בניה לא חוקית של שכן

התובעים טוענים כי בבואו לגור בדירתו לפני מספר שנים, החל הנתבע להוסיף לדירה תוספות בניה שונות ללא היתרים וללא הסכמת השכנים, תוך שהוא מפר את חוקי המקום, הכתובים והבלתי כתובים. התובעים טוענים כי מעשיו של הנתבע מהווים מטרד ליחיד כאמור בס' 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ויש בהם משום הפרעה של ממש לשימוש בדירתם, תוך הפרת ס' 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969.

להלן פסק דין בנושא בניה לא חוקית של שכן:

פסק דין

מבוא

1.     בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן בסכסוך שכנים מר ונמהר בין התובעים והנתבעים שכנגד (להלן: "התובעים"), לבין הנתבע והתובע שכנגד (להלן: "הנתבע").

2.     בעלי הדין מתגוררים ביפו העתיקה. התובעים מתגוררים בדירה בסמטת מזל קשת 10. ממרפסת דירה זו נשקף נוף מרהיב עין של נמל יפו וגגות הבתים ביפו העתיקה, לרבות גג דירתו של הנתבע, שהוא חוכר משנה של דירה בסמטת נתיב המזלות 26, הנמצאת ממערב לדירתם של התובעים. מפלס דירתו של הנתבע נמוך ממפלס המרפסת של דירת התובעים, ובעומדם במרפסת, התובעים משקיפים על גג ועל מרפסת ביתו, כמו גם על נמל יפו.

3.     התובעים טוענים כי בבואו לגור בדירתו לפני מספר שנים, החל הנתבע להוסיף לדירה תוספות בניה שונות ללא היתרים וללא הסכמת השכנים, תוך שהוא מפר את חוקי המקום, הכתובים והבלתי כתובים. התובעים טוענים כי מעשיו של הנתבע מהווים מטרד ליחיד כאמור בס' 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ויש בהם משום הפרעה של ממש לשימוש בדירתם, תוך הפרת ס' 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969. התובעים מפרטים בתצהיריהם שמונה תוספות בניה שבנה הנתבע, ואלה הן:

(א)     חדר על גג דירתו של הנתבע.
(ב)     שני מנועי מזגן מסיביים שהוצמדו לקיר אותו חדר על הגג, מול מרפסת התובעים.
(ג)     צנרת חוטי חשמל המונחת על גג ביתו של הנתבע.
(ד)     הגבהת סורג מעל גג הדירה.
(ה)     הצבת ספסל נדנדה גדול מעץ על גג הדירה.
(ו)     בניית קשתות ברזל.
(ז)     הנחת צינור ברזל עליו נמתחה יריעה מברזנט לרוחב המרפסת התחתונה בדירת הנתבע.
(ח)     הצבת סוכך חשמלי מתקפל.

התובעים מבקשים בתביעתם כי בית המשפט יחייב את הנתבע להרוס את התוספות ולהשיב את המצב לקדמותו, שכן לטענתם, תוספות הבניה חוסמות את הנוף הנשקף ממרפסת דירתם.

4.     התובעים מבססים את תביעתם על שתי עילות: עילה נזיקית ועילה קניינית.

     העילה הנזיקית מעוגנת בעוולת המטרד ליחיד, שמוגדרת בס' 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], באופן הבא:

"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."

העילה הקניינית מבוססת על ס' 17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע:

"המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת."

5.     הנתבע כופר בטענות התובעים. הוא מאשר כי אכן ביצע את הפעולות המיוחסות לו על ידי התובעים, אך לדבריו, אין בפעולות אלה כדי לגרום מטרד כלשהו לתובעים, משום שדירתם של התובעים נמצאת במפלס גבוה יותר מזה של דירתו. לדבריו, מטבע הדברים ולנוכח הפרשי המפלסים, התובעים צופים בחפצים שונים הנמצאים על גג דירתו ובמרפסות הפתוחות שלה, אך מדובר בנוף אורבני טיפוסי. לטענתו, דרישות התובעים כלפיו הן בלתי סבירות בעליל, ואין להם כל זכות להורות לו כיצד לעצב את גג ביתו והמרפסות שלו.

     בגדרה של התביעה שכנגד טוען הנתבע כי התובעים עצמם ביצעו תוספת בניה בלתי חוקית בשנת 1982 בכך שפרצו את הקיר המערבי של דירתם והגדילו את הדירה על חשבון מרפסת הגג שלהם. את תוספת הבניה על המרפסת הם ביצעו תוך שימוש בחומרי בניה זרים לנוף המקומי.

הסוכך החשמלי

6.     בפתח הדברים יש לדחות על הסף את דרישתם של התובעים להסרת הסוכך החשמלי המתקפל שהציב הנתבע על מרפסת דירתו. טעמו של דבר הוא שאין למצוא בכתב התביעה זכר לכל טענה בנושא הסוכך החשמלי, ועל כן מדובר בהרחבת חזית שנעשתה לראשונה בשלב תצהירי העדות הראשית של התובעים, הרחבת חזית שהנתבע התנגד לה מבעוד מועד.

הבניה על גג דירתו של הנתבע

7.     על גג דירתו של הנתבע הוא בנה גג איסכורית שהחליף גג אסבסט ישן. אין מדובר ב"חדר" כטענת התובעים, אלא במבנה נמוך המורכב משתי שורות בלוקים, שמעליהן חגורת בטון וגג איסכורית. המבנה נועד להוות מסתור של צנרת מזגנים. מכל מקום, בביצוע בניה זו הפר הנתבע את דיני התכנון הבניה. הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע בדין ביום 22.4.2007 בעבירה של ביצוע בניה ללא היתר. בגזר הדין נצטווה הנתבע להרוס את הבניה ולהשיב את המצב לקדמותו עד ליום 22.7.2007 (ת.פ. 3431/05).

     התובעים טוענים כי ההריסה שביצע הנתבע בעקבות גזר הדין נגדו היא חלקית בלבד וכי הנתבע טרם השיב את המצב לקדמותו. מנגד, הנתבע העיד כי ביצע את צו ההריסה עד תומו, וכי לא ניתן עוד להנמיך את מפלס גג האיסכורית מעבר להנמכה שכבר בוצעה בעקבות גזר הדין, אחרת יחדרו מים לדירתו (ע' 46 ו- 50 לפרוטוקול).

     אין לי צורך להכריע במחלוקת זו, שכן בימים אלה הסתיים דיון בגדרו של התיק הפלילי בדיוק בשאלה זו, בפניו של מותב אחר. הנתבע הודיע בסיכומיו כי כל הכרעה שתינתן בתיק הפלילי תחייב אותו גם בהליך הנוכחי. הואיל והתיק הפלילי הוא תיק שמתייחס ברחל בתך הקטנה לנושא גג האיסכורית, יש מקום להמתין להחלטת בית המשפט באותו ענין, על מנת שחלילה לא יהיה מצב שבו בית המשפט מדבר בשני קולות. אין גם מקום שבית משפט אזרחי, יכריע בשאלה האם קויים גזר דין פלילי, בשעה שבית המשפט שדן בתיק הפלילי צפוי להכריע בשאלה זו ממש, בזמן הקרוב.

     בשולי הדברים אציין כי התובעים צירפו לסיכומיהם בלא נטילת רשות מכתב של מבקר עיריית תל אביב מיום 21.10.2007, לשם הוכחת טענתם לפיה צו ההריסה לא בוצע בשלמותו. יש להתעלם ממסמך זה, באשר הוא הוגש לראשונה בשלב הסיכומים, בלא נטילת רשות, ושלא באמצעות עורך המכתב.

8.     בין אם צו ההריסה קויים במלואו ובין אם לאו, נחה דעתי כי ההנמכה שביצע הנתבע בעקבות גזר הדין, סילקה את המטרד וההפרעה לשימוש שנגרמו לתובעים מחמת הבניה האסורה, כך שבכל מקרה אין מקום להורות בהליך האזרחי שבפניי על הנמכה נוספת של גג האיסכורית, באשר המבחן שיש ליישם בהליך האזרחי הוא קיומם או אי קיומם של מטרד והפרעה לשימוש, ותו לא. בהקשר זה נזכיר כי קודם לגג האיסכורית, היה במקום גג אחר, שלא הנתבע בנה, ועילות המטרד וההפרעה לשימוש יכולות איפוא להתייחס אך ורק להגבהתו של הגג הישן, ולא לעצם החלפתו בגג האיסכורית. גם אם אניח לטובת התובעים כי קיים הפרש גובה מסויים בין הגג הישן לבין הגג החדש, מה שעשוי אולי להספיק לצורך קביעה בהליך הפלילי כי המצב טרם הושב לקדמותו, ברי כי אין מדובר בהפרש משמעותי שיש בו כדי לבסס עילת מטרד או הפרעה לשימוש בהליך אזרחי.

הצבת מנועי המזגן על גג ביתו של הנתבע

9.     הנתבע הציב בצמוד לגג האיסכורית שני מנועי מזגן מפוצל. התובעים דורשים את הסרתם וטוענים כי הם הוצבו בכוונה תחילה אל מול מרפסת דירתם, כנקמה על תלונותיהם נגד הנתבע. הם מציינים כי במהלך המשפט הביע הנתבע נכונות להעתיק את מנועי המזגנים למקום אחר, נסתר מעיניהם.

     אינני סבור כי מיקומם הנוכחי של מנועי המזגנים עולה כדי מטרד. אין כל טענה כאילו המזגנים גורמים רעש. הטענה היא למפגע אסתטי בלבד. מתוך התמונות שצורפו לתצהירי התובעים עולה כי מנועי המזגנים הוצמדו לקיר התומך בגג האיסכורית, ואין הם חוסמים את הנוף הנשקף ממרפסת התובעים יותר ממה שהנוף נחסם ממילא בגין גג האיסכורית.

     בתנאי מזג האויר השוררים בישראל, מנועי מזגנים הפכו למרבה הצער לחלק בלתי נפרד והכרחי מן הנוף האורבני של בתים ישנים, מה גם שאין המדובר במנועים שהונחו על גבי רכוש משותף שיש לתובעים חלק בו, אלא מדובר במנועים שהונחו על גג דירתו של הנתבע.

     לא הוכחה טענתם של התובעים כי מיקומם הנוכחי של המזגנים נבחר להכעיס, כנקמה על תלונותיהם נגד הנתבע. מדובר למעשה בהשערה גרידא של התובעים. הנתבע הסביר בעדותו כי מיקומם הנוכחי של המזגנים נבחר בלית ברירה, כדי שלא לצמצם את שטח המרפסת שבשימושו ומשום שצנרת המזגן אינה יכולה להיות ארוכה מדי (ע' 47 לפרוטוקול).

     אכן, הנתבע הביע נכונות עקרונית, במסגרת נסיון להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה בהליך שבפניי, להנמיך את המזגנים ולהסתירם, אלא שלמרבה הצער, התובעת 2 הביעה התנגדות נחרצת ותקיפה לכל הסדר פשרה שאין עימו קבלת כל דרישותיה, והפשרה לא יצאה אל הפועל. יש להעיר בהקשר זה כי לצורך קידום פשרה, התבקשו מספר אדריכלים המתגוררים בשכנות לבעלי הדין, שמסרו תצהירים בתמיכה לתביעה ועל כן אין הם חשודים באהדת ייתר כלפי הנתבע, להעלות הצעת פשרה שיש בה פתרון אסתטי לנקודות שבמחלוקת, אך התובעת 2 הודיעה בפתח ישיבת יום 5.9.2007, כי הצעת האדריכלים אינה מקובלת עליה (ע' 24 לפרוטוקול). מרגע שלא הוסדר הסכסוך על דרך הפשרה, אין לזקוף לחובתו של הנתבע את נכונותו הקודמת, במסגרת המשא ומתן לפשרה, לבצע שינויים כאלה ואחרים שמטבע הדברים כרוכים בהוצאה כספית, ויש להכריע במחלוקת על פי שורת הדין, ולא על פי הצעות בלתי מחייבות שהועלו במסגרת משא ומתן לפשרה.

צנרת חוטי החשמל על גג ביתו של הנתבע

10.     התובעים דורשים להסיר צנרת חשמל הנמצאת על גג דירתו של הנתבע, בהיותה צנרת מכוערת ומפריעה לעין.

     מתוך עיון בתמונות שצורפו לתצהירי התובעים לא ברור בדיוק לאיזו צנרת הם מתכוונים, שכן התמונות צולמו תוך כדי עבודת בניה על גג דירתו של הנתבע, בניה שכבר הסתיימה. מכל מקום, הצנרת המשתקפת מצילומיהם היא אכן בלתי אסתטית, אך זו צנרת סטנדרטית שניתן למצוא בדרך כלל על גגות בתים, ומדובר בסופו של דבר בענין של מה בכך, שאינו מצדיק התערבות שיפוטית. זאת ועוד, בית המשפט לא ייתן צו עשה בלתי מוגדר דיו, כאשר לא ברור מה בדיוק יש לבצע על פי הצו.

הנתבע הודיע בסיכומיו כי אין לו התנגדות להסתיר כל צנרת גלוייה, ועל כן ראוי כי יעשה כן, גם אם אין מקום ליתן צו שיפוטי בענין זה.

הגבהת המעקים מעל גג דירתו של הנתבע

11.     התובעים טוענים כי הנתבע הגביה את הסורג מעל המעקה הקיים בגג ביתו וכי לא ניתן לתרץ פעולה זו כאקט בטיחותי, שכן במקום היה קיים מעקה בגובה תקני שנים רבות קודם לכן. לטענתם, הגבהת הסורג מהווה גריעה ממשית מהנוף הנשקף לעיניהם.

     מנגד, הנתבע טוען כי מדובר במעקים שגובהם רגיל ואיננו חריג. המעקים הותקנו במרפסת גג שגובהה כ- 12 מטרים מעל הרחבה הציבורית שמתחת, וכן במרפסת תחתונה שגובה כ- 8 מטרים מהמפלס שמתחת. אין המדובר במעקים אטומים, אלא במעקים עם רווחים בין גלילי המתכת, כך שלא נגרמת הסתרת נוף.

     עיון בתמונות שצורפו לתצהירי התובעים מגלה כי מדובר במעקה דקורטיבי, שאין בו משום חסימה ממשית של הנוף. אל מול האינטרס של התובעים ליהנות מנוף הים הנשקף אליהם מעבר לגג דירתו של הנתבע, ניצבת זכותו של הנתבע לשימוש סביר ובטיחותי בגג ובמרפסת, וככל שמדובר בשיקולי בטיחות, ברור שיש להעדיף את זכותו של הנתבע על פני זו של התובעים, מה גם שמדובר בפגיעה מידתית וסבירה בנוף, ובשום אופן אין מדובר בחסימת הנוף.

     כאשר נשאלה התובעת 2 בענין זה השיבה: "תעשה את זה כמו שצריך בנמוך והילדים לא צריכים לגור שם" (ע' 32 לפרוטוקול). אמנם, מיד בהמשך דבריה חזרה בה התובעת 2 מאמירה זו, אך ברור כי האמירה המקורית ממחישה את השקפתה של התובעת 2 לפיה זכותה להנאה מוחלטת ובלתי מסוייגת מן הנוף גוברת אפילו על זכותם של ילדי הנתבע לבלות על הגג. השקפה זו יש לדחות מכל וכל. לענין זה יפים דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 436/60 עזרי נ' קליין, פ"ד ט"ו 1177, 1187, 1188:

     "העקרון הנ"ל בדבר העדפה מלאה של אינטרסים של סוג אחד של מחזיקים ברכוש על סוג אחר של מחזיקים אינני יודע מנין הוא לקוח ... ולפי דעתי הוא מוטעה מיסודו ... ואינני מוצא כל יסוד לכך, לא בחוק ולא בתבונת החיים, שיש להקריב את האחד על מזבחו של השני. החוק בנוגע למטרד היחיד מבוסס על העקרון של הדדיות ולא בלעדיות. לכל אחד הזכות לעשות שימוש לגיטימי ברכושו ולהפיק ממנו הנאה מתקבלת על הדעת תוך הקרבה הדדית והתאמה הדדית כדי שאדם ושכנו יוכלו לעבוד ולחיות יחד זה ליד זה, לחיות ולתת לחיות."

     יצויין כי גם התובעים התקינו מעקה במרפסת דירתם (ראה צילום נספח א' לתצהיר הנתבע). לדברי התובעת 2: "אני לא אוהבת מעקים, אבל ילד קטן עלול ליפול" (ע' 16 לפרוטוקול). מה שמסוכן במרפסת דירתם של התובעים, והצדיק לדידם התקנת מעקה, מסוכן באותה מידה לפחות גם בדירתו של הנתבע.

     בנוסף, לא נסתרה טענתו של הנתבע כי התקנת המעקים מתחייבת מתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל- 1970 (ס' 2.100 לתוספת השניה).

     יש לדחות איפוא את טענות התובעים בענין המעקים.

הצבת ספסל נדנדה מעץ על גג דירתו של הנתבע

12.     התובעים טוענים כי הנתבע הציב על שטח של גג משותף נדנדה המהווה מטרד לתובעים ופוגעת בנוף הנשקף ממרפסת דירתם.

     יש לדחות את טענות התובעים בענין זה. מקובלת עלי עמדתו של הנתבע לפיה אין להם כל זכות להורות לנתבע אילו פריטי ריהוט יציב על גג דירתו. אין ספק שספסל הנדנדה שהוצב על הגג הוא חלק בלתי נפרד מהשימוש הסביר שהנתבע ובני ביתו רשאים לעשות בגג דירתם. גם אם מדובר ברכוש משותף, הרי שאין לתובעים כל זכויות בו, שכן דירתם ודירתו של הנתבע אינן חלק מאותו בית משותף.

     מתוך עיון בצילומים שצורפו לתצהירי התובעים ניתן להתרשם כי הנוף הנשקף ממרפסת דירתם של התובעים יהיה יפה יותר בלא אותו ספסל, אך בשום אופן לא ניתן לקבוע כי מידת הגריעה מן הנוף עולה כדי מטרד המצדיק התערבות שיפוטית. בסופו של דבר, גם כאן, מדובר בענין של מה בכך, שלא היה ראוי להגיש תביעה בגינו.

בניית קשתות ברזל

13.     התובעים טוענים כי הנתבע בנה קשתות ברזל בלא היתר בניה, ועיריית תל אביב הוציאה בגין כך צו הריסה, שלא בוצע עד היום.

     הנתבע טוען כי מדובר במוטות תמיכה לגפן, שהותקנו במפלס נמוך משמעותית מרצפת מרפסת הגג של התובעים. המוטות והגפן כלל אינם חוסמים את הנוף הנשקף מדירת התובעים. מדובר בארבע קשתות בקוטר של כ- 2 ס"מ כל אחת. הנתבע מוסיף וטוען כי עיריית תל אביב ביטלה את צו ההריסה כאשר הבינה במה מדובר.

     בין אם בוטל צו ההריסה ובין אם לאו, עיון בתמונה ת/3 מלמד כי מדובר בדבר של מה בכך, שאין בו משום מטרד ביחס לתובעים. הקשתות אינן מסתירות בשום צורה ואופן את הנוף הנשקף ממרפסת דירתם של התובעים ואין כל הצדקה ליתן צו להסרתן. אם אכן הקשתות נבנו תוך הפרת דיני התכנון והבניה, זהו ענין לעיריית תל אביב לענות בו. עילת התביעה של התובעים היא עילת המטרד ומניעת ההפרעה לשימושם במקרקעין, וברור כי הקשתות אינן יוצרות מטרד ואינן מפריעות לשימוש ולהנאה של התובעים בדירתם.

הנחת צינור ברזל עליו נמתחה יריעה מברזנט לרוחב המרפסת התחתונה

14.     הנתבע הניח צינור ברזל ועליו מתח יריעה מברזנט לרוחב המרפסת התחתונה בדירתו, מרפסת אליה הוא יוצא מסלון דירתו (ראה צילום ת/3 וכן צילום נ/13).

     התובעים טוענים כי הדבר פוגע בנוף נמל יפו הנשקף מדירתם.

     הנתבע טוען כי הוא פורש את יריעת הבד בימי הקיץ החמים בלבד כדי שניתן יהיה להשתמש במרפסת גם כאשר השמש יוקדת. לדידו, מדובר בסידור הדומה לשמשיה. עוד הוא טוען כי אין בכך משום הסתרה של נמל יפו, אלא אך ורק הסתרה של הנעשה במרפסת ביתו.

     עיון בצילום נ/13 מאמת את טענתו של הנתבע כי נוף הנמל אינו מוסתר כאשר היריעה פרושה, אלא ההסתרה היא של המרפסת עצמה. יחד עם זאת, האופן בו מתוחה יריעת הברזנט, גם אם אין בו הסתרה של נוף הנמל אלא רק של מרפסת דירת הנתבע, הוא מכוער ביותר, ברמה המגיעה כדי מטרד. איש לא יחלוק על זכותו של הנתבע להצל על מרפסת ביתו, אך הפתרון חייב להיות אסתטי יותר, למשל, באמצעות שמשיה כזו או אחרת. יצויין בהקשר זה כי הנתבע התקין ממילא סוכך חשמלי מתקפל באותה מרפסת, כך שבעיית השמש אמורה להפתר באמצעות אותו סוכך, וככל שלא נפתרה, יוכל הנתבע להציב שמשיה.

     בנוסף, מתוך הצילומים אני מתרשם כי המטרה העיקרית של יריעת הברזנט אינה הצללה, שכן היריעה נמתחת לצידה של המרפסת ולא מעליה, אלא השגת חציצה ופרטיות ביחס למרפסת ביתם של התובעים. השאיפה לפרטיות, אינה מצדיקה נקיטת פתרון כה מכוער.

     אכן, לא תמיד תוכל טענה בדבר פגיעה בנוף להוות בסיס לתביעה בעילה של מטרד, אלא שהכל הוא ענין של מידה ומיקום. לא הרי הציפיה הסבירה להנאה מן הנוף, של מי שבוחר לגור במקום דוגמת יפו העתיקה, כהרי ציפייתו של מי שמתגורר במתחם עירוני רגיל. לא הרי מתיחתה של יריעת ברזנט מכוערת במרפסת דירה רגילה בעיר זו או אחרת, כהרי מתיחתה של יריעה כזו במקום מיוחד כמו יפו העתיקה. קיימת ציפייה סבירה של מי שמתגורר ביפו העתיקה, כי שכניו לא יאמצו פתרונות מסוג כזה, גם אם רצונם להבטיח את פרטיותם ולהצל על מרפסת הדירה. לא בכדי קבע המחוקק בגדרו של ס' 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כי מידת ההפרעה לשימוש במקרקעין תיבחן "בהתחשב עם מקומם וטיבם."

     יפים גם כאן דברי כב' השופט ברנזון בפרשת עזרי הנ"ל, בע' 1183- 1184:

     "אין ולא יכול להיות סטנדרט אחד, אבסולוטי, של נוחות אישית ושל הנאה בנכסים, שכל אדם זכאי להם. המבחן הוא מבחן של סבירות והדעת נותנת שהסטנדרט משתנה עם המסיבות. הזמן והמקום, טיב הנכסים והשימוש הנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה- כל אלה וכיוצא בהם הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם כדי ששכנך יוכל גם הוא לעשות שימוש מתאים בנכסיו הוא ולהפיק מהם הנאה ראויה."

15.     הנתבע טוען כי התביעה התיישנה שכן הבד נפרש עוד בשנת 1997, ומוט הברזל עליו נמתח הבד, הונח עוד טרם זמנו של הנתבע.

     יש לדחות את טענת ההתיישנות. מתוך התמונות ת/3 ונ/13 עולה כי הנתבע החליף את הבד שנמתח במקום. בתמונה ת/3 מדובר ביריעה לבנה, ואילו בתמונה נ/13 מדובר ביריעה כחולה. הנתבע גם העיד כי "בין כה וכה אני מוציא בחורף" (ע' 48 לפרוטוקול) וכן העיד כי "רואים בתמונה הזו בד לבן ובתמונה אחרת בד כחול כי הרוח קורעת אותה." (ע' 50 לפרוטוקול). גם את מוט הברזל הנתבע מוריד לעיתים: "תלוי, לפעמים אני מוריד ולפעמים לא. בזמן האחרון לא הורדתי אותו ... 3 שנים אחרונות לא מוריד אותו" (ע' 48 לפרוטוקול). מכאן שהתקנת המוט ומתיחתה של יריעת הברזנט לא היו מאורע חד פעמי שהתיישן, אלא מדובר בפעולה המתחדשת מעת לעת. כל אימת שפעולה כזו מתבצעת, נולדת לתובעים עילת התביעה מחדש.

     על כן, התובעים זכאים לצו עשה המורה לנתבע להסיר את יריעת הברזנט והמוט שעליו היא מתוחה.

התביעה שכנגד

16.     הנתבע טוען בתביעה שכנגד כי התובעים עצמם בנו תוספות בניה ללא היתר ובניגוד לכל דין, באופן שמכער את הסביבה והנוף הנשקף מדירתו של הנתבע. הוא מציין כי התובעים בנו בשטח המרפסת הצמודה לדירתם תוספת בניה בשטח של כ- 6- 8 מ"ר, ובכך הרחיבו את דירתם. התוספת נבנתה באמצעות קירות בלוקים ולא באמצעות אבן כורכר כמקובל ביפו העתיקה. התוספת כוללת גם מחסן מכוער הבנוי מבלוקים, טיח, פחים ואסבסט. לתמיכה בתביעה שכנגד, צירף הנתבע צילום של תוספת הבניה האמורה.

     התובעים טוענים כי מדובר בתביעה שהתיישנה, שכן הבניה נעשתה בשנת 1982, ומכל מקום, היא נעשתה על פי היתר בניה.

17.     להוכחת קיומו של היתר הבניה, הציגו התובעים שני מכתבים: ת/4 ות/5.

     המסמך ת/4 הוא מכתב של האדריכל סעדיה מנדל מיום 15.11.1981, המופנה לחברה לפיתוח יפו העתיקה. האדריכל מאשר במכתב זה כי מבחינה ארכיטקטונית אין מניעה להמליץ על תוספת בניה של גגון בביתם של התובעים.

     המסמך ת/5 הוא מכתב מיום 1.12.1981 מאת מהנדס החברה לפיתוח יפו העתיקה. במכתב זה הוא מודיע לתובעים כי לא תהיה לחברה התנגדות לביצוע תוספת הבניה. עם זאת, הוא מציין בשולי מכתבו כי העבודה טעונה היתר מאת העיריה וכי "הסכמתנו זו אינה באה במקום היתר"     . ברור איפוא כי המסמכים ת/4 ות/5 אינם מהווים היתר בניה לתוספת שבנו התובעים.

     לסיכומיהם צירפו התובעים צילום שחור לבן של תשריט משנת 1970 שצורף לבקשה לקבלת היתר בניה שהגישו בשנת 1970. הם אף טרחו והדגישו בצבע ורוד את תוספת הבניה שכביכול אושרה לפי אותו תשריט. דא עקא, הנתבע המציא לבית המשפט צילום צבעוני של אותו מסמך. מצילום זה עולה כי תוספת הבניה שכביכול אושרה באותו תשריט, צבועה בצבע צהוב בתשריט המקורי, שמשמעו שטח המיועד להריסה. הנה כי כן: התשריט אינו מבסס את הטענה לקיומו של היתר בניה בקשר לתוספת שבנו התובעים, אלא רק ממחיש כי בעבר היה במקום שטח שיועד להריסה. יש להצטער איפוא צער רב על שהתובעים צירפו לסיכומיהם מסמך שאופן צילומו בשחור לבן יש בו כדי להטעות את בית המשפט.

     התובעים התנגדו אמנם להגשתו של התשריט הצבעוני, אך בענין זה יש להעתר לבקשת הנתבע ולאפשר את הגשתו, שכן מדובר במסמך שנועד להזים את טענות התובעים שהסתמכו על התשריט שצורף לסיכומיהם. הצורך בהזמת הטענה בא לעולם רק כאשר הוגש לבית המשפט תשריט שחור לבן, שיש בו כדי להטעות, ועל כן אין לייחס לנתבע איחור כלשהו בהגשת התשריט.

18.     גם היתר הבניה ת/1 אינו מהווה היתר בניה הקשור לתוספת שביצעו התובעים. מדובר בהיתר בניה משנת 1970, לביצוע "שינויים פנימיים בבית ערבי ישן". תוספת הבניה הנדונה אינה שינוי פנימי, אלא שינוי חיצוני. בנוסף, תוספת הבניה בוצעה בשנת 1982, והיתר הבניה הוא משנת 1970, כך שברור כי אין כל קשר בין היתר הבניה ת/1 לבין התוספת שביצעו התובעים.

19.     חיזוק למסקנה לפיה אין היתר בניה לתוספת שבנו התובעים, ניתן למצוא במכתב העיריה מיום 10.3.1993, נספח ד' לתצהיר הנתבע, בו נכתב כי בתיק הבנין מצוי אך ורק היתר משנת 1970 ואין בו אזכור של התוספת שנבנתה בפועל. העיריה הסבירה כי אינה נוקטת בהליכים משפטיים היות ומדובר בבניה ישנה שחל עליה חוק ההתיישנות.

20.     בנסיבות אלה, בהן לא עלה בידי התובעים להציג היתר בניה כדין, שאמור להיות קיים אם אכן הבניה נעשתה כדין, אין מנוס מן המסקנה כי תוספת הבניה שבנו התובעים נבנתה בלא היתר כדין.

21.     חרף מסקנתי האמורה, הנני סבור כי אין מקום להורות בהליך הנוכחי על הריסתה של תוספת הבניה האמורה. טעמו של דבר הוא שהגם שמדובר בתוספת בניה מכוערת למדיי, אין היא עולה כדי מטרד או הפרעה לשימוש שהנתבע עושה בדירתו.

אכן, בר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281, נפסק כי כאשר מדובר בבניה בלתי חוקית, די אפילו באי נוחות שאינה עולה כדי מטרד, כדי להצדיק צו הריסה. ראה גם ע"א (חי') 3405/06 יוסף צרפתי נ' יעקב אלבו (2007) - :

"מעשה בלתי חוקי כשלעצמו, אינו מעמיד עילת תביעה בנזיקין. אין אדם יכול לתבוע את רעהו על הפרה של חוקי התכנון והבנייה, אלא אם הראה, על פי הלכת אדמה דלעיל ופסקי הדין שבעקבותיה, שהמעשה גרם נזק או פגע בנוחיותו או בהנאתו מהשימוש הרגיל במקרקעין, גם אם אותה פגיעה אינה מגיעה כדי עוולת מטרד בדיני הנזיקין."

יחד עם זאת, במקרה דנן, מדובר בתוספת בניה הנמצאת ממזרח לגג ביתו של הנתבע. מטבע הדברים, כאשר הנתבע ובני ביתו יוצאים אל הגג, הם מביטים לכיוון מערב, שם נמצא הים ונמל יפו, ולא לכיוון מזרח, בו נמצאת התוספת. מטעם זה אינני סבור כי תוספת הבניה מסיבה לנתבע אי נוחות כלשהי או פוגעת כהוא זה מהנאתו מן השימוש בגג.

     בנוסף, מדובר בתוספת שנבנתה בשנת 1982. הנתבע רכש את דירתו בשנת 1996, שנים רבות לאחר בניית התוספת, כך שהוא בבחינת "מי שבא אל המטרד", וגם זהו שיקול שיש להביא בחשבון.

22.     כמו כן, מדובר בתביעה שהתיישנה. הבניה בוצעה בשנת 1982 והתביעה שכנגד הוגשה רק בשנת 2005.

     גם אם אניח לצורך הדיון כי צו הריסה לעולם איננו מתיישן, כפי שטוען הנתבע בסיכומיו, הרי שבמקרה דנן לא הוצא מעולם צו הריסה בקשר לתוספת שבנו התובעים. התשריט עליו נרשם כי השטח מיועד להריסה, אינו בבחינת צו הריסה, מה גם שהתשריט הוא משנת 1970 ואילו הבניה בוצעה רק בשנת 1982, כך שברור שהתשריט לא התכוון לצוות על התובעים להרוס דבר שטרם נבנה על ידם.

     בנוסף, אין המדובר בעבירה נמשכת, אלא בעבירה חד פעמית שבוצעה בעת הבניה.

     הנתבע מפנה להוראת ס' 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 , הקובעת:

     "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות."

     סבורני כי הוראה זו אינה חלה בעניננו, שכן אין עסקינן בתביעה שכנגד הנוגעת לבניה שביצע הנתבע, שאז ניתן היה לומר כי מדובר בתביעה ותביעה שכנגד באותו נושא או הנובעות מאותן נסיבות, אלא בתביעה שכנגד הנוגעת לבניה שביצעו התובעים.

23.     עם זאת, עליי להעיר כי תמוה בעיניי שהתובעים יוצאים בשצף קצף נגד הנתבע בענינים של תכנון ובניה, כולל הגשת תלונות רבות לגורמים שונים, כאשר הם עצמם ביצעו בניה משמעותית ומכוערת בלא היתר בניה. ועל כך נאמר במקורות: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים." (בבא מציעא, ק"ז, ב').

סוף דבר

24.     סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה לנתבע להסיר את יריעת הברזנט והמוט הניצב מעליה, המתועדים בצילום נ/13, וזאת עד ליום 27.4.2008. יתר התביעה העיקרית נדחית. התביעה שכנגד נדחית אף היא. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חסימת חלונות של השכן

  2. בניה לא חוקית של שכן

  3. התנגדות שכנים להיתר בניה

  4. עורך דין סכסוך בין שכנים

  5. תביעה בנושא סכסוך שכנים

  6. הסכמת שכנים להגדלת דירה

  7. סכסוך שכנים בגלל הרחבת דירה

  8. סילוק שכנים מחצר בית משותף

  9. התנגדות שכנים לפתיחת מכולת

  10. נזקים בגלל חדירת מים לשכנים

  11. סכסוך בין שכנים על זכויות בניה

  12. פיצוץ בצנרת בדירה של שכן למעלה

  13. ביטול השבחה מההקלה מהצורך בהסכמת שכנים לבניה בקו אפס

  14. נטען כי המדובר למעשה בסכסוך שכנים, ולא בהתנגדות לגיטימית לבניה

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון