התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבע בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב הריסת המבנה, שלא בהסכמתה, על ידי הנתבע, וכן לאור ההוצאות שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מפינוי הריסות המבנה מהחלקה על ידה. להלן פסק דין בנושא הריסת מבנה ללא הסכמה: פסק דין 1. התובעת הינה חברה ציבורית לשיכון אשר הינה הבעלים של יחידה במבנה הנמצא ברח' הירדן 18 בחיפה הידוע כגוש 10872, חלקה 329, תת חלקה 2. הנתבע הינו הבעלים של תת חלקה 1 במבנה, המהווה למעשה את קומת הקרקע במבנה (תת חלקה 1 ותת חלקה 2 יקראו להלן: "המבנה"). התובע רכש את תת חלקה 1, שגודלה הוא כ - 87% מהמבנה, ואת כל זכויות הבניה במבנה, מהתובעת בסכום של 287,372 ₪, עפ"י חוזה רכישה מיום 1.11.99. התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבע בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב הריסת המבנה, שלא בהסכמתה, על ידי הנתבע, וכן לאור ההוצאות שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מפינוי הריסות המבנה מהחלקה על ידה. 2. הנתבע כפר בעובדות ובטענות התובעת וטען כי המבנה הוכרז ע"י העיריה כמבנה מסוכן ועם זאת התובעת לא עשתה דבר בקשר לכך. הנתבע כופר גם בחישוביה ובהוצאות ובנזקים שנגרמו לתובעת לטענתה וטוען כי היא לא הקטינה נזקים אלה. 3. נשמעו הוכחות ועולים מתוכם העובדות הבאות; ביום 22.11.99 נשלחה לנתבע הודעה מעירית חיפה, ממשרד מהנדס העיר האגף לרישוי ופיקוח על הבנייה (ראה נספח א' בנ/1), לפיה מבדיקה של המבנה עולה כי המבנה נטוש ופרוץ וגושי בטון נופלים מהתקרות, קורות העמודים וגגון הכניסה למבנה. המבנה נמצא מסוכן לציבור והנתבע נדרש לתקן או להרוס את המבנה. מכאן החלה מסכת של התדיינויות משפטיות בערכאות השונות. ביום 19.07.01 הגישה התובעת כתב תביעה במסגרת ת.א 17479/01 ובקשה לצו מניעה כנגד הנתבע (בש"א 13868/01) בשל כוונתו להרוס את המבנה. ביום 22.07.01 החליטה כב' השופטת הורוביץ על צו מניעה לפניו היה על הנתבע להימנע מלבצע כל בניה או הריסה או שינוי כל שהוא במבנה. הנתבע ערער על החלטה זו במסגרת ע"א 2590/01, אולם ביום 2.1.02 נמחק הערעור בהסכמה ופסק הדין נשאר על כנו. 4. ביום 2.9.01 הגיש הנתבע עתירה מנהלית (עת"מ 482/01) ובה עתר למתן צו מניעה ולמתן פס"ד אשר יורה לתובעת למכור לו את היחידה שבבעלותה ללא מכרז, ולהימנע מלמכור את היחידה שבבעלותה לצד ג' אחר. ביום 3.1.02 ניתן פס"ד במסגרת העתירה המנהלית הנ"ל, ע"י כב' השופטת וסרקרוג, לפיה ניתנה לתובע האפשרות לרכוש את היחידה שבבעלות התובעת, ללא מכרז ובהתאם לשומתו של השמאי הממשלתי. למרות החלטה זו, לאחר המצאת שומתו של השמאי הממשלתי, נמנע התובע מלרכוש את היחידה. 5. ביום 11.8.02, לאחר שמצבו של המבנה הלך והחמיר ולאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לפתרון מוסכם ביניהם, שלח הנתבע מכתב רשום לתובעת והודיע לה על כוונתו להרוס את הבניין ביום 15.08.02. מכתב זה, שהגיע לידי התובעת ביום 13.08.02, לא נענה על ידה והמבנה נהרס ע"י הנתבע כשבועיים לאחר מכן. ביום 18.02.03 ביקר במקום בו ניצב המבנה טרם הריסתו, מר א. זילברמן, מנהל היחידה למבנים מסוכנים במשרד מהנדס העיר. ביום 19.02.03 נשלח לתובעת ולנתבע מכתב מטעם מנהל היחידה למבנים מסוכנים במשרד מהנדס העיר (ראה נספח ח' לנ/1) ולפיו העבודה במקום לא בוצעה בשלמותה שכן הסכנה טרם הוסרה מאחר ונותר עניין סילוק החומר שנותר לאחר ההריסה. ביום 10.09.03 כ - 7 חודשים לאחר מכתבו של מנהל היחידה למבנים מסוכנים במשרד מהנדס העיר, שלחה התובעת מכתב לנתבע ובו היא מודיעה כי פינוי הפסולת יעשה על ידה בימים הקרובים בעלות של 17,500 ₪ לא כולל מע"מ (ראה נספח ט' לנ/1). הנתבע השיב למכתבה של התובעת ביום 22.09.03 ובו טען כי בשטח לא נותרה כל פסולת בניין שכן לאחר הריסת המבנה יושר השטח. בנוסף טען התובע כי קיבל הצעת מחיר לפינוי השטח מעפר עד מפלס המדרכה בעלות של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. לפיכך, הנתבע ביקש מהתובעת כי תואיל להעביר אליו את חלקה היחסי בתשלום על מנת שהעבודה תתבצע במשותף. ביום 19.10.03 התובעת השיבה לנתבע כי כבר דאגה לפינוי הפסולת מהמגרש, בעלות של 17,500 ₪. בטרם אכריע במחלוקת אביא בקצרה עיקר טעוני הצדדים. טענות התובעת: 6. התובעת סבורה כי הנתבע בהתנהלותו הפר צווי מניעה ופסקי דין חלוטים שניתנו ע"י לא פחות מ - 2 ערכאות שונות. לטענת התובעת בהתנהגותו זו הסב לה הנתבע נזק בדמות ירידת ערכו של המבנה ובדמות ביטול האפשרות לפעול למכירת הנכס ולמצער, להשכרתו ולקבלת תמורה ודמי שכירות בהתאמה. למעשה התובעת סבורה כי הנתבע כלל לא היה חייב להרוס את המבנה, בפניו עמדה האפשרות לפעול לתיקון המבנה ושיקומו. התובעת מפנה לחוות הדעת ועדותו של השמאי מטעמה, מר גלעד יצחקי (להלן: "מר יצחקי"), אשר ממה עולה כי תיקון המבנה ושיקומו היה אפשרי. התובעת ממשיכה וטוענת כי פנייתו של הנתבע ביום 11.08.02 אשר הגיעה לידי הנתבעת רק ביום 13.8.02 על כוונתו להרוס את המבנה ביום 15.08.02 איננה פנייה מספיקה כלל ועיקר, ואין בה כדי להכשיר את הריסת המבנה. הנתבע לא נתן בידי התובעת זמן סביר להתנגד, ואין נפקא מינה, מתי ההריסה בוצעה בפועל. הנתבע בחר להקל עם עצמו והרס את המבנה בפעולה חד צדדית. לא רק זאת אלא שהנתבע אף לא טרח לפנות את הריסות המבנה דבר שחשף את התובעת לתביעות ע"י גורמים שונים כגון עירית חיפה. לפיכך לא נותר בידי התובעת כל ברירה אלא לדאוג לפנוי הפסולת בעצמה ועל חשבונה, כשברור הוא שעל הנתבע לשאת בהוצאות אלו. טענות הנתבע: 7. לטענת הנתבע הנתבעת לא עשתה בעקבות הודעת העירייה מיום 22.1.99 על מבנה מסוכן דבר. היא התייחסה לצווי ההריסה כ"צווים סטנדרטים" של עירית חיפה. רק עבור שנתיים וחצי, ביום 3.3.02, נפתחת הזמנת עבודה לקבלן, וזמן העבודה היה מתמשך על פני חודשים רבים נוספים. מחדלה של התובעת בביצוע ההריסה והתעלמותה ממכתבו מיום 15.08.02 הוסבר בהיותה בפגרה. הנתבע ממשיך וטוען כי התובעת לא יכולה להסביר מדוע לא קיבלה את הצעתו לפינוי הפסולת בתמורה לסך של 3,000 ₪ והעדיפה לבצע את פינוי ההריסות בעלות של 17,500 ₪. בנוסף, התובעת לא טרחה להמציא קבלה על התשלום בסך 17,500 ₪ לקבלן שפינה עבורה את הפסולת. באשר לחוות דעתו ולעדותו של מר יצחקי, הנתבע טוען כי בעת כתיבת חוות הדעת של מר יצחקי המבנה כבר לא היה קיים. ביקורו של מר יצחקי במבנה היה שנים רבות קודם לכן, בשנת 1996. מר יצחקי כלל לא היה מודע לעובדה כי למבנה הוצא צו הריסה ולא ידע כלל מתי המבנה נהרס. בנוסף בחוות הדעת אין חלוקה בין הקומה הראשונה לשנייה. בהערכתו את שווי הנכס לקח מר יצחקי בחשבון גם את שווי הקרקע אולם נעלמה ממנו העובדה שכל זכויות הבניה במגרש כולו היו של הנתבע. הנתבע ממשיך וטוען כי מר יצחקי לא היה מודע לעובדה כי התובעת פרסמה כבר שני מכרזים למכירת חלקה במבנה ולא היו כל מציעים, וכן נעלמה ממנו העובדה כי הנתבע עצמו היה מוכן להשיב את חלקו במבנה לתובעת כמגד התשלום שהוא עצמו שילם והתובעת סירבה. דיון: 8. תחילה לשאלת האחריות; במקרה שלפני אין ספק כי הנתבע בהתנהלותו הפר החלטות של בית משפט. הנתבע הרס את המבנה וזאת למרות החלטת בית המשפט מיום 22.07.01 אשר נשארה על כנה, בכפוף לסייגים מסוימים. בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, בע.א 2590/01 מיום 2.1.02 קבע כב' השופט ברלינר (כתוארו דאז) כדלקמן: "...לאחר דיון, מסכימים הצדדים כי הצו שניתן בערכאה הראשונה יהיה כפוף למה שמתחייב ממי מבעלי הדין, על פי חוק העזר לחיפה (מבנים מסוכנים) תשמ"ג - 1983, או כל צו או הודעה שניתנו או יינתנו על פי חוק זה בעתיד ותופנה אליהם או אל מי מהם. יחד עם זה, מודיע המערער שאין לו כוונה או תוכנית קונקרטית כיום להרוס את המבנה. במידה והוא יחפוץ לעשות זאת, אם מרצונו שלו או מכוח דרישה לפי חוק העזר הנ"ל או בכל אופן אחר, יודיע על כך תוך זמן מספיק למשיבה על מנת שיהא באפשרותה לפעול בערכאות, ככל שתמצא לנכון.." מדברים אלה עולה כי חלה חובה על הנתבע, במידה וחפץ להרוס את המבנה, אם מרצונו שלו או מכוח דרישה לפי חוק, להודיע על כך תוך זמן מספיק למשיבה על מנת שיהא באפשרותה לפעול בערכאות, ככל שתמצא לנכון. אינני מקבל את טענת הנתבע כי שלח מעין "מכתב התראה" לתובעת, וכי יש במכתב זה כדי לשנות את מהות הפעולה החד צדדית אשר ביצע. פנייתו של הנתבע ביום 11.08.02 אשר הגיעה לידי התובעת רק ביום 13.8.02 על כוונתו להרוס את המבנה ביום 15.08.02 איננה פנייה מספיקה כלל ועיקר, היא אינה פנייה רצינית, אשר מאפשרת התנגדות לפעולה ולדידי אין נפקא מינה, מתי ההריסה בוצעה בפועל. אשם תורם: 9. התובעת טוענת כי בהתנהגותו הסב לה הנתבע נזק בירידת ערכו של המבנה ובביטול האפשרות לפעול למכירת הנכס ולמצער, להשכרתו ולקבלת תמורה ודמי שכירות בהתאמה. התובעת טענה גם לנזק והוצאות בגין הצורך בפינוי ההריסות אשר הנתבע לא טרח לפנותם, דבר שחשף אותו ואת התובעת לתביעות ע"י גורמים שונים כגון עירית חיפה. בנסיבות שהוכחו יש לקבל עקרונית את הטענה לגרימת נזק והוצאות מסויימים. עם זאת, סבורני כי בהתנהלות התובעת יש אשם תורם משמעותי להתהוות הנזק וההוצאות. חוסר התקשורת בין הצדדים שבלט לאורך כל התנהלותם, חוסר שיתוף הפעולה מצד התובעת, חוסר הענות שלה לפניות הנתבע, והתנהלותה התמוהה משהו, הם אשר תרמו ולא מעט להתגבשות הנזקים שנגרמו לה, בבחינת 'אשם תורם'. צדדים להסכם, ומה שהושג בין הצדדים על פי ההחלטה הנ"ל הוא על פי הסכם, נתפסים בפני בית המשפט כצדדים לפרויקט משותף, והצלחתו של ההסכם, תלויה בשני הצדדים. הכלל שנקבע בפסיקה ואשר מאוחר יותר נודע כהכנסתו של "אשם תורם" בדיני החוזים, הוא כי: "צד לעיסקה היודע על בעיתיות מסויימת הכרוכה בה ואיננו מעלה אותה.... איננו יכול לטעון כי הסתמך על כך שהאחר יבדוק" (ראה ע"א 3912/90 EXIMIN S.A , תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מ"ז (4), עמ' 64, בעמ' 82 מול האות ה'). הפתרון שנמצא הוא: "בסיטואציה .... שבה מדובר... בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת...". (שם בעמ' 85 מול האות א'). במקרה שלפניי, הצדדים נתקלו בבעייתיות הכרוכה בביצוע ההסכם שביניהם אולם שניהם לא השכילו להתגבר על הבעיות תוך שיתוף פעולה כאשר כל צד סמך על כך כי האחר יפתור אותן. לפיכך הנזק וההוצאות שנגרמו יחולקו בין הצדדים שווה בשווה. כאשר נשאל הנתבע בעדותו האם ניסה לפנות לתובעת לאחר שקיבל את המכתב מעיריית חיפה ענה בעמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיון 4.11.07: "...כן, במכתבים ובטלפונים - עשרות פעמים. צירפתי את פניותיי לתיקים הקודמים...הנכס שלי היה אטום כולו. הנכס של עמידר היה כולו פרוץ. העירייה צירפה אותי כי אנחנו שותפים בנכס. אין פה איחוד משנה. כל המבנה, איך שהוא רשום בנסח טאבו רשום כיחידה אחת. אצלי לא היה שום-דבר שהייתי צריך לעשות, ובכל זאת באתי לעמידר והצעתי להם לשתף פעולה, אבל הם לא עשו כלום ולא היה להם אכפת. נאלצתי אף להגיש עתירה מנהלית. רציתי להימנע ממצב שאהיה בסיכון, כי היה לנו הליך אחר שהתנהל בבית המשפט, שבו היה נכס משותף של אמי ז"ל ועמידר. הנכס נמצא ברחוב מקביל לנכס הזה. ילדים שיחקו במבנה, והתמוטט עליהם קיר, והם הצליחו לברוח וילד אחד נפגע. הם תבעו אותנו בתביעת השלמות (צ.ל רשלנות, י.ו). באחד הדיונים השופט הביע את עמדתו על הרשלנות הזו שבה נהגו עמידר וגם אני לכאורה, שלא טיפלנו בנכס כמו שצריך. זה כל הזמן ישב לי על הראש. היה חופש גדול, וראיתי ילדים משחקים במקום, ופחדתי להיתבע על מאות אלפי שקלים בגלל רשלנות שאין לי שייכות אליה, רק בגלל שאני שותף עם עמידר. פניתי אליהם עשרות פניות, והם לא עשו כלום. פסק דין ניתן ביוני 03', כחצי שנה אחרי שהרסתי את המבנה. אני מגיש את פסק הדין..." מדבריו של הנתבע עולה תמונה לפיה התובעת העמידה את הנתבע בפני מצב בלתי אפשרי בו הוא חשוף מצד אחד לתביעות של העירייה או של גורמים שונים, ומצד שני התובעת אינה משתפת עימו פעולה, אינה עונה כלל או עונה באיחור ניכר על מכתביו ואינה מאפשרת למעשה כל פתרון למצב אליו נקלע הנתבע. 10. מעדותו של מר מרואן טואלבי (להלן: "מר טואלבי"), רכז שטח של התובעת, בעמ' 9 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.03.07 עולה כי התובעת הייתה מודעת למצבו של המבנה ואף קיבלה את ההודעה מהעירייה הדורשת להרוס או לתקן את המבנה הנטוש והפרוץ. כאשר נשאל מר טואלבי מה עמידר עשתה בעקבות ההודעה הזו ענה: "...עמידר לא תיקנה באותה תקופה כפי שאתה יודע אלה צוים סטנדרטים של עירית חיפה מוציאה לרוב הנכסים של עמידר... זה צו של עירית חיפה, מהנדס העיר מוציא אותו למרבית הנכסים הישנים המהווים סכנה..." נראה כי התובעת לא "התרגשה" מהודעת העירייה ולא הזדרזה לפעול. מר טואלבי המשיך ואישר בעדותו (עמ' 9 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.03.07) כי התובעות החלה לטפל בעניין ואף הזמינה קבלן לביצוע העבודות רק במרץ 2002, כשנה וחצי לאחר שהעירייה פנתה ואמרה שהמבנה מסוכן. התחלת העבודות עצמן הייתה לקוחת עוד מספר חודשים (עמ' 10 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.03.07). התנהלות איטית זו של התובעת, לא השתנתה אף לא לאחר שהנתבע הודיע, במכתבו מיום 11.08.02, על כוונתו להרוס את המבנה. מעדותו של מר טואלבי בעמ' 10 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.03.07 עולה כי תגובת התובעת הייתה כדלקמן: "...זה הועבר לטיפול של מפקח העבודה מטעמנו, אם תסתכל על התאריכים עמידר היתה בפגרה, כאשר חזרו מפגרה מהנדס שיצא מטעמנו לשטח ביום 26.9.02 ראה שהנכס נהרס. ש. מה זה חברה סגורה, יש תורנים יש עובדים ? ת. בדרך כלל תורן אחד במזכירות שיושב הוא לא יודע לטפל במקרים אלה. כל שנה זה כמעט עד סוף אוגוסט. ש. בו נניח שמה שאתה אומר נכון והתורן לא יודע לעשות כלום, מתי יצא ב - 09 המפקח מטעמכם. ת. ביום 26.9. ש. למעלה מחודש וחצי מהמועד שהתובע הודיע שהוא יבצע את ההריסה רק חודש וחצי לאחר מכן מפקח מטעמכם יוצא לראות מה קורה עם הנכס? ת. כן..." בסיכום; כאמור בהתנהלותה המתוארת של התובעת יש "אשם תורם" בגרימת הנזקים שנגרמו לה. גובה האשם התורם יועמד על 50% אשר יופחתו מסכום הפיצויים וההוצאות שיפסקו לה. גובה הנזק: 11. אעבור ואבחן כעת את שאלת היקף הנזק אשר גם הוא שנוי במחלוקת בין הצדדים; גובה הנזק בסך 128,650 ₪ לו טוענת התובעת מורכב משני ראשי נזק עיקריים: 1. בגין ירידת ערך היחידה שבבעלותה - 103,000 ₪. 2. בגין הוצאות פינוי הפסולת והטיפול המשפטי אשר נגרמו כתוצאה מהריסת המבנה - 25,650 ₪ . אדון בראשי הנזק לפי סדרן. ירידת ערך היחידה שבבעלות התובעת: 12. התובעת צירפה חוות הדעת שמאית, של הגב' פנינה רז, מיום 10.04.02 (נספח ה'5 לת/1) ואשר בוצעה במסגרת ההליך שננקט בעת"מ 482/01 בפני כב' השופטת וסרקרוג. בחוות הדעת קבעה גב' פז כי ערך היחידה בתת חלקה 2 עומד על סך של 155,000 ₪, נכון ליום מתן חוות הדעת. בנוסף, התובעת צירפה את חוות הדעת של מר יצחקי מיום 19.11.02 ( ת/2) אשר ממנה עולה כי תיקון המבנה ושיקומו היה אפשרי (עמ' 3 לחוות הדעת). כמו כן מר יצחקי קבע כי ירידת הערך של היחידה ששייכת לתובעת בנוסף לירידת הערך שחלה בשווי זכויות הבנייה מגיעים לסכום של 103,000 ₪. בעדותו (ישיבה שנערכה ביום 4.11.07), התברר כי מר יצחקי ביקר במקום לצורך עריכת חוות הדעת לאחר שהמבנה נהרס. ביקורו הקודם במקום היה בשנת 1996 (ראה עמ' 18 לפרוטוקול הישיבה מיום 4.11.07). בנוסף מעדותו עלה כי הוא ביסס את חוות דעתו על חוות הדעת של השמאי הממשלתי, חוות דעת אותה לא צירף לחוות דעתו וכן שהוא כלל לא היה מודע לכך שלמבנה הוצאו צווי הריסה. בנוסף מר יצחקי לא ציין בחוות הדעת כי המבנה הוא למעשה מבנה שמחולק בין שני בעלי הנכס - קומה ראשונה של הנתבע והעליונה של התובעת (ראה עמ' 19 לפרוטוקול הישיבה מיום 4.11.07), ואף טען בעדותו שמאחר ועיקר השווי במבנה מגיע מזכויות הבנייה, יש בעיתיות בניתוח השווי שכן יש קושי לנתח נכס שמורכב ברובו מזכויות בנייה (ראה עמ' 23 לפרוטוקול הישיבה מיום 4.11.07). מר יצחקי גם לא היה מודע לעובדה כי התובעת ניסתה למכור את חלקה בקומה השניה ויצאה ב- 2 מכרזים, אולם נכשלה עקב העדר משתתפים (עמ' 24 לפרוטוקול הישיבה מיום 4.11.07). 13. כאשר נשאל מר יצחקי האם היה מודע לעובדה כי הנתבע הציע לתובעת שתחזיר לו את מה ששילם עבור היחידה שלו (67,000$) ושתיקח את הנכס חזרה ענה בעמ' 24 לפרוטוקול הישיבה מיום 4.11.07: "...ת. באיזה תאריך? ש. גם ב- 02', גם ב- 03' וגם ב- 06'. ת. יש לא מעט מקרים שאנשים מתחרטים אחרי שנה או שנתיים. אם קניתי נכס לפני 3 שנים, היום איני יכול להוציא 2/3 מרכישתו. ש. האם אתה חושב שזו הייתה הצעה סבירה וטובה לעמידר במועד שבו ערכת את חוות-דעתך והשמת את חלקה של עמידר ב- 22,000$, אותה הצעה שהציע הנתבע לעמידר שיחזירו 67,000$ וייתן את הנכס חזרה? ת. כשערכתי את חוות-דעתי לא שקלתי הצעות כאלה. ש. אני שואל אותך עכשיו. ת. יכול להיות שזו הייתה הצעה טובה ויכול להיות שלא..." העד למעשה התחמק ממתן תשובה לשאלה. נראה כי חוות דעתו התבססה על מידע חלקי, לא עדכני, ואין בה כדי לעזור לתובעת להוכיח בדווקנות את נזקיה. לפיכך, סבורני כי במקרה זה יש לפסוק על דרך האומדנא. (השוו; ת.א. 2730/02 שוקרון נ' האגודה השיתופית-גן יאשיה-מושב עובדים של חיילים (אתר נבו) ע"א 00 /1081 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל נט (5) 193; ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808 ע"א 2688/95 יצחק פנחס נ' כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742; ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- נתניה, פ"ד נג(3) 433, 445). לאחר שעיינתי בחוות הדעת של מר יצחקי, ובשים לב לכלל טענות התובעת והנתבע, לתמונות המבנה שצורפו לתצהיר הנתבע (ראה נספחים ב - ה לנ/1) והנסיבות בשטח, אני קובע שירידת ערך היחידה, שבבעלות התובעת יעמוד על סך של 75,000 ₪. הוצאות פינוי הפסולת: 13. כאמור, ביום 10.09.03 כ - 7 חודשים לאחר מכתבו של מנהל היחידה למבנים מסוכנים במשרד מהנדס העיר, שלחה התובעת מכתב לנתבע ובו היא מודיעה כי פינוי הפסולת יעשה על ידה בימים הקרובים בעלות של 17,500 ₪ לא כולל מע"מ (ראה נספח ט' לנ/1). הנתבע השיב למכתבה של התובעת ביום 22.09.03 ובו טען כי קיבל הצעת מחיר לפינוי השטח מעפר עד מפלס המדרכה בעלות של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. למרות מכתב זה, התובעת השיבה ביום 19.10.03 כי דאגה לפינוי הפסולת מהמגרש, בעלות של 17,500 ₪. התובעת שמשכה רגליה לאורך שנים, פתאום פעלה ביעילות מדהימה וללא כל התייחסות להצעת המחיר הזולה באופן משמעותי שקיבל הנתבע, דאגה לפינוי השטח במחיר המגיע לכמעט פי שש מהצעת הנתבע. כאשר נשאל על כך מר טואלבי ענה על כך בעמ' 13 - 14 לפרוטוקול הדיון מיום 11.03.07: "... ש. תסתכל למטה למרות שאין לכם קבלות, אפילו בניחוש פרוע זה נעשה ביום 30.9. למה ביום 22.9 אתם לא חוזרים בתשובה לנתבע ואומרים לו שהוצאתם הזמנת עבודה אתם מתכוונים לבצע אותה ומה שהוא אומר לא מתקבל על הדעת, איך לכם זה עולה 17 אלף ₪ ולו זה יעלה 3,000 ₪ ? ת. זה מפקח עבודה יכול לענות לך..." יצויין כי התובעת לא הציגה אף קבלה המאמתת את התשלום הנטען של 17,500 ₪ עבור פינוי הפסולת. התובעת אף נשאלה על כך ע"י בית המשפט בעמ' 15 לפרוטוקול הישיבה מיום 11.03.07 והקבלה לא הוצגה בסופו של יום ונטען כי הקבלה נמצאת בהנהלה בתל אביב הם מאשרים את התשלום. בתוך סניף, התובעת לא מקבלת את הקבלה, ולכן אינה יכולה לצרפה לתצהיר. אינני מקבל תשובה זו. התובעת כמי שנטל ההוכחה עליה על פי הכלל כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא), היה להוכיח את תביעתה על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). סיכומו של פרק זה לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים השונים ואת העדויות שנשמעו לפני הגעתי למסקנה כי גם רכיב נזק זה יפסק על דרך האומדנא. לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והראיות אעמיד את הסכום בגין פינוי הפסולת ע"ס 10,000 ₪. התוצאה: 14. אשר על כן הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 50% כאמור לעיל את הסכומים הבאים: א. בגין ירידת הערך את הסך של 37,500 ₪. ב. בגין פינוי פסולת ההריסות ישלם הנתבע 5,000 ₪. הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, 7.1.04, ועד ליום התשלום בפועל. ג. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת את 50% מהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של20% בצירוף מע"מ על היתרה. הסכומים ישולמו תוך 30 יום וכן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.הריסת מבנהמבנה