עובד זר נתפס ע"י משטרת ישראל והובא בפני הממונה על ביקורת הגבולות. לאחר שימוע הוצאו כנגדו צווי הרחקה ומשמורת. לגירסתו, עבד נכון ליום תפיסתו במסגרת סולל בונה, שהיתה מעסיקתו עפ"י דין. הוגשה עתירה לאפשר לו להסדיר את מעמדו בארץ כעובד בנין לתקופה של 6 חודשים וכן למחוק את צו ההרחקה כנגדו כדי שיוכל לחזור ארצה כעובד חוקי לאחר תקופת צינון. להלן פסק דין בנושא תפיסת עובד זר לא חוקי: פסק דין א. מהות העתירה זו עתירה שהוגשה במקורה להורות למשיבים לאפשר לעותר להסדיר את מעמדו בארץ כעובד בנין לתקופה של 6 חודשים וכן להורות למשיבים למחוק את צו ההרחקה כנגד העותר כדי שיוכל לחזור ארצה כעובד חוקי לאחר תקופת צינון ועפ"י נוהלי המשיבים וכן להורות על פיצוי העותר והחזר הוצאותיו בגין מעצר השווא ע"י המשיבים או מי מטעמם. מאחר וב"כ העותר העלה טרוניות כנגד סולל בונה, מעסיקתו של העותר ( שיפורטו להלן) צורפה זו כצד לעתירה. באת-כוחה התיצבה לדיון והביעה עמדתה, ברם לא הגישה כל מסמך בכתב, ובישיבה האחרונה נעדרה. במהלך הדיונים הצהיר ב"כ העותר כי בינתיים העותר הגיש תביעה כנגד אחד ממעבידיו, ובכוונתו להגיש תביעה נוספת שלגביה ניתן יהיה להעידו בעדות על אתר. לאחר מכן הוא יעזוב מרצונו החופשי את הארץ. כן הצהיר ב"כ העותר כי הסעד היחיד המבוקש בעתירה הוא ביטול צו ההרחקה, כתוצאה מנסיבות מעצרו של העותר (כפי שיפורט להלן) וכי הוא זונח את שאר הסעדים שנתבקשו על-ידיו. עו"ד גוטמן בהגינותו, הסכים כי למטרה זו יש לאפשר לעותר להישאר בארץ תקופה קצרה נוספת. בהחלטה שניתנה ביום 6.6.2005, לענין זה, בסוף הדיון, נקבע כי על העותר יהיה לעזוב את הארץ לאחר זאת ולא יאוחר מיום 6.7.2005. ב. עובדות רלבנטיות וטענות הצדדים העותר הגיע למדינת ישראל ביום 3.12.1999 בשעות אחה"צ וקיבל אשרת שהייה ועבודה זמנית (ב'1). אשרתו הוארכה ביום 7.12.2004 עד ליום 28.2.05 הארכה אחרונה זו אינה מופיעה בדרכונו של העותר, אבל היא פרי הסכמה בין משרד הפנים לבין המעסיקים השונים. עפ"י טיעוני ב"כ העותר, שלא נסתרו ואף אושרו ע"י ב"כ המשיבים 1 - 3, טרם חודשו בדרכון האשרות עד לסוף חודש פברואר 2005 על אף שמשרד הפנים הגיע להסכמה עם המעסיקים לגבי עובדים זרים זכאים (וע"כ להלן) שהאשרות מוארכות. (עמ. 4 לישיבת 21.4.05) ביום 3.3.2005 בשעה 04.00 נתפס העותר ע"י משטרת ישראל והובא בפני הממונה על ביקורת הגבולות. לאחר שימוע הוצאו כנגדו צווי הרחקה ומשמורת. ביום 6.3.2005 הובא העותר בפני בית הדין לביקורת משמורת אשר אישר את צו המשמורת. (נספח ד' לתשובה). העותר, לגירסתו, עבד נכון ליום תפיסתו במסגרת סולל בונה, שהיתה מעסיקתו עפ"י דין. העותר שוחרר בתאריך 10.3.2005 ממשמורת לאור בקשתו לצאת באופן עצמאי מהארץ ולהסדיר את ענייניו תוך חודש. הוא לא עזב את הארץ, וגם לא הזדרז להגיש עתירה זו. עתירתו לבימ"ש זה הוגשה בתאריך 29.3.2005. בכך ראה ב"כ המשיבים היעדר תום לב וכוונה להמשיך ולשהות בארץ; נראה שנימוק אחרון זה תוקפו פג, לאור החלטת בית המשפט כי על העותר לעזוב את הארץ לא יאוחר ממועד 6.7.2005. במהלך הדיון טען ב"כ העותר, וטיעונו לא נסתר ע"י מי מהצדדים, כי העותר עבד אצל סולל בונה, והחתים כרטיס עבודה, בתאריך ה - 1 במרץ ו ה- 2 במרץ, וגם שולם לו בגין ימי עבודה אלה (בחלקם). במהלך הדיון הוצגו כרטיסי נוכחות לב"כ סולל בונה המעידים על נוכחותו בעבודה בימים אלה. מפי באת-כח סולל בונה שמעתי, כי העותר אכן היה מועסק אצל סולל בונה; לעמדתה, הכרטיסים שהוצגו טעונים בדיקה באשר הם אינם הכרטיסים המגנטיים הנהוגים לגבי העובדים; גם נושא תשלום המשכורת טעון בדיקה. לגרסתה נוצרה אי בהירות, מכיון שהטבעת הכרטיס המגנטי פסקה בחודש ינואר 2005, ולכן הם פנו לחברה המנהלת. מהחברה המנהלת כך טענה נמסר לה כי העותר הוא בסטטוס של "ברחן" וברוח זו היא דווחה למשרד הפנים. מהחברה המנהלת התייצב מה מזרחי גילעם, שהודיע באולם בית המשפט כי הוא קיבל הודעה מסולל בונה, שעבודת העותר מסתיימת ב - 28.2.2005, וכך גם הודיע לעובד בע"פ, מאחר העובד יודע לדבר עברית ברם אינו קורא עברית. בתגובת המשיבה צוין כי העותר הוכרז כ:"ברחן" שבוע ימים לאחר שהוא נעצר. אין מחלוקת כי התקופה המכסימאלית שבו יכול עובד זר לשהות כיום בהיתר עבודה בישראל הוא 63 חודשים. נכון להיום, לא קיימת אפשרות לשוב ולעבוד בישראל לאחר תקופה זו. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי נוהלי משרד הפנים משתנים בנושא. לכן ב"כ העותר צופה פני עתיד ופני הצדק, וגורס, כי העובד לא היה מעונין לעבור על החוק, ברם מאומה לא הודע לו, מעסיקו המשיך להעסיקו, לא תמה תקופת 63 החודשים שבהם מותר לו מן הדין לעבוד בארץ, והוא נעצר לעמדת ב"כ העותר יום אחד לפני שהתקופה חלפה. כנגד זה טוען ב"כ המשיבים 1 - 3 כי המדובר בענין תיאורטי; שנכון להיום לא קיימת לעובד זכות שיבה לעבודה במקצועו ושתקופת 63 החודשים המותרים להעסקה פקעה; כמו כן הוא מציע לאמץ את עמדת סולל בונה ועמדת החברה שהודיעו לעותר על מועד סיום העסקתו. ג. ד י ו ן נראה לי כי המשיבים נקלעו למאבק לא לגיטימי על כח עבודתו של העובד הזר, בין החברה האחראית להבאתו ארצה לבין החברה שהעסיקה אותו. העובדות הסותרות להן טוענת סולל בונה והחברה המעסיקה מביאים למסקנה כי על סיטואציה מעין זו חל מה שנאמר במסכת "מגילה" כי: "חייב אדם להשתכר עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי". למול ראיות לכאורה על עבודה המגובה בכרטיס עבודה גם בתחילת חודש מרץ, אצל סולל בונה, - הוא המעסיק של העותר; נשמעה תשובה של :"צריך לבדוק", הודעה על "ברחן" והפניית החיצים לחברה המביאה. אבל, חברה זו לעמדתה היא בסדר. מאחר והיא הודיעה לעובד. אם כן מדוע סולל בונה שידעה על היעדר אישור בדרכון , ממשיכה להעסיק אותו מעבר לחודש דצמבר? מדוע סולל בונה שבוודאי יודעת ג"כ למנות חודשים, ממשיכה להעסיק אותו מעבר ל - 28.2.2005? מדוע אין תיאום עובדתי בין החברה שהביאה את העותר לבין המעסיקה? סימני השאלה נותרו בעינם. איני סבורה שהעובד צריך להילכד במלכודת פתאים זו. לכן, תמוהה בעיני היתה תגובת המשיבים. המדינה מודעת לכך כי בדרכונים לא הוטבעה אשרה לאחר חודש דצמבר 2004, גם לגבי עובדים שהיתה להם זכות לאורכה נוספת (כמו העותר במקרה שלנו); קיימת הסכמה שבע"פ, למעשה, ששהותם בארץ לגיטימית, ונושא ההטבעה בדרכון יוסדר לאחר מכן. אם כן מדוע "להעמיס" על העותר את העובדה שהוא אמור לעבוד לפי דרכונו והאישורים המוטבעים בו, ושבהעדר אשרה כדין, - עליו לדעת שתקופת שהותו הלגיטימית עברה מן העולם? הרי העותר אינו יותר קתולי מהאפיפיור. ואם האפיפיור - משרד הפנים (ויסלח לי על ההשוואה) ו/או המעסיק ו/או החברה המביאה אותו, אינם דואגים להטבעת אשרה, אינם מפסיקים את שהותו, אינם מודיעים לו בצורה ברורה על ההסדרים שבע"פ לגבי מתן אשרה, וממשיכים להעסיקו כרגיל, בתקווה לנצל את כח העבודה שלו-, מדוע שהוא יהיה הראשון מה-ל"ו? יתר על כן - איני סבורה שעתירה זו, בנוסחה כיום, הינה אקדמית. הנחיות משרד הפנים, כאמור, משתנות, כשמהות השינויים, משכם, והאפשרויות הגלומות בהם, - אינם ברורים. יתכן שבעוד חמש שנים, תהיה מדיניות המשרד לגבי משך התקופה של העסקת עובדים זרים, - שונה. יתכן שלעובדים מקצועיים ובעלי ניסיון בחו"ל ו/או בארץ, יהיה ביקוש ו/או צורך, וההנחיות לגביהם ישתנו. מדוע במקרה כזה להכתים את עברו של העותר, מבלי שהוא יכול היה לדעת שהוא עובר על החוק הלא כתוב, ועוד יותר חמור, מבלי להצביע על כך שמי שהביאו לידי כך היו מעסיקו החוקיים לגווניהם. אשר על כן אני בדעה שהעתירה בהיותה צופה פני עתיד, כמוה כפס"ד הצהרתי, שאינו תיאורטי בהקשר כזה. השאלה היחידה שנותר לבוחנה היא האם אכן עברו 63 חודשים ממועד כניסתו של העותר ארצה ועד למועד מעצרו ע"י המשטרה. העותר נכנס ארצה, כאמור, בתאריך 3.12.1999, אחה"צ. העותר נתפס ע"י המשטרה בתאריך 3.3.2005 בשעה 04:00. 63 חודשים לשהות העותר בארץ, אמורים להסתיים ביום 3.3.2005 בשעות אחה"צ. מאחר והעותר נעצר בשעה 00.40 בבוקר, הוא עדיין היה במסגרת 63 החודשים בהם מותר לו לשהות בארץ. מכאן שמעצרו היה מעצר בלתי חוקי. אם המעצר היה בלתי חוקי, אזי צו המשמורת שהוצא וצו ההרחקה, - גם הם אינם חוקיים ולכן בטלים. לאור כל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על ביטול צו ההרחקה וצו המשמורת. על העותר לעזוב את המדינה לא יאוחר מיום 6.7.2005, לאחר שהביע רצונו בכך. המשיבים ישלמו לעותר ביחד ולחוד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪. ניתן היום 9/6/05, בהיעדר. משרד הפניםגירוש מארץעובדים זרים