הסכם השילומים עם גרמניה

במסגרת ההסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה בשנת 1952 הסכם השילומים עם גרמניה (הסכם לוקסמבורג) במסגרתו קבלה על עצמה ישראל את האחריות לנכים, שאלמלא אותו הסכם הייתה מוטלת על ממשלת גרמניה המערבית.

הווה אומר, רק מי שהינו זכאי על פי הדין הגרמני לפיצוי בגין היותו "נרדף" ע"י הנאצים, יהא זכאי לתגמול גם על פי החוק הישראלי.

סעיף 28 לחוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 מקנה זכות פיצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו בעקבות אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטי כלשהו שהופעל נגדו.

זאת במנותק מסוגיית הגבלת החירות/שלילת החירות שעולה מסעיפים 43 ו 47 לחוק.

לעניין הקשר הסיבתי בסעיף זה נאמר, שאין צורך בהוכחת סיבתיות של ממש ודי אם הקשר הסיבתי מסתבר מן הנסיבות.

להלן פסק דין בנושא הסכם השילומים עם גרמניה:

פסק דין

השופטת מיכל רובינשטיין:

ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן - החוק), בראשותו של כב' השופט מוקי לנדמן, שנתנה בוע 2022/02 ביום 7/11/02, ודחתה את הערר שהגיש המערער על החלטת המשיבה שלא להכיר בו כ 'נכה' על פי החוק.

רקע עובדתי והליכים

1.     המערער, יליד 1933 ברומניה, הגיש ביום 13/11/98 תביעה לתגמול למשיבה. במסגרת הצהרתו גולל אירועים מילדותו בשנות המלחמה, וביניהם אירוע פציעתה של אמו עקב מכות שספגה ברחוב מחיילים גרמניים. האירוע תואר באופן הבא:

"ביום אחד הרביצו לאמא עם הרובים ועם המגפיים עד שאיבדה את ההכרה. אנשים גררו אותה הביתה. היתה מלאת דם: שברו לה את האף, השיניים, צלעות ורגל. היתה במשך 9 חודשים בגבס מהצוואר עד קצה אצבעות הרגליים. נשארה משותקת ונכה עד סוף חייה. זו היתה תמונה מחרידה! זוועה שתמיד תישאר לנגד עיני". (ראה נספח ב לעיקרי הטיעון מטעם המערער, עמ' 3).

2.     ביום 7/11/00 החליטה הרשות המוסמכת לדחות את תביעתו וזאת מן הנימוק, כי המערער לא הוכיח ששהה ב"תנאי מאסר" או "כעין מאסר" במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני.

3.     ביום 10/12/00 הגיש המערער ערר על ההחלטה האמורה, כשהוא איננו מיוצג. במסגרת הערר שב והזכיר את פציעתה של האם, אלא שהפעם ציין כי האם יצאה מהבית כשהוא מלווה אותה.

ביום 18/12/01 הוגשו הנימוקים לערר, הפעם כשהמערער מיוצג. במסגרת הנימוקים נטען כנגד טעותה של המשיבה, אשר במקום להתייחס למעשי האלימות הנאציונל-סוציאליסטים שננקטו נגדו, בחרה לבחון את תביעתו דרך הפריזמה של סוגיית שלילת/הגבלת החופש, אשר כלל איננה מתבקשת במקרה זה.

בתצהיר התומך בנימוקי הערר חזר המערער וציין את אירוע פציעתה של אמו, אולם הפעם הוסיף כי האם לוותה על ידי אחותו ואילו הוא, שאמור היה להישאר בבית, עקב אחרי השתיים ממרחק 50 מ', ועל כן הפך להיות עד ישיר לאירוע האלים: "ראיתי כאשר קבוצת גרמנים התנפלה על אמי, השמיעה לעברה צעקות והפילה אותה על ערימת אבנים..." (ראה נספח ד לעיקרי הטיעון מטעם המערער, עמ' 2).

המערער אף הוסיף וציין במסגרת התצהיר האמור אירוע שלא נזכר קודם לכן. המדובר באירוע שאירע סמוך ליום הולדתו ה-10, כאשר יצא יחד עם אחיו וחברים נוספים לשחק בכדור, אותו קיבל לרגל יום ההולדת. הכדור התגלגל למרגלותיו של אחד החיילים הגרמניים שעבר ברחוב והלה תפס את המערער באוזנו עד שזו נקרעה בחלקה העליון. לאחר מכן בעט בו החייל והכה אותו עם קת הרובה בעיקר באזור הגב התחתון.

4.     ביום 7/11/02 נתנה החלטת הועדה. הועדה התייחסה לשני אירועי האלימות המרכזיים שנטענו - אירוע פציעתה של האם ואירוע פציעת המערער עצמו. באשר לאירוע הראשון קבעה הועדה, כי לא תוכל לקבל את גרסתו בעניין זה בשל הסתירות המהותיות שקיימות בה; כך לדוגמא, בעוד שבמסגרת הערר טען כי ליווה את האם עובר לאירוע האלימות, הרי שבפני הועדה חזר בו וטען כי רק ליווה אותה במבטו מחלון הבית. לאור התרשמותה מהמערער ולאור הסתירות האמורות לא שוכנעה הועדה כי היה עד ראיה לאירוע ואף לא שראה את תוצאותיו מיד בסמוך לאחר מכן. בשל המסקנות האמורות, נקבע כי לא מתקיימים תנאיו של סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני.

באשר לאירוע השני, הרי שגם בעניינו סברה הועדה כי אין לקבל את גרסת המערער. מסקנתה זו התבססה על שני נימוקים עיקריים: האחד נעוץ בעובדה כי מקומו של האירוע האמור נפקד מהתביעה והערר והוא צוין לראשונה למעשה רק בתצהיר התומך בנימוקי הערר. ההסבר, לפיו האירוע לא צוין קודם לכן בשל המלצה לקויה שקיבל המערער, לא הניח את דעתה של הועדה. הנימוק השני יסודו בחוסר האמון הכללי שרחשה הועדה לעדות המערער, זאת בשל הסתירות שמצאה בעדותו בנוגע לאירוע פציעתה של האם.

טענות הצדדים

5.      המערער סבור, כי הסתירות לכאורה שמצאה הועדה בעדותו מקורן בשגגה שנפלה עמה. עיון בפרוטוקול הדיון בפני הועדה מיום 13/2/02 מלמד, כי המערער כלל לא התייחס בדבריו לאירוע פציעת האם, ועל כן ממילא גם לא שינה את גרסתו, ולא טען כי צפה באם מן החלון וחזה במתרחש משם. דברים מהסוג האמור אף לא נאמרו על ידיו קודם לכן במסגרת המסמכים שהגיש. אחיו, מר ארתור ליבוביץ, שהעיד מטעמו בפני הועדה, סיפר כי ראה דרך חלון הבית כיצד חיילים גרמנים מכים את אחותו. יתכן, טוען המערער, כי דברי האח האמורים הם המקור לטעותה של הועדה.

המערער סבור כי לטענה זו יש השלכות משמעותיות לעניינו, כיוון שהיא הביאה את הועדה לזהות סתירות בגרסתו וערערה את אמונה בו, לא רק לגבי האירוע הנדון, אלא אף לגבי אירוע האלימות השני שציין.

6.     טענה נוספת בפי המערער, לפיה גם אם לא תתקבל גרסתו לעניין נוכחותו בזירת האירוע, הרי אין מחלוקת באשר לעצם פציעתה של האם וחומרתה, וכן לגבי העובדה כי האם נלקחה במצבה הקשה לביתה סמוך לאחר אירוע הפציעה. לאור העובדה שהמערער התגורר בבית כילד יחד עם אחיו ואחותו, שגם עליה אין מחלוקת, אין ספק כי חזה בתוצאות האירוע סמוך לאחר התרחשותו, וקלט אותו בחושיו. מכאן, ובהתאם לפרשנות שנתנה הפסיקה לסעיף 28 לחוק הגרמני, נכנס הוא לגדרו של סעיף זה.

7.     באשר לגרסתו בנוגע למעשה האלימות השני מצביע המערער על כך שהיא נתמכת בעדותו של האח ארתור מיום 14/3/01, שנתנה במסגרת ערר שהוגש מטעמו. המערער סבור, כי הועדה היתה מקבלת גרסה זו לולא אבד אמונה בו, בשל אותה טעות שצוינה לעיל.

8.     לטענת המשיבה, גם אם טעתה הועדה באשר לדברים שייחסה למערער, הרי שמסקנתה, לפיה לא נכח בעת אירוע הכאת אמו, נכונה היא. מסקנה זו תואמת את עדותן של האם והאחות כפי שנרשמו בתיקים בהם עיינה הועדה. המערער, לעומת זאת, סתר עצמו כבר במסגרת הצהרותיו ותצהיריו.

9.     המשיבה מסכימה כי סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני חל על מי שהיה נוכח עם קרובו בעת שנעשה כלפיו מעשה אלימות, או שהיה נוכח בסמוך לאירוע, כך שיכול היה לקלוט בחושיו באורח בלתי אמצעי את אשר אירע. עם זאת, טוענת המשיבה, סעיף זה אינו יכול לחול על עניינו של המערער, וזאת גם לו היה נקבע כי היה עד לאירוע, זאת מאחר ופסיקת בית המשפט העליון שעסקה בסעיף זה התייחסה למקרי אלימות קיצוניים כמו מוות ואונס. מבלי להפחית מחומרת המעשים שננקטו כנגד האם, לא ניתן לומר כי הם היו בגדר מקרי אלימות קיצוניים כאמור.

10.     המשיבה שבה והדגישה את ההלכה הפסוקה, לפיה רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מגרסאות העדים שנשמעו בפניה, מה עוד שבהתאם לסעיף 17(ח) לחוק אין לערער על החלטת ועדת העררים, אלא בנקודה משפטית בלבד.

דיון

11.     סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים יוצר זיקה לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956(Bundesentschadigungsgesetz) שתוקן ב 1965 (להלן - החוק הגרמני). זיקה זו על שום מה? על שום שבמסגרת ההסכם שנחתם בין ישראל לגרמניה בשנת 1952 (הסכם לוכסמבורג), ואשר מוזכר בסעיף 1 לחוק, קבלה על עצמה ישראל את האחריות לנכים, שאלמלא אותו הסכם היתה מוטלת על ממשלת גרמניה המערבית. הווה אומר, רק מי שהינו זכאי על פי הדין הגרמני לפיצוי בגין היותו 'נרדף' ע"י הנאצים, יהא זכאי לתגמול גם על פי החוק הישראלי. הוראות הדין הגרמני, כפי שפורשו בפסיקה הגרמנית ובפסיקה הישראלית, הן, אם כן, המקור המשפטי לענייננו (ראה ע"א 51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט
(1) 253 וכן דנ"א 11196/03 יוסף גרנות נ' הרשות המוסמכת, תק-על 2005 (4)
98).

12.     'נרדף' הוגדר בסעיף 1(1) לחוק הגרמני כמי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו ואף בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית וזאת עקב 'אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטים' שננקטו נגדו מחמת התנגדותו לנאציזם או מחמת גזעו, דתו או השקפתו. סעיף 2(1) מגדיר אמצעי אלימות אלו כאמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או נושא תפקיד - ברייך הגרמני, באחת ממדינות הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי או במפלגה הנאצית או באחד מסניפיה או ספיחיה.

סעיף 28 לחוק מקנה זכות פיצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו בעקבות אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטי כלשהו שהופעל נגדו (זאת במנותק מסוגיית הגבלת החירות/שלילת החירות שעולה מסעיפים 43 ו 47 לחוק, ראה ע"א 146/74 הרשות המוסמכת נ' אבלינה ברקו פ"ד כט(2), 621 ,עמ' 624-625).לעניין הקשר הסיבתי בסעיף זה נאמר, שאין צורך בהוכחת סיבתיות של ממש ודי אם הקשר הסיבתי מסתבר מן הנסיבות (ראה עניין קלמר לעיל, עמ' 256-257).

13.     כבר בע"א 528/75 אברמוביץ קרולה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם) (להלן - ענייין אברמוביץ) נקבע ע"י כב' השופט חיים כהן, כי יש לפרש את סעיף 28 (בעקבות פסיקת בית המשפט הפדראלי העליון בגרמניה) ככולל בגדר 'נזקי בריאות' גם את המעמסה הנפשית שנגרמה לאדם עקב מותם של קרוביו. ההלכה בעניין אברמוביץ הינה, כי סעיף 28 חל גם על מקרים בהם נזקו של הנרדף ארע עקב פגיעה נפשית (ולא רק פיזית) אשר היא תוצאה ישירה של פגיעה פיזית באדם הקרוב לנפגע.

בהמשך נקבע בפסיקת בתי המשפט, כי תנאי לתחולת סעיף זה הינו כי הנרדף היה נוכח באירוע בו נפגע קרובו, או בסמוך להתרחשותו, כך שיכול היה לקלוט בחושיו את הנזק הפיזי שנגרם לקרובו, דבר שהביא לנזקו הנפשי. במילים אחרות, על מנת להחיל את סעיף 28 הנ"ל על התובע להוכיח קרבה, מבחינת המקום והזמן, בין התאונה ותוצאותיה המיידיות מחד גיסא, לבין הנזק הנפשי שנגרם לו מאידך גיסא (ראה ע"א (ת"א) 1406/02 ברשטלינג סופיה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם) (להלן - עניין ברשטלינג), וכן ע"א (ת"א) 2235/02 גולדנברג סלבניה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)).

14.     נבחן את טענות המערער בהתאם למסגרת הנורמטיבית שהותוותה לעיל. טענתו המרכזית היתה, כי הוא זכאי לפיצויים על פי החוק הגרמני מאחר ונכנס הוא בגדרו של סעיף 28 לחוק הגרמני. שניים הם אירועי האלימות בגינם צומחת זכאותו - האחד, 'אירוע הכדור' בו הופעלה האלימות ישירות כנגדו, והשני 'אירוע פציעתה של האם', ממנו נפגע באופן עקיף, עת נקלע למקום האירוע (מאחר וליווה את האם ממרחק).

שתי טענות אלו נדחו, כאמור, על ידי הועדה, שקבעה כי אין בידיה לקבל את גרסאותיו העובדתיות של המערער. בקביעה זו יקשה עלינו להתערב. הועדה שמעה את המערער והתרשמה מדבריו ומאמינותו באופן ישיר ודרך כלי ראשון. הלכה פסוקה היא, כי רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות ובהתרשמותה של הערכאה הדיונית וממהימנותם של עדים שהעידו בפניה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור הוראתו של סעיף 17(ח) לחוק, המגדיר את הערעורים על החלטות הועדה כעוסקים אך ורק בשאלות משפטיות. גם מכוח הוראה זו מנועים אנו מלהתערב ולהכריע בעניינים שבעובדה (ראה רע"א 1246/02 אריאלי חיה נ' הרשות המוסמכת תק-על 2003
(1) 1395).

15.     אמנם, כפי שטען המערער, נפלה טעות בהחלטת הועדה, אשר ייחסה לו דברים שלא נאמרו מפיו (כפי שאכן משתקף מהפרוטוקול), ובהתאם מצאה סתירות בין גרסאותיו. עם זאת, אין בטעות זו כדי לאיין ולהפוך על פיה את התרשמותה של הועדה מעדותו ואמינותו של המערער ואת קביעותיה באשר לגרסאותיו.

כפי שעולה מהחלטת הועדה ומהמסמכים שצורפו לתיק הערעור, גרסתו של המערער באשר לנוכחותו בעת האירוע נסתרה ממילא, וזאת גם אם לא ניקח בחשבון את הדברים שייחסה לו הועדה. כזכור, במסגרת הצהרתו הראשונה ציין המערער את האירוע הקשה של אמו אך לא אמר דבר בקשר לנוכחותו באירוע, ומדבריו ניתן היה להבין בעקיפין כי ראה את אמו רק כאשר הגיעה לביתם פצועה וחבולה. גרסה זו לא עולה בקנה אחד עם גרסתו השנייה, שנתנה במסגרת כתב הערר, לפיה אמו יצאה מן הבית בליווי שלו. גם גרסה זו נשתנתה בהמשך עת הצהיר בתמיכה לנימוקי הערר, כי אמו לוותה על ידי אחותו ואילו הוא עקב אחרי השתיים ממרחק של 50 מ'. אם בכך לא די, הרי ששתי הגרסאות האחרונות אינן עולות בקנה אחד עם האמור בהצהרות שנתנו מטעם אמו של המערער ואחותו במסגרת תיקיהן אצל הרשות המוסמכת. בהצהרתה מיום 5/5/1963 ציינה האם כי יצאה מהבית מלווה בבתה (המערער לא הוזכר בהקשר זה) ובהמשך ציינה מפורשות כי: "חוץ מבתי יוזפינה ברנדר אין לי שום עד ראיה בקשר לעובדות שהצהרתי" (ראה נספח ז1 לעיקרי הטיעון מטעם המערער).

גם קביעת הועדה בנוגע לאירוע השני ('אירוע הכדור') נסמכת לא רק על התרשמותה מאמינות עדותו של המערער אלא גם על העובדה שאירוע זה לא צוין כלל בהצהרתו המקורית ואף לא לאחר מכן במסגרת כתב הערר אלא רק במסגרת נימוקי הערר, ולאחר שאירוע זה צוין קודם לכן ע"י אחיו במסגרת עדות שנתן בתיק אחר. נראה כי גם בקביעה זו יקשה עלינו להתערב.

16.     כאמור, השתכנענו כי קביעת הועדה, לפיה המערער לא היה עד לאירוע הכאת אמו, נותרת בעינה ואין כל מקום להתערב בה, הן לאור הוראתו של סעיף 17(ח) לחוק והן לגופו של עניין. נותר לנו לבחון, אם כן, את טענתו החלופית של המערער, לפיה היה על הועדה לקבוע, וזאת לאור המסכת העובדתית אשר איננה שנויה במחלוקת, כי המערער נכנס בגדר סעיף 28 וזאת בשל כך שפגש את האם החבולה סמוך לקרות האירוע וקלט בחושיו (ויש לזכור כי היה ילד רך בשנים) את עוצמת וחומרת פגיעותיה וכאביה של אמו.

17.     גם בעניין זה קבעה הועדה קביעה עובדתית, ולפיה לא שוכנעה כי המערער ראה את תוצאות האירוע מיד ובסמוך לאחר שהתרחש. אולם, קביעה זו איננה מנומקת ואין אנו יודעים מהי התשתית שעמדה בבסיסה.

אם אכן קיימת מסכת עובדתית שאיננה שנויה במחלוקת, כטענת המערער, הרי שמבחינה משפטית סבורני כי הדין עמו. המדובר בשאלה משפטית - בהינתן מסכת עובדתית מסוימת, האם הסיקה הועדה את המסקנה המשפטית הנכונה? בשאלה זו שומה עלינו לדון ולהכריע {השווה ע"א (ת"א) פניה שטרנברג נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)}.

כפי שציינו לעיל, סעיף 28 חל גם על אותם מקרים בהם הנפגע לא היה נוכח באופן ישיר בעת האירוע, אולם היה נוכח בסמוך לו בקרבת קורבן האלימות, כך שיכול היה לקלוט בחושיו באורח בלתי אמצעי את אשר ארע. בהמשך לאמור, אם אמו של המערער, כפי הנטען, נלקחה מזירת אירוע האלימות ישירות לביתה, שהיה גם ביתו של המערער ושבו הוא שהה באותה עת, הרי יהיה זה נכון לבחון, לפחות מבחינת הפרשנות המשפטית של הסעיף, האם בנסיבות שתוארו מקרהו של המערער נכנס בגדרו.

18.     עובדת פציעתה של האם איננה שנויה במחלוקת (והאם אף הוכרה כנכה בעקבותיה וקיבלה תגמולים בהתאם). נראה כי גם העובדה שהמערער התגורר בשנות המלחמה בבית יחד עם אמו, אחותו ואחיו איננה שנויה במחלוקת. נותרה לבירור השאלה העובדתית, האם אמו של המערער הובאה ישירות מזירת האירוע לבית, בו שהה המערער. לטענת המערער, גם עובדה זו איננה שנויה במחלוקת. ואכן, בהצהרתו המקורית נאמר, כי האם נגררה על ידי אנשים הביתה וכי המחזה שנגלה לעיני המערער היה מחריד - על פי התיאור היתה האם מלאת דם, אפה שבור וכך גם השיניים, הצלעות והרגל - ויישאר תמיד כזוועה לנגד עיניו. לכך יש להוסיף את הצהרתה של יוזפינה ברנדר, אחותו של המערער (במסגרת התיק של האם אצל הרשות המוסמכת), בה ציינה, לאחר תיאור האירוע, כי האם "הועברה הביתה ושכבה זמן רב" (ראה נספח ז2 לעיקרי הטיעון מטעם המערער).

19.     לא מצאתי התייחסות ישירה מטעם המשיבה לטענות המערער בעניין זה. כל שטוענת המשיבה הוא, כי אין לראות את מעשה האלימות שבוצע כלפי האם כנכנס בגדרו של סעיף 28. רוצה לומר, רק מקרי אלימות קיצוניים יותר, כגון מוות או אונס, צריכים להיות מוכרים כ 'מעשי אלימות' המצדיקים פיצוי על פי סעיף 28, וכתמיכה לטענה זו הפנתה המשיבה לפסקי הדין של בית המשפט העליון בנושא {בעניין אברמוביץ שצוין לעיל וכן בעניין ויינטראוב (ע"א 29/79 הרשות המוסמכת נ' שרונה ויינטראוב, פ"ד לג (2) 443)} שם דובר במקרים של מוות ואונס בהתאמה.

20.     אינני סבורה שיש לקבל טענה זו. האלימות שהופעלה נגד האם על ידי החיילים הגרמנים היתה קשה ואכזרית ביותר, וודאי שהיה בה ובתוצאותיה כדי לפגוע בנפשם של ילדיה הקטנים במידה והיו חשופים להן. המשיבה לא הצביעה על כל מקור משפטי מבוסס אשר יתמוך בטענתה, לא מן הדין הגרמני ואף לא מן הפסיקה הישראלית, שכן נראה כי אין בפסקי הדין של בית המשפט העליון, העוסקים במקרי אלימות חמורים עוד יותר, כדי ללמדנו בהכרח על הלכה קיימת ברוח טענת המשיבה.

גם לגופו של עניין אינני רואה הצדקה לקבל טענה כאמור. אמנם, כבר קבענו בעבר, כי לנוכח היקף המשאבים המוגבל יש להיזהר מהרחבת היריעה ויש להבחין בין נרדפים שפגיעתם היתה חמורה וקשה יותר לעומת אחרים שסבלם היה פחות. כך לדוגמא, נקבע, כי סעיף 28 מזכה בפיצוי רק מי שהיה נוכח עם קרובו כשנעשה כלפיו מעשה האלימות, או בסמוך לאירוע, ואין להרחיב תחולתו גם לגבי אותם מקרים בהם התובע לא היה נוכח באירוע או בסמוך לו אלא פגיעתו הנטענת אירעה מעצם הידיעה שהגיעה לאוזניו בדבר גורל קרובו (ראה עניין ברשטלינג לעיל וכן ע"א (ת"א) 2781/03 צבי הראל נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)).

בהמשך לדברים האמורים, ומבלי להפחית מערכם, סבורני כי המקרה שלפנינו איננו מסוג המקרים שיש להוציא מתחולתו של החוק. כאמור, האלימות שהופנתה כלפי האם היתה קשה ואכזרית, ואם אכן המערער היה עד לתוצאותיה סמוך לאחר שהתרחשה וקלט בחושיו באורח בלתי אמצעי את אשר ארע, עד שהוטלה עליו מעמסה נפשית שבעטיה נגרם לו נזק, אינני רואה מדוע, כמדיניות שיפוטית, יש למקמו מחוץ לגבולות תחולת הסעיף. יש לזכור, כי מדינת ישראל קיבלה על עצמה, במסגרת הסכם לוכסמבורג ובהמשך במסגרת החוק, לכסות את כל תביעותיהם של נכי רדיפות הנאצים, אשר לולא ההסכם היו נאלצים לתבוע פיצוייהם ישירות מממשלת גרמניה. נראה כי הן מבחינת פרשנות הסעיף והן מהיבטים של מדיניות שיפוטית ראוי להחילו גם על עניינו של המערער, כל זאת בתנאי שהתשתית העובדתית הנטענת על ידו אכן איננה שנויה במחלוקת.

21.     לאור האמור לעיל סבורני, כי יש להחזיר את התיק לועדת הערר שתתייחס פעם נוספת ותקבע עובדתית, האם אמו של המערער הובאה מזירת האירוע לבית, בו שהה המערער. אם תתקבל גרסה זו, כי אז יש להגיע למסקנה, כי תביעת המערער נכנסת לגדרו של סעיף 28 הנ"ל במידה וקיימת נכות. קביעה זו תעשה כמקובל על ידי הרשות המוסמכת, אשר תבדוק את המערער ותחליט באשר לנכות ושיעורה.





מיכל רובינשטיין, שופטת





השופטת אסתר קובו, אב"ד:

אני מסכימה.
                                        

                                   אסתר קובו, שופטת
                                   אב"ד


השופט עוזי פוגלמן:

אני מסכים.
                                   

                                   עוזי פוגלמן, שופט


הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת רובינשטיין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נכסי נספי שואה

  2. גירוש יהודי לוב

  3. חוק הכחשת השואה

  4. ניצול שואה נזקק

  5. ניצול שואה שנפטר

  6. עילת נרדפות בשואה

  7. מחנה עקורים גרמניה

  8. החוק למניעת השמדת עם

  9. הסכם השילומים עם גרמניה

  10. הכנסה נוספת לניצולי שואה

  11. בריחה מהגרמנים - פיצויים

  12. ניצולי שואה שעלו אחרי 1953

  13. פיצויים מגרמניה לעולי לוב

  14. פיצויים בגין עבודות כפייה

  15. ניצול שואה - ירידה בשמיעה

  16. פיצוי לניצולי שואה על רכוש

  17. חוק נכסי גרמנים, תש"י-1950

  18. איסור השימוש בסמלים נאציים

  19. פיצוי על גירוש יהודי רומניה

  20. תוכנית השלמה לביקור ביד ושם

  21. נזק נפשי עקיף - ניצולי שואה

  22. פיצוי לניצולי השואה מבולגריה

  23. קביעת דרגת נכות לניצולי שואה

  24. סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני

  25. פיצויים מגרמניה לתושבי גרמניה

  26. מועד תחילת תשלום לניצולי שואה

  27. הכרה בנזק נפשי של ניצולי שואה

  28. תגמולים לאחר פטירת ניצול שואה

  29. פיצוי על נזק נפשי לניצולי שואה

  30. ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

  31. צירוף ראיות חדשות - ניצולי שואה

  32. זכויות ניצולי שואה שנולדו בתוניסיה

  33. חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954

  34. חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957

  35. הכנסה מקיצבאות תגמולים לניצולי שואה

  36. חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007

  37. טראומה נפשית - פיצויים לניצולי שואה

  38. זכויות ניצולי שואה הסובלים ממחלת נפש

  39. הצעת חוק ניצולי מחנות הריכוז והגטאות

  40. ניכוי קצבת זקנה מפיצויים לניצולי שואה

  41. חוק הפיצויים הגרמני - נתינות טוניסאית

  42. יציאה מגרמניה לפני 1933 - זכות פיצויים

  43. חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959

  44. התייחדות עם זכר קורבנות השואה וחללי צה"ל

  45. חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950

  46. חוק זכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג-1953

  47. נדחתה תביעה בגין העלאת דמי שכירות לניצולת שואה

  48. צו נכי רדיפות הנאצים (תוספת לתגמול), התש"ע-2010

  49. תקנות נכי המלחמה בנאצים (סמל הנכים), תשי''ט-1959

  50. צו נכי רדיפות הנאצים (תוספת לתגמול), התשס"ח-2008

  51. צו נכי רדיפות הנאצים (שינוי שיעורים), התשנ"ה-1995

  52. תקנות נכי רדיפות הנאצים (תגמול נוסף), תשכ''ט-1969

  53. תקנות נכי רדיפות הנאצים (טיפול רפואי), תשי''ט-1958

  54. תקנות נכי המלחמה בנאצים (טיפול רפואי), תשט''ו-1955

  55. תקנות נכי רדיפות הנאצים (בקשה לתגמול), תשי''ז-1957

  56. תקנות נכי המלחמה בנאצים (ועדה רפואית), תשט''ו-1954

  57. צו נכי המלחמה בנאצים (תגמול לנכה נזקק), התשמ"ט-1989

  58. צו עבירת קנס (יום הזכרון לשואה ולגבורה), התשמ"א-1981

  59. תקנות נכי רדיפות הנאצים (תגמולים מיוחדים), תשל''ז-1977

  60. תקנות נכסים של נספי השואה (ענייני ירושה), התשס''ט-2008

  61. תקנות נכי המלחמה בנאצים (תגמולים מיוחדים), תשי''ח-1958

  62. חוק התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול), תשי"ז-1957

  63. תקנות נכי רדיפות הנאצים (קביעת דרגת נכות), התשמ''ד-1983

  64. תקנות נכי המלחמה בנאצים (חישוב הכנסה נוספת), תשל''ד-1974

  65. תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול), תשכ''ה-1965

  66. תקנות נכי המלחמה בנאצים (ועדה רפואית עליונה), תשי''ז-1957

  67. תקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל''ד-1973

  68. תקנות נכי המלחמה בנאצים (כללים להוכחת חוסר פרנסה), תשי''ח-1957

  69. תקנות נכי מלחמה בנאצים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), תשט''ז-1956

  70. תקנות נכי המלחמה בנאצים (טיפול רפואי) (הוראת שעה), התשס''ט-2008

  71. ההבדל בין ''שלילת חירות'' לבין ''הגבלת חירות'' - פיצויים מגרמניה

  72. תקנות קרבנות השואה (הסדר הטיפול) (אגרת אישור תאגיד), תשכ''ד-1964

  73. תקנות נכי רדיפות הנאצים (ערעור בפני בית המשפט המחוזי), תש''ל-1969

  74. תקנות נכי המלחמה בנאצים (ערעור בפני בית המשפט המחוזי), תשי''ז-1957

  75. תקנות נכי המלחמה בנאצים (ערבויות לנכים ולמילוות לנכים), תשכ''ח-1968

  76. תקנות נכי רדיפות הנאצים (ערבויות לנכים ולמילוות לנכים), תשל''ז-1977

  77. צו נכי המלחמה בנאצים (תגמול לבן זוג של נכה נצרך שנפטר), התשמ"ט-1989

  78. צו נכי המלחמה בנאצים (תגמול לבן זוג של נכה נזקק שנפטר), התשמ"ט-1989

  79. צו נכי רדיפות הנאצים (שינוי שיעור התגמולים) (הוראת שעה), התשס"ח-2008

  80. צו נכי המלחמה בנאצים (שינוי שיעור התגמולים), (הוראת שעה), התשס"ט-2008

  81. תקנות נכי המלחמה בנאצים (נכים המקבלים תשלומים ממדינת חוץ), תשי''ז-1957

  82. אכרזת התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול) (הסכמים קיבוציים), תש"ך-1960

  83. תקנות נכי רדיפות הנאצים (חישוב הכנסה לצורך תשלום תגמול נוסף), תשל''ד-1974

  84. תקנות בית המשפט (עבירות לפי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם), תשי''א-1950

  85. חוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת בקשה לזכאות), התשנ"ח-1998

  86. חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006

  87. תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול) (סדרי הדין בועדת הפיקוח), תשל''ה-1975

  88. תקנות נכי המלחמה בנאצים (הסכום המקסימלי שמותר לנכות מתגמוליו של נכה), התשנ''ד-1994

  89. תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול) (ערעור לבית המשפט העליון), תשכ''א-1961

  90. תקנות נכי המלחמה בנאצים (השתתפות המדינה בהוצאות ביטוח למקרה מותו של נכה), התשמ''ב-1982

  91. לא התקיים התנאי הקבוע בחוק ההטבות, לפיו שהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך

  92. צו נכי המלחמה בנאצים (העלאת שיעור הדרגה הקובעת, השכר הקובע ושיעורי התגמולים), התשמ"ט-1989

  93. חוק נכי המלחמה בנאצים (ביטול הגבלת המועדים להגשת בקשה לתגמול) (הוראה מיוחדת), התש"ס-2000

  94. תקנות נכי רדיפות הנאצים (סוגי הוצאות שרואים אותן כהוצאות בהשגת קיצבה או מענק), תש''ל-1969

  95. שאלת הכרה בנכויות ניצולי שואה המקבלים תגמולים לפי ההחלטה המנהלית של משרד האוצר, ועל כן נפתח בסקירה

  96. תקנות הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) (קיצבאות נכי המלחמה בנאצים ונכי רדיפות הנאצים), התשמ''ו-1986

  97. תקנות קרבנות השואה (הסדר הטיפול) (שיעור שכר טרחה מקסימלי לתביעות לגביית פקדונות שווייץ), תשכ''ד-1964

  98. תקנות נכי המלחמה בנאצים (כללים להכרת אדם כאינו מסוגל להשתכר למחייתו ולהכרת הכנסה כדי מחיה), תשי''ח-1957

  99. תקנות ההסדרים במשק המדינה (נכי רדיפות הנאצים ששהו על אדמת גרמניה ביום ט' בטבת התש''ז) (בקשה לתגמול), התשס''א-2001

  100. צו נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה) (הארכת מועד לענין הוועדה להפרשי הצמדה וריבית), התשס"ז-2006

  101. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון