סעיף 41 א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח 1968 קובע אחריות מוגברת של בעלים בגין תקיפת כלבו: בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים. . סעיף 41 ב קובע רשימה סגורה של הגנות אפשריות: 41ב. הגנות בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. בית המשפט פסק כי בנסיבות הענין לנתבעים לא עמדה אף אחת מההגנות המופיעות כהגנות אפשריות. להלן פסק דין בנושא אחריות בעלים של כלב בגין נשיכה: פסק דין 1. התובעת, ילידת 1963, הגישה תביעתה בגין נזקי גוף שנגרמו לה על ידי כלב הנתבעים ביום 28.9.99. 2. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו בית המשפט יכריע בתביעה זו על בסיס המסמכים הנתונים בתיק וסיכומי הצדדים. 3. עובדות המקרה 3.1 ביום 28.9.99 בשעת בוקר מוקדמת (לפני 07:00) הלכה התובעת הליכה ספורטיבית מהירה ברח' הגליל בגבעת אלה. כשעברה ליד בית משפחת הנתבעים ראתה את כלבם , כלב מסוג זאב, יושב בפתח הכניסה לחצר כשהוא משוחרר, וללא רסן. בעודה הולכת, התנפל עליה הכלב מאחור ונעץ שיניו באזור המותן. נראו שלוש נעיצות שיניים והפצע אופיין כבינוני. (צורפו תמונות הפצע, נספח לת / 1 ). התובעת קראה לעזרה, אך לא היה איש במקום. 3.2 התובעת חזרה לביתה חבולה, אתרה את החתן של משפחת לביא שכן בביתם לא היתה תשובה,והוא דאג לקשירת הכלב בחצר. לאחר מכן נלקח הכלב להסגר . התובעת פנתה למשרד הבריאות בעפולה שם טופלה טיפול ראשוני שכלל זריקת טטנוס. 3.3 התובעת טוענת לצלקות בעקבות הנשיכה וכן לעוגמת נפש או כאב וסבל. 3.4 עוד ציינה התובעת כי החתן של הנתבעים ציין באוזנה כי זו הפעם השלישית שהכלב תוקף וכבר פעמיים היה בהסגר . (כך מסרה גם בעדותה במשטרה) 3.5 הנתבע 2 הסביר כי מדובר בכלבה מסוג רועה גרמני אשר היתה ברשותם מאז שנת 1989 ברשיון. (להלן "הכלב"). הכלב הוחזק במלונה בחצר הבית, קשור באמצעות שרשרת פלדה כפולה שהיתה מחוברת לשני ווי פלדה יצוקים ברצפת בטון. (ס' 5 לתצהיר נ / 1 ). כשהיו יוצאים עם הכלב היה הכלב קשור ברצועה ועם זמם. הנתבעת 1 מסרה (בעדותה במשטרה, נספח לתצהיר ת/ 1 ) כי הכלב היה קשור יום ולילה. 3.6 הנתבע 2 התייחס בתצהירו רק לארוע אחד קודם שהכלב נשך ו/או תקף אדם, כאשר האדם התגרה בכלב תוך השגת גבול המקרקעין. (ס' 4 לתצהיר נ / 1 ). 3.7 דבריה של נתבעת 1 במשטרה כי הכלב קשור יומם וליל, כל הזמן, מלמדת על פוטנציאל התוקפנות שלו. גם נתבע 2 מפרט בתצהירו כי מדובר בשרשרת פלדה, והשרשרת מבוטנת לקרקע. גם אמצעים אלו מלמדים על חיה תוקפנית וחזקה. נתבע 2 גם לא הכחיש תקיפה קודמת על ידי הכלב , אומנם בנסיבות שהוא מצא בהן הגנה. 3.8 במועד הארוע בני הזוג הנתבעים היו בחו"ל לתקופה של 12 יום. לטענתם מסרו את הטיפול וההשגחה על הכלב לצד ג' 2, בחורה צעירה, גב' עדיני שתפקידה היה להאכיל את הכלב, ולהוציאו לטיול לצורך עשיית צרכיו, בעבור שכר. (ס' 7 לתצהיר נ / 1 ). 3.9 גב' עדיני מאשרת כי נתבקשה לתת לכלב אוכל ולהוציאו לעשיית צרכים אך טוענת שמעולם לא התבקשה להשגיח על התנהגות הכלב או לספק שירותי שמירה על הכלב. (ס' 12 לנ / 3 ). גב' עדיני מציינת כי בדרך כלל טפלה בכלב בשעה 17:00. בעת הארוע כלל לא היתה במקום. (ס' 11 לתצהיר נ / 3 ). 3.10 עוד מציינת גב' עדיני כי כל פעם לאחר הטיפול החזירה את הכלב למקומו הקבוע בחצר, קשרה אותו בקשירה הקיימת, וכך עשתה גם ביום שלפני הארוע. (ס' 14 לנ / 3 ). 3.11 גב' עדיני מציינת כי השרשרת בה נהגו הנתבעים לקשור את הכלב היתה שרשרת קלה לשחרור. עוד ציינה כי הנתבעים לא נהגו לשים זמם לכלב, וכי לא היה במקום כל שילוט מתריע. 3.12 הגב' עדיני מציינת כי מעולם לא ידעה לפני המקרה נשוא הדיון כי הכלב תקף בעבר. הנתבעים לא ספרו לה כי הכלב תוקפני ולא הזהירו אותה . 3.13 גב' עדיני מציינת כי הנתבעים כלל לא הזכירו את שמה במשטרה, מכאן שלא ראו אותה כאחראית לארוע. עוד היא מציינת כי לאחר הארוע המשיכו להזקק לשירותיה בהאכלת הכלב והוצאתו לעשיית צרכים פעמים רבות מה שמשקף את הערכתם אליה ואת העובדה שסמכו עליה. (ס' 15,16 לתצהיר נ / 3 ). 4. אחריות הנתבעים 4.1 ס' 41 א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח 1968 קובע אחריות מוגברת של בעלים בגין תקיפת כלבו. וכך נאמר שם : "א. נזקים שנגרמו על ידי כלב (תיקון: תשנ"ב) בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים. ". ס' 41 ב קובע רשימה סגורה של הגנות אפשריות : 41ב. הגנות (תיקון: תשנ"ב) בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. 4.2 בנסיבות הענין לנתבעים לא עומדת אף אחת מההגנות המופיעות כהגנות אפשריות. 4.3 הנתבעים טוענים כי בעת הארוע, בשל כך ששהו בחו"ל, לא היתה להם יכולת השגחה על הכלב, ולכן לטענתם מבחן השליטה לא מתקיים. דהיינו הנתבעים מבקשים לטעון למעשה שהתובעת לא הוכיחה את היסוד הנדרש כי הם הבעלים או המחזיקים בכלב דרך קבע. 4.4 טענה זו מוטב היה שלא תטען. ראשית יאמר כי די שהנתבעים הם בעלים של הכלב, ונתבע 2 אכן מאשר בתצהירו שהם הבעלים. הדרישה של "אחזקה דרך קבע" מופיעה כדרישה חליפית בלבד. הניסיון לטעון כי הבעלות או האחזקה דרך קבע נפסקת בגלל חופשה בת 12 יום, חוטאת הן לנוסח המפורש של הסעיף והן לתכליתו. הנתבעים היו הבעלים של הכלב מאז שנת 1989. גם אם בעלים של כלב נוסע למספר ימים, האחריות שלו לא נקטעת במושגי הסעיף. חופשה של 12 יום איננה מפסיקה בעלות של קבע המתפרשת על תקופה של למעלה מ-10 שנים. לפיכך הנתבעים הינם הבעלים של הכלב, וגם מחזיקיו דרך קבע. 4.5 סעיפים 38 עד 40 ו-41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעים אחריות לדברים מסוכנים, אש, חיה וכלב. העקרון המנחה הוא כי היוצר סיכון שאינו דרך-שיגרה חייב לשאת באחריות מוגברת (על דרך העברת נטל השכנוע). נושא יצירת סיכונים מצוי בתשתיתו של דיני הנזיקין והוא מהעיקרים להטלת חובת זהירות. הוראות דין אלו, עניינן - על פניהן - אגב יצירת אחריות מוגברת על יוצר הסיכון המיוחד -בהעברת נטל השכנוע אל כתפיו של נתבע. (וראה לענין זה גם עא 90 / 3124 מאיר סבג נ' דוד אמסלם מט (1) 102, עמוד 104). תכלית הסעיף היא להשית אחריות מיוחדת על היוצר את הסיכון, ולכן גם מטעם זה, לא ניתן לפטור בעלים של כלב, אשר נסע לחופשה של מספר ימים , והשאיר מאחוריו את הסיכון. 4.6 נוכח קיומה של אחריות, ובהעדר טענת הגנה כל שיהא, חבים הנתבעים 1,2, ביחד ולחוד, בתשלום נזקה של התובעת. 5. גובה הנזק 5.1 התובעת טוענת בתצהירה להוצאות כספיות בסך של 3000 ₪. לא צורפה כל קבלה. סכום ההוצאות הנדרש על ידי התובעת איננו עקבי, ומשתנה ממסך למסמך. (כתב תביעה , 10,000 ש"ח , תצהיר 3000ש"ח, סיכומים 5000 ₪.). לתובעת היו הוצאות בגין נסיעה לעפולה וקבלת זריקת טטנוס. בהעדר ראיות ספיצפיות אני מעריכה הוצאותיה בסכום גלובלי של 500 ₪. 5.2 כתב התביעה והסיכומים התייחסו לראשי נזק נוספים שאין להם כל התייחסות בתצהיר התובעת, לא גובו בראיות, ולכן אין לפסוק בגינם פיצוי כלשהו. לסיכומים צורפה תעודת מחלה של יומיים, שלא צורפה לתצהיר וממילא לא צורף תלוש המשכורת לאותו חודש. לתובעת טענה נוספת בגין צלקות שלא נתמכה בחוות דעת רפואית או במסמך אחר כלשהו .לפיכך טענה זו נדחית. 5.3 בגין ראש נזק של עוגמת נפש או כאב וסבל, אני מעריכה נזקה של התובעת בסכום של 20,000 ₪. 6. האם אחריות לצד ג' 2 ולכן חובת שיפוי? 6.1 לאחר שעיינתי בתצהירי הצדדים ובטענותיהם השונות לא מצאתי לנכון לייחס אחריות כלשהיא לגב' עדיני בשל הארוע נשוא הדיון, וזאת מהטעמים הבאים : א. הנתבעים טוענים כי גב' עדיני היתה לצורך הענין שומר שכר, ויש לייחס לה אחריות כשומר שכר. ב. הובהר כי תפקיד גב' עדיני הסתכם בכך שעליה לבוא פעם ביום על מנת לתת לכלב אוכל ולהוציאו לצורך עשיית צרכיו. אין מדובר בשמירה או בהשגחה. ג. טענת גב' עדיני כי האכילה את הכלב יום קודם לארוע בשעה 17:00 ולאחר מכן לא ראתה את הכלב יותר, עד לאחר הארוע, לא נסתרה. ד. חוק השומרים תשכ"ז 1967 מגדיר מהי שמירה בס' 1 שבו - " "(א) שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות." מכאן, שדרוש יסוד ההחזקה. ההחזקה אומנם איננה רק החזקה הפיסית הממשית, אך יש לבחון את מידת השליטה והתמורה הנדרשים על מנת להחשב כשומר שכר. לענין זה ראו דברי כב' הנשיא ברק ברע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון ואבטחה נ. אליהו פד נז 2 עמ 817, בעמ' 822 - "ההחזקה כמקור לאחריות על-פי חוק השומרים מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אחר ... מידתה של השליטה הנדרשת - כמו גם של התמורה הנדרשת - כדי להימנות על שומר בשכר קשורה, בין השאר, בשאלה אם מוצדק הוא להטיל על אותו אדם את האחריות המוגברת המאפיינת את השומר בשכר"... "אחריות מוגברת כשומר בשכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל מידת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת. כאשר הקשר בין הצדדים, אשר מהווה בסיס לשמירה ולאחריות, מקורו בחוזה שבין הצדדים, יש לבחון את הוראות החוזה ואת ההסדרים אשר נקבעו בין הצדדים לעניין הפיקוח על הנכס - מה הם לעניין היקף האחריות אשר השמירה גוררת אחריה ... בהיעדר הוראות (מפורשות או משתמעות) בחוזה בעניין זה יש להשיב על שאלה זו על-פי העיקרון הכללי של תום-הלב". התובעים לא התייחסו לשכר ששולם לנערה ואין בפני כל ראיה כי מדובר בשכר המצדיק הטלת אחריות כשומר שכר. (בתשובה לשאלון ציינו שאינם זוכרים את הסכום ששולם לה). גם הגדרת היקף התפקיד היתה להאכלה פעם ביום ולהוצאת הכלב לעשיית צרכיו. זאת ותו לא. תפקידה צומצם למשימות מוגדרות. לגב' עדיני לא היה פיקוח או שליטה על הכלב 12 שעות לאחר שהאכילה אותו . מכאן, שאין גב' עדיני עונה להגדרה המקובלת של שומר שכר. ה. חוק השומרים קובע אחריות השומר לאובדן הנכס או לנזקו. כאן הנזק הנטען הוא איננו נזק לכלב ואין מדובר באובדנו של הכלב. 6.2 הנתבעים מבקשים לייחס לגב' עדיני רשלנות במחדלה שלא קשרה את הכלב כיאות. אלא שלענין זה לא הועבר נטל השכנוע לגב' עדיני, אלא נשאר נטל שנושאים בו הנתבעים. דינה של טענה זו להדחות מהטעמים הבאים : א. הנתבעים לא היו נוכחים במקום ואינם יודעים מה ארע משעה 17:00 ערב קודם לארוע, ועד לארוע עצמו 12 שעות לאחר מכן. טענת הנתבעים כי גב' עדיני לא קשרה את הכלב, או לא קשרה אותו היטב היא טענה סתמית, ללא כל בסיס ראייתי, והוכחשה על ידי גב' עדיני. ב. הנתבעים למעשה לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי הכלב היה משוחרר באותה עת בשל מחדלה של גב' עדיני. יכולות להיות סיבות רבות נוספות לעובדה שהכלב נמצא משוחרר. ג. הנתבעים לא הזהירו את גב' עדיני מהעובדה שהכלב תוקפן וכבר תקף בעבר. בכך התרשלו ברמה כזו המנתקת כל קשר סיבתי בין מעשיה או מחדלה של גב' עדיני לבין הנזק שארע. 6.3 לפיכך, ההודעה של הנתבעים לצד ג' 2, המבקשת לייחס לגב' עדיני אחריות לארוע, דינה להדחות. 7. האם יש כיסוי ביטוחי לארוע ? 7.1 במועד הרלוונטי היתה צד ג' מס' 1 המבטחת של הנתבעים בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. 7.2 הנתבעים הודיעו לחברת הביטוח על המקרה מיד כשקבלו את כתב התביעה, דהיינו בסמוך ליום 8.2.01 . הנתבעים טוענים שלא שיערו כי המקרה יגרור דרישת תשלום או תביעה. 7.3 חברת הביטוח הודיעה בתגובה להודעה כי היא מתנערת מהייצוג, מאחר שהמבוטח לא הודיע על המקרה מיד בסמוך לארועו. (נספח לכתב התביעה). 7.4 טענת חברת הביטוח בתיק זה לענין אי תחולת הכיסוי הביטוחי הורחבה לטענה נוספת כי המקרה דנן מוחרג מהפוליסה. 7.5 איחור במתן ההודעה א. ס' 24 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 דן במקרה בו לא מסר המבוטח הודעה למבטח מיד לאחר קרות מקרה הביטוח וקובע כדלקמן : 24". הכשלה של בירור החבות (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות; (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור." לפי הוראת הסעיף אין חברת הביטוח פטורה מהכיסוי הביטוחי, אלא מתאפשר לה בנסיבות מסויימות להקטין את חובה בתגמולי הביטוח כפי שהיו אילו קויימה חובת ההודעה כדין. ב. במקרה זה חברת הביטוח לא הוכיחה כי האחור במתן ההודעה מנע ממנה לברר את חבותה, וכי מתן הודעה במועד היה מאפשר למבטח להקטין את חבותו. למעשה לא הוגש כל תצהיר מטעם חברת הביטוח. הנטל להראות שיש להפחית את חבות המבוטח מוטל על חברת הביטוח.ראה לענין זה ע.א 215/91 הסנה , חב' ישראלית לביטוח בע"מ נ. אסולין אלי דינים מחוזי כרך כו 7 עמ 542 ..."מידת ההוכחה המוטלת על המבטח במקרה זה דורשת ממנו להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח, ואין להסתפק בהוכחת האפשרות התיאורטית שיגרם נזק - כפי שעשתה המערערת במקרה שלפנינו". (וכן ת.א (מחוזי ת"א) רותם חב' לביטוחב בע"מ נ. אליהו חב' לביטוח בע"מ, פמ תשנ"ב (4) עמ' 491 , ת.א. 104/95 אלטק בע"מ נ. הראל חב' לביטוח בע"מ פדמ לג (2) עמ 81 ). ג. חברת הביטוח מתמקדת בסיכומיה בטענה כי יכולה היתה לשלוח חוקרים כדי לאתר עדים לארוע. מתצהיר התובעת עצמה עולה שלא היו כלל עדים במקום. היא צעקה לעזרה "אך לא היתה נפש חיה ברחוב". עוד טענה חברת הביטוח כי היתה בודקת את תפקודה של צד ג' 2 . ראשית, עובדה זו לא היתה משפיעה ישירות על גובה תגמולי הביטוח. (אולי היתה מאפשרת תביעת שיפוי, שאיננה חלק מנתוני הסעיף) . אך ממילא הסיפור נודע לנתבעים רק לאחר שחזרו מחו"ל, וממילא סיימה אז צד ג' 2 את תפקידה, שהיה מצומצם. כיצד היתה חברת הביטוח בודקת את תפקוד צד ג' 2 שסיימה תפקידה, מה גם שהחשיבות היא ליום הארוע הספציפי ולא לתפקוד כללי ? במקרה זה אחריות הנתבעים היא אחריות מוגברת, ובהעדר טענות הגנה, כאלו שחברת הביטוח לא היתה יכולה להעלות גם אם היתה ניתנת ההודעה במועד, הרי שאינני רואה סיכוי כלשהו שמתן הודעה במועד היה מאפשר לחברת הביטוח להקטין או לשלול את חבותה. הטענה תיאורטית, תלושה מהעובדות, ואין בה כדי להרים את הנטל המוטל על חברת הביטוח במקרה זה. 7.6 קיומו של החריג בפוליסה. א. הפרק "ביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי" בפוליסה (חלק מהפוליסה צורף לתצהיר הנתבעים) קובע כי מקרה הביטוח הוא סכומים שהמבוטח עשוי להיות חייב לשלם בגין חבות חוקית על פי פקודת הנזיקין בשל ארוע תאונתי שגרם לנזק גוף (או לנזקים אחרים). בהמשך הגדרת מקרה הביטוח קיימת פסקה שעניינה "סייגים לביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי ". תחת כותרת זו נרשם- "ביטוח זה אינו מכסה חבות המבטוח בגן פגיעה או נזק הנובעים הן במישרין והן בעקיפין מתוך או בקשר עם - .... .... " בעלי חיים למעט חתולים וכלבים ביתיים אשר המבוטח ממלא לגביהם את מלוא הוראות החוק והרשויות". (המילים מודגשות בפוליסה) ב. חברת הביטוח טוענת כי לפי חוק עזר לעמק יזרעאל (פיקוח על כלבים) התשנ"ג 1993 החל על מקום מושבם של הנתבעים, בעלים של כלב חייב למנוע את יציאתו מתחום ביתו אלא אם כן הכלב קשור ברצועה, זמם על פיו ומוחזק בידי אדם. ג. חברת הביטוח טוענת כי אם יקבע כי התובעת ננשכה על ידי הכלב בעת שהלכה ברחוב משמעו שהנתבעים לא מלאו את הוראות החוק, ולפיכך מוחרג המקרה מפוליסת הביטוח. ד. אך אין דומה הקביעה העובדתית כי התובעת ננשכה על ידי כלב הנתבעים בהולכה ברחוב, לממצא שטוענת לו חברת הביטוח, כי הנתבעים לא מלאו את הוראות החוק. נטל ההוכחה הינו על חברת הביטוח, על מנת להראות כי הנתבעים לא מלאו את הוראות החוק, שכן הנטל להוכיח קיומו של חריג מוטל על המבטח. ( ע"א 678/86 חניפס נ. סהר חב' לביטוח בע"מ פד מג 4 עמ 177 בעמ' 184, וגם ע"א 497/85 אשל נ. ריט פד מב 1 עמ' 89 בעמ' 94, וגם רע"א 143/98 דיב נ הסנה חב' לביטוח בע"מ פד נג 1 עמ' 450 בעמ' 452 ). ה. נהפוך הוא.מעדות הנתבעת 1 במשטרה, וכן מתצהיר הנתבע 1 עולה כי בדרך קבע הוחזק הכלב קשור בשרשרת בתחומי החצר. לא הובאה ראיה כלשהיא על ידי חברת הביטוח כי הנתבעים נהגו לשחרר את כלבם אל מחוץ לתחומי החצר כדבר שבשגרה. ו. נכון כי ביום המקרה היה הכלב משוחרר. הנתבעים עצמם לא היו בארץ. אין ידיעה מדוע הכלב היה משוחרר. גם גב' עדיני טוענת כי קשרה את הכלב, וכך נהגה לעשות מדי כל פעם לאחר שהאכילה את הכלב ויצאה איתו לצורך עשיית צרכיו. יתכן שפורצים נתקו את השרשרת, יתכן שהכלב עצמו ניתק את השרשרת בעוצמה, יתכן שמישהו אחר מבני המשפחה של הנתבעים נכנס לחצר והשאיר את הכלב משוחרר. אין לומר כי בכך לא שמרו הנתבעים על הוראות החוק בדרך קבע. ז. אין קביעה זו סותרת את הממצא כי הנתבעים חבים לתובעת בגין נזקה. אחריות הנתבעים נובעת מקביעת החוק כי קיימת אחריות מוגברת על הנתבעים. התובעת איננה צריכה להוכיח רשלנות, או כי הנתבעים לא מלאו את הוראות החוק על מנת לזכות בפיצוי. די שלא התקיימה אף אחת מההגנות הנקובות בס' 41 ב'. לעומת זאת, חברת הביטוח צריכה להראות כי הנתבעים עצמם לא ממלאים את הוראות החוק לגבי הכלב שבבעלותם. חברת הביטוח לא הצליחה להראות עובדתית כי הנתבעים אינם ממלאים את הוראות החוק. ח. כל פרשנות אחרת לסעיף היתה מרוקנת מתוכן מעשי את הכיסוי הביטוחי לארועים של נשיכה על ידי כלב. לתפישתי, הכיסוי הביטוחי, נועד על מנת לכסות מצבים מסוג זה הנדון כאן. ט. לפיכך, לא מצאתי שחל החריג בפוליסה, המאפשר לחברת הביטוח להתנער מהכיסוי הביטוחי. י. מאחר ודחיתי טענה זו של חברת הביטוח, מתייתר הדיון בשאלה האם היתה חברת הביטוח זכאית להעלות טענה נוספת על הטענה שהופיעה לראשונה במכתב הדחייה ששלחה לנתבעים. 8. לסיכום 8.1 על הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם את נזקה של התובעת בסכום כולל של 20,500 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט ב"כ התובעים בסך של 7000 ₪+ מ.ע.מ. 8.2 הודעת הנתבעים כנגד צד ג' 2 נדחית. על הנתבעים לשאת בשכ"ט ב"כ צד ג' 2 בסך של 7000 ₪+ מ.ע.מ. 8.3 התשלום בתוך 30 יום מהיום. 8.4 על צד ג' 1 לשפות את הנתבעים במלוא התשלום שישולם על ידם, מיד עם תשלומו. כמו כן על צד ג' 1 לשאת בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסכום של 7000 ₪+ מ.ע.מ. סכום זה ישולם במועד ביצוע השיפוי. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב