום 29/11/04 הודיעה ועדת האתיקה שליד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין שהחליטה לגנוז את התלונה של הנתבע, מבלי שהתבקשה תגובת התובע לתלונה. לטענת התובע, במכתב תלונתו של הנתבע, ובפרט בהטחת האשמות חמורות בתובע הגובלות בפלילים, יש כדי להשפיל ולבזות את התובע, ולפגוע במשלח ידו ובמקצועו כעורך דין, ועל כן מהווה מכתב התלונה פרסום לשון הרע, כאמור בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). לטענת התובע, דברי הכזב ולשון הרע שפורסמו על ידי הנתבע במסגרת אותה תלונה, הגיעו לציבור רחב של מכרים ועמיתים למקצוע של התובע, בשל העובדה שהתלונה הוגשה לועד מחוז ירושלים, בו התובע מוכר כעו"ד פעיל ובעל שם. התובע מעריך את נזקי עגמת הנפש, אבדן הכנסה ופגיעה במוניטין בעקבות הפרסום בסכום כולל של 250,000 ₪, כאשר משיקולי אגרה בחר התובע להעמיד את סכום תביעתו בגין ראש נזק זה על סך 75,000 ₪.

5. כאן המקום לציין, כי ביום 30/6/05 הגיש הנתבע תביעה כספית כנגד התובע בת.א. 1102/05 בבית משפט השלום בבית-שמש, בטענה כי התובע התרשל באופן בו ייצג את הנתבע בבקשת ההתנגדות לקיום הצוואה של אחותו. ביום 2/7/06 דחה כב' השופט שטיין את תביעתו של התובע, תוך שהוא קובע בפסק דינו, כי לא מצא כל דופי באופן בו ייצג התובע את הנתבע, באשר זה פעל בנאמנות ובמסירות למען האינטרסים של התובע. ערעורו של הנתבע על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט המחוזי בע"א 9434/06 נדחה אף הוא, לאחר שהנתבע חזר בו מן הערעור בהמלצת בית המשפט המחוזי. בין ב"כ הצדדים קיימת הסכמה, כי קביעותיו של כב' השופט שטיין בפסק הדין מהוות מעשה בית דין (עמ' 8 לפרוטוקול).

6. בכתב הגנה טוען הנתבע כי תביעת התובע הינה תביעת סרק ונועדה להילך אימים על הנתבע בתגובה לכך שזה העז לתבוע את התובע בתביעה נזיקית בעילה של רשלנות מקצועית. לנתבע טענות קשות נגד התובע על טיב השירות המקצועי שניתן לו על ידי התובע במסגרת הליך קיום הצוואה. בעיקר מלין הנתבע על כך שהתובע הבטיח לו להשיג את קיום הצוואה במלואה, תוך דחיית התנגדות של אחותו של הנתבע, אך לבסוף מצא הנתבע עצמו נאלץ להסכים לפשרה רק בשל שיקול דעת מוטעה ורשלני של התובע. לפיכך, טוען הנתבע כי דבריו במכתב התלונה שכתב ללשכת עורכי הדין מהווים אמת, ומכל מקום, מסמך זה מוגן על-פי חוק איסור לשון הרע.
באשר לתביעת התובע לשכר הטרחה, טוען הנתבע כי התובע נאות לשלוח את מכתב ההשגה לרשויות המס ללא קבלת תמורה, והראיה לכך היא שהתובע עצמו מעולם לא פנה לנתבע בדרישה לתשלום שכר טרחתו עבור ההשגות שהגיש ומעולם לא אמר לו שבכוונתו לדרוש שכר טרחה.

7. מטעם התובע העיד התובע עצמו, ואילו מטעם הנתבע לא נשמעה כל עדות, לאחר שזה לא הגיש את תצהירו במועד, ובית המשפט דחה את בקשת בא-כוחו להארכת מועד להגשת התצהיר מהנימוקים המפורטים בהחלטה מיום 31/12/07.

דיון והכרעה
א. תביעה לשכר טרחה
8. כאמור, התובע הגיש את תצהיר עדותו הראשית, במסגרתו מסר על נסיבות ההתקשרות עם הנתבע בהסכם שכר טרחה שנערך בעל-פה למתן ייצוג משפטי מול רשויות מס שבח, לפיו הוסכם בין הצדדים על גובה שכר טרחתו של התובע בשיעור של 20% מסכום ההשגה (ס' 14 לתצהיר התובע). מנגד, לא הוגש תצהיר עדותו הראשית של הנתבע בתמיכה לטענות הגנה שהעלה הנתבע בכתב הגנתו, כך שאלֵה לא הוכחו. ער אני לעובדה שהתובע לא ערך הסכם שכר טרחה בכתב עם הנתבע, ובמקרים דומים פסקתי בעבר, כי את המחדל באי עריכת הסכם שכר טרחה בכתב עם הלקוח יש לזקוף לחובתו של עורך הדין בהתדיינות עם הלקוח בתביעה לשכר טרחה. ואולם במה דברים אמורים? כאשר בפני בית המשפט ניצבות שתי גרסאות עובדתיות נוגדות זו את זו, ובית המשפט נדרש להכריע ביניהן. לא כן במקרה שלפנינו, שלא הונחה תשתית ראייתית כלשהי מצד הנתבע באשר לנסיבות האירוע הנדון, וגרסתו של התובע לא הופרכה במסגרת החקירה הנגדית.

9. בל נשכח, שבענייננו, בזכות ייצוגו המשפטי של התובע בהגשת השגה למנהל מס שבח, בוטלה שומת המס, והנתבע זכה לקבל חזרה את מלוא שיעור מס הרכישה ששילם בגין אותה שומה.

10. בנסיבות אלה, משלא נסתרה עדותו של התובע באשר להסכם שכר הטרחה שנכרת בינו לבין הנתבע, אין לי אלא לקבל את תביעתו של התובע ולפסוק לו שכר טרחה בסכום שנתבע על ידו בכתב התביעה.

ב. תביעה בגין לשון הרע
11. מנוסח התלונה שהוגשה על ידי הנתבע, ועל כך אין חולק, משתמע שהתלונה הוגשה בקשר עם טיב השירות המקצועי שקיבל הנתבע מהתובע במסגרת ייצוגו בהליך קיום הצוואה בבית המשפט לענייני משפחה. אלא שבאופן לא מוסבר מסיים הנתבע את תלונתו בהטחת האשמות חמורות בתובע המייחסות לו מעשים פליליים במטרה להוציא מן הנתבע במרמה כספי שכר הטרחה שזה שילם לתובע.

12. טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי הדברים שפורסמו לא עולים כדי לשון הרע, משעיקרו של הפרסום מתאר פרשה עובדתית מנקודת מבטו של הנתבע, שפורשה על ידו, בהתחשב בכך שאינו איש חוק ומשפט, כמעשים של מרמה וקבלת דבר במרמה, על אף שאין הם כאלה מבחינה משפטית.
אני דוחה את הטענה. המבחן הנהוג בפסיקה כדי לקבוע אם הדברים שפורסמו הם לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי - מבחן הקורא הסביר. במילים אחרות, כאשר בית המשפט בוחן האם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע , אין הוא שואל מה הייתה כוונתו של המפרסם, או מה הבין אדם פלוני מהפרסום, אלא תר אחר משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי, כפי שמבינו האדם הסביר הקורא את מכתבי התלונה בכללותם ובהקשרם (ע"א 466/83 שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4), 734, 739-740; ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא (2), 281, 300-301).

13. בכתב התלונה מייחס הנתבע לתובע מעשים של מרמה, הפרת אמונים והוצאת כספי שכר הטרחה מהנתבע במרמה. בהטחת האשמות חמורות מעין אלה בתובע כעורך דין יש משום הטלת דופי חמור ביושרו המקצועי של התובע העלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו ולהשפילו הן בעיני החברה בכללותה והן בעיני חוג חבריו למקצוע. ב"כ הנתבע אמנם רמז בסיכומיו, כי בגוף התלונה עצמה לא נמצא בסיס משפטי להאשמות של הנתבע, ואלה היו בבחינת הסקת מסקנות של הנתבע בתור הדיוט שלא מתמצא במטריה המשפטית, אולם טיעונו זה של ב"כ הנתבע אינו משכך את עוצמת הפגיעה בשמו הטוב של התובע כעורך דין, בעל ותק וניסיון של עשרות שנים.

14. הנתבע טוען בכתב הגנתו כי הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין מוגנת על-פי חוק איסור לשון הרע.
נטל ההוכחה בדבר התקיימות ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע מוטל על הנתבע המפרסם.

15. מכתב התלונה שנשלח לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין הוא בבחינת "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע" כאמור בסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, שזה לשונו:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה; (הדגשה שלי - ש.פ.)"

16. נמצאנו למדים שהגנת סעיף 15 (8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב .

17. סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקת תום הלב לטובת הנתבע כדלהלן:
"16. נטל ההוכחה
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב."

18. פירוש המושג "תום לב" בהקשרה של הגנה זו מתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא, וזאת בשל מדיניות של עידוד הגשת התלונות על ידי הציבור לגוף מקצועי שהוסמך לבררן. בע"א 788/89 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו (2) 141 נפסק כי ההגנה שבסעיף 15 (8) לחוק תעמוד למתלונן המאמין באמיתות דברי תלונתו, אפילו התלונה הוגשה על-ידיו מתוך רצון לפגוע.

19. במסגרת חקירתו הנגדית העיד התובע, כי ערב הגשת התלונה ללשכת עורכי הדין הגיע הנתבע למשרדו בניסיון לסחוט מהתובע להחזיר לו את כספי שכר הטרחה שקיבל מהנתבע, שאם לא כן יפנה בתלונה ללשכת עורכי הדין במטרה להכפיש את שמו בפני חבריו בלשכת עורכי הדין (עמ' 21 ש' 22-25 לפרוטוקול). גרסה זו היא בגדר עדות כבושה, משום שלא נטענה על ידי התובע לא במסגרת כתב תביעתו ולא בתצהיר עדותו הראשית. אך גם אם, כעדותו של התובע, פנה הנתבע ללשכת עורכי הדין מתוך רצון להזיק, לא נשמט בכך הבסיס להגנה על-פי סעיף 15 (8) לחוק. עדיין השאלה המכרעת תהיה אם האמין הנתבע בדברי תלונתו שעה שמסרה ללשכת עורכי הדין.

20. על כך היינו צריכים לשמוע מפיו של הנתבע עצמו, ולא נסתייע בידינו. ב"כ הנתבע אמנם טען בסיכומיו, שהנתבע האמין באמת ובתמים בתלונתו לפי איך שהוא פירש את מעשיו של התובע, אך אין בדברים אלה משום תחליף לעדותו של הנתבע עצמו. לדידי, אדם שמאשים את עורך דינו במעשים המהווים עבירות פליליות (קבלת דבר במרמה והפרת אמונים), בלא כל ביסוס עובדתי לכך, על-פי כל אמת מידה מקובלת, חורג מתחום הסביר לאשר ראוי להיחשב כהתנהגות בתום לב, בהתאם לסעיף 16 (א) לחוק.
משלא הוכיח הנתבע כי פעל בתום לב בפרסום התלונה בלשכת עורכי הדין, לא קמה לו ההגנה שבסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע.

21. ב"כ הנתבע העלה לראשונה בסיכומיו שורה של הגנות נוספות, ובכלל זה הגנות הקבועות בסעיפים 13(5) ובסעיפים 15(3), (4) ו-(5) לחוק איסור לשון הרע. אלא שלנתבע לא עומדת לא אחת מאותן הגנות חדשות שהועלו בסיכומיו של ב"כ הנתבע. סעיף 13(5) לחוק אמנם מעניק הגנה מוחלטת לנתבע בתביעת לשון הרע, אך עניינה בפרסום שנעשה על ידי בעל דין תוך כדי דיון שיפוטי, ולא היא בענייננו. הפרסום במקרה שלפנינו נעשה במסגרת תלונה ללשכת עורכי הדין בתור רשות המוסמכת לבדוק ולחקור בתלונות על מעשיהם ומחדליהם של עורכי דין במסגרת תפקידם, ובכך עוסק סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. כפי שקבעתי לעיל, הגנת סעיף 15(8) לא עומדת לנתבע, משלא הוכח כי פעל בהגשת התלונה בתום לב. הגנות אחרות להן טוען הנתבע, הקבועות במסגרת סעיף 15 לחוק, כרוכות אף הן בהוכחת תום ליבו של הנתבע בתביעת לשון הרע. אותן הגנות עוסקות בהבעת דעה על התנהגותו של אדם בתפקיד ציבורי (ס' 15(4) ו(5) לחוק) ובפרסום אשר נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע (ס' 15 (3) לחוק). משלא הוכיח הנתבע כי פעל בתום לב בפרסום האמור בתלונה עסקינן, לא יוכל ליהנות גם מהגנות אחרות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

22. על-פי הוראת סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע , פרסום לשון הרע הינו עוולה נזיקית. הנפגע מעוולה אזרחית, רשאי לתבוע פיצוי בגין הנזק שנגרם לו בפועל כתוצאה מהעוולה. תביעת התובע היא לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בפועל בסכום של 75,000 ₪ בגין נזקי עגמת הנפש, אובדן הכנסה ופגיעה במוניטין של התובע. בסיכומיו ביקש התובע לפסוק לו פיצוי על-פי סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע, המאפשר לנפגע לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של 50,000 ₪, ובמקרה של פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע - בשיעור שלא יעלה על כפל הסכום האמור (ס' 7 א' (ג) לחוק איסור לשון הרע).

23. התובע העיד על הנזק שגרם לו פרסום לשון הרע נשוא דיוננו בהאי לישנא: "הוא (קרי: הנתבע) אדם מרושע. שופטי ישראל ישבו, שופטים מכובדים וקבעו שאני נהגתי בצורה מקצועית. ציפיתי ממנו למכתב קטן של התנצלות. הוא לא עשה את זה. הוא רצה להמשיך לגרום לי נזק ולפגוע בשמי הטוב...בית המשפט גם אם יפסוק לי סכום קטן אסתפק בזה כדי שלקוחות לא יבואו ויטענו כל מיני טענות כאלה. זה גם יכול לקרות לך (פונה לב"כ הנתבע). לכן תבעתי לפי הסכום בחוק ללא הוכחת נזק. אני 30 שנה במקצוע, מוכר בבית-שמש ובכל האיזור. הייתי קצין בכיר בפרקליטות הצבאית. ישבתי בוועדות לעניין רישוי מוניות. מכור בכל המושבים וגם במגזר הערבי וגם מוכר במחוז ירושלים. כל הוותיקים מכירים אותי והאמינות שלי והמקצועיות שלי" (עמ' 21-23 לפרוטוקול).

24. התובע לא הוכיח קיומו של נזק ממוני כתוצאה מהפרסום. לתובע גם לא נגרם כל נזק מיוחד, עליו מדבר סעיף 7 א'(ג) לחוק איסור לשון הרע, משלא הוכיח שהתלונה נגדו הוגשה ממניעים פסולים לפגוע בו. לכל היותר מדובר בנזקים הטמונים בעצם הפרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם, אותם נזקים אשר נלקחים ממילא בחשבון בעת הערכת פיצוי על פי ס' 7א לחוק.

25. השיקולים המנחים להערכת הנזק מפגיעה בשמו הטוב של הניזוק והתרופות בגינו נקבעו ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510 (להלן: פרשת אמר), מפרי עטו של כבוד הנשיא ברק:

" בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב ביהמ"ש , בין היתר , בהיקף הפגיעה , במעמדו של הניזוק בקהילתו , בהשפלה שסבל בכאב והסבל אשר היו מנת חלקו , ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית ... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום , בהיקפו , באמינותו , במידת הפגיעה ובהתנהגות הצדדים.
התנהגותו של המזיק - אף היא עשוייה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך למשל התנצלות על דברי לשון הרע - עשויה להקטין הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו: סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע). אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר בשל התנהגות המזיק. כך למשל , מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בביהמ"ש להוכיח את אמיתותם , עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי לו יהיה זכאי".

26. בענייננו, אין מתקיימת אף לא אחת מן החלופות העומדות לטובת הנתבע בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. הנתבע לא הוכיח כי היה משוכנע באמיתות לשון הרע שפרסם על אודות התובע בתלונתו ללשכת עורכי הדין. ראינו לעיל, כי הנתבע בהינף קולמוס ייחס לתובע אשמות פליליות חמורות, שלא היה בהן לא מיניה ולא מקצתיה. אין צורך להכביר מילים על הנזק הטמון בשימוש במינוח המדביק תו של עבריין לאדם באשר לתדמית שלילית ולאות קלון שזה גוזר עליו, בייחוד כאשר מדובר בעורך דין. הנתבע בהתנהלותו לא עשה למניעת פגיעה בתובע ולא התנצל בשל הפרסום גם לאחר מתן פסקי הדין של כב' השופט שטיין, ושל בית המשפט המחוזי בערעור עליו, הדוחים מכל וכל את תביעתו של הנתבע כנגד הנתבע .
עם זאת לא נעלם מעיני כי הפרסום לא נעשה אלא על דרך הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין, שזהו הגוף המוסמך והמיומן בבדיקת תלונות על עורכי דין. התובע לא הוכיח כי תוכן תלונתו של הנתבע ודבר הגשתה פורסמו על ידי הנתבע בתפוצה נרחבת. ועדת האתיקה שבדקה את התלונה לא מצאה בה כל ממש ולכן החליטה על גניזתה, מבלי שהתבקשה אפילו תגובתו של התובע. לפרסום לשון הרע במכתבי התלונה לא היתה משמעות רבה כלפי הציבור וקהל לקוחותיו של התובע, שכן יש להניח שוועדת האתיקה לא היתה נוהגת למסור פרטים אודותן [המצב היום עומד להשתנות לאור תיקון 32 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, שהתקבל בכנסת ביום 24/6/08]. נוכח ההיקף המצומצם של הפגיעה במעמדו של התובע בקהילתו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד, יש כדי להפחית משעור הפיצוי. מסקנה זו נתמכת גם בהערכה הסובייקטיבית של התובע עצמו באשר להיקף הפגיעה לשמו הטוב, כפי שזו נלמדת בעדותו בחקירתו הנגדית, במסגרתה מסר כי יסתפק בפיצוי נמוך שיפסוק לו בית המשפט לפי שיקול דעתו.

27. אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי עבור פרסום לשון הרע נגדו בסך של 5,000 ₪.
     
סוף דבר
28. תביעת התובע מתקבלת בחלקה.

29. הנתבע ישלם לתובע סך של 4,739 ₪ בגין שכר טרחתו של התובע וכן סך נוסף של 5,000 ₪ עבור פרסום לשון הרע, כששני הסכומים האלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. בנוסף ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק-הדין ועד לתשלום בפועל.





רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון