בית המשפט ציין כי מטרתו ותכליתו של הצו המנהלי לפי סעיף 238 א' לחוק התכנון והבניה הינו בהסמכת הראשות המנהלית לבער נגע בניה שלא כחוק בעודו באיבו, על כל המשתמע מכך. מקום שהמערער עשה דין לעצמו והחל בבניה של מבנה אשר ימים ספורים קודם לכן נהרס על ידי הרשות, מכוח צו הריסה שיפוטי, מבלי שהמערער התגונן מפני צו ההריסה, אין הוא יכול להלין כנגד הרשות. להלן פסק דין בנושא סעיף 238 א לחוק התכנון והבניה: פסק דין 1. מונח בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט י. אקסלרד), מיום 11.12.06, בב"ש 6091/07, לפיה נדחתה בקשת המערער לביטול צו הריסה מינהלי להריסת ביתו, שהוצא על ידי המשיבה ביום 11.7.07. 2. בהודעת הערעור השיג המערער אחר קביעותיו של בית משפט קמא אשר דחה את טענותיו בדבר קיומם של פגמים מהותיים בעצם הוצאת צו ההריסה המנהלי כמו גם קביעתו של בית משפט קמא כי המערער אינו עונה על ההגדרה של "נפגע", כמי שזכאי לפנות בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי. עוד טען ב"כ המערער כי שגה בית משפט קמא עת דחה את טענותיו כנגד חוסר תום ליבה של המשיבה בהוצאת צו ההריסה המנהלי מקום שהרסה את ביתו, מכח צווים שהוצאו על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), מבלי לתת לו מידע אודות הבקשות שהוגשו להוצאת הצווים ומבלי ליידע אותו אודות הכוונה להריסת המבנים וכי בדיעבד נאלץ לבנות את המבנה, נשוא צו ההריסה המנהלי, מאחר ונותר ללא קורת גג. במילים אחרות טען כי גם אם קיים בסיס עיוני להוצאת צו ההריסה המנהלי הרי שמקום שחטאה הרשות בהריסת ביתו לא עמדה בפניו כל ברירה כי אם לחזור ולהקים קורת גג לבני ביתו ולפיכך, יש להשתיק ולמנוע את הרשות מלפעול כעת כנגדו. 3. מנגד טען ב"כ המשיבה כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי מן הטעם כי לא ראה במערער כמי שזכאי כלל לפנות בבקשה לביטול הצו המנהלי וכן לגופם של דברים עת דחה את טענותיו של המערער בדבר פגמים שנפלו בהוצאת הצו ההריסה המנהלי כמו גם דחה את טענותיו העובדתיות והמשפטיות הנוגעות לתום ליבה של הרשות בהריסת ביתו של המערער מכוח צווי הריסה קודמים שהוצאו, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. בהתאם ביקש לדחות את הערעור ולהותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה. 4. אין חולק כי לבניית המבנים נשוא צו ההריסה המנהלי לא ניתן למבקש היתר בניה כמו גם אין חולק כי המבנים נבנו תחת מבנים אחרים שנהרסו על ידי המשיבה ביום 13.6.07, מכוח צווי הריסה שניתנו כנגד אותם מבנים, לבקשת המשיבה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. לפיכך, גם אין חולק כי צו ההריסה המנהלי מקיים אחר המועדים הקבועים בסעיף 238 לחוק התכנון והבניה במובן שהוא נדרש לצורך מניעת עובדה מוגמרת. 5. לגופם של דברים לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים ובהחלטתו של בית משפט קמא, סבורה אני כי דין הערעור להדחות. ב"כ המערער בטיעוניו בעל פה בפני מיקד את טיעוניו כנגד תום ליבה של המשיבה בהתנהלותו כלפיו ולא אמר דבר אודות יתר טענותיו המפורטות בהודאת הערעור. הגם זאת מצאתי לנכון להתייחס לכל טענותיו אחת לאחת. אשר למעמדו של המערער לעניין הליך זה, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח את מעמדו כמי שזכאי לפנות בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי מאחר ואין הוא בגדר "נפגע" מאותו צו. המערער לא הוכיח את דבר זכאותו להחזיק בקרקע הנדונה לא מכוח בעלות וגם לא מכוח הסכם חכירה או הסכם אחר אל מול המנהל. צירוף של תשריט סתום התוחם את גבולות מושבו של מחמוד עבדאללה אלצאנע ללא התייחסות ספציפית למערער אין בו די כדי לבסס את זכותו של המערער בקרקע הנדונה. ראה פסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין בע"פ 3249/05 בר יוסף נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון והבניה פתח תקווה (ניתן ביום 17.4.05). כבר מטעם זה בלבד נשמטת הקרקע תחת הערעור. אולם, לא אפטור עצמי בכך ואתייחס ליתר הטענות. אשר לטענותיו של המערער בדבר פגמים בעצם הוצאת הצו גם הן דינן להידחות. מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי אי צירוף דו"ח המפקח לתצהיר התומך בצו ההריסה אינו בבחינת פגם, מה גם שלא היתה מחלוקת כי מדובר בבניה טרייה וכי הצו ניתן תוך עמידה במועדים הקבועים בסעיף 238 א' לחוק. הוא הדין לגבי השגותיו של ב"כ המערער אחר תצהירו של המפקח. גם השגותיו של המערער אחר קביעותיו של בית משפט קמא בדבר תום ליבה של המשיבה עת הרסה את המבנים שלו מכוח צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק, דינן להדחות. ב"כ המערער טען לראשונה בפני, במסגרת הודעת הערעור, כי צווי ההריסה אשר הוצאו כנגד המבנים של המערער, מכוח סעיף 212 לחוק, לא הודבקו על המבנים ולכן לא ידע אודותם. טענה עובדתית זו לא נטענה בבית משפט קמא ולפיכך לא היה זה ראוי להעלותה בפני. בכל מקרה קבע בית משפט קמא כי עובדתית הוכח בפניו כי לא נמנע מן המערער מידע אודות צווי ההריסה אשר הוצאו כנגד המבנים שברשותו כי מידע זה עמד לרשותו וכי היה זה המערער אשר מנע את המידע מעצמו. בית משפט קמא בחן עובדתית את הדברים מקרוב ודחה את טענותיו של המערער בהעדר כל בסיס ראייתי לטענות אלו. המדובר בקביעת ממצא עובדתי וידועה ההלכה המושרשת, שלפיה בית המשפט לערעורים לא יסטה, דרך כלל, מממצאים עובדתיים שקבעה הערכה הראשונה (ע"פ 2653/98 יצחק בן דוד נ' מדינת ישראל , ע"פ 347/86פ"ד נב (4) 529: ע"פ 210/81 ע"פ 210/81עקביוב נ' מדינת ישראל, פד' לו (3) 393, 400 וכן ע"פ 1201/98 ע"פ 1201/98חליפה (כליפה) נ' מדינת ישראל, דינים עליון נ"ד 100) זה המקום להבהיר כי לבקשת המשיבה ניתנו שורה ארוכה של צווי הריסה, לפי סעיף 212 לחוק, כנגד מבנים שמחזיקים בני שבט אלסנע בקרקע המצויה בשטחו המוניציפאלי של הישוב עומר, אשר מבקש לפתח את המקום לשם הרחבת הישוב. צווי הריסה אלו הוצאו לגבי מבנים שלגביהם היתה חוסר בהירות בדבר זהותו של הבעלים. בית משפט קמא, בהליך אחר, ביקש לעשות סדר בדברים במובן זה שהציע כי כל אדם מבני השבט אשר ברצונו לדעת אם ניתן נגדו צו הריסה לפי סעיף 212 יסור למשרדי המשיבה ויבחן את הדברים מקרוב והכול לנוכח נכונות המשיבה להעמיד את המידע לרשות אותם אזרחים ועל אף שצווי הריסה הודבקו על המבנים. ברור היה כי אין ביכולתה של המשיבה לדעת אם ניתן כנגד מבנה שבבעלות לקוח מסוים צו הריסה לפי סעיף 212, כל עוד לא הצביע אותו לקוח על המבנה וזאת כאמור מאחר ואותם צווי הריסה ניתנו לבקשת המשיבה בשל אי ידיעת המשיבה אודות זהות הבעלים של המבנה. אין חולק כי מחובתה של המשיבה היה להדביק את צו ההריסה על המבנה כדי להביא את תוכנו לידיעת מחזיק המבנה אולם, כאמור, לא הוכח בפני בית משפט קמא כי הדבר לא נעשה. להיפך, בית משפט קמא אף הוסיף ופתח דרך מעשית בפני המערער ואחרים כמותו לסלק כל חשש של חוסר מידע אודות צווי הריסה אשר הוצאו לגבי מבנים אשר ברשותם והגם שהודבקו צווי הריסה על המבנים, אולם, המערער לא השכיל ליטול הזדמנות זו ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. 6. לאור כל האמור לעיל, סבורה אני כי לא נפלה כל שגגה בפי בית משפט קמא אשר בחן באופן יסודי את טענות הצדדים וראה לנכון לדחות את טענותיו של המערער. זה המקום לחזור ולהדגיש כי מטרתו ותכליתו של הצו המנהלי לפי סעיף 238 א' לחוק התכנון והבניה הינו בהסמכת הראשות המנהלית לבער נגע בניה שלא כחוק בעודו באיבו, על כל המשתמע מכך. מקום שהמערער עשה דין לעצמו והחל בבניה של מבנה אשר ימים ספורים קודם לכן נהרס על ידי הרשות, מכוח צו הריסה שיפוטי, מבלי שהמערער התגונן מפני צו ההריסה, אין הוא יכול להלין כנגד הרשות. צו ההריסה המנהלי יכנס לתוקפו בתוך 7 ימים מהיום. בניהחוק התכנון והבניהתכנון ובניה