המעי הרגיז בצבא

להלן פסק דין בנושא תסמונת המעי הרגיז בצבא: פסק דין השופט י' דר: 1. הערעור: בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959, מיום 31.3.05 (ע"נ 501/02). בפסק הדין החליטה הועדה, בראשות השופט א' גנון, לדחות את הערר שהגישה העוררת על החלטת המשיב, לדחות בקשת המערערת להכיר במחלתה, תסמונת המעי הרגיז (IBS; המחלה), כמחלה שנגרמה במהלך השירות ולחלופין, שהוחמרה במהלכה. 2. העובדות 2.1 תמצית העובדות היא שהמערערת התגייסה לשירות סדיר בצה"ל ביום 19.7.98 בפרופיל רפואי 97. בטופס הבקשה להכרה בנכות כתבה המערערת: "בתקופת שירותי הצבאי וכתוצאה מתנאי שירותי, לרבות חשיפה לתנאי זיהום סביבתי, דחק נפשי נכר ומאמצים פיסיים קשים, לקיתי בכאבי בטן, בחילות והקאות, שלשולים ועצירויות, ירידה במשקל וחולשה, והמשך שירותי בתנאים הנ"ל, והעדר אבחון ומתן טפול רפואי במועד החמירו את מצבי". 2.2 המשיב דחה את תביעתה של המערערת על יסוד חוות דעת שקיבל, בה נקבע העדר קשר בין המחלה ובין תנאי השירות הצבאי. כאמור, על החלטה זו הוגש ערר והוא נדון בפני הועדה. 3. פסק הדין של הועדה 3.1 המערערת הגישה תצהיר ונחקרה עליו. לאחר מכן העידו עדות נוספות על תנאי השירות. לועדה הוגשו חוות דעת רפואיות על ידי הצדדים. מטעם המערערת הוגשו שתי חוות דעת של ד"ר שטרמר ומטעם המשיב שלוש חוות דעת של פרופ' עינת. 3.2 הועדה קבעה כי לאחר שהמערערת שוחררה מן השירות ביום 16.4.00, אבחנו רופאים אזרחיים את המחלה. עוד כתבה הועדה שאף שבמסמכים רפואיים שקדמו לגיוס נמצאו רישומים על תלונות בדבר כאבי ראש, חולשה ושלשולים החל משנת 1990, הרי תלונות אלו לא הצביעו על בעיות מעיים, שהחלו רק לאחר הגיוס. 3.3 הועדה התיחסה לשתי נקודות שבמחלוקת בין המומחים: האחת, אם המחלה יכולה להגרם עקב דחק נפשי והאחרת, אם האיחור באבחנה גרם לנזק. הועדה בחנה את חוות הדעת ואת החומר הרפואי שהיה בתיקה של העוררת והגיעה למסקנה כי במהלך שירותה נשלחה המערערת לרופאים לאבחון ועברה שורת בדיקות רפואיות, שלא קבעו את האבחנה הנכונה. הועדה מפנה לכך שגם ד"ר שטרמר אישר שהבירור שעברה המערערת במהלך השירות היה מקיף ואין במסמכים כדי לתמוך בהנחה שהיתה הזנחה או התרשלות מצד הרופאים. 3.4 הועדה לא קיבלה את קביעתו של ד"ר שטרמר בחוות הדעת המאוחרת (23.2.04), לפיה ניתן היה לאבחן את המחלה בזמן השירות. הועדה כתבה כי הטענה "... אינה מבוססת ואינה משכנעת - לשון המעטה. דומה שהרופא המכובד נזהר בעצמו מלומר דברים ברורים בנדון. כדי לבסס תאוריה כזו, חייב היה להצביע על הנתונים והממצאים שהיו חייבים להוביל לחשד למחלה כבר בזמן שירותה - אולם גם ד"ר שטרמר אינו יכול להצביע עליהם" (סעיף 6 בעמ' 7). 3.5 הועדה קבעה עוד שאין לגבי המחלה מידע רפואי ברור, המקים קשר של סיבה ומסובב בין דחק נפשי בתנאי שירות לבין התפרצות המחלה, ואין בדבריו של ד"ר שטרמר כדי להציב אסכולה רפואית התומכת בטענתו. על פי קביעת הועדה, המאמרים שהציג ד"ר שטרמר אינם יכולים למלא אחר התנאים שנקבעו בפסיקה לקיומה של אסכולה רפואית. 3.6 אף שהועדה מצאה שהממונים על המערערת לא פעלו בהבנה מספקת למצבה ולא הקלו עליה, הניחה הועדה שהדבר נובע מהעדר אבחנה ברורה ודחתה את הטענה בדבר איחור באבחנה. 4. טענות בערעור 4.1 ב"כ המערערת עומד על דעתו כי היה בפני הועדה חומר רפואי מספיק כדי לקבוע קשר של סיבה ומסובב בין דחק נפשי לבין התפרצות המחלה. לחלופין, הוא סבור שהיה איחור באבחון, כי איחור זה הוא פועל יוצא של תנאי השירות וצריך לראות אותו בהקשר לאבחון שנעשה במערכת האזרחית, לאחר שחרורה של המערערת מן השירות. לדבריו, האיחור הזה גרם להחמרה במצבה של המערערת ולפיכך הוא עותר בפנינו, לחלופין, לקבוע כי נגרמה החמרה ולקבוע את שעורה. 4.2 ב"כ המשיב מפנה לכך שערעור על פסק דינה של ועדה מוגבל לנקודות משפטיות בלבד, והוא מבקש לא להתערב בפסק דינה של הועדה. 5. חוות הדעת 5.1 בפני הועדה נצבו מספר חוות דעת. האחת מיום 9.9.02, היא חוות דעת מייעצת, שנתן פרופ' עינת למשיב ועל בסיסה דחה המשיב את התביעה. המערערת הגישה חוות דעת של ד"ר שטרמר מיום 28.11.01. מולה הוצבה חוות דעת משלימה של פרופ' עינת מיום 12.9.03. ד"ר שטרמר הגיש חוות דעת משלימה ביום 23.2.04 ופרופ' עינת הגיש חוות דעת אחרונה ביום 23.4.04. 5.2 בחוות הדעת הראשונה כתב ד"ר שטרמר "הסיפטומים של IBS מופיעים תוך כדי או אחרי תקופות של מתח נפשי". ובהמשך הוא קובע שדחק נפשי יכול להוות "טריגר" של הפרעות מוטריות אצל חולי IBS. הוא מסיים את המסקנות במשפט הבא: "מתקבל מאוד איפוא על הדעת, כי מחלתה של מיכל נגרמה עקב תנאי השירות, והמשך שירותה בתנאי דחק נפשי, והעדר אבחנה מדוייקת של מחלתה, לרבות אי מתן טפול רפואי הולם כמתחייב ממצבה, החמיר את מצבה". את חוות הדעת השניה והאחרונה שלו, שהיא תגובה לפרופ' עינת, פותח ד"ר שטרמר בכך שהוא מסכים עם פרופ' עינת כי "הפתוגנזה של תסמונת המעי הרגיז איננה מובנת היטב". מכאן הוא מבקש לקבוע כי לא ניתן לשלול את טענתו שהתסמונת מתפתחת בשכיחות יתר אצל אנשים במצב של דחק נפשי. הוא מביא בהמשך ציטוטים של מה שהוא מגדיר "הספרות" אולם כפי שמתברר, ההפניות הן למאמרים ולא לספרים. 5.3 ד"ר שטרמר מסיים חוות דעתו בכך שניתן היה להגיע לאבחנה על ידי בדיקות יסודיות במהלך השירות ואלה לא בוצעו ולכן הוחמר מצבה של המערערת. לדעתו, "בנסיבות אלה מתקבל מאוד על הדעת כי מחלתה הנ"ל של מיכל נגרמה ואף החמירה בתקופת ועקב שירותה הצבאי". 5.4 פרופ' עינת הגיש חוות דעת אחת למשיב ושתיים לועדה. בחוות הדעת שהוגשה למשיב כותב פרופ' עינת שהמחלה היא השכיחה ביותר מבין המחלות הגסטרואינטסטינליות וסובלים ממנה 17% מהאוכלוסיה. פרופ' עינת שולל גרימה על ידי גורמים חיצוניים אולם מסכים שהמחלה עשויה להיות מוחמרת על ידי לחץ נפשי מוגבר "אך החמרה זו היא זמנית בלבד". הוא מסיים את חוות הדעת המייעצת בקביעה שהקשר בין התסמונת לבין השירות אינו של גרימה או של החמרה אלא קשר כרונולוגי בלבד. 5.5 בחוות הדעת הראשונה לועדה מיום 12.9.03, מנתח פרופ' עינת באריכות את הידוע על המחלה, תוך הסתמכות על ספרי הלימוד ובין השאר הוא מצטט מספרו של האריסון את המשפט הבא: “Functional bowel disorders are often attributed erroneously to stress. Despite extensive investigation, however, there is no proof that emotional stress is the cause of IBS, but for many patients stress can lead to exacerbations of IBS." (3, p.1646) עוד הוא מפרט את הבדיקות שנעשו למערערת בגין תלונותיה, וחשדות, שלא אושרו, למחלות מעיים אחרות (למשל, קרוהן). עוד מציין פרופ' עינת כי הטיפול במחלה הוא סימפטומטי בתופעותיה ולכן "אחור באבחון תסמונת המעי הרגיז אינו גורם נזק אורגני, ולכן יש לסכם שלא נגרם למיכל וידר נזק כתוצאה מהאחור באבחון". בסיכום הוא מאשר כי מצבי הדחק יכולים להגביר את הסימפטומים אך הדבר זמני בלבד. 5.6 בחוות הדעת המשלימה מיום 23.4.04 מתיחס פרופ' עינת למאמרים אליהם הפנה ד"ר שטרמר בחוות הדעת השניה. פרופ' עינת לא מצא אחד המאמרים באף אחת מספריות בתי הספר לרפואה בישראל. המאמר האחר הוא סקירה ואין בו דיון בשאלת הקשר בין דחק נפשי מתמשך לבין המחלה. גם המאמר השלישי הוא סקירה וגם בו אין טענה שהדחק גורם למחלה. להיפך, המאמר מסתיים בקביעה כי השיקולים הפסיכוסוציאליים אינם אתיולוגיים אלא נוגעים רק להבנת הסתגלותו של החולה למחלה ולטיפול. המאמר האחרון אינו מתייחס למחלה בה אנו עוסקים אלא למחלות מעיים אחרות, וממנו מצטט פרופ' עינת קטע בו נכתב שעשויה להיות החמרה זמנית עקב לחצים נפשיים. 6. דיון 6.1 הועדה העדיפה את דעתו של פרופ' עינת על חוות דעתו של ד"ר שטרמר. העדפה כזו מצויה בתחום סמכותה של הועדה והיא בגדר קביעה שבעובדה. לא מצאתי שהועדה שגתה שעה שבחרה להעדיף את גישתו של פרופ' עינת, המבוססת היטב בספרות הרפואית, על פני דעתו של ד"ר שטרמר המסתמכת, חלקית בלבד, על מאמרים שגם בהם, כפי שקבע פרופ' עינת ועל כך לא באה תשובה, אין מה שנטען שיש בהם. בהעדר קשר רפואי של סיבה ומסובב בין דחק נפשי לבין התפרצות המחלה - לא ניתן לדבר על גרימה. 6.2 ניתן להצטער על כך שהמחלה לא אובחנה במהלך השירות אלא רק בעקבותיו, אולם החומר מצביע על כך שלא היתה הזנחה ונעשו הפעולות הנדרשות לאבחון. מכל מקום, על פי חוות דעתו של פרופ' עינת, אם היתה החמרה, היא היתה זמנית בלבד ולמעשה, מרגע שאובחנה המחלה ומכיוון שהטיפול בה הוא סימפומטי, אין להחמרה זו משמעות המצדיקה הכרה בנכות. בנסיבות אלה, אני מציע לחברי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. י. דר, שופט בלהה גילאור, נשיאה [אב"ד] 1. שותפה אני לקביעתו של חברי, כבוד השופט י' דר, כי העדפת חוות דעתו של פרופ' ר' עינת על פני חוות דעתו של ד"ר א' שטרמר הנה בתחום סמכותה של ועדת הערעור וכי לא בנקל ימצא בית המשפט להתערב בהעדפה זו ובממצאים העובדתיים שקבעה הועדה על סמך חוות הדעת שהעדיפה. לפיכך יש להותיר על כנה את הקביעה כי לא הוכח קשר של גרימה בין תנאי השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה אצל המערערת. אולם, דעתי היא כי התערבותנו בפסק דינה של הועדה מתחייבת לאור דבריו של פרופ' ר' עינת עצמו, שעל חוות דעתו סמכה הועדה את מסקנותיה, ככל שהדבר מתייחס לקשר של החמרה בין המחלה לתנאי השירות; 2. לצורך הנמקת מסקנתי אתאר שוב בקצרה את הרקע העובדתי ואת הכתוב בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בעניין המערערת: המערערת, ילידת 20.2.1980, התגייסה לשירות סדיר בצה"ל ביום 19.7.1998, בפרופיל רפואי מלא 97 ושוחררה ביום 16.4.2000. אין מחלוקת כי המערערת החלה לסבול מתופעות אבדומינליות כמספר שבועות לאחר גיוסה וכי בירור מקיף של מערכת העיכול, שעברה המערערת במהלך שירותה הצבאי, לא העלה מחלה אורגנית. רק לאחר ששוחררה המערערת מהשירות הצבאי אובחנה כסובלת ממחלת המעי הרגיז (להלן-"המחלה"). ביום 6.3.2001 הגישה המערערת בקשה להכרת זכות (מחלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן-"החוק"), בגין המחלה. המערערת טענה כי היא לקתה במחלה בזמן ועקב שירותה הצבאי שהתנהל בתנאי דחק, מתח נפשי ותנאים פיזיים קשים לרבות חשיפה לזיהום סביבתי. בפני המשיב הונחו, בין היתר, שתי חוות דעת רפואיות סותרות מטעם שני רופאים מומחים בתחום הגסטרואנטרולוגיה: האחת, חוות דעת של ד"ר א' שטרמר, מיום 28.11.01, שהוגשה כחוות דעת רפואית מטעם המערערת. השנייה, חוות דעת של פרופ' ר' עינת, מיום 9.9.02, שניתנה לבקשת המשיב. ד"ר א' שטרמר תאר שהמערערת באגף השיקום של משרד הביטחון, בחומר רפואי עדכני נוסף וכן בדק אותה ביום 14.12.00. הוא ציין כי המערערת התגייסה בהיותה בריאה ללא תלונות או מחלות הקשורות במערכת העיכול וכי תוך כדי שירותה הצבאי הופיעו לראשונה תלונות על כאבי בטן ושלשולים. בירור מקיף שעברה המערערת במהלך שירותה הצבאי לא העלה פתולוגיה אורגנית ורק לאחר ששוחררה המערערת משירותה הצבאי הועלתה האבחנה של IBS- מחלת המעי הרגיז. ד"ר א' שטרמר בדעה, בין היתר, כי מצב של דחק נפשי יכול להוות ה- TRIGGER של הפרעות מוטוריות אצל חולי IBS, עם התוצאות הקליניות שמבטאות את התסמונת של המעי הרגיז" שכן, לדבריו, תסמונת זו מתפתחת בשכיחות יתר אצל אנשים הנמצאים במצבים של דחק נפשי. הוא מסכם את חוות דעתו בציינו כי מתקבל מאוד על הדעת, כי מחלתה של המערערת נגרמה עקב תנאי לחץ נפשי בולטים בהם התנהל שירותה הצבאי וכי המשך שירותה בתנאים כאלה והעדר אבחנה מדוייקת של מחלתה, לרבות אי מתן טיפול רפואי הולם כמתחייב ממצבה, החמיר את מצבה. ד"ר א' שטרמר העריך את נכותה של המערערת בגין מחלה זו בשיעור של 30%. מנגד, פרופ' ר' עינת, בחוות דעתו מיום 9.9.02, שלל קשר בין המחלה לבין תנאי שירותה הצבאי של המערערת בציינו כי: "תסמונת המעי הרגיז אינה נגרמת ע"י גורמים חיצוניים. והיא עשויה להיות מוחמרת זמנית ע"י לחץ נפשי מוגדר, אך החמרה זאת היא זמנית בלבד. הקשר בין תסמונת המעי הרגיז של התובעת לבין שירותה הצבאי הוא לכן לא קשר של גרימה ולא קשר של החמרה אלא קשר כרונולוגי בלבד". בפני ועדת הערעור הוגשו 3 חוות דעת נוספות ומשלימות כדלקמן: א. חוות דעת של פרופ' ר' עינת מיום 12.9.03: בחוות דעתו זו מסביר פרופ' א' עינת כי ספרי הלימוד ברפואה הפנימית ובגסטרואנטרולוגיה אינם תומכים באפשרות כי דחק נפשי יכול לגרום למחלה דנן. בחוות דעתו, התייחס פרופ' א' עינת גם לשאלה האם האיחור באבחון המחלה אצל המערערת גרם לנזק כלשהו או תרם להחמרת מצבה; לדבריו, אחור באבחון המחלה אינו גורם לנזק אורגני ולכן לא נגרם למערערת נזק כתוצאה מכך. למערערת בוצע בירור מקיף במהלך שירותה הצבאי שלא העלה מחלה אורגנית כלשהי ורק לאחר שלילת אבחנות אנטומיות פטולוגיות הבאות בחשבון, ניתן היה לקבוע כי המערערת חולה במחלת המעי הרגיז שהטיפול בה הוא טיפול סימפטומטי בתופעותיה השונות. לסיכום, כתב פורפ' ר' עינת כי גורמי המחלה אינם ידועים ובהפנותו לספרות הרפואית שהזכיר בגוף חוות דעתו, כתב כי המחלה איננה נגרמת על ידי מצבי דחק. הוא חזר על דבריו בחוות דעתו הראשונה (מיום 9.9.02) לפיהם מצבי דחק יכולים להגביר את הסמפטומים של המחלה אך החמרה זו היא זמנית בלבד. אשר על כן פרופ' ר' עינת קבע שוב כי אין קשר בין התאנים בהם התנהל שירותה הצבאי של המערערת לבין התפרצות המחלה. ב. חוות דעת משלימה של ד"ר א' שטרמר מיום 23.2.04: בהתייחסו לאמור בחוות דעתו של פרופ' ר' עינת מיום 12.9.03 כתב ד"ר א' שטרמר כי הוא מסכים כי "הפתוגנזה של תסמונת המעי הרגיז איננה מובנת היטב" לכן, לדבריו, אי אפשר לשלול את טענתו כי תסמונת זו מתפתחת בשכיחות יתר אצל אנשים שנמצאים במצב של דחק נפשי. הוא הביא מספר של ציטוטים מן הספרות המקצועית התומכים באסכולה המחייבת את הקשר בין דחק נפשי לבין הופעת המחלה. לסיכום כתב ד"ר א' שטרמר כי:"...אבחנה אליה ניתן היה להגיע ע"י ביצוע בדיקות יסודיות כבר במהלך השירות, כפי שאלה בוצעה לאחר שחרורה, לא בוצעה במשך 21 חודשי שירותה של מיכל בצה"ל, וכתוצאה מכך חלה החמרה במצבה, והיא נאלצה להמשיך ולתפקד כשהיא סובלת מתופעות המחלה דנן".לאור האמור חזר על קביעותיו בחוות דעתו הראשונה כי: "בנסיבות אלה מתקבל מאוד על הדעת כי מחלתה הנ"ל של מיכל נגרמה ואף החמירה בתקופת ועקב שירותה הצבאי". ג. חוות דעת משלימה של פרופ' ר' עינת מיום 23.4.03: חוות דעת זו ניתנה כתגובה לחוות דעתו של ד"ר א' שטרמר מיום 23.2.04. לאחר שפרופ' ר' עינת עמד על כל מאמר ומאמר אליו הפנה ד"ר א' שטרמר בחוות דעתו, כתב לסיכום כי "אין במובאות שד"ר שטרמר הביא, ובמאמרים מהם נלקחו, כדי לערער את המוסק מהפרק של תסמונת המעי הרגיז בספרי הלימוד ברפואה פנימית ובגסטרואנטרולוגיה, והוא שתסמונת המעי הרגיז אינה נגרמת ואינה מוחמרת על ידי דחק נפשי מתמשך." פרופ' ר' עינת המשיך להחזיק בדעתו שלפיה לא נגרם למערערת נזק כלשהו בעקבות האיחור באבחון המחלה וכי המחלה לא נגרמה ולא הוחמרה על ידי השירות הצבאי. 3. עסקינן, איפוא, בשאלת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין תנאי שירותה הצבאי של המערערת. כבר נפסק כי שאלה זו, אינה שאלה רפואית-עובדתית גרידא כפי שטוען בא כוח המשיב. זוהי שאלה מעורבת שבמשפט ובעובדה כאשר ההכרעה הסופית בה מסורה לבית המשפט וחוות הדעת הרפואיות משמשות ככלי עזר בלבד (ר': ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510 בעמ' 519). בשתי חוות הדעת מימים 9.9.02 ו- 12.9.03, אישר פרופ' ר' עינת כי מצבי דחק נפשי יכולים להגביר את הסמפטומים של המחלה אך החמרה זו היא זמנית בלבד. קביעה זו נתמכה על ידו בספרות רפואית מעודכנת. ועדת הערעור קבעה כממצא עובדתי כי המערערת החלה לסבול מתופעות אבדומינליות כמספר שבועות לאחר גיוסה וכי היא לא סבלה מבעיית המעיים טרם הגיוס. זאת, קבעה הועדה, על אף תלונות קודמות של המערערת בדבר כאבי ראש, חולשה ושלשולים כפי שהתברר ברישומים הרפואיים הקודמים לגיוסה. עוד הוכח בפני הועדה כי שירותה הצבאי של המערערת התנהל בתנאים קשים לרבות דחק נפשי. בהתחשב בעובדות האמורות ועל סמך קביעתו של פרופ' ר' עינת לפיה תנאי דחק יכולים להחמיר את הסמפטומים של המחלה באופן זמני, ניתן לקבוע כי המערערת הוכיחה כי תנאי שירותה הצבאי החמירו את מחלתה. הנטל על המשיב להראות שהחמרה זו חלפה ושאין עוד קשר סיבתי בין מצבה של המערערת לבין שירותה הצבאי (ר': רע"א 1521/95 רונן שטיין נ' קצין התגמולים, תקדין-עליון 96(4), 80). המשיב לא עמד בנטל זה; מחומר הראיות ובעיקר מחוות הדעת הרפואיות לא הוכח כי ההחמרה חלפה ואף פרופ' ר' עינת בחוות דעתו מימים 9.9.01 ו- 12.9.03, ציין כי הוא בדק את המערערת ותלונותיה נמשכו על אף הטיפול שהחלה לקבל עם אבחון המחלה. במצב דברים זה, אני סבורה כי יש להחזיר את התיק למשיב לצורך קביעת שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירות הצבאי ואת משך התקופה בה יש לראות את המחלה כמוחמרת על ידי השירות. ב. גילאור, נשיאה [אב"ד] השופט א. שיף: מקובלת עלי חוות דעתה של הנשיאה ב. גילאור, כי הוכח שמחלתה של המערערת הוחרפה עקב שירותה הצבאי. פרופ' עינת בחוות דעתו מיום 12.9.03 מצטט כאמור מספרו של האריסון, הקובע, כי: "but for many patiens stress can lead to exacerbations of IBS. … " ודוק, בספרו של האריסון אין מדובר בהחרפת הסמפטומים של המחלה אלא בהחרפת המחלה עצמה. פרופ' עינת סבור אמנם כי במקרה הנדון ההחמרה היתה זמנית בלבד וחולפת, אך נראה כי סברה זו לא הוכחה ע"י המשיב. מקובלת עלי, מנימוקיו של השופט י. דר המסקנה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלתה של המערער. לפיכך, גם אני סבור, כי יש להחזיר התיק למשיב לצורך קביעת שיעור ההחמרה ומשכה. א. שיף, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' הנשיאה ב. גילאור, לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק למשיב לצורך קביעת שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירותה הצבאי של המערערת ואת משך התקופה בה יש לראות את המחלה כמוחמרת על ידי השירות. אין צו להוצאות. אם הופקד פקדון, יוחזר למפקידו. צבאהמעי הרגיזשירות צבאי