בית המשפט ציין כי יש לראות את העותר כמי שעזב את ישראל והשתקע במדינה שמחוץ לישראל כאמור בסעיף 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974, שכן העותר שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות וכן הוא קיבל רשיון לישיבת קבע באותה מדינה. להלן פסק דין בנושא פקיעת תושבות: פסק-דין 1. העותר פנה לבית-משפט זה בעתירה כנגד החלטת המשיבה בדבר פקיעת תושבותו בישראל, החלטה שהתבססה על שהות העותר במשך שמונה וחצי שנים בארה"ב, תוך שהוא מקבל כרטיס "גרין קארד". יצוין עוד, כי ההחלטה בעניינו של העותר נתקבלה לאחר שימוע שנערך לו. 2. אין חולק בעתירה שלפני למעשה על העובדות, אלא על משמעותן, ואלו הן: ביום 16.7.2000 נשא העותר לאשה את בת-דודתו, שהיא אזרחית ארה"ב. בהמשך לכך (ביום 28.2.2001), והוא בן 24, נסע עימה לארה"ב במטרה ללמוד ולצבור נכסים כלכליים שיאפשרו לו רכישת דירה. בעודו בארה"ב, נולדו לו שני ילדים שקיבלו אזרחות ארה"ב. העותר שב לישראל סמוך לחלוף שלוש שנים מעזיבתו, ושהה בישראל מספר ימים. כך נהג בשתי הזדמנויות נוספות - בכל פעם שעמדו לחלוף שלוש שנים מעת עזיבתו. לבסוף, במהלך שהותו בארה"ב למד העותר במכללה טכנית וקיבל דיפולמה ב- "Automobile Technology". הלימודים נמשכו על פני שלוש שנים (מיום 12.9.2002 ועד ליום 28.4.2005). אין חולק, כי בחלוף שמונה שנים לערך (ביום 31.3.2009), עת ביקש לשוב לישראל, נמסר לו כי תושבותו פקעה. 3. מנקודה זו של תשתית עובדתית מוסכמת, חלוקים בעלי הדין: המשיבה סברה וטענה לפני כי בשל התקופה הממושכת בה שהה העותר בחו"ל, העולה על שבע שנים, ובשל כרטיס ה"גרין קארד" שהוציא העותר, עבר אליו הנטל להראות כי שמר על זיקה ומרכז חיים בישראל, ובנטל זה לא עמד. העותר, מאידך, הדגיש כי אין לזקוף לחובתו היעדרות של שלוש שנים מן התקופה, שכן למד במשך זמן זה וממילא אין לומר שנעדר מישראל למעלה משבע שנים. עוד נטען, כי אין לראות ב"גרין קארד" שהוציא משום נטישת מרכז חייו בישראל, אלא לכל היותר רשיון עבודה מוגבל בזמן. לבסוף הודגש, כי העותר הקפיד לשוב ארצה כל שלוש שנים בכדי לשמור על תושבותו והזיקה הנדרשת כתנאי לכך. 4. לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה בנסיבות המקרה עבר הנטל לעותר, וזאת נוכח התקיימות שתיים מן החלופות שבתקנה 11א' של תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974. כך, יש לראות את העותר כמי שעזב את ישראל והשתקע במדינה שמחוץ לישראל (כאמור בסעיף 11(ג) לתקנות), שכן העותר "שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות" (11א(1)) וכן "הוא קיבל רשיון לישיבת קבע באותה מדינה" (11א(2)). לא מצאתי מקום לקבל את עמדת העותר שלעיל, לפיה חזקות אלו של השתקעות בנכר לא חלות לגביו. אשר למשך השהות, העותר למד אמנם חלק מן התקופה, אולם בכך אין כדי להתגבר על לשונה המפורשת של תקנה 11א(1) והחזקה שבמסגרתה המבוססת על מרכיב חלוף הזמן. אמת, יש ששהות לתקופת לימודים לא תיחשב כהשתקעות בנכר, אולם אין בכך כדי לשנות את החזקה מלכתחילה אלא כדי לסתור אותה בנסיבות מסוימות. הוא הדין לעניין רכישת ה"גרין קארד". אף העותר לא חלק בדיון לפני, כי אין המדובר במסמך של מה בכך ומכוחו ניתן לשהות כדין ולעבוד בארה"ב. במובן זה, סבור אני כי די בהוצאת ה"גרין קארד" כדי ליפול לגדרי החזקה שבסעיף 11א(2) לתקנות. הנטל להוכחת אי השתקעות עבר אפוא - נוכח שתי החזקות שלעיל - לעותר. כלום עמד בנטל זה? 5. תשובתי לשאלה זו, כאמור לעיל, היא בשלילה. מן החומר שלפני, סבירה מסקנת המשיבה לפיה העותר השתקע בארה"ב. גם אם אניח כי בעת נישואיו (בשנת 2000) מרכז חייו היה בישראל, הרי שעקירתו לזמן כה ממושך מעידה על השתקעותו בארה"ב. מסתברת יותר המסקנה לפיה העותר למעשה נסע לארה"ב לשם התבססותו שם. העותר לא נסע לשם לימודים, ותעיד על כך העובדה כי החל בלימודים בשלב מאוחר של שהותו. העותר לא טען שנסע לארה"ב בכדי לללמוד מכונאות רכב. עוד אוסיף, כי למקרא תכנית הלימודים שצורפה (נספח 6א' לעתירה) מתקבל הרושם כי המדובר במסגרת לימודים חלקית למדי, והעותר למד קורס או שניים בכל פרק זמן נתון, בהיקף שעות לא ידוע. מכאן שעניין הלימודים לא היה העיקר - לא במטרת הנסיעה ולא במימושה בפועל. העותר גם טען בשימוע שנערך לו כי נשאר לאחר השלמת הימודים לשם ביצוע "סטאז'", אולם לא בא לפני פירוט בעניין זה, ויובהר כי ככל שנחלש הקשר ללימודים ומהותם, קיים קושי בהותרת עניין זה של טעם ההיעדרות מישראל, כעילה למניעת פקיעת התושבות. אכן, התמונה העולה היא לפיכך של העברת מרכז החיים לארה"ב, בה עבד העותר; בה נמצאה משפחתו; שם זכו ילדיו לאזרחות ובה למדו הוא ורעייתו. לבסוף, העותר אכן ביקר בישראל לפרקים, כאשר כוונתו, שלא נסתרה, היתה לנסות ולשמר את תושבותו. אולם בכך לא סגי, שכן השאלה אינה אם העותר רצה לוותר על תושבותו אם לאו (ואניח כי העותר אכן לא רצה באובדן תושבותו); אלא אם כעניין מעשי ומהותי השתקע בארץ אחרת. התשובה לשאלה זו, כאמור לעיל, היא כי אין אי סבירות בעמדת המשיב לעניין הנסיבות המצביעות על השתקעות העותר בארה"ב, ויוסף כי ביקוריו הנזכרים של העותר בישראל, היו לתקופות קצרות ביותר (שלושה שבועות; שבועיים וחמישה ימים, על רצף של שמונה שנים). 6. המסקנה היא, כי דין העתירה להידחות. לא מצאתי מקום לעשיית צו להוצאות בנסיבות המקרה. משרד הפניםתושבות